במאי: אבי נשר
תסריט: אבי נשר, הדר גלרון
שחקנים: אניה בוקשטיין, מיכל שטמלר, פאני ארדן, אדיר מילר, גורי אלפי, תיקי דיין
הסרט נגמר והקרדיטים מתחילים להיגלל. זה עלול להגיע בכל שניה. האורות נדלקים. אנחנו קמים לאיטנו מהמושבים, ומתחילים לנוע בטור אופקי אל גרם המדרגות בצעדים מדודים. כולנו יודעים שאי אפשר לחמוק מזה. דלת היציאה מאולם הקולנוע נפתחת בכבדות, אנחנו נעצרים ונותנים לרוח הלילה הקרירה לצנן את פנינו, ואז מתיישבים במכונית וטורקים את הדלתות. הדממה המתוחה נקטעת לפתע על ידי השאלה "נו, אז מה חשבת?". הנה, זה הרגע בו אני צריך להסביר למה, למרות הררי הבעיות והמניפולציות, דווקא די נהניתי מהסרט. אללי. לו רק יכולתי למשוך את הזמן על ידי תקצור העלילה, כמו בביקורות קולנוע.
משפחת הס החרדית סופגת מהלומה קשה כאשר אם המשפחה מתה בדמי ימיה. בת הזקונים, נעמי (אניה בוקשטיין, 'שושלת שוורץ'), שמאורסת למיכאל (גורי אלפי), מחליטה לדחות את החתונה ונוסעת לצפת כדי ללמוד במדרשה לבנות. במדרשה היא נאלצת לחלוק חדר עם שיינה, סיגי, ועם מישל האאוטסיידרית והנועזת (מיכל שטמלר), שמסתמנת ככבשה השחורה של צפת. נעמי ומישל לא סובלות זו את זו בתחילה, אולם כאשר הן פוגשות צרפתייה גוססת (פאני ארדן) שמבקשת לכפר על חטאיה טרם מותה, הן מתאחדות כדי לפייס אותה עם האלוה. מלאכת הגישור מתבררת כמסובכת מהצפוי: נעמי לא מוצאת תיקון מתאים לסיטואציה הרלבנטית, ומרכיבה בתגובה מגה-סופר-תיקון משופר, בעל כוח של ארבעה תיקונים רגילים, או משהו כזה. תוך כדי כך, מערכת היחסים של מישל ונעמי הולכת ומתהדקת.
בעיות, כאמור, לא חסר. אני מניח שכל ניסיון לתאר עולם שאתה לא מכיר מבפנים נידון למידה מסוימת של כשלון, אבל גם שהזכות לעוות את המציאות לטובת החזון האמנותי היא הבסיסית בזכויותיו של הבמאי. ובכל זאת, כשחילוני כופר שכמוני, שבדרך כלל לא מסוגל להבחין אם נתנו את הפסוק של רון להרמיוני, מרים גבה בזמן הצפייה, משהו כאן מריח רע. כך, למשל, היחס של בנות המדרשה כלפי תלמידה מתחילה שמתיימרת לחבר תיקונים בעצמה לא נראה אמין במיוחד. דוגמה ממוקדת יותר היא אחת הסצינות המרכזיות, בה נכנסות ביחד שתי נשים רווקות ואלמנה אחת לטבילה במקווה האר"י. רק הרגע הזה לבדו מכיל כל כך הרבה פגמים באמינות, שכל התירוצים שבעולם, ברמת הטקסט – "שיחדנו את השומר", "היא לא יודעת מה לעשות, צריך להראות לה" – וברמת הסאב-טקסט (זה מסמל את הלידה מחדש של הדמויות הראשיות!) לא מצליחים לגרום לו לעבוד.
סצינת המקווה, אגב, היא הבסיס לתלונות של רב מבקרי הסרט על עירום נצלני. בניגוד אליהם, אני לא בטוח שמטרת העירום היתה לעורר פרובוקציה ולגרות את הצופה ההטרוסקסואל – אני חושב שהיא נועדה בעיקר לבטא שלב חדש באינטימיות בין נעמי ומישל, ולהדגיש את השלב הראשון בתיקון כנקודת מפנה בחיי הדמויות. אני גם לא מוצא אותה סקסית במיוחד. הפספוס הרציני בסצינה הזו הוא דווקא הבחירה התמוהה להסתיר את גופה העירום של הצרפתייה המבוגרת – בייחוד אחרי מונולוג בו היא מסבירה שהיא מתביישת בגוף שלה, ונעמי מלמדת אותה להשלים איתו. כתוצאה מכך, סצינה שיכלה להוות פתח להזדהות מאוד חזקה עם דמותה של אנוק הצרפתיה, הפכה להיות מהמורה בדרך לפיתוחן של שתי הדמויות הראשיות.
אם כאן היו נגמרות בעיותיו של התסריט – דיינו. אבל התסריט גולש לא פעם למשפטי עוגיית-מזל בסגנון "לפעמים דווקא הדבר הלא נכון, הוא הדבר הנכון", שמודבקות לדיאלוג בדבק נגרים. וזה מבלי לדבר על כמה מסרים סתומים ולא מובנים שהתסריט מעוטר בהם (בדקתי, ומתברר שגם נשים בחברה החילונית השוויונית חולות, פה ושם, בסרטן). בתוך כל אלה, הניסיון לתאר את מעמדה של האישה בחברה החרדית הולך מעט לאיבוד.
ובכל זאת, באופן מפתיע, יצאתי מהקולנוע בלי ייסורים במחשבה על הזמן והכסף שהשקעתי. קודם כל, תאמינו או לא, בגלל מערכת היחסים בין נעמי ומישל. אומרים שהכיוון שתופסת מערכת היחסים בסרט הוא תוספת מיותרת. זה קצת כמו לומר שהחייזרים הם תוספת מיותרת ל'מלחמת העולמות'. הסרט נסוב קודם כל על מערכת היחסים הזו, והוא עושה את זה ממש לא רע. התהליך אותן עוברות הדמויות מסלידה, לשלום קר, לסימפטיה, והלאה אל האינסוף ומעבר לו, איטי מאוד ועקבי באותה מידה. השינויים שהדמויות עוברות באופי שלהן, בעקבות אותה מערכת יחסים, מעוגנים טוב מאוד כבר באקספוזיציה. ממש לקראת הסוף, אבי נשר מאבד קצת את האצבע על הדופק, אבל כמו תמיד, הדרך מהנה יותר מהתוצאה.
סיבה נוספת היא אנסמבל השחקנים. אמנם, לאבי נשר יש הרגל מגונה לקחת קומיקאים מוכרים ומוכשרים ולתקוע אותם בתפקיד פצפון, שולי, משעמם וחסר משמעות: הפעם רשימת הקורבנות שלו מכילה את ספי ריבלין בתפקיד אביה של נעמי, עלמה זק בתפקיד האחות ורבקה מיכאלי בתפקיד פריים מטושטש של משהו. גורי אלפי מקבל תפקיד מעט גדול יותר – אך משעמם באותה מידה – כארוסה המיועד של נעמי. אבל כשאבי נשר משקיע תשומת לב בדמויות שלו, הוא מוציא מהשרוול בחירות ליהוק מבריקות ומפגני משחק מרשימים. במקרה הזה, אניה בוקשטיין חמודה מאוד, מיכל שטמלר כריזמטית עד כאב, והכימיה ביניהן מצוינת; דנה איבגי, בתפקיד קטנטן כסיגי החוזרת הטרייה בתשובה, מוכיחה באופן סופי שהיא מהשולטות בשחקניות ישראל. דווקא שחקנית הרכש פאני ארדן אנמית כל כך שקל לשכוח שהיא בכלל היתה בסרט.
ההפתעה הנעימה ביותר היא, החזיקו חזק, אדיר מילר. כן, הסטאנדאפיסט שעושה חיקויים של רפי גינת. התפקיד שלו, בתור מחזרה הנעבעך של מישל, לא כולא אותו בעמדת ההפוגה הקומית מחד, ומאידך, מאפשר לו לרתום הרבה מהיכולות הקומיות שלו לעיצוב הדמות באופן שמשרת נהדר את הסיפור. יש סיכוי לא רע שזה תפקיד חייו.
ובסופו של דבר, על אף היחס הפשטני של נשר לעולם הדת, היחס שלו לעולם הקולנוע מורכב יותר. אחד האלמנטים המהנים בסרט הוא ההקבלה של נשר בין הניתוח שמנתחות הדמויות את כתבי המקובלים לבין הניתוח שמנתחים הצופים את הסרט. ברור למדי (גם לדמויות) שמים כמו בסצנת המקווה הידועה לשמצה – הם סמל לטוהר נפשי; אבל נשר מודע לכך שהסמליות של המים היא בעצמה סמל קולנועי. ההקבלה הזו בין סמליות דתית למוטיבים קולנועיים, בתקווה שלא דמיינתי אותה, מבריקה, כיוון שהיא מצליחה לחבר בין חווית הצפייה שלנו לבין לחוויה הקריאה של הדמויות כשהן מנסות לפצח את כתבי המקובלים, ועל-ידי כך ליצור הזדהות איתן. וההזדהות הזו חזקה יותר מכזו שנובעת ממשחק או דיאלוגים אמינים. עליי, בכל אופן, זה עבד.
ב'הסודות' מסתתר גרעין בידורי ואמנותי מהנה למדי. אבל כשמגיעים אליו, נשאלת השאלה האם היה שווה לחפור אליו דרך כל שכבת הבולשיט העבה שמכסה אותו. בהשוואה לסרטו הקודם של נשר, 'סוף העולם שמאלה', 'הסודות' מגובש יותר, החלטי יותר ומהנה יותר. לו היה זה סרטו השני, הייתי אומר שיש למה לצפות. בהתחשב בעובדה שנשר יוצר סרטים כבר למעלה מ-30 שנה, אני נאלץ לומר ש'הסודות' הוא דרך לא רעה בכלל להעביר את זמן, אבל אם אין לכם זמן, אתם ממש לא חייבים לפנות לעצמכם קצת כדי להעביר אותו.
גאה להיות הראשונה ולהגיד
שזאת הביקורת הכי טובה ששמעתי על הסרט הזה. ואגב, עושה חשק לראות.
יש דווקא טובה יותר
של יאיר רווה:
http://cinemascope.co.il/?p=589
אי, התמימות.
אין עירום לא נצלני, לא בישראל בכל אופן.
בעקבות אותה "סצינת מקווה", הסרט הפסיד כנראה את ההזדמנות להפוך ללהיט הדתיים הבא. דברים כאלה מתפרסמים במהירות במגזר הדתי ואני מעריך שלמרות הפוטנציאל הגדול (כל מגזר מת לראות כיצד אחרים רואים אותו) נתח השוק הזה הלך קפוט.
אי, התמימות.
בכל מקרה זה לא יכול היה להפוך ללהיט הדתיים הבא.קודם כל, זה סרט על חרדים, והם בכל מקרה לא הולכים לקולנוע(במיוחד כשזה לא מכוון אליהם והעלילה לא בדיוק מה שהם רוצים לראות).דבר שני, הדתיים כבר למדו ממדורת שבט.ודבר אחרון- אני בספק כמה דתיים יוכלו לסבול את זה שזה על חרדים וזה לא מתנהג לפי המוסכמות(אמנם לא ראיתי את הסרט, אבל יש דברים בסיסיים שמפספסים וזה גורם תחושה של אי אמינות).
אי, התמימות.
א. תמיד יהיו דתיים שילכו לסרטים כאלה. לא יפה להכליל.
ב. לבנות יש פחות בעיה לראות נשים ערומות. דא….
אהה. וחרדים גם לא גולשים באינטרנט. נכון.
וגם יש טוענים שיש להם זנב.
(ועל "האושפיזין" שמעת?)
הם כן. זה פשוט לא מקובל אצלם ללכת לקולנוע
אלא אם הם רואים משהו זה בבית או בהקרנות מיוחדות ביישוב או משהו.תמיד יהיו את היוצאים מהכלל אבל הם מיעוט, וגם כתבתי שבמיוחד כשזה לא מכוון אליהם.
בקשר לאושפיזין- הרוב הגדול ראה את זה בהקרנות שנעשו במקומות המגורים. בזמנו אף פורסם בעיתונים הקרנות ביישובים גדולים.
ורגע, אין להם זנב?
יש הרבה סיבות לחשוב שרוב החרדים
לא הולכים לקולנוע באופן קבוע או בכלל. ביניהן טאבו חברתי שקיים, בעיות הלכתיות אצל לא מעט, ועוד.
יש איזו סיבה לחשוב שרוב החרדים הולכים לקולנוע?
מצטערת, לא הבנתי את נימת דבריך.
האם זו הייתה הסכמה איתי?
זו היתה הסכמה.
במקור טווידלדי לא הגיב אליך, אלא למי שחלק עליך ושטען שאין סיבה לחשוב שחרדים לא הולכים לקולנוע.
התפתח פתיל די ארוך, העורכים ערכו, התגובה של טווידלדי הוצמדה לשלך – ולכן הנימה הקצת משונה.
אה,כן, תודה
חשבתי שראיתי היום בבוקר משהו כזה.
אני לא יודע איזה פתיל התפתח פה
ואני מקווה שאני לא מעיר מתים מרבצם:
טווידל, אני לא אתווכח איתך. אני סומך עליך בעניין הזה.
זכור היה לי שבזמן יציאת "האושפיזין" נכתב על כך שחרדים כן ראו אותו, ועובדת הצלחתו הלא שגרתית בירושלים קושרה לעניין הזה.
תעזור לי להכניס את זה לקונטקסט?
יחד עם זאת אני מוכרח לציין ש"טאבו חברתי ובעיות הלכתיות" הן סיבות טובות לכך ש*הרוב* לא יעשה משהו, אבל מכאן ועד לקבוע משהו באופן גורף נשמע לי מוגזם. אחרי הכל, שני הטיעונים האלו תקפים גם לגבי גלישה באינטרנט והומוסקסואליות, שתי תופעות שדווקא כן קיימות במגזר החרדי, גם אם לא מדברים עליהן בפומבי.
(ואני מזכיר הומוסקסואליות בגלל ההודעה שעוד שניה אכתוב למטה…)
אושפיזין נחשב לתופעה חריגה,
בגלל שהבמאי שלו חרדי, הוא נעשה לפי קריטריונים חרדיים מבחינת צניעות ועוד (אם כי חרדים קיצונים לא יילכו גם לזה). וזה *מאוד* שונה מסרט סטנדרטי. ועדיין, שולי רנד סיפר על רבים ששלחו לו כסף כי רצו לראות את הסרט, התביישו ללכת לקולנוע, השיגו עותק פיראטי למחשב ואז החליטו שהם רוצים לשלם על הצפיה.
ההבדל להקשר זה בין הומוסקסואליות, גלישה באינטרנט והליכה לקולנוע, הוא שאת שני הראשונים כמעט אף-אחד לא חייב לראות אותך אותך עושה. המוטיב ההצהרתי של הליכה לקולנוע דיו כדי למנוע מרוב החרדים לשים שם פעמיהם, בהסתייגויות שכתבתי קודם.
התסריטאי חרדי
הבמאי חילוני.
אבל כל הקאסט(חוץ מהאושפיזין) דתיים,
והבאמי הלך לפי מה ששולי רנד אמר לו. שולי רנד החזיק במושכות של כל הסרט, גם אם לא היה הכל. הוא בחר את הבמאי הספציפי בכוונה ולא להיפך.
סליחה, צודק,
אבל השאר – כפי שהצמרור אמרה.
אי, התמימות.
בתור דתיה שדווקא כן רצתה ללכת לראות את הסרט אני יכולה להגיד לך שאם לא הייתה את הסצנה הבוטה במקווה הייתי גם הולכת לראות אותו, וזה לא בגלל שאני מפחדת מעירום או משהו כזה… אני פשוט חושבת שזאת בושה לקולנוע בישראל שבמאי לא יכול לעשות סרט טוב בלי שיראו בו חזה של מישהי, אני חושבת שזה נורא פאטתי לשים משהי עירומה רק כדי למשוך עוד כמה בנים חרמנים לסרט, זה רק מראה שהוא מנסה לפצות בכל על משהו אחר שאולי חסר בסרט שלו, עד עכשיו כולם מדברים רק על המקווה ולא על הסרט עצמו.
הסצינה מיותרת לגמרי במיוחד בגלל שהן טובלות במקווה "הארי" ושם בנות לא טובלות וגם בנות רווקות לא טובלות במקווה, זה רק מראה עד כמה נשר רצה להכניס עירום לסרט שלו בכל מחיר.
לו היית רואה את הסרט
היית יודעת שהבנות מסבירות מראש שמקווה האר"י מיועד לגברים בלבד – וגם יודעת מה הפתרון שהן מצאו כדי לטבול בו.
ולעוד סיכום, אם אני מבין את הביקורת:
דמיינו לעצמכם שהסרט נעשה בקמטצ'קה, וככה כל בעיית אמינות והגיון תיפתר על נקלה, כי "ככה מקובל שם, בקמטצ'קה".
איך לעזאזל הבנת את זה מהביקורת?
אתה ציינת שמבחינה קולנועית הסרט טוב,
אבל חוסר האמינות צורם.
אז הצעתי דרך לפתרון, שתאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: לדמיין שזה סרטו של אבו נשרבאייב, במאי מצליח מקמטצ'קה, וככה אין בעיות כי נו, ככה עושים סרטים בקמטצ'קה.
(וצר לי אם לא היה ברור שזו בדיחה).
סתם, כהערת אגב
זה לא ממש מדוייק שנשר מנסה לתאר עולם שהוא לא מכיר מבפנים. הייתי בהקרנת טרום הבכורה (יין מעפאן ומאפים קרירים),בנוכחות הבמאי והוא סיפר במסגרת פינת "לא רבים יודעים זאת, אבל…" שהוא.. בוגר ישיבה.
בכל הנוגע לאמינות, אנוכי כחילוני מחכה לידידה-דוסה הקרובה למקום מגוריי שתצפה בסרט ותספר לי על התרשמויותיה.
אם לעשות חשבון על-פי הביוגרפיה שלו בויקיפדיה,
אבל אם הוא למד משהו בישיבה, מסתבר שזה היה בארה"ב והוא היה בגיל צעיר למדי (סיים תיכון בגיל 16 ואז התחיל אוניברסיטה. מתי בדיוק היה לו זמן ללמוד בישיבה, ובאיזו ישיבה בדיוק הוא למד? תיכונית?). מה שלא נותן לו *שום* היכרות עם העולם החרדי במדרשות לבנות יותר מאשר אם אורי זוהר יביים סרט על חיי הלילה כיום בת"א.
השותפה שלו לכתיבה, נורית הדר\\הדר גלרון היא דתיה, אבל גם לה אין היכרות ממקור ראשון עם עולם הפנימיות החרדי, ואת נטייתה להתחנפות לקהל על חשבון אמינות ראו כבר בהצגה שלה 'מקווה'.
בכל אופן, למיטב הבנתי הבעיה הגדולה איננה חוסר ההיכרות, אלא זה שלא ממש *אכפת* ליוצרים מהאמינות. כמו על כל נושא, גם מישהו שלא מכיר את העולם החרדי יכול לעשות סרט אמין למדי, בפאשלות מתבקשות, בהנחה שהוא טורח ולומד ועושה תחקיר רציני.
אם זה מעניין אותו, כמובן.
כל במאי ומה שמעניין אותו
אחד מתעניין בלעשות תחקיר רציני על העולם החרדי ולהוציא סרט אמין, אחר מתעניין בדוסיות ערומות במקווה.
סתם, כהערת אגב
יש המון סוגים של ישיבות. בוגר ישיבה של מה הוא? ישיבת קולנוע? ישיבה על כסא?
כלומר,
יש ישיבה חילונית למען השם.
?
ישיבה חילונית? או שמא 'ישיבה חילונית למען השם'?
אם יש כזה דבר אני בטוחה שהוא די חדש… ושאבי נשר היה טורח במקרה הזה לציין שהוא בחורה של הישיבה החילונית למען השם, ולא סתם בוגר ישיבה…
הישיבה החילונית היא מוסד בן כשנה.
http://www.bina.org.il/yeshiva/yeshiva_kol.htm
אבי נשר לא למד שם.
היידיש זה לא כל כך נדיר אפילו אצל החילונים.
כלומר, גם אצלנו בבית סבתא [ואצל אבא] משתרבבות לפעמים מילים קטנות ביידיש אל תוך השיחה, שלא לדבר על העובדה שהשיחות בין סבתא שלי לאבא שלי רובן ביידיש, כשהם רוצים שהנכדים לא יבינו. מדי פעם הנכדים אפילו מבינים. בעולם החרדי האשכנזי, ליידיש יש מקום של שפת אם, והרבה פעמים ניתן לשמוע חרדים מדברים יידיש. דווקא בקטע הזה הסרט היה אמין לחלוטין. הדבר היחידי שנראה לי מאוד לא אמין [מלבד הטבילה במקווה, שאפילו אני יודעת שעושים רק לפני החופה] הייתה השירה – ראבק, מדובר פה בנערות חרדיות, שומרות נגיעה, לא דתיות לאומיות או משהו. מה פתאום הן שרות? על השירה בקבלת שבת עוד הבלגתי, כי הן היו שם כולן נשים, אבל שירה ברחוב, בפרהסיה, איפה שכל גבר יכול לשמוע? איפה הצניעות, רבותיי?
לא בכל העולם החרדי אשכנזי.
חסידים מדברים יותר יידיש מליטאים, וחברי העדה החסידית (קבוצה קטנה וקיצונית יחסית) יותר מכולם. כמעט אף קבוצה – אולי להוציא חלקים מזעריים בעדה החסידית – לא מדברת רק יידיש, ואצל רוב החרדים שמדברים יידיש מדובר בשפה שניה, לא ראשונה.
במקום לדבר על (אי) האמינות
אולי תספר למה לדעתך הסרט מעולה?
כי העלילה מרתקת, ואין כמעט שניה משעממת.
אפשר להזדהות עם הדמויות, לכאוב את כאבם ולא לסלוח – יחד איתם. גם הרעיון של המצאת תיקון הוא מאד מושך ומעורר עניין, וגם – הסרט (כמו סוף העולם שמאלה) נראה מאד טוב – ויזואלית. גם כי זו צפת, וגם כי הצילום והעריכה מאד טובים. ובערך כמו שנאמר בביקורת – נשר אמנם לא מבין כלום בחרדים, אבל קולנוע הוא יודע לעשות.
ממש מוזר
אינני מתכוון לפגוע בך, אבל מה שאתה אומר נשמע לי מאוד מוזר. אני נוסע לא מעט באוטובוסים בירושלים, ושמעתי ילדים ונערים חרדים מדברים באידיש. לא זאת בלבד – לא פעם נתקלתי, בקרבת השכונות החרדיות, ברכב עם מערכת כריזה שמשמיע הודעות באידיש.
אתה בטוח במה שאתה אומר?
ואני אחדד:
ככל הידוע לי, חסידי תולדות אהרון, דושינסקי וגם (במידה פחותה) בעלז מדברים יידיש ומלמדים, לפחות בחלק ממוסדות הלימוד שלהם, ביידיש.
שניכם כנראה נתקלתם בחרדים בעיקר ממרכז ירושלים.
אם יש חרדים דוברי אידיש (ולא אמרתי שאין) אז 80% מהם (השערה פראית) מרוכזים שם.
למה ''בעיקר''?
הרי כתבתי שרוב החרדים אינם מדברים יידיש, ואלו שכן הם בעיקר מהעדה החרדית – שחיה, כפי שאתה כותב, במרכז ירושלים.
''שמירת נגיעה'' הוא מושג דתי לאומי.
חרדים לא מכירים אותו בכלל. אין להם שם לזה, כי אף-אחד שם לא יעיז בפרהסיה להתעלם מזה.
''שמירת נגיעה'' הוא מושג דתי לאומי.
ושוב קיבלנו חוסר דיוק מבית מדרשו של אבי נשר.
דווקא לא. המושג לא מוזכר בסרט.
אני קראתי לזה ככה כי ככה אני מכירה את התופעה, אבל הוא באמת לא משתמש במושג בסרט, וזה נראה דבר טבעי לגמרי. דווקא כאן נשר לא פישל.
המושג הוזכר בסרט
שעלמה זק דוחפת בטעות את גורי אלפי על אניה בוקשטיין היא פולטת להם בבהלה: "זה בסדר, אני יודעת שאתם שומרים נגיעה".
לא זכרתי את זה ככה.
זכרתי שהדמות של אלפי אומרת "מגע שאין בו כוונה אין בו עברה" או משהו כזה, וזה נראה לי טבעי. האם הביטוי עצמו הוזכר? אני לא בטוחה.
כן
זה לא טבעי.
אין צורך לצטט הלכה מוכרת וידועה ועוד בלשון ארכאית. אם גבר חרדי יפול על אשה בטעות כל מה שהוא יגיד זה "סליחה". (ובמקרה נדיר בהחלט – שהוא פנאט לגמרי – הוא לא יגיד כלום כי אסור בכלל לדבר עם נשים, או על נשים, ובעצם אין בכלל נשים בעולם.)
מה זה זה על בנות ששרות בשולחן שבת?
במשפחה החרדית שלי כולם שרים בשולחן השבת, ואני מדברת על חרדים-מאה-שערים (שאגב, חלקם דווקא שייכים לעולם הקולנוע החרדי, כמה אירוני. או משהו).
אני מניחה שזה פשוט ש-ביהדות כמו ביהדות – הכל יחסי.
מה שנכון וחוקי למגזר אחד, פסול ומוקצה במגזר אחר.
מוזר.
מה זה זה על בנות ששרות בשולחן שבת?
אין בעיה לגבר לשמוע בנות ששרות בקבוצה.
בפנימיות של בנות בשולחן שבת הרבנים שומעים את השירה ואין בעיה בכך.
מה שכן- למה לא יכולים לבצע עבודת תתחקיר רצינית שתכבד את הסרט?נכון שאנחנו לא בודקים את האמינות הזו בסרטים מרחבי העולם,אבל אי אפשר להתעלם מכך שהסרט מכוון לקהל ישראלי, שמכיר לפחות במידה מסויימת את הרקע בסרט . וכל עיוות רציני עלול להפריע לצפיה.
אה, נעשה סדר קטן:
א. מחלוקת הפוסקים.
אצל חרדים בד"כ מחמירים – וגם פה לא כל החרדים. נאמר ככה, מספיק פעמים יצא לי לראות משפחות בהן מגיעות הזמירות וכל בנות המשפחה משתתקות אוטומטית; כמדומה שלפי הצורה שנשר מלביש בה את שחקניותיו הן אמורות היו להשתייך לקבוצה הזו.
ב. חלק מהחרדים ורוב הדתיים-לאומיים לא רואים בעיה הלכתית כלל בשירה קבוצתית של נשים.
ג. עכשיו יבוא עכרור השלולית וימחק בצדק את כל הדיון הזה.
למה שימחק?
בניגוד לדיון התמוה בנושא תנ"ך, גנטיקה וגילוי עריות, שלא הבנתי בכלל איך שרד זמן כה ארוך בלי התערבות העורכים, הדיון הזה נראה לי די רלוונטי לשאלת האמינות של הסרט הספציפי הזה.
סרט מעולה
ברור שמי שבא מהחברה החרדית יחשוב שהסרט בעייתי, וזה בסדר לחשוב כך. גם אני מוצא בעיה בסרטים שמתארים סיטואציות בהן הייתי ונראים כמו בדיחה. וגם – שימו לב ל"מינכן" של ספילברג.
אבל אני נהניתי, בעיקר מהמשחק (של כולם, ללא יוצא מן הכלל, כולל פאני ארדן) ומהצילום.
סצינת עירום אצל אבי נשר?
הוא במאי טוב מינוס, אבל זאת לא סיבה טובה להשמיץ אותו. סיבה כן טובה היא השימוש שלו בסצינות מין חסרות כול ערך קולנועי לחלוטין (ע"ע הלהקה, דיזינגוף, סוף העולם…)על מנת לספק את סטיותיו הקטנות שלו.
מצד שני
על סמך מימדי הפולחן אליו הגיעה סצנת השלישיה מדיזנגוף 99, קשה לומר שאין לה ערך קולנועי, אפילו אם בדיעבד. אני מסכים שבסוף העולם שמאלה, יש לפחות סצנת ערום אחת שאין לה שום הצדקה עלילתית או אמנותית. למרות זאת, לצלם סצנה (בדיזנגוף 99) שמהווה את הקו המקשר בין חתונה מאוחרת לסטלה המגמרת ונחרטת כל כך עמוק בתודעה הציבורית, זה בכל זאת השג.
דראג בסרט?
רק אני חושב שפאני ארדן היא בעצם הופעת דראג משובחה במיוחד של פיטר אוטול ?
ביקורות בונה
ביקורת מצויינת ומדוייקת. בעיקר החלק עם העירום הלסבי, שכמו שאמרת – הוא לא נועד כדי לגרות צופים הטרוסקסואלים. עליו נשען כל הסרט, על זה מתבססת מערכת היחסים בין שתי הגיבורות הראשיות. נורא קל לבקר את נשר שבאמת מקפיד על לפחות סצינה אחת כזו בכל סרט שלו, אבל אהבה לסבית מעולם לא קיבלה סרט ישראלי שלם. אפשר לומר שאחריי כל הסרטים על ההומואים, אבי נשר הוא חלוץ סרטי הלסביות. הגיע הזמן.
הוא גם חלוץ סרטי החד-מיניות בקהילה הדתית
וגם על כך מגיעה לו טפיחונת על השכם.
(בקולנוע העלילתי בכל אופן. בקולנוע הדוקומנטרי יש את "לפניך ברעדה" המאלף והמומלץ)
אתה מתכוון ''הגרוע והמניפולטיבי'', נכון?
עורכים - הומואים דתיים בקולנוע זה אונטופיק?
כי אם כן אני אכנס קצת באדם.
בחירת מילים מעניינת
כ
הסרט הישראלי הכי טוב שיצא אי פעם.
בחיים לא נהנתי ויצאתי מרוגשת מסרט כמו שיצאתי מהסרט הזה.
פשוט סרט מדהים.
תעודת כבוד לקולנוע הישראלי.
אני באמת ובתמים חושבת שזה אחד הסרטים המצוינים, אם לא הסרט הכי טוב שיצא אי פעם בישראל.
סרט ברמה של הוליווד לדעתי וגם רואים את זה. אני לא אתפלא אם ישלחו את הסרט גם לשם.
מומלץ! מומלץ! מומלץ!
ראית אותו?
אם כן, אולי תספרי מה בדיוק אהבת בו?
סרט גס.
עשוי ביד כהה שאינה יודעת עדינות ודיוק מה הם, ואמונה על אומנות ההגזמה.
התכוונת 'יד קהה', לא?
שניהם עובדים לא רע, אבל כן.
מזה אפשר ללמוד לקח
שכל פעם שרואים סרט אקזוטי על אינדיאנים או היימיש או סינים או סמוראים או כל מה ששייך לקבוצה עם קודים משלה, ומצקצקים בלשון מרוב התפעמות, יושב לו אי שם איזה אינדיאני או היימישי או סיני או סמוראי ואומר לעצמו: איזה ברוך, טיפשות כזאת לא ראיתי בחיים שלי, בא לי לקרקף את הבמאי או לעשות לו חרקירי.
בקיצור, מוסר השכל לשבוע החדש.
דרך אגב, מישהו פה ראה את הגשר של סן לואיס ריי?
בעיני זה סרט נפלא, פילוסופי, מורכב, חכם ושנון. והעיקר, סופסוף שיחזור היסטורי נפלא עם תוכן ואיזה קאסט!
הלוואי שזו הייתה הבעיה היחידה של הסרט.
הדמויות בסרט הן קריקטורות מהלכות בכל קנה מידה, לא רק ביחס לחברה החרדית שהן אמורות לייצג.
איזה סרט מעצבן. מזל שמיכל שטמלר מצילה אותו קצת מעצמו.
המממ...
טוב, סרט מוזר. מצד אחד, יש בו משחק לא רע עד טוב מאוד והצגה מרשימה של אורך החיים הדתי בצפת (אני גר בעיירה סמוכה, אז אני די מכיר את האיזור), בעיקר מבחינת הדיאלוגים והסלנג. מצד שני, הוא כל-כך איטי, שטחי, צפוי ובעל כל-כך הרבה קטעים מיותרים (רובם מערבים עירום) עד שנורא קשה להיכנס אליו מלכתחילה. והכי גרוע, נראה שהסרט הזה לא בדיוק החליט האם הוא מנסה לגרום לצופה לחוש סימפטיה לחברה הדתית, או לתעב אותה ואת השמרנות שלה. בהחלט אחד הסרטים החלשים שראיתי בזמן האחרון.
ולמה אני כותב פה על סרט ישראלי שממילא אין לי כמעט דברים חדשים להגיד אליו וסביר להניח שאף אחד לא זוכר? אה כן, כי הראו לנו אותו בכיתה היום. מישהו באמת היה מספיק מטומטם כדי להראות לחבורת ילדים חרמנים בכיתה ח' סרט שבו 3 בחורות חושפות את שדיהן ואת ואגינתן (?) ואז יוצאות לשחייה בעירום.
באיזה הקשר הראו לכם אותו?
זאת אומרת, מה היה אמור להיות המסר?
ההקשר הכי מטומטם שיכול להיות:
המורה לביולוגיה שברה את היד ולא הגיעה כבר כמה ימים, אז באופן חד פעמי שמו אותנו, תחת השגחת המורה לספורט, במקלט שבו יש מחשב המחובר למקרן, ו"הסודות" היה הסרט היחיד שהיה על אותו מחשב. לא ניסו ללמד אותנו על הדתיים, לא ניסו ללמד אותנו על בעלי נטיות מיניות שונות, לא ניסו ללמד אותנו כלום. זה רק תוצר של מה שקורה כשההנהלה לא מתאמצת למצוא מורה מחליפה אמיתית.
זה, האמת, ממש מדכא.
(ל"ת)
ספר לי על זה, אני סובל את זה כבר 8 שנים.
(ל"ת)
דיאלוגים ושחקנים טובים
הסרט? הרבה אבל הרבה פחות. אין ממש תסריט ועלילת הצד של הצרפתייה המבוגרת היא ביזיון גדול ומשעמם.
אני אישית לא ידעתי מה לחשוב על הסרט
מצד אחד הרגשתי שהוא כול כך מניפולטיבי ורשלני, אפילו בתור אחת שלא יודעת כלום על העולם החרדי הכול נראה לי מומצא לטובת הפנטזיות של נשר. כול פיתולי העלילה נראו כול כך קפריזיים ולא אמינים. וכול רעיון היה כול כך מרושל ולא סגור על עצמו במיוחד בעלילת הצרפתייה.
אבל מצד שני בדיוק כמו שכתוב בביקורת הזאת, היו דברים שעבדו כול כך טוב. אתה כתבת שיש דיאלוגים ושחקנים טובים, וזה לא דבר מובן מאליו. בניגוד לכול כך הרבה סרטים אחרים דווקא סיפור האהבה היה כול כך הדרגתי ואמין. הוא היה צפוי במובן הטוב של המילה. עוד מתחילת ההיכרות של מישל ונעמי, היה אפשר לראות את ההימשכות ההדרגתית, אפילו מהזוויות של המצלמה. וזה היה מאוד מוצלח. אני באמת לא יודעת מה לחשוב.
חבל שאבי נשר בחר בחברה החרדתית שכול כך לא מוכרת לו, ובעלילת מיסטיקה מצוצה מהאצבע, שלא להזכיר את הפמיניזם בשקל.
יש לנו שחקנים נפלאים בארץ
בגלל שאין יותר מדי הפקות קולנוע, הם עושים חיל ופרנסה בתיאטרון רוב הזמן.
ואני מסכים איתך :)
חחח מצחיק לקרוא את הקטע על אדיר מילר ב 2014
"כן, הסטאנדאפיסט שעושה חיקויים של רפי גינת" "יש סיכוי לא רע שזה תפקיד חייו"…אנחנו מדברים על ה-אמיר מרמזור או על איזה שחקן שולי שהתחיל ברפי גינת וגמר בסרט ישראלי סוג ז'?