הפצתו של "ממלכת אור הירח" עשויה לגרות את בלוטות הווס אנדרסון של המעריצים הותיקים והמעריצים החדשים, שירצו עוד. אבל מה קורה אם ראיתם כבר את כל הווס אנדרסון שיש? מתברר שיש עוד ווס אנדרסון אחד, רק שהוא בריטי, וקוראים לו ריצ'רד איואדה. "צוללת", הסרט הראשון שלו (שלא הוקרן מסחרית בארץ) הוא סרט כל כך אנדרסוני שייתכן שיש פה קייס לתביעה על הפרת פטנט. אותם שוטים סימטריים, אותה תנועת מצלמה, אותן דמויות שעומדות בדיוק במרכז הפריים ומישירות מבט אל המצלמה ללא הבעה, אותו טון יבש ואותו עיסוק במשפחות מפורקות. אפילו במוזיקה – פסקול מקורי של אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז – יש משהו אנדרסוני. אפשר בהחלט להתווכח בשאלה האם מדובר בחקיין או בשני יוצרים שהושפעו שניהם מאותם מקורות, אבל כך או כך, "צוללת" ראוי לצפיה בפני עצמו.
אוליבר טייט, גיבור הסרט שמסתובב לאורך כולו חנוט באותו מעיל, הוא מסוג בני הנוער שנעשים נפוצים למדי בקולנוע בשנים האחרונות – טינאייג'רים אינטליגנטיים במידה בלתי סבירה בעליל, שצופים על סביבתם באובססיביות, יודעים לצטט את ניטשה, משמיעים אבחנות מלומדות על חבריהם לכתה, הוריהם וסביבתם ומנתחים את היחסים החברתיים שבהם הם נמצאים באנליטיות מדעית. את הגירסה הצרפתית של אותו נער אפשר היה לראות ב"אלגנטיות של קיפוד". אוליבר וסביבתו רחוקים מאוד מהטינאייג'רים היפים המאכלסים את קומדיות הנוער האמריקאיות הטיפוסיות, וטוב שכך, אבל לפעמים הם מתרחקים מדי בכיוון האחר: המבט המרוחק והקריינות גורמים לאוליבר להישמע לפעמים כמו חייזר שמתחבא בכדור הארץ במסווה של בן עשרה כדי ללמוד את הלכות חייהם של תושבי כדור הארץ, או יותר סביר: האופן שבו הבמאי-תסריטאי היה רוצה לעבור את תקופת התיכון שלו.
אוליבר מאוהב בחברתו לכיתה, האטומה רגשית ממש כמוהו, ובמקביל מנסה להגן על נישואיהם של אביו ואמו, לאחר שהשכן החדש והמעצבן מתגלה כאהבתה הראשונה של האם. בשני הנושאים הוא מנסה לטפל כמו עיוור שמנסה לבשל על פי הספר, וזה רק עניין של זמן עד שזה ייגמר באסון. בקלולסיות המלומדת שלו יש הרבה חן, אם כי עד סוף הסרט כבר ייחלתי שבני הנוער בו יתנהגו מדי פעם כמו אנשים אמיתיים. הדמויות של ההורים אנושיות הרבה יותר, והדיאלוגים הניסיונות המגושמים להפליא של הבן והוריו להבין זה את זה הם כמה מהרגעים הכי חביבים בסרט.
בעולם שבו לא היה ווס אנדרסון, "צוללת" היה סרט ראשון מבריק. נכון שלטעמי הוא קצת מגזים עם הסטייל על חשבון האותנטיות, אבל הוא עדיין סרט יפה. בעולם שלנו, קשה להתייחס אל הסרט הזה בלי להתייחס לתאום האבוד שלו מעבר לים, וזה לא יפה. בכל זאת, מדובר פה באדם נפרד שעושה סרטים נפרדים. אבל עכשיו אנחנו יודעים שיש אחד כזה, ריצ'רד איואדה, ושהוא מוכשר. הסרט הבא שלו כבר יהיה, אפשר לקוות, "הסרט החדש של ההוא מסאבמרין", ולא "הסרט החדש של ווס אנדרסון הבריטי". והאמת שגם האפשרות השניה היא לא מעט.
פורסם במקור בגירסה שונה במעריב ז'ורנל
לשנייה קראתי את שם הסרט כ"צוללות"
ובלי לחשוב יותר מדי, הנחתי שמדובר ב"באטלשיפ" ושהתקציר במייל הוא סוג של בדיחה… "נמאס לכם מווס אנדרסון" אז קבלו את ההפך המוחלט שלו.
מבחינתי
גם בסרטו השני ריצ'רד איואדי יהיה מוס מ-IT Crowd.
"צוללת" מקסים. בכלל לא חשבתי על ההשוואה לווס אנדרסון, בהחלט מאוד קרובים ברוחם.
אני מחכה מלא זמן לראות אותו
בכל מיני רשימות סיכום של מבקרי קולנוע בחו"ל הוא הופיע בתור אחד מסרטי ה-Underrated של 2011 וכאלה…והוא נראה חמוד בלי קשר. מקווה לראותו מתישהו בקרוב.
גם אצלנו, אגב
בסיכום 2011 של עין הדג "צוללת" (שאז כינינו אותו "סאבמרין") דורג במקום ה-30, הסרט שלא הופץ בארץ שקיבל את הדירוג הגבוה ביותר. וזה היה לפני שהוא הוקרן בארץ באף מסגרת רשמית; השנה הוא כבר הוקרן קצת בסינמטקים וב-yes.
מגניב
מוזר, דווקא נראה לי הייתי פה בסביבה בזמן הזה…פיספסתי את זה דאז. גם את ההקרנות בסינמטקים. כנראה ששמעתי עליו מעט מאוחר מדי.
סרט מצוין
העדפתי אותו על משפחת טננבאום. יותר חמוד.
לא ראיתי את הסרט
אבל הפסקול שלו, כלומר האלבום של אלכס טרנר, משגע.
הבמאי אגב
הולך לככב ב"THE WATCH" עם בן סטילר וחברים.
אהבתי את הסרט.
הוא מכיל את אחת הסצינות המצחיקות ביותר שיצא לי לראות בשנים האחרונות.
ראיתי אותו מזמן
עוד עניין אותי שהבנתי שבן סטילר מעורב בפרוייקט. אבל זו גרסה חיוורת, משעממת ודלה לעומת הספר.
אחד הסרטים שהכי אהבתי השנה.
כדאי גם לקרוא את הספר?
(אגב, למישהו יש המלצות לסרטים דומים שהם לא של ווס אנדרסון?)
תראה את
youth in revolt
זה הסרט היחידי שבו השתכנעתי שלמייקל סרה יש יותר מדמות אחת שהוא יודע לשחק
סרט כובש ברובו!
כתבתי עליו לא מזמן בפורום קולנוע של תפוז (הצטרפו אלינו, כיף שם!) –
כשנוסטלגיה, אהבה ראשונה וחיים כמתבגר נפגשים ומתמזגים ליחידת זיכרון מפעימה,
המובאת בתור סרט בכורה כובש ברובו, החיוך מותיר חותמו גם שעות לאחר הצפייה.
הפסקול הנהדר של אלכס טרנר, מהמוזיקאים הבריטים הגדולים של ימינו, נותן מענה
לשאלות הלב הלא פתורות של הדמות הראשית, אוליבר טייט, נער שנון וחולמני המחפש
ומבקש להיות חלק ממשהו גדול יותר ולא סתם פרט אנושי המעביר חייו בכפר נידח.
הסרט קיבל תגובות מדהימות ומעמדו כקאלט מתחזק בעודי כותב מילים חמות אלו.
אלמלא הסצינות הדי מאכזבות של פאדי קונסינדיין, הייתי אומר שהסרט הזה הוא שלמות
קולנועית. חרף זאת, סרטו הראשון של ריצ'רד איואדה דוקר, צובט, מרענן ונבון עד תום.
"לא היינו צריכים לעזוב באמצע הסרט, זה פוגע בבמאי"
"מאיפה הוא יודע בכלל שאנשים שעוזבים?"
"הוא פשוט יודע"
תמימות נעורים היא חסד של פעם בחיים. הסרט מאמץ קביעה זו ולא תרצו לעוזבו באמצע.
10/7.5
סרט מצוין + ביקורת על הביקורת
רד, למה אתה תמיד לוקח שטיק, סוחט אותו עד הסוף ומורח אותו על כל הכתבה ועל כל כתבה. אז נכון, הסגנון של ווס אנדרסון מזכיר את הסגנון של הסרט הזה. כל הכבוד ששמת לב! באמת. רוצה עוד משהו?
למה מתוך 4 פסקאות (מעט מדי), שתי פסקאות שלמות עוסקות בקשר הזה? קצת מעליב לסרט, וקצת מעליב לקורא.
כי גיליונות ציונים זה דבר משעמם
אפשר לכתוב תקציר עלילה על כל סרט, ואז לכתוב לפי הסדר מה חשבתי על התסריט, המשחק, הצילום, המוזיקה וכו'. אולי מעניין אותך לקרוא את זה, אבל לי משעמם לכתוב את זה. אז אם יש אלמנט מסוים בולט בסרט, אני נוטה להתרכז בו, בידיעה ברורה שהביקורת לא "מאוזנת" ושאלמנטים אחרים בסרט מקבלים התייחסות מעטה או בכלל לא.
בקשר לטענה שהביקורת קצרה מדי, אתה בטח כבר מכיר את התשובה: אני מתנצל, הכסף ששילמת בכניסה לאתר יוחזר לך במלואו.
כמו התלונה הפולנית הידועה
האוכל היה מגעיל, וגם המנות ממש קטנות.
מת עליך רד. אתה מלך.
באמת שכל הכבוד לך. רק שתדע שאני מעריך מאוד את העבודה שלך ומאוד אוהב את הביקורות שלך. אהבתי את התשובה שלך. אתה צודק. לא סרקסטי.
ושיגיד תודה!
שיגיד תודה שאנחנו בכלל גולשים באתר הזה וקוראים את הביקורות והחדשות שהוא מפרסם בחינם ונהנים לכתוב תגובות.
בדיוק!
רד אה דיקטטור!!! איפה דן הברזל?!?!
איפה הוא, באמת?
הוא נעלם מהאתר עוד לפני זאב רווח.
סרט חביב מאוד
אגב,עוד לא ראיתי סרט של ווס אנדרסון.
לא מעט סגנון,לא הרבה תוכן,דרמה נעורים חביבה מאוד,מצחיקה וכובשת רק בחלקה.זאת מכיוון שלדמויות חסר חום ואנושיות,המספר מעביר את מחשבותיו בנימה מונוטונית כמעט לחלוטין מה שתרם לשעמום בהתחלה,וחוסר אמינות בהמשך..בשורה התחתונה:סרט נהדר,שווה צפייה!
זה קצת בדילאי להגיב כאן על הסרט אבל הרגשתי צורך
בניגוד למה שמגיבים כאן (שהסרט "אנדרייטד"), אני מרגיש שמדובר בהפך המוחלט. הרבה אנשים מסביבי היללו את הסרט כיצירת מופת שלא זוכה להתייחסות שמגיעה לה, ואני רק אתמול צפיתי בסרט והתאכזבתי לגלות את אחד מהדברים הכי יומרניים ומאכזבים שראיתי בחיים שלי. זה התחיל מעולה לדעתי, בהתחלה הייתה לסרט אווירה וכתיבה שהצלחתי להנות ממנה, ובסופו של דבר הקטעים עם ההורים מוצלחים דווקא, ואם הסרט היה עוסק רק בזה הייתי הרבה יותר מחבב אותו. אבל ההתמקדות במערכת היחסים עם הבחורה היה אחד הדברים הכי לא אמינים וחסרי הצדקה שראיתי בסרט. זה מרגיש שהשוטים האסתטיים והסימטריים של הים יותר מדי משתלטים ושחצי מהסרט זה פשוט צילומים של אוליבר והבחורה יושבים ובוהים בצורה נוגה ועמוקה אל עבר הים תוך כדי שהם זורקים משפטים אפלוליים וכביכול מלאי חוכמת חיים, וההתנהגות הזאת (שבמציאות הייתה מתפרשת כ'אוטיזם') פשוט מתורצת על ידי זה שמדובר בסרט עם גוון אינדי. חלק גדול מהסרט פשוט מרגיש כמו ניסיון להגיד "הא לכם הוליווד! קבלו את זה! רואים?? אפשר גם לעשות אחרת!" כשהוא פשוט נופל לכל הקלישאות והנוסחאות הכי מביכות של סרטי אינדי. לא יודע, אני באמת מרגיש כאילו לא במאי מבריק ביים את זה אלא ילדה בת 14 שרוצה תמונה יפה ועמוקה בשביל הכותרת של הבלוג שלה. בסדר, הבנו, אתם אוהבים את הים, אתם נמצאים בים, אתם מסתכלים על הים, ים ים ים, שוטים אפרוריים ואפלוליים תוך כדי שאתם בים, די כבר עם הים הזה אלוהים אדירים, זה מרגיש כמו קליפ של קולדפליי ולא כמו סרט עם תחכום כלשהו. וכל הסימבוליות המוגזמת והמאכילה בכפית של הכחול והאדום הייתה פשוט מעיקה ומיצתה את עצמה מאוד מהר. באמת שהסרט הזה עצבן אותי ומעצבן אותי שמהללים משהו כאילו הוא כל כך יפה ומיוחד כשזה מרגיש לי שראיתי המון דברים כאלה בעבר ושזה על גבול המביך.