סיפורים שאנחנו מספרים שוב ושוב, בכל הזדמנות, הם הסיפורים הכי טובים. לרוב האנשים יש כמה סיפורים מוכנים מראש. יש את הסיפור שתמיד טוב לספר בפאבים, הסיפור שתמיד מספרים כשמתחילים עם מישהי, והסיפור שתמיד מפיל את כולם לרצפה. יש משפחות עם סיפורים מיתולוגיים שחייבים להיות מסופרים שוב ושוב בכל מפגש עם אנשים חדשים. במשפחה של השחקנית והבמאית שרה פולי יש סיפור אחד כל כך חזק וכל כך דומיננטי, שכשהיא מציבה מצלמה מול אחיה, אחיותיה או אביה ומבקשת מהם לספר "מההתחלה, את כל הסיפור" – הם לא צריכים אפילו לשאול כדי לדעת בדיוק באיזה סיפור מדובר.
והם מספרים אותו. פולי הושיבה כל אחד מהם מול מצלמה, וכל אחד מהם סיפר את הסיפור כפי שהוא מכיר אותו. הסרט מגבש את כל הגירסאות לרצף אחד, ומוסיף גם צילומי ארכיון ואילוסטרציה בין לבין. אותו סיפור מפורסם עוסק בתולדות המשפחה של פולי, וספציפית – באמא שלה, דיאן, שחקנית יפהפיה שמתה מסרטן כשפולי היתה צעירה. הסיפור האמיתי הזה מסופר כל כך טוב, הפרטים מתוכו נחשפים בזה אחר זה באופן כל כך מחושב וחכם, שלהסגיר כל פרט מתוכו יעשה לסרט עוול. זה סרט תיעודי שבו רואים בעיקר אנשים מדברים – וזה גם מותחן, סרט רומנטי וסרט-טוויסט משובח. לשרה פולי מגיעים שורה של צל"שים על הכשרון והבטחון שבו היא ביימה וערכה את הסרט, וגם על הנכונות והאומץ להפוך את הסודות המשפחתיים שלה לסרט ולחשוף אותם לעיני כל העולם. הסרט הזה הוא, מן הסתם, יצירת חייה של פולי: הוא עוסק באופן הכי אישי שיכול להיות בה ובמשפחתה, והיא לעולם לא תוכל לעשות עוד אחד כזה.
כל זה נכון לגבי החצי הראשון של הסרט. אז, הסיפור מגיע לסיומו, והסרט לא. הסרט מתחיל לעסוק בעצמו – כלומר, לדבר בעצמו על הנכונות והאומץ של שרה פולי להפוך את הסודות המשפחתיים שלה לסרט ולחשוף אותם לעיני כל העולם. ואז הוא מתחיל לעסוק בהתעסקות שלו בעצמו, ואז בהתעסקות של ההתעסקות של עצמו בעצמו. יש פה יותר מודעות עצמית מבמראת חדר האמבטיה של צ'רלי קאופמן.
הרבה יוצרים הפכו את עצמם לבמאים, שהם גם התסריטאים והכוכבים של הסרטים של עצמם. פולי לא עוצרת כאן, ומנסה להיות גם העורכת, הצופה, המבקרת והמנתחת של הסרט. במקום לתת לקהל לפרש את הסרט בעצמו, כמו שמקובל, הסרט מגיע בילט-אין עם ניתוחים, פרשנויות דיונים וגם "מייקינג אוף". כאילו הוא מנסה לחסוך לכם את הדיון בתגובות. למה לדבר על הסרט אם הסרט כבר עשה את זה בשבילנו? יש כאלה – למשל, שרה פולי – שטוענים (שוב ושוב) שהסרט עוסק בעצם בעובדה שאין אמת אחת, בהבדלים ובסתירות שמתגלים בין הגירסאות השונות לאותו סיפור. אוקיי, אבל האמת היא שאני לא מסכים איתה: הרי לא מדובר פה בראשומון. כל המספרים מסכימים על הפרטים המשמעותיים בסיפור, גם אם כל אחד מהם מספר את זה קצת אחרת.
הדיון של הסרט בדיון של הסרט על הדיון של הסרט גורם לחציו השני להסתובב סביב עצמו במעגלים, ולהעניק הרגשה של מריחת זמן עצומה, למרות שלמעשה הסרט לא ארוך. הסרט נגמר יותר פעמים מ"שר הטבעות": בכל פעם שאתם חושבים שהגעתם לשורה התחתונה – מגיעה עוד סצינה. באחת הפעמים שבהן המסך דהה לשחור אנשים כבר התחילו לקום וללכת, אבל לא, אז הגיע עוד הרהור על הרהור. והוא לא היה האחרון.
לסרט הזה יש חלק ראשון מבריק, וחלק שני מרוח ומיותר כמעט לגמרי. אי אפשר שלא להמליץ עליו, אי אפשר שלא להזהיר מפניו. מכירים את זה שמישהו מספר לכם את אחד מאותם סיפורים מיתולוגיים, סיפור מעולה ומבדר באמת, אבל אז, במקום לפרוש בשיא, הוא לא מפסיק לדבר, ומתעקש להסביר ולפרט ולבאר לכם את הסיפור, במקום לתת למישהו אחר לדבר? כזה.
פורסם במקור בוואלה
אז אם הבנתי אותך נכון...
כדי לי ללכת לראות ובו בזמן לא לראות. הממ.. מעניין אם יתנו לי לשלם על חצי כרטיס
או זה,
או שקיימים סרטים שבהם יש צדדים חיוביים וגם צדדים שליליים. תחליט מה סביר יותר.
זה נשמע לי שכדאי ללכת לראות ולצאת באמצע.
(ל"ת)
מסכים שבחלק השני הסרט מאבד תנופה ומתפזר אבל..
במובן מסויים מבחינה מבנית זה לגמרי תואם את המציאות שהסרט מתאר, ז"א – בחצי הראשון המשפחה מספרת את הסיפור שקרה ברובו לפני ששרה פולי נולדה, זה ה"סיפור שהם מספרים", והוא יפה, מהודק ומסופר למופת בין השאר בגלל שהם חוו אותו על בשרם, וגם בגלל שהוא מתעסק בעובדות שלגביהן אין מחלוקת, זה סיפור שרובו קרה לפני שהיא נכנסה לתמונה, ולכן היא בעיקר מקשיבה להם מספרים אותו(כי כמו בכל סיפור, יש את הצד המספר ויש את הצד המקשיב). בחלק השני לעומת זאת היא מנסה לברר את הסיפור שהיא בעצמה תספר, הסיפור שלה, סיפור שלעומת הסיפור הראשון לגמרי לא סגור, לא מבורר, אלא משוער, מנוחש ולכן מבולבל, ומעט מפוזר, והסרט מתפזר איתו. נכון שרמת הסלף-אבזורבד הייתה מעט מוזגמת. אגב למרות השעשוע מסביב לעניין המניפולצייה הקולנועית והסיפורית, נראה שלפחות ברמת העובדות הבסיסיות ביותר הסרט מראה שיש רק אמת אחת, הוא אפילו מציין אותה במספר – 99.70% אם אני זוכר נכון.
מישהו יכול לספר לי את העלילה? בליווי ספויילרים?
(כן, אני יודע שפה מדברים על הביקורת ולא על דברים טכנים כמו עלילה. חיפשתי באתרים אחרים ולא מצאתי, לכן אשמח בכל זאת אם מישהו יכול לספר לי מה קורה בסרט, דהיינו את החלק המעניין של הסרט, במקום להפנות אותי לאתר באנגלית, שפה בה אני מתקשה).
אני דווקא הרגשתי שהחלק השני אולי אפילו יותר חשוב מהראשון. סיפורים טובים יש הרבה והעיקר כאן הוא לא הסיפור אלא הניתוח שלו. בכל מקרה נורא נהניתי, זה סרט שיש בו המון אינטיליגנציה, גם רציונלית וגם ריגשית ובי הוא נגע כמו שסרטים מעטים הצליחו לגעת.
אבל אני לא צריך שהסרט ינתח את עצמו
בשביל זה יש דיונים בעין הדג, לא?
"יש פה יותר מודעות עצמית מבמראת חדר האמבטיה של צ'רלי קאופמן."
אין כמוך, רד פיש!
מה שצריך לעשות
זה לראות את החצי הראשון ביום אחד, ואת החצי השני למחרת
עבד לי מצויין והיה תענוג
האתגר הוא לזהות מתי עברת מחצי אחד לאחר. רמז: אחרי הטוויסט
לא רע
הדוקו האישי של שרה פולי שואל שאלות מעניינות על הדרך בה מסתורין מר-מתוק יכול להתיך את העבר ולשוות לו אופי של אודיסאה רגשית. ברגעיו המקסימים, הסרט משלב בעליצות יוצאת דופן את הגרסאות של משפחת פולי לכל אותם זכרונות מכוננים הטומנים בחובם הפתעות קטנות. ברגעיו הפושרים, הנאיביות תופסת את זמן המסך ומדללת קמעה את חיוניותו כמסמך אנושי אוניברסלי.