ספרינג ברייק ספרינג ברייק ספרינג ברייק פוראבר ווהוו! תראו את השיט שלי! הלוואי שזה יימשך לנצח ספרינג ברייק! ווהו! סמים ציצים סמים סמים ציצים ציצים ציצים ציצים סמים ווווהו! ספרינג ברייק הלוואי שזה יימשך לנצח ציצים ספרינג ברייק פוראבר! עכשיו תקראו את זה עשר פעמים עם סקרילקס ברקע ותראו קצת פורנו. או שתלכו ל"ספרינג ברייקרס", זה פחות או יותר אותו הדבר.
הדבר המוזר ביותר ב"ספרינג ברייקרס" הוא שאנשים לוקחים אותו ברצינות. כבר ראיתי אנשים רציניים לחלוטין מהללים אותו כאחת היצירות הקולנועיות המשמעויות של השנה, המזקקת את מהותו של הדור הנוכחי. התגובות האלה כנראה מוכיחות את מה שכל אמן מודרני שאי פעם הציב אסלה במוזיאון יודע: אם תעשה משהו גרוע באופן מספיק קיצוני, תמיד יהיו כאלה שיאמינו שזו חייבת להיות אמנות גבוהה. ובקשר למהותו של הדור ולמסר החברתי של הסרט, ובכן, תנו לי לקלקל לכם: המסר של הסרט הוא שתרבות המסיבות היא ריקנית, רדודה ואף לוקה בפשיטת רגל מוסרית. או בקיצור, הנוער של היום פרוע וחסר מוסר. אף אחד מעולם עוד לא חשב לומר דבר כל כך מפתיע! אני בהלם! הלם, אתם שומעים?
הסרט מצליח לשלב בין שני סוגי סרטים שאני שונא, שבחיים לא חשבתי שיילכו יחד. הראשון הוא "סרטי מסיבות", בסגנון "פרוג'קט X", שמורכבים בחלקם הגדול מטינאייג'רים קופצים, שותים, רוקדים, מעשנים ועושים "וווווהו!". אני שמח שהם נהנים, אני רק לא רואה איזו הנאה אני אמור להפיק מלהסתכל על זה. הסוג השני הוא סרטי פסטיבלים יומרניים בסגנון "עץ החיים", שרואים ערך עליון בבילבול ושעמום הקהל. "פרוג'קט X" היה אידיוטי, אבל לפחות הוא לא התיימר להיות יצירה אמנותית מתוחכמת. מ"עץ החיים" השתעממתי, אבל לפחות היו בו צילומים נהדרים ומגוונים שלא נראו כמו MTV ביום רע. השילוב בינהם מוכיח שסרט יכול להיות נוראי בכמה דרכים שונות ולכאורה סותרות בו זמנית, ושלא צריך לבחור בין פלצנות אמנותית וטראש פורנוגרפי – אפשר גם וגם. כל הכבוד!
עלילת הסרט עוסקת בארבע בנות שיוצאות לחופשת אביב, ושם ציצים ביקיני סמים וווהו ספרינג ברייק ציצים ביקיני סמים ספרינג ברייק פוראבר! באמצע הן מבצעות גם איזה שוד, אבל מכיוון שאין לזה השלכה של ממש על המשך העלילה, זאת רק הפסקה זמנית קצרה בין מונטאז'ים של צרחות וביקיני וסקרילקס. בהמשך (כלומר, אחרי הרבה, הרבה, הרבה, הרבה מונטאז'ים. הרבה), הן פוגשות את ג'יימס פרנקו, כגנגסטר-ראפר שנמצא עמוק בפשע. חשבתי שכאן תתחיל סוף סוף העלילה, שתציג את הידרדרותן של הבנות לפשע או לפחות תכיר לי אותן ברמה כלשהי שמתחת לעומק הביקיני. טעיתי. עוד מונטאז'ים.
הסרט כולו מתנהל במוד מונטאז'ים בלבד. הבמאי הרמוני קורין מתנגד באופן עקרוני לחיבור שוטים באופן שיהיה עקבי. זה היה יכול להיראות כמו תכנית מסיבות של MTV באורך של שעתיים, אלא שבתכניות האלה לפחות נוטים לא למחזר חומרים. כאן, את אותו קלוז-אפ על ישבן רוטט אתם תראו שוב, ושוב, ושוב. אם הכוונה היתה להוכיח שאפילו מושג פופולרי כמו "ציצים" יכול לשעמם בנקודה כלשהי, הסרט נוחל הצלחה גדולה. זה משעמם. כמה שזה משעמם. כמעט כל משפט חוזר, בלי סיבה נראית לעין, פעמיים עד חמש – חוץ מהמשפט "ספרינג ברייק פוראבר!", שעליו אפשר לבסס את משחק השתיה הקטלני ביותר אי פעם. אם תקחו שוט בכל פעם שהוא נשמע בסרט עדיף שתצאו משם ישר לאלכוהוליסטים אנונימיים. ביציאה מהסרט נשבעתי שאם מישהו יגיד לידי "ספרינג ברייק פוראבר!" עוד פעם אחת אני בעצמי אתחיל לירות במישהו, אז כנראה שגם אני נפלתי קורבן לריקבון מוסרי.
הייתי מספר משהו על דמויותיהן של ארבע הבנות גיבורות הסרט אילו היו להן דמויות. למעשה, זה לא מדויק, יש אחת: סלינה גומז מגלמת את "הדתיה עם המצפון", וזה מלוא העומק שהדמות שלה מגיעה אליו. בין שלוש האחרות (ונסה הדג'נס, אשלי בנסון, רייצ'ל קורין) אני לא מבדיל, לא זוכר את השמות שלהן, ולא אכפת לי. אני אפילו לא יודע למה הסרט היה צריך שלוש בנות ולא אחת, מלבד העובדה שזה משלש את מספר השדיים הפוטנציאלי המופיע על המסך בכל פריים נתון. לספייס גירלס היה יותר אופי ועומק מאשר לדמויות האלה – שם לפחות היתה "בייבי ספייס", "ספורטי ספייס" וכו'. דמות בעומק של מילה אחת זה לא הרבה, אבל זה משהו; הספרינג ברייקרס הן כולן "שרמוטה ברייקר".
ג'יימס פרנקו נבדל מכל חברותיו לסרט בכמה נקודות: הוא לא מסתובב כל הסרט בביקיני, יש לו ברזלים על השיניים, ואי אפשר להגיד שאין לו אופי. הוא דמות כל כך קיצונית שהוא נמצא בחצי הדרך לבוראט. סוחר הסמים/ראפר/גנגסטר/מלך העולם/פאתט שלו עף על עצמו יותר מבואינג 777, אבל מצד שני – באמת יש לו אחוזה, כלי נשק ומיטה מלאה בכסף. הוא מצחיק, אבל לא ברור לי אם הייתי אמור לקחת אותו ברצינות או לא. אם אתם מחפשים סיבה לראות את הסרט, "בשביל המאמרים" – הוא הסיבה. הוא, והסצינה שבה הוא מנגן שיר של בריטני ספירס. אבל זה לא מספיק. אין באמת סיבה לראות את הסרט הזה. ציצים יש גם באינטרנט.
רק לשם השוואה:
הפעם האחרונה והיחידה, חוץ מזאת, שכתבה תויגה ב-"ווהו":
http://www.fisheye.co.il/we_are_back/
ביקורת אדירה
זהו, זה מה שיש לי לומר.
ושוב מתברר
שסרטים גרועים נולדו רק למטרה אחת: ביקורות אדירות של רדפיש.
מבחינתי זה מצדיק את עשייתם.
למרות שהוא החמיץ לגמרי את הסרט?
זו ביקורת מאוד שטחית וחסרת הבנה של הסרט, מצטער מאוד.
דעה, רבאק, דעה.
(ל"ת)
בהחלט סרט שנוי במחלוקת:
אפשר לקחת אותו לכיוון של סרט סוטה,בינוני וטראשי ומצד שני,
אפשר לקחת אותו לכיוון של סרט עם בימוי חופשי,בעל אמירה מסוימת.
אני מסכים טיפה עם מה שאתה אומר,אך אני יותר מתחבר לטענה השנייה.
הרבה זמן לא ראיתי סרט כ"כ אמיתי שבועט בישבנה של אמריקה:
מספיק עם הרוטינה הזאת של הלימודים,המיתוג העצמי:FUCK THAT.
וזה באמת מה שגרם לי להתחבר לזה כ"כ ותוסיף את הצילום הנהדר,העריכה המונטאז'ית וקיבלת את אחד מהסרטים המועזים והאמיצים שנוצרו לאחרונה אך אין ספק שההתלהבות היתרה שהסרט מוריד קצת מערכו.
ודבר אחרון:ג'יימס פרנקו היה מדהים,מטורף ומודע לעצמו, בהחלט היה אפשר לראות שהוא נהנה לשחק כאן לעומת הדמות המשעממת שלו ב-"ארץ אוז".
אמירה מסוימת
מה האמירה של הסרט?
חוץ מ"הנוער של היום", כי עם כל הכבוד, יאללה יאללה.
למה יאללה יאללה?
יש בעיה עם המסר? אני לא חושב שהרמוני מתכוון שכל הנוער ככה, אבל שיש חברה שהערכים שלהם לחלוטין מעוותים וכו' וזה לא ממש נוראי.
האם עשו את זה כבר? כן. אז מה? אף אחד לא אמר שהמסר חדשני, אלא שהם מזדהים או מעריכים את האמירה. ובסופו של דבר אין המון סרטים שלוקחים את האמירה הזאת ומקצינים אותה כמו שהסרט הזה לוקח אותה. הסרט, קצת כמו "להרוג אותם ברכות" הוא בסופו של דבר אצבע משולשת לתרבות של ארצות הברית. החל מהשיווק והרעיון עצמו ודרך הביצוע הרמוני מנסה להראות שהחינוך באמריקה של הילדים השטחיים האלה הוא מתכון לצרה. אפשר לא להסכים איתו, אבל זה לא איזה אמירה מצוצה מהאצבע, וזה לא אמירה מפגרת שהוא מנסה להכניס מתחת לשטיח ברגע האחרון בשביל להצדיק את עצמו. הסרט, למרות שהוא דפוק מהראש ומוזר בשמונה רמות שונות וכבר אמרתי דפוק? אז דפוק, בהחלט יוצא נגד מה שהוא מראה. קצת כמו מועדון קרב ופני צלקת ( בלופים לעד) ועוד הרבה סרטים שיצאו בבירור נגד האלימות והדברים שהם הראו, ברור שיהיו אנשים שיפספסו את הנקודה ויחשבו שזה פשוט פורנו שערוך בצורה נורא מוזרה, אבל זה לא אומר שהניסיון להגיד את המסר הזה ניתן לביטול בזלזול. ( אלא אם כן אנחנו מתייחסים בכלליות לאמירות בסרטים בזלזול, שזה מה שאני עושה לרוב, ואז כן, שיילך לחפש את עצמו)
אני כמובן לא אמריקאי ולא יודע עד כמה הדבר הזה מבוסס, ועד כמה הרמוני מפנטז ומקצין וכמה חלק מהדברים או כולם באמת קיימים במידה מסוימת ( הדמות של ג'יימס פרנקו מבוסס על דמות אמיתית, אבל זה לא אומר הרבה).
בקיצור, הסרט הזה דפוק ומפגר ואדיר. אני לא חושב שאם לא התחברת אליו האמירה שלו תגאל אותו ותהפוך אותו לסרט נורמלי ואדיר, אבל אני אוהב סרטים שמותחים את הגבולות ומראים לי דברים שאף פעם לא ידעתי שאני רוצה לראות ( וג'יימס פרנקו מנגן בריטני ספירס זה בהחלט מסוג הדברים האלה. או ג'יימס פרנקו רוקד במכונית. או ג'יימס פרנקו עושה כל דבר שהוא בסרט הזה.)
כי יאללה יאללה
זה קסם נפלא
יש טעות בביקורת
משחק השתייה הקטלני ביותר אי פעם הוא אם שותים בכל פעם בה אומרים ב"עלובי החיים" את המילה "barricade".
רואים שלא ראית את "ספרינג ברייקרס".
(ל"ת)
מה אתה אומר
תנסה לשתות על כל פעם (אבל *כל* פעם) ששיה לבאף אומר "לא" ב"רובוטריקים". אתה תקיא לפני שיראו בכלל את אופטימוס פריים.
ג'ף צ'אנג.
(ל"ת)
הרמוני קורין הזה...מסובב עד הסוף.
דייויד קרוננברג ודייויד לינץ' נראים מיינסטרים כמו סטיבן ספילברג לידו.
יש קלוז אפ בסרטו 'גאמו' שמתמקד על בוהן הרגל של אישה זקנה שירו בו (בבוהן שלה) כדור/קליע מרובה אוויר. או הילד שממתרחץ באמבט מסריח ומטונף כשבייקון מודבק לאחד מקירות האמבט. NASTY.
https://www.youtube.com/watch?v=_uZgJapYmEI
מעולם לא הבנתי את הקטע של הרמוני.
לא יודע, אולי זה רק אני אבל הסרטים שלו תמיד נראו לי מתאמצים מדי ונטולי אמירה מעניינת (כך שכל המוזרויות אפילו לא מוצדקות).
הדבר הכי טוב שיצא מהרמוני קורין זה שסטיבן וילסון הגאון כתב על הבנאדם שיר שאפילו בוים לו קליפ ממש טוב- הרבה יותר טוב מכל ניסיון בימוי של קורין עצמו:
http://www.youtube.com/watch?v=BClzBQmZZBc
וואלה? השיר הזה היה עליו כל הזמן הזה?
די LOL.
אה, זה של הרמוני קורין? עכשיו הכל ברור
בחור מסומם שבקושי מתפקד על הסט, שעושה סרטים ספק-אמנותיים ספק-טראשיים עם חיבה גדולה במיוחד לעירום מוגזם ומין קיצוני של צעירים. אם היית שואל "איך ייראה הסרט הבא של הרמוני קורין?" סביר להניח שהתשובה לא הייתה רחוקה מ-"Spring Brakers".
בגיל 19 הוא כתב את אחד הסרטים הגדולים של הניינטיז
'קידס'. יש בסרט הזה יותר אמת ועומק ממרבית הסרטים המדוברים כאן בבלוג, קצת כבוד לקולנוע העצמאי שהוא תכל'ס הכי טוב היום בארה"ב, לעמות המיינסטרים חסרי התוכן, אותו מיינסטרים שקורין
מבקר בצורה חכמה מאוד ב'ספרינג ברייקרס'.
מסכים, מוזר לשם מוזר
בלבד ללא כל תוכן מאחוריו מאבד את המשמעות. לא נראה לי שאצפה בספרינג ברייקרז הזה. מי שחפץ לראות את הטמטום האמריקאי בשיאו עדיף כבר שיצפה שוב ב'בוראט'. יש לי בכל מקרה רשימת סרטים ענקית לצפות בה שעדיין לא ראיתי…כך שצריך לחשוב היטב האם סרט שאתה הולך לצפות בו שווה את זה.
חבל שלא קראתי את הביקורת של דורון לפני שראיתי (לא בקולנוע, כמובן) לפני יומיים את 'פרומותיאוס'. הייתי חוסך לעצמי שעתיים מהחיים. למרות שהיה מצחיק לצפות בזה עם חברים ולהסתלבט על כל הקלישאות הקולנועיות ההוליוודיות המגוחכות.
למשל: בחור ובחורה שנראים כמו דוגמנים בני 25 נקראים "דוקטור".
בצירוף מקרים משעשע, דווקא ג׳יימס פרנקו עצמו
עושה דוקטורט בספרות אנגלית. ונראה די צעיר. סביר שיראה די צעיר גם כשיהיה דוקטור.
אמריקה והבולשיט שלה...
בסרטים ההוליוודים אין הרבה בעלי תואר דוקטור מכוערים, או זקנים. אינדיאנה ג'ונס היה דוגמא לא רעה דווקא. נראה בן 35 או 40 בסרט הראשון, כך שזה הגיוני.
אבל בפרומיתיאוס, כמו בהרבה זבלונים אמריקאיים אחרים, יש'ך איזה כוסית ואיזה דוגמן שנראים צעירים לאללה ומושכים לאללה והם דוקטורים לגאולוגיה או משהו. הוליווד מתה על השחקנים הצעירים והיפים, ותדביק להם איזה טייטל שהתפקיד דורש, במקום למצוא פשוט שחקנים/יות שמתאימים יותר ויזואלית לתפקיד. וואלק, אם התפקיד מדבר על שני גאולוגים, שימו אנשים בעלי מראה מעט יותר מבוגר וקצת פחות מושך.
דוקטור בגיל 25 זה לא כל כך מופרך
הם לא עושים צבא, בגיל 18 ישר הולכים לקולג', לומדים 7 שנים והופ, אתה דוקטור בגיל 25. לגבי זה שהם נראים טוב זה כבר סיפור אחר, אבל גם זה יכול לקרות.
מה אני אגיד לך...
כן, רק שזה קורה יותר מדי. לכן זו גם קלישאה קולנועית. מרבית ה"דוקטורים" בסרטים אמריקאיים יפים וצעירים מדי להיות בעלי ידע כללי או ידע מקצועי כ"כ רחב, כמו שהם מפגינים לא מעט בסרטים. בחייך, השחקן הזה מפרומיתיאוס? עם כל השרירי-בטן שלו והבייספס והגוף המחוטב? דוקטור מיי אס. גם ד"ר, גם צעיר, גם נראה כמו דוגמן, גם יש לו זמן להשקיע בחדר כושר…
זה לא רק העניין של ההשכלה הגבוהה. בכלל, כל סדרה וסרט צריכים כ"כ הרבה דוגמנים/דוגמניות בתפקידים ראשיים ומשניים? איפה כל המכוערים/מכוערות של הוליווד? או סתם אנשים בעלי מראה ממוצע כמו סת' רוגן, זאק גלפינדחמינדוס-או-משהו-לא-זוכר-ת'שם-שלו-אף-פעם, ג'סי אייזנברג וכל מיני כאלה. למה לא מוצאים עוד מכוערים כמו סטיב בושמי?
ממליץ לצפות בפרקים של ד"ר הו
חוויה די מעניינת
יש שם דברים שמי שצופה במד"ב אמריקאי שוכח שקיימים בעולם: אנשים שעברו את גיל 50, אנשים ששוקלים כמו האדם הממוצע וסתם אנשים לא פוטוגונים
דווקא ד"ר הו?
נכון שבסרטים ובסדרות בריטיות השחקנים נוטים להיראות הרבה יותר ממוצעים ורגילים מאשר בסדרות ובסרטים אמריקאיים, אבל דווקא בד"ר הו (לפחות בסדרה החדשה) הקאסט הראשי ודמויות המשנה הקבועות נעים בין נאים לממש יפים. זו לא נשמעת לי דוגמא טובה במיוחד למגוון פנים על המסך.
אגב, לא ראיתי פרומותיאוס, אילו שחקנים שם אמורים להיות דוקטורנטים ונראים כמו דוגמנים בני 25?
הקאסט הראשי כן
אבל חוץ מהם רוב הדמויות בסדרה נראות כמו אנשים רגילים מכל הסוגים והמינים.
לך לחדר הכושר של הטכניון פעם, יש שם כאלו
נראה לי שכל מי שנמצא מספיק זמן באקדמיה נתקל בכמה וכמה (לא המון, אבל יש) דוקטורים [1] צעירים, חתיכים וגאונים. ואז הוא מת מקנאה.
————-
[1] כתוב בלשון זכר אך מכוון לשני המינים כאחד. איך בכלל אמורים לומר? "דוקטוריות"?
עדכון בפייסבוק על כתבה ב'עין הדג' בנושא
"ביקורת: ספרינג ברייקרס".
מחשבה ראשונה – מישהו הזמין עוד סרט כדי לענות את רדפיש בפרויקט מימונה?
מחשבה שנייה – "ספרינג ברייקרס"? באמת? התעתיק הפונטי המגעיל גורם לי לחשוב שאפילו למפיצים של הסרט לא הייתה סבלנות להתעסק איתו.
מחשבה שלישית – עכשיו כשאני חושב על זה, התמונה הראשית והשם קצת עושים רושם של סרט פורנו. האם 'עין הדג' מתרחב למחוזות חדשים?
ולאחר קריאת הביקורת – טוב לא הייתי כזה רחוק.
מוזר שאתה חושב ככה...
באתר SERET קראתי הרגע ביקורת של יאיר הוכנר והוא אומר שהסרט פשוט מושלם, והוא אפילו נתן לו 5 כוכבים ( שזה נדיר) ולרוב אתם דווקא די דומים בביקורות. מה אני אגיד, נראה סרט "סקס". הם בד"כ גרועים, מטופשים, אבל לגמרי מהנים. הסגנון של פיראנה.מת על זה. חוץ מזה, אין על סלינה גומז. אבל מה, מסכים איתך שהוא כנראה גרוע. אהבתי את הביקורת.
אני תוהה
באיזו נקודה מבקר מחליט ששלו גדול יותר משל הבמאי, ואומר "זה לא שלא הבנתי, אלא שזה גרוע". לא ראיתי את ספרינג ברייקרז, אז אני עדיין לא יכול לתמוך בו באופן העיוור שהייתי רוצה מול הביקורת הזאת (שבה נראה שאתה כבר עף יותר מדי על הנטייה של קוראי האתר הזה לקנטרנות זולה ומזלזל במה שנראה לפי הטריילר ולפי ביקורות אחרות כאחד הסרטים היותר מוצלחים שנמצאים בקולנוע היום), אבל כן הייתי רוצה לדעת למה אתה מניח שהסרט לא מצדיק יותר קריאה ממה שאתה נותן לו.
ניסיון מקצועי.
(ל"ת)
אתה לא עושה כאן את אותו הדבר?
נראה שאתה החלטת שהשיפוט שלך יותר אמין מזה של רד פיש, ושהקביעה שלו שהסרט אינו מכיל רבדים עמוקים פחות משמעותית מזו שלך שהוא כן (ולגבי ביקורות אחרות, רוב אלו שאני ראיתי מחזקות את הקביעה של רד, כך שממש לא נראה לי שהוא בועט בקונצנזוס). שזה, מן הסתם, לגיטימי – בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו יכול לסמוך רק על כח השיפוט של עצמו. אבל זה לא אומר שרד פיש עשה כאן משהו לא בסדר. מה שחשוב בביקורת זה לא המסקנה שהיא מגיעה אליה, אלא האם המבקר מסביר את הסיבות שבגללן הגיע למסקנה הזו באופן רהוט, ברור, מבדר, וכזה שמאפשר לקוראים להבין האם גם הם היו מגיעים לאותה המסקנה.
פשוט: סרט שלא מצדיק קריאה ראשונה, לא מצדיק קריאה שניה.
אני מוכן לנסות לנתח ולהעמיק ולחפור בסרט כדי למצוא את המשמעויות הנסתרות והסאבטקסטים הנחבאים שיש או אין לו, אבל רק אחרי שהוא מצליח לשכנע אותי בהצדקה לקיומו ברובד הכי בסיסי – כלומר, להיות סרט טוב. להחזיק עניין. לגרום לי להרגיש שהאנשים שעשו אותו הם בעלי יכולת ואינטליגנציה מספיקים כדי להחביא משהו מתחת פני השטח. לגרום לי לצפות בו עד הסוף בלי להשתעמם עד כדי כך שאנסה לשוא למלא את זמני בעיסוקים כמו ניסיון לספור כמה פעמים נאמר בסרט צירוף המילים "ספרינג ברייק". הסרט הספציפי הזה נכשל בכל הפרמטרים האלה. אז אולי הוא באמת מכיל רבדים עמוקים יותר, אבל פני השטח שלו לא נותנים לי שום סיבה לחשוב ככה ושום חשק להתעמק בו כדי לגלות.
אחת ההערות המועילות יותר שקיבלתי מרד פיש כעורך,
הייתה כאשר כתבתי בביקורת שסרט מסויים מבקר את תרבות המערב. ההערה של רד הייתה בסגנון "זה לא מספיק. מה בדיוק הוא מבקר בתרבות המערב ואיך?"
כי גם אמירה צריך לפרוט לפרוטות. אז אם סרט יורה לכל הכיוונים, לפעמים זה בגלל שהוא לא יודע לכוון, ולא בגלל עומק סמוי.
דווקא זו אמירה בעייתית
סרט, כמו כל חוויה אמנותית אחרת, לא אומר כמעט אף-פעם אמירות ברורות וקוהרנטיות (גם אם יש חריגים שכן). הוא פותח כיווני מחשבה. כל ניתוח שייעשה בהמשך יכיל סתירות פנימיות. אחרת זו סתם תעמולה.
מה גם שממילא הרובד האינטלקטואלי הוא תמיד משני. אמנות היא מעל הכל חוויה אסתטית. כל הניתוחים והניסוחים באים רק אחר-כך.
והייתי גם מוסיף
שמי שרוצה לומר אמירה ברורה ובהירה כותב מניפסטים.
מי שמצפה למצוא אותן בסרטים צפוי להתאכזב.
אין לי מושג מאיפה הקביעות הנ"ל שלך,
למעט העובדה שהן נראות לי דוגמטיות מדי.
מכל מקום, אם כל אמנות אמורה להיות לא ברורה, אזי אין מה לנתח ואין טעם – ובוודאי שאין לקבוע שום דבר לגבי סרט בביקורת, כי כל דבר אפשר לתרץ כך.
ובנוסף, אם קובעים קביעה קונקרטית אבל פטורים מלנמק אותה,
או להדגים אותה, ביקורת זה לא.
כי לבמאי יש אילוצים שלמבקר אין
כמו לדאוג שהסרט יהיה רווחי למשל
לא הבנתי, מה הטענה שלך בעצם?
שאמירה ברורה היא לא רווחית? שלעשות סרט עם ידע מינימלי של איך לספר סיפור זה לא רווחי?
כי אם תסתכל על הסרטים הכי רווחיים אי פעם, כן, יש שם רובוטריקים ודמדומים פה ושם, אבל ברוב המקרים, הם נעשו על ידי אנשים שיודעים מה הם עושים.
ככה שהטיעון, "החלטתי לעשות סרט נטול דמויות עם אופי ונטול עלילה, כי הקהל כופה עליי את זה, אחרת הסרט שלי לא יצליח" לא ממש רלוונטי.
הגבתי
על בלונז ששאל למה המבקר חושב שהוא יודע יותר טוב מהבמאי, ואני חושב שזה בגלל שבמאי איננו חף מאילוצים.
אין פלא שמספר לא מבוטל של שחקניות צעירות פשוט ברחו כמה
שיותר רחוק מהסרט הזה.
אין לי הרבה לומר על הסרט הזה אבל רציתי לשאול עד כמה חשוב שלסרט תהיה אמירה? מאות סרטים יוצאים בשנה, כמה אמירות מקוריות ונועזות כבר אפשר להמציא כדי שלכל אחד מהסרטים יהיה מה לומר? למה כל סרט (או דווקא זה) חייב להטיף ולספק שיעור חשוב ופילוסופי על החיים. "ספרינג ברייקרס" סבב כולו בשבילי סביב האווירה. העריכה המגניבה (ולפעמים ממש מקורית ומבריקה) של קורין בייחד עם הvoice overs (ולא משנה מה היו המלים הנאמרות) והמוזיקה של קלינט מארטניז ייצרו אווירה שהייתה מאוד כובשת ומרגיעה עבורי שהופרה מדי פעם במונטז'ים של עירום ומוזיקה של סקרליקס (שהיו מאוד קצרים ודי מגניבים, לדעתי).
לצילום יש חלק גדול בהנאה שלי מהסרט. בנויט דבי, במאי הצילום, שהציג לנו לפני כמה שנים את אחת החוויות הויזואליות הכי מרשימות (הכוונה ל-Enter The Void) לא מאכזב. השוטים צבעוניים, מוארים באופן מושלם ופשוט מהממים. כמעט כל פריים בסרט היה יכול להיות פוסטר מעולה.
אני מסכים שהתסריט חלש, הדמויות לא עמוקות (מלבד ג'יימס פרנקו. דמות נפלאה, תצוגת משחק מהפנטת. מועמדות לאוסקר עכשיו!) ולא מתפתחות ממש ושהסוף מפגר לגמרי. אבל סרטיו של הרמוני קורין מעולם לא סבבו סביב הסיפור/עלילה/תסריט. ואף פעם לא כדאי לצפות מהם לאמירה כלשהי. בסרטים כאלה צריך רק לנתק את המוח לכמה שעות, לפתוח את הראש ולנסות להישאב באווירה שקורין ייצר. עליי הסרט עבר ומאוד מאוד נהניתי. אומנם לא "גומו". או אפילו "קידס". אבל די קרוב.
אבל התשובה לא אובייקטיבית
"עד כמה חשוב שלסרט תהיה אמירה?"
האם זו שאלה עם תשובה אחת? לדורון זה היה חסר בסרט הזה, לך זה לא.
שום סרט לא יכול לקלוע לטעמם של כולם.
אם נהנית, דיינו…
הממ, לא, זה לא היה חסר לי
אין לי בעיה שלסרט לא תהיה אמירה. לסרט הזה ראיתי הרבה התייחסויות אליו כאל סרט בעל אמירה.
אמממ
יש סיבה שזה לא מוקרן ביס פלאנט איילון?
תמיד אהבתי את הקולנוע הזה.
(ל"ת)
הסרט בהחלט היה נוראי.
בהתחלה כשקראתי את הביקורת הקטנה בעמוד הסרט לא האמנתי שזה כל כך רע, כי שמעתי עליו רק דברים טובים, אבל הוא ללא צל של ספק – הדבר הכי נוראי שראיתי בקולנוע כבר המון זמן.
אני כל כך מבולבלת!
מצד אחד, רד אומר בכזאת נחרצות שזה רע, מצד שני.. לינה דנהם אהבה את הסרט!
בין שני צדי ראשי עומדים מלאכים, אחד בדמות דג ואחד בדמות היפסטרית שמנמונת, ואני לא יודעת למי להקשיב!
אני אלך להטביע את יגוני בארוחת חג.
סליחה על הבורות
אבל לינה דנהם זה מישהי שאמורה להיות מוכרת למישהו?
היוצרת של Girls ב-HBO
(ל"ת)
זבל עד רמת קאלט?
השאלה שלי היא האם הסרט ברמת זבל קאלט או זבל שישכחו ממנו?
נניח the room סרט גרוע בטרוף אבל הוא מצחיק מרוב שהוא גרוע
אבל רד פיש מה קורה בסוף? האם אחת מהבנות מתה ממנת יתר של מריחאונה?( פרופגנדה על הדרך)
או שמא הן משתקמות וכולן נהפכות למאמצות יתומים קטנים ושרילילות בשעות הפנאי?
מה זה סקרילקס??
זו הוכחה להיותי זקנה, משהו שרק הנוער-של-היום מבין?
זה שם במה
http://en.wikipedia.org/wiki/Skrillex
זה.
http://www.youtube.com/watch?v=WSeNSzJ2-Jw
מעניין אותי מה חשבת על enter the void
לא ראיתי את ספרינג בריק אבל מהטריילר זה נראה באותו סגנון..
http://www.youtube.com/watch?v=bKRxDP–e-Y
לא ראיתי את ספרינג ברייקרס
אבל enter the void הוא סרט נוראי. כלומר, למה נוראי? כי כלום לא קורה בו והוא משעמם ברמות ונמשך 3 שעות. אבל מבחינה ויזואלית הוא סרט נורא מתוחכם ומבוים כמו הזיהאחת ענקית עם צילום ואפקטים מדהימים ובאמת יוצאי דופן. ולפי מה שאני מבין ספרינג ברייקרס פשוט נראה כמו וידיאו-קליפ ממוצע.
הקצנת חיי הנוער המערבי / מחשבות על הפרובוקציה סביב הסרט
'ספרינג ברייקרס' הוא סרט המספר סיפורן של 4 נערות קולג' אמריקאיות שיוצאות לחופשת האביב שלהן במטרה להכיר בנים, לרקוד במסיבות ולעשן סמים. לא רק זו, אלא עוד סמים ועוד מסיבות ועוד בנים ועוד סקס ועוד מסיבות וסמיםמסיבותסקסבניםסמים.הסרט זה, מתאר בצורה מחוננת, את התקופה. נוצר את תרבות הצעירים השלטת ומקצין אותה עד שיא. אסביר כעת את הפרובוקציה במלואה:- – –
מי שמכיר את הרמוני קורין, ידע מראש שכשסלינה גומז וונסה הדג'נס (כוכבות דיסני המייצגות את דימויים של תרבות צריכה רכה ופופ זול לילדים \ נוער צעיר) מופיעות על הפוסטר שלו, מדובר בדיסוננס עמוק. לא היה ברור מה לבמאי, שנחשב ככזה המגיע ממחוזות האינדי והאלטרנטיבה, שסרטיו הפרובוקטיביים רוויים באסתטיקה מוחצנת של שילוב בין כיעור ליופי, בין המותר לאסור, בין היפה למכוער – הפיכת המכוער לנוצץ וטהור ותיאור מוקצן של תרבות הצריכה המערבית המופרזת – מה לו ולכוכבות הפופ של העולם האמיתי – למותגי הפופ של דיסני שהוא בעצמו מגנה במסריו.
הסרט עצמו, הוגבל לגיל 16 בישראל (בארה"ב דורג R – דהיינו גיל 17, ההגבלה הגבוהה ביותר) – ויצר פרובוקציה לא קטנה בקרב קהילת מעריצות שהציפו את עמוד הפייסבוק של הסינמה סיטי בתלונות לגביי אי היכולת להיכנס לסרט ויצר וויכוחים ונרגנות רבה בתורים לבתי הקולנוע ע"י נערות צעירות שהתגנדרו במיוחד לכבוד המאורע. אף אחת לא הצליחה להבין למה קצת מיניות תגרום לה להפסיד את האקסית של ג'סטין ביבר צוחקת עם חברותיה בביקיני על מסך הקולנוע.- – –
הניגוד בין המסר של הסרט עצמו, לכוכבות המשחקות בו, הוא חד ורציני. קורין מנצל את כוכבות 'העולם האמיתי' (העולם שמחוץ לעלילה) כדי להעביר בסרטו (העולם העלילתי) ביקורת על אותה התרבות שכוכבות הסרט משחקות בה תפקיד חשוב במציאות; אותה תרבות פופ מאוסה, תולדה של תרבות צריכה מופרזת, תרבות של קפיטליזם פוסט תעשייתי ונצחון ערכי עולם הפרסום. האוכלוסייה שכביכול הייתה מיועדת לסרט שכזה, הנערות הצעירות, הנערים, הדור הזה; שסיכוי לא נמוך שיאבד את ההכרה מאלכוהול בבורגס, יבדוק מריחואנה מהי בגיל התיכון ומושפע ללא הרף ממעצבי תודעה שמגדירים בשבילו מושגים קריטיים כמו 'אושר', 'אהבה', ו'חיים' שכל מטרתו היא כסף, הוא זה שהיה אמור לקבל את האוטופיה הזו שהרמוני קורין עיצב בפנינו בסרט זה.
בעיית מנהלי בתי הקולנוע – המטרה בכל הבאת הסרט היא אחת: כסף. אם כך, למה הוועדה מגבילה את קהל היעד הפוטנציאלי? למה מגבילים את ה'היצע' בפני קהל ה'ביקוש'?האינטרס הכלכלי מחסר ההבנה שמדובר בסרט שמותח ביקורת עמוקה על השטחיות הקיצונית של התרבות שהם בעצמם מייצגים. מדובר במקרה דומה למקרה להקת ההארדקור פאנק black flag, וMTV בשנות ה80; הקליפ לשיר המפורסם של הלהקה, "TV PARTY", המבקר את חוסר המעש של האמריקאי הממוצע שיושב ומשמין מול הטלוויזיה ("אין לנו שום דבר טוב לעשות, מלבד לצפות בטלוויזיה ולשתות אלכוהול") זכה להקרנות חוזרות ונשנות במהלך היום בפני הנער האמריקאי שבילה את זמנו בהשמנה מול קליפים תזזיתיים, כאשר הנהלת הערוץ לא הבינה כי מדובר בשיר המבקר את התרבות שהיא בעצמה מייצגת.
זהו בידיוק הטריק. הרמוני מדבר על הכסף (תרבות הצריכה), אבל הוא לא הדרך להכנסת עוד כסף לקופה; אותן בחורות שעברו את גיל 16, ועדיין הגיעו אל הסרט, הבינו במהלכו שמדובר בטעות גדולה. אחרי ניסיון "לשרוד" את סצנות הסמים המופרזות (בכל זאת, ב'עספור' הן נתקלו בלא מעט) החליטו שהן יוצאות באמצע – כי כנראה לדידן, יותר מידי שורות קוק הוסנפו כאן על שדיים חשופים במהלך האורגיות הערוכות. כך, לא פחות מחצי ממספר האנשים שהתחילו לראות איתי את הסרט באולם הקולנוע, יצאו במהלכו. 'למה כוכבות דיסני כל רגע מעשנות סמים מול הפרצוף שלי?' שאלה הבחורה משורה 6 כיסא 11. אותה הקומדיה הרומנטית-מינית-עולםאוטופית שהן ציפו לראות, איכזבה אותן אכזבה קשה. "מה זה לעזאזל הסרט הזה?" נשמעה קריאה מחוץ לאולם.התכנים המופרזים של ה'דוקומנטריה הפיקטיבית על איה נאפה' שהוקרנו להן מול הפרצוף, היו כנראה יותר מידי.
משמעות החיים, מוות, מין והנאה עפ"י הרמוני קורין
הסרט עצמו, עוסק בסוגיות אנושיות בסיסיות. חיים, מוות, מין והנאה. הצירוף "משמעות החיים" מופיע בו לא מעט פעמים. המוות קורץ לדמויות הראשיות מספר פעמים. הרצון למצות ולחוות את החיים עד התום, כאילו מדובר בחופש גדול אחד ענק, נצעק מתוך האקרנים. זוהי אותה תרבות ה"לחיות את הרגע" שמפומפמת בכל פרסומת לבגד או למשקה אלכוהולי כזה או אחר. ההפרזה, שבירת הגבולות שבסרט – משילה כל משמעות עמוקה מהמושגים הנ"ל. שדיים לא מרגשים יותר. מין הוא עוד נדבך שמטרתו לתפוש את תשומת לב הצופה. נעזוב שסמים הם דבר רגיל לחלוטין. בסרט שכזה, המחשבה מסולפת. העין מסולפת. סף הריגוש עולה. האדישות ניחנת. זה לא הסרט. אלה הם חיינו. הסקסיזם בפרסומות. האלכוהול שפוגש ילדים בני 12. הרצון לברוח לבורגס\אילת\איה נאפה ששוכן בכל נער היום.לא סתם בוחרות כוכבות הסרט לשדוד כדי לממן את החופשה, לא לשווא מציג הגנגסטר לצד הבגדים שלו והבשמים שלו, את הרובים שלו. זוהי ההוזלה של החיים, זהו תהליך הסרת המשמעות.
זהו עולם ללא גבולות. זהו ה"חופש". החופש הוא העירום, הוא הסמים, הוא המסיבה. הוא החלום האוטופי לחיות על פי עקרון ההנאה והכאב, חוסר היכולת להתמודד עם הגבלה. האינסטנט. המגע. מסך המגע.
חוסר העומק. חוסר הריגוש. סף הריגוש נמתח. בידיוק כמו שבחיים האמיתיים ליל וויין נכנס לאישפוז, בידיוק כמו עולם הפרסום. אלה החיים בתקופה הזו. תודה לך קורין, שנתת לאותם האנשים את אי הנעימות לצפות בקולנוע בתרבות שהם עצמם אוכלים ושותים בכמויות ענקיות ב'כוכב נולד', 'דה ווייס', בוודקה אבסולוט, ערק איילים, בבורגס ובאילת – אולי כמו שיצאו כולם זועמים מהסרט בקולנוע, הם יחליטו לצאת מהסרט של החיים.
מנהלי בתי הקולנוע טיפשים קפיטליסטים.
לרובם אין מושג קלוש וידע מינימלי בקולנוע איכותי. זו הסיבה שהם מביאים לאחוז מכריע של בתי הקולנוע בארץ אך ורק את הסרטים שוברי הקופות, הנחותים ביותר, הצפויים , הקלישאתיים, הנוסחתיים ביותר. ומרבית הסרטים האלו מגיעים מהוליווד.
אני חותך את האיבר שלי (לא מציין איזה מהם) אם אפילו מנהל אחד ייבא את הסרט לאולמות הקולנוע בארץ מסיבה שאינה מסחרית פרופר, או אם מנהל אחד אפילו הבין את השכבות הסמויות והאינטליגנטיות יותר שהסרט מנסה להציג, לפי הביקורת שלך, כמובן, מאחר שאני לא ראיתי את הסרט.
מה ראו אותם מנהלי קולנוע? את הצד השטחי ביותר, את שכבת-השטח העליונה בלבד: א. נושא שימשוך אנשים – סקס, מסיבות, כסף וכו', ב. כוכבות נוער וילדים ידועות/מפורסמות + ג'יימס פרנקו, שחקן ידוע.
איזה כיף לעשות הכללות!
אתה כולל בזה גם את מהנלי הסינמטק? את האחראים לקולנוע במוזיאון תל אביב? את האנשים שמנהלים את לב?
כשאתה אומר שבארץ מחפשים "רק את שוברי הקופות ההוליודיים הנחותים ביותר" אתה בדקת את הנתונים של זה? למיטב ידיעתי (לפחות עפ"י מה שפורסם באתר הזה) רוב הדברים המצליחים בארץ הן דרמות אירופאיות (לא ש"שמאלץ צרפתי" הוא סוגה איכותית יותר מ"שובר קופות הוליוודי" אבל אלו בכל זאת דברים שונים).
ובכל מקרה – אתה מבנה את הטיעון בצורה כזו ש"מנהלי הקולנועים" לא יכולים לצאת ממנו טוב: יביאו את הסרט לארץ – זה רק בגלל שהם ראו את השכבה הרדודה שלו, לא יביאו אותו – נמנעים במכוון מביקורת על התרבות המערבית.
אולי חלאס עם אנטי-הכללות?
מי שחפץ בשיח עם בני אנוש או במחשבה אנושית חייב לעשות הכללות, משום שאין דרך אחרת לתפוש את המציאות. המוח שלך, של כולנו, לא מורכב מספיק בצורה כזו שיכול להבין את המציאות ללא הכללות. |זה ברור מאליו, האם באמת יש צורך להסביר תובנה כה פשוטה?
האם אתה באמת יכול לנהל שיחה אינטליגנטית ללא שימוש בהכללות בכלל? ברור שלא התכוונתי לכל מנהלי הקולנוע.
בחייאת, כמה אחוזים מהווים הסינמטקים וקולנוע לב משאר בתי הקולנוע בארץ? כמה אחוזים הם מהווים ממכירות הכרטיסים? האם יש יותר סינמטקים או בתי קולנוע מסחריים דוגמת יס פלאנט, גלובוס, רב-חן וכו'?
אני לא צריך "לבדוק את הנתונים" כדי לדעת מה אני רואה. לא במקרה הזה. האם אתה "בודק את הנתוניןם" לפני כל הצהרה שאתה יוצא בה, או שאתה סומך על התובנות והחושים שלך במקרים שהם ברורים מאליהם? בחייאת….
אתה באמת בטוח ש"רוב הדברים המצליחים בארץ הן דרמות אירופאיות" ? יש לך הוכחות לכך?
אני דווקא סבור שהטענות שהעליתי לגבי מכירת כרטיסים והכנסות וכמות בתי קולנוע מסחריים לעומת 'אומנותיים' הן נכונות.
כמו כן ברור לי מאליו
שהטיפשות והבורות האופיינית לבעלי הקולנועים המסחריים או למייבאי הסרט המדובר כאן היא הגורם העיקרי אם לא היחיד להבאת ספרינג ברייקרז לאולמות הקולנוע בארץ.
זו אותה טיפשות אופיינית ובורות מטומטמת עד אימה שגורמת להם לתרגם את שמות הסרטים מאנגלית בצורה כ"כ המונית, רדודה, שטחית ורחוקה עד מאד מהמשמעות המקורית.
למה להניח שהם טיפשים
או שחלקם טיפשים?
המפיצים בארץ הם אנשים בעלי ניסיון. יש סיבות לדברים שהם עושים. הם לא עושים את זה בשביל הדאחקות- הם עושים את העבודה שלהם שמאד קשורה ללעשות כסף (בעיקר בעולם המגה-קומפלקסים העכשווי).
אז איזה חבורה ממוצעת של טינייג'רים חובבי רובוטריקים\דימדומים ילכו לסרט של הרמוני קורין בגלל שהוא קיבל שיווק שפנה אליהם. אז מה?
אתה רוצה שהם יבחרו בדרך הקשה וידגלו במיתוס "פרסום האמת"? אתה רוצה להכריח את הקהל להיות יותר אנין טעם?
באמת שאני לא מבין מה אמרת.
"המפיצים בארץ הם אנשים בעלי ניסיון" – כן, בעלי ניסיון בלעשות כסף, לא כמבקרי קולנוע איכותי או כצורכים של קולנוע כזה. וגם אם הם כן צורכים קולנוע איכותי, ואני מאמין שחלקם כן, אין זה אומר שזה מה שהם רוצים עבור הקהל שלהם.
לא רוצה להתחיל לשלוף כל מיני ביקורות ותורות אליטיסטיות מתחום לימודי התקשורת והתרבות, אבל בעיקרון בעלי הון מעוניינים למקסם את ההון שלהם, כמעט ברוב הפעמים, ובדיוק כמו בעיתונות או בכל נושא אחר שלא תבחר (רפואה, למשל) — המלחמה התמידית היא בין כסף לאיכות. ותמיד בסופו של דבר הכסף ינצח. זו הסיבה שהעיתונות מידרדרת לתהומות של צהיבות ורפש, משום שהאליטות, גם אם צורכות בעצמן אך ורק איכות, 'דוחפות' לקהל את מה שהוא רוצה – בידור זול והמוני, משום שאלו מוצרי-התרבות המכניסים ביותר.
את כל זה הספקתי כבר ללמוד בלימודי תקשורת.
מה שאני מנסה לומר זה שאין ממש מה לעשות- קולנוע כענף הוא עסק גדול שנועד לפנות למכנה משותף כמה שיותר גדול ולעשות כסף על הגב שלו.
בגלל זה התלונה המתפרצת שלך לא ממש מובנת לי. במילא הנושא הזה הוא סוג של common-knowledge. מה שצרכני קולנוע כבדים ואיכותיים יכולים לעשות זה לתמוך בסרטים הקטנים שהם אוהבים (ואם אי אפשר ללכת לקולנוע, צריך לרכוש עותק פיזי או דיגיטלי, העיקר חוקי) ולקוות שהיוצרים שלהם ישארו איתנו לטווח הארוך.
לצאת בצעקות של "מפיצים! קפיטליזם!" אף פעם לא עזר.
אני לא בטוח – כתבתי ל"מיטב ידיעתי" (אתה כתבת בביטחון די מוחלט). מאחר ואננו מפתחים את השיחה החלטתי לחטט קצת באינטרנט ונראה שאכן טעיתי: אם להאמין לטבלה של סינמהסקופ (יש לקחת אותה בעירבון מוגבל משום שהמפיצים לא ששים לשתף אותו במידע) http://cinemascope.co.il/archives/13256:
האמריקאים אכן מובילים את הטבלה – אבל במקום שני נמצא "שמאלץ אירופאי" (מחוברים לחיים עוקף בגדול את הנוקמים ובאטמן) ומסביבו נמצאים הרבה סרטי ילדים (מדגסקר, עידו הקרח) ומכל סרטי האקשן המוביל הוא דווקא הפיגורה הבריטית למהדרין (בונד,) ג'יימס בונד.
אם משווים את זה לטבלה האמריקאית:
http://www.boxofficemojo.com/yearly/chart/?yr=2012&p=.htm
ניתן שיש ההבדלים גדולים בין הקהל הישראלי לאמריקאי
הבעיה היא:
מעריצות של בנות דיסני ימצאו דרך לראות את הסרט באינטרנט, ולא יבינו שזו ביקורת מוקצנת, פארודיה.
התפתח כאן דיון מעניין, ובגלל זה לא נעים לי להתקטנן ככה
אבל הדירוג הכי גבוה בקולנועים בארה״ב הוא NC-17, שמגביל את הכניסה של צופים מתחת לגיל 17 גםצעם ליווי מבוגר, בעוד שהדירוג R מאפשר לצופים מתחת לגיל 17 להיכנס לסרט עם ליווי מבוגר. אותן ילדות קטנות, בתיאוריה, היו יכולות להיכנס לסרט עם אחותן הגדולה.
NC-17 הוא פיקציה:מבט על רשימת הסרטים שדורגו NC-17 –
(http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_NC-17_rated_films) – מראה שרובם ככולם שוחררו לקולנוע אחרי עריכה ברמה כלשהי בדירוג R. סרטים שכן שוחררו בהפצה רחבה (יחסית) באמריקה עם הדירוג הזה נוטים להיות אירופאים (חינוך רע, החולמים). אף אולפן גדול לא ישחרר סרט שמוותר מראש על כזה חלק גדול מהקהל (זה לא רק אנשים מתחת לגיל 17- זה גם כל האנשים שמבחינתם תכנים מיניים, לרוב הגורם לדירוג הזה, לא הולמים) .
ממליץ על This Film is Not Yet Rated- סרט תעודי מעולה וממש מעניין על שיטות הדירוג ההזויות לגמרי של ה-MPAA ועל הפחד של במאים שסרט שלהם ידורג NC-17.
אני לא מבינה
אם הבנות הצעירות יצאו כי הן ראו יותר מדי קוק מוסנף, מה רע בזה? זה אומר שהן בעצם די מחונכות ולא ירדו לאותה תרבות טראשית ולכן אינן מורגלות בה והצפייה באוברדוז של סמים מזעזעת אותן. מבחינתי זה מעולה.
אני לא אוהבת שמנסים להכפיש את הנוער בישראל מעל ומעבר. לא יודעת איך זה באמריקה, ולא איך זה אצל ילדי טחונים או בסלאמס כלשהן, אבל סה"כ הצעירים הישראלים בסדר גמור למעט כמה תפוחים רקובים ובייחוד אם משווים לצעירים מארצות אחרות.
רוצה לדבר על הסרט יוצא כנגד תרבות אמריקאית? נפלא. אבל למה סתם לצאת נגד הישראלים? ואם הייתה לי ילדה בת 16, הייתי בהחלט מצפה שהסרט יזעזע אותה, ולא הייתי כלל שמחה שהיא תצפה בו. אז תרגיע קצת כלפי אותן ילדות ישראליות. הן היו בסדר.
הסרט מדבר על התקופה הזאת על מה שקורה עם רוב הנערים נערות סקס סמים וכו….
תסלח לי מאוד, אבל פחחחחח.
כשאנשים יוצאים באמצע הסרט זה אומר אחד משני דברים:
1. הוא גרוע.
2. הוא משווק את עצמו בתור משהו שהוא לא.
באף אחד מהמקרים לא מגיע לו תווית של איכותי/ מעמיק/ בעל "אמירה".
הסרט מבקר את השטחיות של נערות בנות 16? וואו, כמה אמיץ מצידו לצאת כנגד קבוצה חזקה כל כך. כשסרטים ההוליוודים מבקרים את השטחיות של הקהל שלהם זה קצת, "הרצחת וגם ירשת?"
הצחקת אותי עד מאוד, תודג!
(ל"ת)
קיצ׳לס נתן לסרט הזה חמישה כוכבים.
אני כל כך מריח פישקאסט פוטנציאלי. ריח של עוף טופיק.
כל אחד אומר פה דעה אחרת, אז אני מחפש בסיס להשוואה.
בקיצור, איך הוא בהשוואה לאמריקן פאי?
קצת ימינה וירוק יותר.
כלומר, מה?!
(?Is there an echo in here? (Is there an echo in here
עזבו את זה שזה סרט איום ונורא, לא נראה לי שאי פעם ראיתי סרט שכל-כך חופר עם אותן שורות. זה כמו שטיפת מוח.
"ספרינג ברייק, ספרינג ברייק פוראבר" (X6)
"אני לא רוצה לעזוב, מצאתי את עצמי" (X6)
וואב וואב וואב וואב וואב וואב וואב וואב וואב
"תראו את השיט שלי" (X6)
"ספרינג ברייק פוראבאר" (X6)
תכפילו את זה, וזה בערך התסריט. נראה לי ש 80% מהסרט זה איזה 10-15 שורות שהשחקנים הקליטו מראש ופשוט שמו אותן לאורך כולו. אני מתחיל לחשוד שאולי זה לא סרט, אלא איזה ניסוי פסיכולוגי מחופש לסרט. מה שכן, ג'יימס פרנקו נתן הופעה מוגזמת ומשעשעת ביותר. קרן האור היחידה של הטריפ הרע, הפורנוגרפי וההזוי הזה.
למה לא ראיתי את הביקורת הזאת לפני שראיתי את הסרט?!
חברות שלי אמרו לי "לכי, לכי לראות את זה. את תתפוצצי מצחוק." בדרך כלל אני חשדנית לגבי כל מיני סרטים שהטריילר שלהם לא נראה משהו, אבל וואלה – הטריילר נראה מרתק פי אלף מהסרט עצמו.
הנטייה המחרידה שלהם לחזור שוב ושוב ושוב ושוב ושוב על אותם 5 קטעי וויס אובר היו כל כך משגעים, שכיביתי את הסאונד כל פעם שזה התחיל.
סקס, עירום, סמים, אלכוהול. ועוד ועוד ועוד ועוד ובמקרה שלא הבנתם על מה הסרט – עוד. והאמת שזה היה נטו סתם בשביל להיות פרובקטורים (או לפחות ככה זה מרגיש 90 אחוז מהסרט).
ג'יימס פרנקו אולי שחקן מבריק, אבל הדמות המחורבנת שלו כמעט גרמה לי לצרוח מסתכול לניחוח הסקסיזם והשטחיות שלו – לא פחות משל הבנות המגוחכות האלה. ואם אני אשמע עוד פעם אחת "תסתכלו על השיט שלי מאדרפאקרס" אני אתקע לו עוד כדור בראש.
אחרי שסיימתי לראות את זה ניסיתי להבין אם יש עוד מישהו שחושב כמוני שהסרט הזה עלוב בצורה יוצאת מן הכלל. אז תודה על הביקורת המדוייקת לגמרי, וסליחה שזה עולה המווווון חודשים אחרי שהביקורת עלתה.
Brows Held High על "ספרינג ברייקרס"
(ספוילרים)
http://chezapocalypse.com/episodes/brows-held-high-spring-breakers/
קייל, אני מצדיע לך.
סרט מבריק
מאוד אהבתי את 'ספרינג ברייקרס', סרטו האחרון לעת עתה של הרמוני קורין, קולנוען עצמאי יוצא מהכלל שביים יצירות
קאלט כמו 'גאמו' ו'ג'וליאן דונקי בוי' וכתב תסריטים מעולים עבור הסרטים 'קידס' (מהטובים של הניינטיז) ו'קן פארק'
המהדהד, אותם ביים חברו לסצינת השוליים, לארי קלארק. נטע אלכסנדר מוציאה לי מילים מהפה וצודקת בניתוח שלה:
http://blogs.haaretz.co.il/netalexander/359/
נטע אלכסנדר לא צודקת. היא, לכל היותר, קולעת לדעתך.
לאורך התגובות שלך בדף הזה אתה מסרב בעיקשות להתייחס לקונספט של דעה עצמאית. דורון לא "פספס" את הסרט, הוא פשוט לא אהב אותו כמוך. זו דעה לגיטימית בדיוק כמו שלך – ואם יורשה לי לומר, אפילו יותר, כי היא מגובה בנימוקים של ממש. אתה הסתפקת בלומר שמדובר בסרט מבריק, עשית קצת ניימדרופינג והנחת לינק למאמר דעה של מישהי אחרת בכלל (למרות שחשוב מאוד לציין שהיא, בניגוד לכל שאר החבר'ה השטחיים שהעזו לא לאהוב את הסרט, דווקא צודקת).
וואו, אז ככה מרגיש זעזוע מוח.....
אני לא חשבתי שאני אי פעם אגיד משפט כזה – אבל באטמן ורובין זו יצירת אומנות ליד הדבר הזה. הסרט יכול אולי במקרה הטוב לעבוד כמשחק שתייה, אבל הוא יגמר אחרי 6-7 דקות כתוצאה מנזק בלתי הפיך לכבד. כל כך הרבה סצנות מופרכות והזויות, בלי שום תכלית, טקסטים מביכים (עד כמה שהיו בכלל…), ולדמוית היה עומק כמו של שלולית באמצע אוגוסט. באופן עקרוני – אין לי בעיה עם דמויות קרטוניות וחד מימדיות, במידה הגיונית וסבירה, גם מחוץ לקולנוע יש אנשים אידיוטים, גזענים וטיפשים כמו בול עץ, אבל זה בטח לא יכול לעבוד שכל הסרט מכיל את הטיפוסים האלו.
לגבי טיעוני האמירה הנסתרת שעולה כאן אצל כמה קוראים ומבקרים : לא, פשוט לא. במקרה הטוב הסרט הזה משול לבן אדם שזרק פחית צבע על חתיכת קנבס. הוא השקיע בזה חצי שנייה, אבל מי שצופה בזה רואה את מה שהוא רוצה לראות – ולא בהכרח שאת מה שזה באמת – בזבוז זמן פלצני ויומרני.
מה שעוד יותר אני לא מוכן לקבל את הרעיונות הללו ש"הנוער של היום" גרוע או שכל מה שמעניין אותו זה סקס סמים ורוקנרול. זה פשטני, וכוללני – ודי מטומטם. לא הייתם קופצים למסקנות כאלו לגבי שחורים פושעים / רוסיות זונות / ערבים מחבלים / הכנס אוכלוסיה אחרת כאן…., נכון ? סרט שמנסה (הוא מנסה בכלל ? אני רק שמעתי ספרינג ברייק woo, ספרינג ברייק פוראבר….look at my shit…..כפול 700 פעם ) לדחוף לך את הרעיון הזה לתוך הגרון – רק גורם לסלידה. בשלב מסוים, זה כבר הפך למרגיז ממש, וזו תחושה שמעולם לא יצאתי מסרט – לא מספיק שהוא גרוע, הוא גם מעצבן.
לא טוב
ראיתי את הסרט הזה עם ציפיות מאוד נמוכות (בין השאר בגלל הביקורת שמעלי) כך שבסופו של דבר הופתעתי שלא מצאתי את עצמי במהלך הצפייה רוצה לדפוק את הראש בקיר אבל גם לא מצאתי את הסרט מלא בעניין.
יש כמה רעיונות מעניינים בסרט בנוגע לריקבון החברה כיום ואין ספק שהדרך בה הרמוני קורין בחר להעביר אותם היא די מעניינת (בעיקר באופן הבימוי) אבל זאת גם הבעיה הכי גדולה שלו: הטון בה הסרט מבויים הוא פשוט לא נכון. הסרט מרגיש כמו קומדיית נוער שחורה שמבויימת ע"י טרנס מאליק. הכול איטי, חוזר על עצמו ואת התקדמות העלילה של כול הסרט אפשר לדחוס לתוך סרט קצר של 40 דקות. במקום להתלהב מהעירום (אני מניח שקורין רצה שנתלהב מהעירום) משתעממים מעוד עכוז או שד רוטט בהילוך הכי איטי שיש.
לפחות ההופעה של ג'יימס פרנקו משעשעת למדי אם כי היא לא הופכת את הסרט למעניין יותר. אפשר לוותר.