במקור: The Sixth Sense
במוי ותסריט: מ. נייט
שמאלאן
שחקנים: היילי ג'ואל
אוסמנט, ברוס וויליס, טוני קולט
יש כמה מקבלי החלטות בהוליווד
שעד לרגע זה ממש מפסיקים מדי
פעם לכסוס אצבעות רק כדי שיוכלו לדפוק את הראש בקיר ביתר נוחות. מבין מילמוליהם המוטרפים אפשר להבחין מדי פעם במילים "למה, למה למה לא חשבנו על זה?". אפשר להבין אותם. אף אחד, אחרי הכל, לא חשב על זה. האימה נפלה על הראש. פחות מחודש אחרי ש"פרוייקט המכשפה מבלייר", סרט בעל תקציב שברוב ספרי החשבונות ההוליוודיים היה מעוגל פשוט ל"0", נעזר במסע שיווק מהמבריקים בהסטוריה והפך ללהיט ענק, מגיע פתאום עוד סרט חסר כל ייחוד ופוטנציאל לכאורה, שמשוחרר לקהל בתחילת אוגוסט – הזמן המסורתי לסרטים שגם מפיציהם לא תולים בהם תקוות מרובות, בלוויית מסע פרסום מינימלי ורק שם מושך קהל אחד -ברוס וויליס – וקורע את הקופות בצורה שמעלה בזכרון את "טיטאניק", ולא בכדי. הסרט מתעלם לחלוטין מכח המשיכה וממשיך למשוך כמויות קהל אדירות שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע. נדמה שכל מי שראה את הסרט פעם אחת, חוזר כדי לראות אותו פעם שניה, הפעם עם חברים. ומדובר בסרט שאין בו סקס, אין בו פיצוצים, כדור הארץ לא ניצל ואין, אין, אין בו פעלולים מיוחדים. איך, לעזאזל, הם עשו את זה?!
במשך זמן רב יכולנו כאן בארצנו הקטנטונת רק לעקוב אחרי הארועים מרחוק ולגרד בראש במבוכה, עד שבא מישהו ואמר לנו שהפוזה הזאת גורמת לנו להראות אידיוטים. עד שלבסוף (במהירות ראויה לציון, בעצם) הגיע "החוש השישי" לארץ, ורצנו לקולנוע מוקדם ככל האפשר, בקושי עוצרים לרגע במזנון כדי לקנות פופקורן וקולה. צפינו, ראינו, ובפינו הסבר לתופעה. מספר הסברים, למעשה.
סיבה ראשונה: ברוס וויליס. עם או בלי דמי מור, האיש סופרסטאר, אין ספק בכך, אבל מה שמעניין הוא שכשהוא מפסיק לרגע לירות באקדח, להשמיע שנינויות ולהציל את העולם מאסטרואידים, אפשר פתאום לראות שבעצם הוא יודע גם לשחק. אבל נניח לזה: אלה לא חדשות גדולות לכל מי שראה את "12 קופים", וברוס לא מחדש כאן הרבה. ברוס וויליס הוא ברוס וויליס הוא ברוס וויליס, אבל בשקט. ב"חוש השישי", ברוס עומד בצילו של כשרון הרבה יותר גדול: הילד. למקרה שהוא יהפוך בקרוב לכוכב ענק, תזכרו את השם: הלי ג'ואל אוסמנט. ברוס הוא הפסיכיאטר של הלי, שהוא ילד עם בעיה: הוא רואה אנשים מתים. והם גם מדברים אליו. הילד החכם אך המבועת מבוצע באופן מבריק – אני לא זוכר מתי ראיתי ילד כל כך קטן משחק כל כך טוב. הלי ג'ואל אוסמונט יהיה מן הסתם מועמד לאוסקר השנה, גם כי הם אוהבים שם ילדים, וגם כי מגיע לו.
סיבה שניה: הצמרמורת. למרות שלא מדובר בסרט אימה כהלכתו אלא במותחן דרמטי, נייט "אל תצחקו על השם שלי" שיימלאן, הבמאי של "החוש השישי" שזה בסך הכל סרטו השני, עושה לכל יתר במאי הוליווד בית ספר בקשר לאיך להפחיד קהל כמו שצריך. הסרט הזה ו"בית האימה" שאך זה יצא צריכים שניהם לשמש דוגמאות בקורס הפחדה לבמאי אימה מתחילים, כהוכחה נוספת לכך שמה שמפחיד אותנו הוא לא מה שאנחנו רואים. ב"בית האימה" לא עוברת שניה בלי שאיזה שד ממוחשב יקפוץ מתוך איזה ארון בצווחות "אני רוצה את דמכם!", והקהל צוחק לו בפרצוף. ב"חוש השישי" לא רואים, בעצם, כלום – והקהל קופץ, צורח ובוהה במסך בעיניים קרועות לרווחה כמו ילד טוב. בכל הכנות אני אומר: לא מומלץ לילדים.
הסיבה שלישית, היא הסיבה החשובה ביותר והגורם האמיתי לכך שגם אתם תמליצו על הסרט לכל מי שאתם מכירים: הסיפור. בתור סרט הוליוודי, החוש השישי הוא בהחלט עוף מוזר. הוא מרתק מהשניה הראשונה, אבל החל מאותה שניה הוא מתקדם באיטיות מורטת עצבים. הוא שקט, איטי, כמעט תיאטרלי, וקורה בו, בעצם, מעט מאוד, ובכל זאת מצליח לבצע להטוט תסריטאי שווה ערך לפליק-פלאק לאחור תוך כדי נגינה באקורדיון. כמובן, תמיד יהיו את אלה שאותם אי אפשר להפתיע, ושיספרו לכולם איך ידעו בדיוק מה הולך לקרות מהרגע הראשון. תאמינו לי: רובם משקרים.
וסיבה רביעית: "החוש השישי" הוא פשוט סרט מצוין. לא ברור עדיין אם הוא ייכנס באמת לספר דברי הימים בתוך ציון דרך קולנועי או סתם תופעה על טבעית שעברה על הקופות, או שיסתפק ברשימת עשרת הסרטים הטובים של השנה הזאת. בכל מקרה הוא כבר צרוב עמוק בזכרון של הרבה, הרבה אנשים.
בהחלט ובהחלט
אני תוהה האם לראות את הסרט שוב בהום סינמה. אני חושש מאכזבה. חלק מהאפקט היה המסך הגדול, בסרט הזה.
עכשיו, כשאני יודע מה הולך לקרות ועל מסך קטנטן, אני תוהה האם ההתלהבות תישאר.
במקרה שלי לפחות...
ההתלהבות נשארה. כי סרט טוב תמיד נשאר. למעשה, אפילו כדאי לראות את הסרט שוב, לא משנה באיזה פורמט, כדי לקרוא אותו יותר טוב. במקרה שלי זה רק הבהיר לי עוד יותר עד כמה הסרט הזה כתוב מצוין.
לי יש אותו בוידאו, אגב.
כך שהתשובה לתהייתך היא חד משמעית: כן
שווה !
קניתי אותו ב DVD ונהנתי מכל רגע שוב פעם.
סרט מעולה
לתשומת ליבו של משה איבגי
ושל רוב היוצרים בארץ. הסרט הזה הוכיח שמעל הכל הדבר היחידי שקובע הוא הכתיבה.
אפשר להמשיך ולהתלונן שאם היו לנו עוד 20 מיליון דולר בחשבון הכל היה טוב יותר.
קרוב לודאי שאם לי היו 20 מיליון דולר בחשבון, זה היה טוב מאוד אפילו, אבל זה עדיין לא מחפה על כתיבה בינונית מהיסוד.
הבעייה הכי גדולה שלנו ,עדיין, היא מחסור בכותבים ועד שלא נפתור אותה אסור לנו להאשים את התקציבים העלובים.
תגובה
בואו קצת נגזים !
סרט טוב, אבל…
סרט.
החוש השישי
מומלץ לקחת בוידאו¬ כדי שאחרי שתחטפו את הזץ בסוף הסרט¬ תוכלו להריץ אחורה ולשחזר ולראות איך הכל מסתדר פיקס®
החוש השישי
סליחה¬ הרי לכם נוסח מסודר÷
מומלץ לקחת בוידאו כדי לחזור אחורה אחרי הזץ
ולראות איך הכל מסתדר פיקס®
סרט מצויין
ברוס ויליס - שחקן מחוייך תמידית
הסרט- טוב מאוד
העלילה – אחלא מן אחלא
האימה – פחד אלוהים
הילד – שחקן מלידה
ברוס ויליס – חרא פסיכולוג.
כל מי ששכל בראשו יכול להבחין שפסיכולוג – ברוס ויליס אף פעם לא יהיה,ליקירינו ברוס תמיד ישאר ניצוץ שובבות בעיניים ,ובדמויות שדורשות כבדות תהומית הוא תמיד יראה קצת עליז מידי ותלוש מההקשר…
סיכום הסרט בעיני הוא – אחלא סרט מומלץ לכל המשפחה אך – חסרה לו האותנטיות ונוצרת ההרגשה שיש סרט מצד אחד – ודמות הפסיכולוג הלא משכנעת מצד שני.
ולצערי – שני החלקים פשוט אינם מתחברים לכדי הרמוניה מושלמת…
עושק וגזל
חשוב לי להבהיר שלא אני כתבתי את התגובה הקודמת. מישהי שמכירה אותי כתבה אותה ו"לא היה לה כוח לחשוב על כינוי חדש". ככה שזה לא אני, ולא הייתי רוצה שיחשבו שאני מתלהב מהסרט הפתטי הזה.
החוש השישי
לדעתי החוש השישי הוא סרט מצויין משום שהוא הולך על הבסיס (הקשה לביצוע ) של סרט שבאמת מותח אותך מתחילתו ועד סופו עד אשר מגיעים לסופו המפתיע. דוגמא לעוד סרט שהיה לו את אותו בסיס כמו בחוש השישי הוא "החשוד המיידי " המצויין אשר גם הוא הפתיע מאוד בסוף. בסך הכל החוש השישי הוא סרט נפלא ובאמת מראה (כמו שנכתב פה כבר פעם )שהתסריט הוא חשוב אולי יותר מהשחקנים
ואני דווקא חושב
את "מועדון קרב" ראיתי בוידאו עם חבר. בערך בשליש הסרט, הבנתי את הפאנצ', ומאותו רגע, הסרט הפך מעניין כפליים. גם החבר, שלא זיהה את הפאנצ' עד שזה התרחש, נהנה אחו-שלוקי.
בסוף הסרט הסכמנו שנינו (במה שיזכר לנצח כנקודת המפנה במערכת היחסים בינינו- הפעם הראשונה שהסכמנו על משהו) שזהו הסרט הטוב ביותר של השנה, העשור ואולי גם המילניום (ומכאן, מן הסתם, הסרט הטוב ביותר שנוצר אי פעם).
תחושה זו רק התחדדה בצפיה שנייה (ושלישית) למרות ששנינו ידענו את הפאנצ'.
ואיך כל זה קשור לחוש השישי?
טוב, כאן דוקא החבר זיהה את הפאנצ' מיד בהתחלה, ולי לקח עד האמצע. אבל שנינו, מהרגע שזיהינו אותו, השתעממנו למוות. צפיה שניה (ושלישית) לא עמדה על הפרק.
והמסקנה?
כדי שסרט המבוסס על העקרון של פאנצ'-ליין-שהופך-את-כל-משמעותו-של-הסרט וגורם-לנו-להסתכל-על-כולו-באופן-שונה יהיה סרט טוב באמת, הוא אמור להיות בדיוק כזה. היינו, סרט שלא נהרס ע"י הפאנצ' אלא מזמין צפיה שנייה ושלישית, ומגלה דברים חדשים ונקודות מבט חדשות.
או בקיצור:
החוש השישי – סתם סרט
מועדון קרב – סרט ענק ענק ענק!
אל תזכיר אפילו את מועדון קרב...
לזכותו של מועדון קרב אני חייב להגיד שזה סרט שקל מאוד להתווכח עליו – הייתי יכול לכתוב "מאמר" שכולל את שם הסרט בלבד, והוא היה גורר ויכוחים בריאים ומשעשעים, בעוד סרטים חדשים רבים מביאים בעקבותיהם בקושי תגובה-שתיים.
אם אני אכנס לויכוח הזה אני לא אצא ממנו, אבל אני חייב רק להצהיר על דעתי – הטוויסט (כמו שאני קורא לזה. אתה קורא לזה פאנץ'. בכל מקרה זה טעים) של "מועדון קרב" היה אידיוטי, ולטעמי הרס את הסרט (או לפחות תרם להריסתו). קשה לי להאמין שמישהו הבין אותו לפני שהוא מתגלה בסרט, מהסיבה הפשוטה שהוא לא הגיוני. גם אם לא אהבת את "החוש השישי", על דבר אחד אתה חייב להסכים – גם בצפייה שניה ושלישית, אין שום דבר לאורך הסרט שסותר את הטוויסט. ב"מועדון קרב" אין כמעט שום דבר שתומך בו.
לדעתי זה דווקא לגיטימי
אני יודע, זה קצת באיחור ההודעה הזו. למעשה אין לי מושג אם היא תזכה לתגובות. אבל זה היה עניין של זמן עד שיגיע תורה של ההשוואה בין הטוויסטים של "מועדון קרב" ו"החוש השישי" גם כאן, בעין הדג.
אני לא רוצה להיכנס לזה יותר מדי (ואני יכול, ואף כבר עשיתי זאת ללא הרף בהמון קבוצות דיון אחרות, ועוד לא נמאס לי), ואני רק אגיד לכבוד הדג שחשבתי בדיוק כמוך על "מועדון קרב" וטוויסטו עד לא מזמן. אבל זה היה רק לאחר צפייתי הראשונה בסרט. פסיקותיי השתנו בהרבה מובנים. וכל מי שקצת מכיר אותי יודע שהפסיקה הראשונה שלי הייתה שהסרט הוא אכזבה, ומדובר באחד הטוויסטים הכי אומללים שנראו על מסכי הקולנוע.
ואני אובייקטיבי בדר"כ, וגם הפעם. הטוויסט הוא אכן בעייתי במידה רבה, אבל הוא לא לגמרי אידיוטי. כבוד הדג אין לי מושג כמה פעמים ראית את "מועדון קרב", אבל לי אישית התבהרו כמה דברים לאחר הצפיות הרבות שלי בסרט (יש לי אותו בוידאו), והדבר העיקרי הוא שדווקא יש לא מעט גילויים שתומכים בטוויסט, עד כמה שהוא בעייתי. ואכן יש בסרט שלל סצינות שלא ממש שמים לב אליהן כאשר לא יודעים מה יקרה בסוף. עדיין אמנם יש כמה דברים שלא מסתדרים איתו, חלקם אפילו נמצאים איתו בזירת איגרוף סוערת. ובכל זאת אם שמים לב לפרטים, מגלים סרט מאוד מורכב, עם רעיון שאמור להרשים, ולפי התגובות גם הצליח בכך ברוב המקרים.
ואני מדגיש שאני מדבר על הטוויסט, שמגיע בסרט משהו כמו חצי שעה (!) לפני הסוף של הסרט, שהוא הרבה יותר בעייתי מהטוויסט. ואולי לו אפשר בהחלט לקרוא "אידיוטי" או "תורם להריסתו של הסרט".
ואף מילה על "החוש השישי".
עליו נאמר מספיק כבר.
אני רק אומר שאני נוטה להסכים עם הדעה הרווחת שזהו סרט משובח.
אתה כל כך צודק!!
מועדון קרב זה הסרט הכי טוב שראיתי..ראינו אותו ביחד 5 אנשים בערך וכולנו נורא נורא נהנינו..למרות שחלק ידעו את הסוף וחלק לא. זה אחד הסרטים היחידים שבאמת גרו לי לחשוב ושבאמת זכו למחשבה שניה אחרי שראיתי אותם. את החוש השישי ראיתי כשכבר גילו לי את הסוף ולא כל כך נהניתי כי הכל נראה כל כך ברור כשיודעים מה הקטע של הסרט.
אתה כל כך צודק!!
יעל וכפיר היקרים
אני מבין את אהבתכם ל"מועדון קרב" אשר אין ספק, באמת סרט גדול, אבל גם אני חייב להסכים עם הדג.
אין מה להשוות בין ה"טוויסט" של מועדון קרב, לבין ה"טוויסט" של החוש השישי, משום שהטוויסט של החוש השישי היה הגיוני (עד כמה שאפשר להגיד הגיוני בסרט זה )וזה לא משנה מתי גיליתם אותו.
הוא גרם לתדהמה למיליוני אנשים בעולם אשר ראו את הסרט ורצו לראותו שוב בווידאו משום שבצפייה בפעם השנייה, אתה רק יותר מתפעל מהתסריט. כאשר במועדון קרב מנסים להראות לך את הטוויסט, התוצאה עם כל הכבוד-די עלובה, (בייחוד הקרב הפתאטי של אדוארד נורטון עם עצמו בתחילת הסרט )
כולנו נהיננו ממועדון קרב, עקב המשחק הבאמת משובח של בראד פיט ואדוארד נורטון ומהתסריט המרתק עד הטוויסט אשר לדעתי היה מאכזב מאוד.
תגובה לתגובה לתגובה...
ובכן אני מצטער שאני מדבר על מועדון קרב בכתבה על החוש השישי אבל אני חייב להגיב
את החוש השישי ראיתי במטוס בדרך לארץ, במהלך הסרט השתעממתי אבל הסוף הדהים אותי כמובן ולא היה לי עם מי לדבר (טסתי לבד ולידי ישב זקן שישן)
אחרי יומיים ראיתי אותו עם חברים שלי (כמו כולם) ואני חייב להגיד שהסרט עצמו הוא לא מעבר לטוב אבל המשחק המצויין של ברוס ויליס והמשחק המדהים ו"הסוף" עושים את הסרט.
עכשיו בקשר למועדון קרב- ראיתי אותו בחו"ל עם בחורה (כל בחורה שאהבה את הסרט אני אוהב אותך בבקשה ליצור איתי קשר) את הסרט ראיתי לאחר המתנה ארוכה וציפיות ענקיות. אחרי הסרט הייתי בשוק ולא תיפקדתי 4 שעות לאחר מכן והסרט לא יצא לי מהראש 5 ימים(אני לא משוגע).
מועדון קרב כולל סיום מדהים ומשחק מדהים וטונות של ביקורות ומסרים.
בפנאי פלוס נכתב שמועדון קרב הוא סרט המילניום ואני חייב להסכים, הוא לא הכרח הסרט הכי טוב שנעשה אבל הוא הראשון מסוגו והוא יהיה רלוונטי גם עוד 60 שנה כי הוא יהפוך לקלאסיקה, בעוד שהחוש השישי ישכח ברגע שכולם ידעו את הסוף אחרי שהוא ישודר בטלויזיה.
פינצ'ר הוא גאון (למי שלא ראה שבעה חטאים שיראה) וסיום כל השוואה בין החוש השישי למועדון קרב היא איוולת
לבעל האתר אני מבקש שתכתוב כתבה על מועדון קרב או לפחות שתיצור איתי קשר אני יכול לדבר עליו שעות מס' ICQ 43819860
החוש השישי
ראיתי את הסרט רק לאחרונה (כן אני מפגר אחרי העולם) ו… מה לעשות… הוא לא טוב במיוחד.
נכון, הטוויסט בסוף מעניין, והעלה את הציון שלי לסרט בציון שלם (מ- 7 ל- 8) אבל כל השאר…
איטי. חוזר על עצמו. לא מגיע לשום מקום. והכי חשוב: לא מרגש.
מה שאני מסכים זה שעלילת המשנה (עם הילדה) אכן טובה. עוד קטע טוב הוא העימות עם המורה המגמגם (והנה עכשיו צריך ללחוץ על מקש הספוילר).
אבל הפנינים בסרט לא הופכות אותו לטוב יותר. ברוס ויליס שיחק הרבה יותר טוב ב- 12 קופים, לא אהבתי את הילד, ומי ששיחק לעתי טוב הייתה האימא (אין לי מושג מי זאת).
הא לך רד פיש, תגובה במקום הנכון.
עכשיו נראה אם מישהו יגיב לזה, ואז נדע לכמה אנשים יש 'מתמשכים' בהתאמה האישית.
הידעת?
השחקנית שגילמה את האמא, טוני קולט שמה, הייתה מועמדת לאוסקר על תפקידה. עוד סיבה טובה לברוס וויליס להיות מתוסכל.
ולדעתי "החוש השישי" הוא איטי בצורה נסבלת, בניגוד לסרטו השני של שיאמאלאן "בלתי שביר", שהאיטיות שלו צרמה, לפחות לי. ובכלל – הרבה יותר טוב ממנו.
אבל זה אני…
החוש השישי
מהמעט שראיתי (חצי, עד כה) – הצדק עימך. לפרקים השתעממתי, מהילד לא היה אכפת לי, וברוס וויליס – נו, הוא ידע ימים יפים יותר (אבל אני אוהבת את החיוך שלו, ולא מוכנה להגיד עליו שומדבר רע).
חוצמזה שיש המון דברים שלא הצלחתי לסספנד (נו, אז מראש אני יודעת מה הטוויסט. אז מה?), אבל אני עדיין לא מתלוננת. אולי זה ייפתר בהמשך.
זה המעט שאני יכולה לתרום כרגע.
נ.ב. –
לא תוכל לדעת כמה אנשים שמו מספר כלשהו (יותר מ-0) של דיונים מתמשכים בהתאמה האישית מכמה סיבות:
א. לא כולם יענו לך,
ב. בשביל שתגובה תופיע בדיונים מתמשכים, אותו גולש צריך היה להיכנס לביקורת הספציפית לאחר פתיחת חשבון ההתאמה האישית. לא כולם נכנסו ל_כל_ הסרטים שאי פעם סוקרו ב"עין הדג" (ובטח שלא לכל היומיות הקודמות), כך שהמדד שהצעת אינו מדויק.
ולפני שתשאל – אז כמה אנשים משתמשים באופציית "דיונים מתמשכים"? לא יודעת. מה שאני כן יודעת, זה כמה חשבונות משתמש יש באופן כללי (טוב נו, וגם כמה אנשים מקבלים הודעות על כתבות חדשות) – לא את הפירוט שלהם.
החוש השישי
לא ממש מרתק אותי.
בכל מקרה, אני שמח שיש תגובות (שתיים) ושהן אפילו חצי-מסכימות אתי. תודה.
בפעם האחרונה שאני בדקתי, כן.
זאת אומרת, יש את פיי באוזן.
אני לא ממש יודע בנוגע לברוס בבריכה/פספורט/פיספוסים/פופליטיקה.
לסרט קראו ''צבע הלילה''
שנת 94'. והקטינה היפהפיה הייתה ג'יין מארש.
סרט די רע, אבל למעוניינות אכן לברוסי סצינת עירום חזיתי מלא או שתיים.
אבל זה ברוסי…
למה ספוילר?
1. למה מקש הספוילר? לא ראיתי שום ספוילר בהודעה שלך.
2. על טעם ועל ריח. ראיתי את החוש פעמיים, בפעם השניה נהניתי בעיקר מ'איך עבדו עלי עם הטוויסט'. עדיין, סרט של 8. לא אגדה.
3. נחמד לראותך פליסיטי! אני מקווה שיש לך יותר זמן לנשום בימינו.
מה זאת אומרת מי האמא?
האמא היא מיוריאל הסלהוף, או יותר נכון (כפי שכבר עדכנו אותך) – טוני קולט, שהוסיפה למשקלה 19(!) ק"ג כדי לשחק את התפקיד הראשי ב"חתונתה של מיוריאל".
סתם לשם השוואה – רנה זלווגר (אני יודעת שאני במיעוט, אבל אני לא סובלת אותה) הוסיפה למשקלה 10 ק"ג (עבור בריג'יט ג'ונס) ולא הפסיקה לקטר.
חתונתה של מיוריאל היא קומדיה אוסטרלית של הבמאי פי ג'יי הוגאן (גם הוא פול, אבל הוא חושש תמידית שיבלבלו בינו לבין פול הוגאן, הלא הוא קרוקודיל דנדי) שיש לו כנראה חיבה עזה לחתונות ולקומדיות עצובות למדי ("החתונה של החבר שלי").
כשיצאתי מ"החתונה של החבר שלי" אמרתי לבחור שהלך איתי לסרט "אבל זה בכלל לא סרט מצחיק, זה סרט עצוב מאד!".
גם חתונתה של מיוריאל, הוא יותר עצוב ממצחיק, או אולי מתוק כמו שוקולד מריר (סוג של מטאפורה).
למי שלא ראה – סרט מקסים ומומלץ בחום. הרבה אבבא בפסקול (לאוסטרלים יש חיבה מטורפת לשוודים האלה).
עינת
נ.ב.
לא רק שהלילה גיליתי פתאום כל מיני ביקורות ישנות (על חלקן הגיבו פחות מ-10 אנשים!) גיליתי שהקישור בשם הכותב מוביל לדף עם כמה מילים אודותיו, ורשימת הביקורות האחרונות שלו.
ולחשוב שאני כבר כמה חודשים טובים באתר הזה!
נו, כל יום מגלים משהו חדש…
כמה תהיות (וספוילרים רצחניים)
4. הילד כבר השלים מזמן שהוא כולא רוחות מקצועי,ההוכחה היא פרצופו העגום שלו, ועיני השקד העצובות שלו.
3. ודאי שהוא ידע שויליס מת,זהו הרי החוש השישי שלו,לא?
זה אנחנו שלא קולטות (זאת אומרת, חלק מאיתנו..)שהוא מת ישר בהתחלה.
ולבסוף תארי לעצמך,ג' הארוכה , איך בדיוק ללא מעט סצינות מיגעות ועגמומיות היו מצליחים להכניס לנו את הסיפור של המת-חי
בלי שנגחך ונלגלג על ברוסי?
ד-א,אתמול הוא שוב הפציע עם ישבנו המהמם ב- 12 קופיפים-נכון סרט ע-נ-ק??
כבר אז ידעתי שבראד פיט יפתיע ויראה שהוא יודע לשחק,דבר שהוכח לאחר מכן בפייט קלאב-תודי שאלמנטים מסויימים בזה נכנסו לזה,או להיפך.
לא נראה לי שהוא ידע
השאלה האמיתית היא, איך אף אחד לא שם לב ששנה שלמה הוא לא החליף בגדים?!
בראד פיט הראה
שהוא יודע לשחק גם בסנאצ' המצויין (מתי כבר תיכתב עליו ביקורת?) ושם הוא גם מראה את הקוביות המהממות שלו.
בערך בדצמבר 2000
כתבה מספר 78
כדי להנות מהחוש השישי,
צריך להתעלם מאלפי החורים בעלילה. זה קצת קשה.
ואל תשאלו מה אני עושה בעין הדג ברגע לשש בבוקר.
קוראים לזה סיספונד...
בכל מקרה יכול להיות שהם נמשכו אליו בגלל שהוא רואה אותם.
אולי אצל כל מת זה קצת שונה.
חוץ מזה יכול להיות שהם יודעים שהם מתים אבל לא ממש יודעים את זה.
כלומר שהם לא מזהים את המצב שלהם כמה שהם רואים כמוות.
סיספונד והחוש השישי
אני ראיתי את החוש השישי, אהבתי ונהנתי למרות שספיילרו לי אותו. זה לא מונע ממני לטעון בתוקף שזה אחד הסרטים היותר מחוררים שאני זוכרת. (ואת הסרט עוד ראיתי לפני שנהייתי ניטפיקרית בכל רמ"ח איברי!)
הצתה מאוחרת
דווקא רציתי לכתוב פה תגובה ברגע שראיתי ת'סרט… אבל זה היה בדיוק לפני שעזבתי את מקסיקו, בתקופה שלא היה לי מחשב.. ופתאום נזכרתי.
ובכן: סרט לא רע בכלל, עד כמה שיכולתי לראות. ראיתי אותו בצהריים, עם מוזיקה מהחדר של אחותי הקטנה, אבא-שמדבר-בטלפון והשתקפות של החלונות על הטלוויזיה (28 אינטש). תנאים מאוד-מאוד לא-אידיאליים.
אה, וגם ידעתי את הסוף.
ובכל זאת, הסרט היה טוב, אם לא טוב מאוד. איטי, שקט, רגוע, ודווקא בגלל זה מותח. הוא בונה אימה באופן אחיד, רציף וכמעט בלתי מורגש, עד שבשלב מסויים שמתי לב ששכחתי לנשום קצת, ושלא נגעת בפופקורן כבר חצי שעה (ושאמא שלי נורא מנסה למשוך את תשומת-ליבי כבר דקה). אולי בקולנוע זה גם ה'קפיץ: אצלי זה פשוט בנה אימה ומתח בלי ששמתי לב בכלל. וזה מדהים.
כן, יש לסרט חורים בעלילה. _אבל_ לבנות סרט שיהיה עיקבי לחלוטין, ובכל-זאת כ"כ עמוק, מרגש, ועם אותו הרעיון, זה קשה לאללה. יש גבול.
ובכלל, אני נורא מתחרטת שלא ראיתי את הסרט על מסך גדול, סאונד בסראונד, באווירה המתאימה ובלי לדעת את הסוף מראש.
__________________________
יום לא-הולדת שמח,
גל
ספויילרים(לא תמצאו כאן)
לדעתי כל מי שמספיילר סרט ראוי שיסקלו אותו באבנים, או לפחות שישללו ממנו את הזכות לראות סרטים לתקופה ארוכה.
הכוח של סרטים כמו החוש השישי הוא בהפתעה שבסוף. בלי זה הוא מאבד המון, ואין לו פיצוצים ואפקטים וכד' כדי לכסות על כך.
צריך לזכור גם לא לספיילר סרטים ישנים. לדוגמא – משחק הדמעות, שיש בו טוויסט קטלני, אבל עד שראיתי אותו, שזה היה כמה שנים אחרי שהוא יצא, כבר כתבו עליו בכל מקום, ובביקורת בעיתון קלקלו את הסוף. הוא עדיין היה סרט טוב, אבל לא מפתיע, וחבל.
ובעניין הויכוח על מועדון קרב מול החוש השישי:
אני יצאתי מהקולנוע בשני המקרים באותו מצב – פעור פה. אולי אני לא מבריק במיוחד, אבל בשניהם לא קלטתי את הקטע עד הסוף. ואולי אני פשוט נותן לעצמי לשקוע לתוך הסרט ולא מחפש כל הזמן איפה כאן הקטע.
בכל מקרה שניהם נהדרים, כל אחד בדרכו, והם לא ממש ברי השוואה.
בחוש השישי הטוויסט הוא המרכז של כל העלילה. ברגע שאתה מבין אותו, בעצם הכל מתחבר.
במועדון קרב הטוויסט אומנם מאיר את כל הסרט באור אחר, אבל
זה סרט שעובד בכמה רמות, עם פסיכולוגיה יותר עמוקה מאחוריו, כך שאין מה להשוות.
מועדון קרב גם הרבה יותר חתרני מהחוש השישי.
ספויילרים(לא תמצאו כאן)
עצם זה שאתה אומר שבסוף הסרט יש טוויסט זה כבר חצי ספויילר. אבל כבר הנושא הזה עלה כאן (כמה פעמים) אז אני לא אחזור אליו/עליו
יש בזה משהו.
אם כי לא הייתי מגדיר את זה כ"חצי ספויילר".
לפעמים, בסרטים עם סוף מפתיע (אני זוכר שעשו את זה ל"משחק הדמעות"), במודעות על הסרט בעיתונים נכתב משהו בסגנון "אל תגלו את הסוף". זה כבר אומר לך שיש טוויסט.
אם אני הולך לסרט שאני יודע שיש בו טוויסט, אני אשב דרוך כל הסרט ואחכה להפתעה, אבל כל עוד אני לא יודע במה בדיוק מדובר, זה לא יהרוס לי את הסרט.
ואני מצטער שאני חוזר על נושא שעלה כבר.
אני מבטיח לא להעלות את זה שוב.
איך מישהו הצליח לראות את
"משחק הדמעות" בלי לדעת את ה"טוויסט"?
כבר לפני הפעם הראשונה בה ראיתי אותו (בקולנוע) קראתי בכל מקום אפשרי כמעט על הקטע הזה.
ואני מדברת על אזכורים מפורשים – ספויילרים רצו חופשי חופשי בעיתונות!
אני לא אוהבת לדעת שיש טוויסט בסוף – זה גורם לי לנסות לנחש מה יהיה (ללא הצלחה מרובה – אני תמיד מופתעת מסופים של אגאתה כריסטי) וזה סתם מעיק… אני מעדיפה לדעת כמה שפחות, כולל מידע על סוף מפתיע.
לשמחתי, לא היה לי מושג קלוש על "החוש השישי" כשהלכתי לראות אותו. ממש כלום. לא ידעתי אם זה סרט מצליח, או אם הוא בכלל שווה צפיה – רצינו לראות סרט ביום שישי בערב, ראינו שיש סרט חדש עם ברוס וויליס – הלכנו.
ראיתי אותו פעם אחת בלבד, ומאד נהניתי. אני לא זוכרת שהוא היה איטי ו/או משעמם (בתור אחת שמתעבת סרטי אימה, הייתי עסוקה רוב הסרט בלהיות מתוסכלת מכך שהלכתי לסרט עם בחור שאני לא יכולה לקפוץ עליו ברגעים המפחידים, ולצערי היו יותר מדי כאלה).
מבחינתי היה מדובר בסרט מצויין – עשוי כהלכה ומאד אפקטיבי, כולל הסוף שנחת עלי בהפתעה מוחלטת.
אגב, מאז הצפיה בקולנוע לא יצא לי לצפות בו שוב (כן כן – אפילו לא טרחתי לבדוק את כל הרמזים ועד כמה הם מסתדרים עם הסוף).
את בלתי שביר לא סבלתי – את כל הביקורת הרעה (המועטה, חייבים לציין) שנאמרה כאן על "החוש" אני מוכנה להכיל על "בלתי שביר". הוא היה איטי ומרדים (לצערי הלכתי אליו קצת עייפה וזה היה סבל נוראי), היתה בו מעט מדי עלילה, כל הצילום והבימוי האמנותי עלק יצא לי מהאף בהשתקפות השלישית שהיתה בסרט, הצבעים הכהים שלו היו מעיקים ונועדו לחפות על חוסר דרמטיות מספק ועל תסריט דיי פשטני, והסוף לא ממש מצליח להחזיק את הסרט על כתפיו.
אה, שכחתי – אין הרבה עלילה פרט לסוף, ולמרות שלא ניחשתי את הטוויסט בסוף, הוא בקושי גרם לי למצמץ.
בקיצור – סרט מיותר ואכזבה נוראית לנוכח הציפיות.
לא רק שהוא לא מתקרב ל"חוש השישי" – הוא פשוט סרט משעמם ומיותר בפני עצמו, גם בלי השוואות.
את מועדון קרב טרם ראיתי, אבל אני מתכננת לראות בקרוב (אני מרגישה יותר מדי מחוץ לעניינים, חייבים לעשות משהו בנידון).
אני מוצאת את עצמי מלקטת רמזים מפה ומשם, וזה דיי מטריד.
אז לסיום, אני רוצה לפנות בבקשה נרגשת:
אנא, אל תספיילרו סרטים ללא אזהרה, גם אם נדמה לכם שמדובר ברמז הקטן ביותר בעולם.
אני כוללת בדבריי גם סרטים ישנים – תתפלאו, אבל יש אנשים (ואני בינהם) שלא ראו עד היום את "כוכב הקופים" המקורי למשל.
כיוון שגדלתי ללא כבלים וללא וידאו, רוב הסרטים שראיתי בחיי היו בקולנוע, או הפירורים שהוקצבו לי ע"י ערוץ 1 ו-2.
עד היום למשל לא ראיתי אף סרט עם כריסטינה ריצ'י, והסרט היחיד שראיתי עם ג'וני דפ היה "שוקולד". תחשבו לבד מה זה אומר…
עינת
מישהו הצליח
אני לא קראתי ביקורות (כבר אז) על סרטים ובכלל פספסתי את משחק הדמעות בקולנוע. ראיתי אותו פעם ראשונה בווידאו בארה"ב, וזה היה די פדיחה, בגלל שלא ידעתי על הטוויסט ציינתי אותו מהקלוז אפ הראשון, בתמימות, בכלל לא הבנתי את חשיבות העניין להמשך הסרט. אח"כ האשימו אותי שהרסתי ת'סרט. מה שאומר שגם הוא לא ידעו על הטוויסט.
משחק הדמעות
כשהסרט יצא, הבמאי ביקש במפורש לא לגלות את הסוף, וכמובן שבארץ התעלמו מכך לחלוטין, שלא לומר שמו עליו זין.
אני הצלחתי.
למעשה, כשראיתי את הסרט לראשונה אפילו לא ידעתי על קיום הטוויסט.
צר לך לקלקל את החגיגה?
על איזו חגיגה מדובר? אני בספק אם יש מישהו שראה את הסרט ולא שם לב למה שאמרת. זו גם לדעתי הבעיה המרכזית של הסרט. וזה לא הכל, יש עוד כמה חורים לא קטנים בתסריט.
הלווו!
לעתורר זה סרט מפחיד, הוא לא אמור להיות אמין, זה כמו שתגיד שכל סרט אימה עם רחות היה הגיוני.
תחשבו…….
יכול להיות. באבוה יכול להיות.
יכול להיות. באבוה יכול להיות.
אז למה היא הלכה לשם לבד?
סרט ממש מושקע
1. דעתי על הסרט.
אני בכיתה ז' ויש אצלנו בחטיבה 9 חוגים וחובה לבחור אחד אז בחרתי תקשורת וקולנוע, וצופים שם בסרטים, מבקרים במערכות עיתונים, יש סדנת צילום וכדומה. היום הראו לנו את הסרט ה"חוש השישי" (לא הספקנו לראות את כולו) וזה היה מצמרר וקצת מפחיד- הקטעים עם המתים בעיקרון- אבל קראתי את הביקורת על סרט זה ואת התגובות של חלק מהאנשים כאן ואני חייבת לציין שזה סרט פשוט מעולה. אני לא יודעת איך להגיד לכם את זה, זה פשוט סרט כ"כ טוב והוא לא מסוג סרטי ה"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" (אזהרה- יש לי נסיון בזה, אל תראו את הסרט) שבהם רואים שהרוצח עם הקרס הורג מישהו וכבר מתחילים לפחד. זה מין סרט אימה פסיכולוגי כזה… : ]
הכי הפחיד אותי הקטע עם הילד שאמר לקואל- היילי ג'ואל אוסמונט- שיבוא לראותא ת האקדח של אביו והוא הסתובב לאחור והיה לו דם על הראש… מזוויע!
2. מה הכי מפחיד?
מקום ראשון- כבר ציינתי את זה, הקטע עם הילד המדמם שזה פשוט מגעיל… קשה להחליט מה יותר הרגשתי בקטע הזה- פחד או גועל.
מקום שני- סביר להניח שהקטע עם אימא שלו… כשהוא נכנס לאוהל האדום שלו חשבתי שכל רגע היא תבוא לרצוח אותו או משהו ואפילו אם היא רק תצעק עליו או תאיים עליו, יהיה מצמרר לראות את הפנים שלה… למזלי, לא ראו את האימא המתה של קואל שוב.
מקום שלישי- המתים שברוס וויליס ששיחק את מלקולם והילד ראו 3 אנשים תלויים אחרי ההצגה בכיתה של קואל…
3. השחקנים
א. ברוס וויליס- ברוס'קלה שלי חחח איזה שחקן טוב הוא, שזה לא ייאמן! מישהו כתב שלא מתאים לו לשחק פסיכולוג… לדעתי, מתאים לו תפקיד בכל סוג של ז'אנר וסרט- דרמה, אימה, פעולה, רק לא רומנטיקה. לדעתי יותר מעניין לראות שחקן איכותי כפסיכולוג בסרט אימה מחוכם (כי אין בו את הקטעים האלה כמו של הסרט הקודם שהזכרתי בתגובה זו… אחד המתים רצח מישהו, זה אומר שגם אחרים ירצחו. לא יודעים מה יקרה בעתיד הסרט) מאשר לראות איש יורה 3 כדורים ובורח מאנשים מסוכנים…
ב. היילי ג'ואל אוסמנט- אם אוסמנט היה גר בישראל, בהחלט הייתי מזמינה אותו ל"בראבו", אם הייתי בין מפיקי התוכנית. במחשב שנייה, בראבו? קטן עליו. אני אומרת לכם שלא יכלו לבחור סחקנים טובים יותר לסרט הזה! זה כמו טקס אוסקר אחד גדול… בהתחלה לא זיהיתי אותו בגלל המשקפיים אבל הוא נראה לי מוכר.
ראיתי אותו גם בסרט "אינטיליגנציה מלאכותית" שבו הוא שיחק רובוט… הסרט היה טוב בחציו הראשון ואח"כ די משעמם אבל הוא כרגיל שיחק מעולה, וגם ב"תעביר את זה הלאה", במיוחד בקטע שהוא "מת" (כמה קטשופ שפכו על החולצה של הילד?).
ג. האימא, איך שלא קראו לשחקנית- גם שחקנית מעולה! לא מוכרת לי מסרט כלשהו אבל היא משחקת טוב… נו, אולי לא שחקנית מעולה. אני אתפשר על המילה- טובה. ומי הכי טוב מבין שלושתם? טוב, האימא, ברור שלא, כי אמנם היא טובה אבל היא יותר משנית בסרט ולמרות שהיא שיחקה טוב, הבנים ניצחו הפעם. קשה להחליט אבל אני חושבת שהיילי ג'ואל אוסמנט היה הכי טוב. כל הכבוד לך!
רינת
נ.ב.
אפשר להגיד שאני מסוג האנשים שמגדירים כל סרט כטוב וכועסים כשהם רואים שכולם מוצאים בו חיסרון בכלל לא חשוב בסרט, שאפשר לדלג עליו בקפיצה קטנה. אבל אני עדיין יכולה לראות מהם יתרונות ומהם חסרונות- הסרט "אור" למשל, לא ראיתי אותו אבל קראתי 3 תגובות עליו ואת העלילה שלו באתר seret.co.il וזה סרט מזעזע. לא לבזבז עליו 30 ש"ח. תשמרו את זה לספר טוב.
תזכיר לי
את מי טוני קולט משחקת ב"השעות"?
את אחותה של וירג'יניה וולף,
אאל"ט.
א''ט
היא משחקת את קיטי, החברה של לורה בראון (ג'וליאן מור). את אחותה של וירג'יניה וולף משחקת מירנדה ריצ'רדסון.
וואללה!
הייתי צריכה להטריח את עצמי לימד"ב, ולא להסתמך על הזיכרון המחורר שלי. סליחה.
מצד שני, זו דרך טובה למנוע פרפרים בבטן
עוד ספוילר קטן
איך האשה בסוף דברה איתו? גם לה היה את החוש השישי?
(מקווה שמישו יכנס ויענה לי)
עוד שאלות
אפחד לא יכול לענות על השאלה על הידית? היא מאוד מסקרנת אותי
תודה לך
באמת אשתדל לא למצוא פגמים בסיפור (ואפשר למצוא הרבה) העיקר שזה בין הסרטים המהנים שראיתי בחיי
סרט חמוד, טוויסט צפוי.
אבל דבר אחד לא הבנתי – איך הדוקטור הזה הגיע אל הילד? מאיפה צצו לו הרשימות? איך הוא יכל להכריח אותו להקשיב לו?
סרט חמוד, טוויסט צפוי.
אבל הדוקטור הגיע לילד במעין טענה שהוא אמור לטפל בו. למה?
ציניות, או שבשנת 2000 הקופות התנהגו אחרת?
"מגיע פתאום עוד סרט חסר כל ייחוד ופוטנציאל לכאורה, שמשוחרר לקהל בתחילת אוגוסט – הזמן המסורתי לסרטים שגם מפיציהם לא תולים בהם תקוות מרובות"
ראיתי אתמול את הסרט,
ואני יכול להגיד שגם אחרי יותר מעשור מאז שיצא וראיתי אותו לראשונה, ולאחר כמה צפיות נוספות הסרט מצליח להחזיק עוד צפייה. כן, הטוויסט ידוע, וזה ממש לא מפריע לסיפור המסופר להיות מותח ומעניין. קטעי האימה כבר לא מבהילים, אבל עדיין גורמים לתחושת מתח מטורפת. והמשחק של היילי ג'ואל אוסמונט פשוט מעולה. ילד שמצליח להיות חמוד, ומעורר הזדהות בלי הטריקים הידועים של היצורים המעצבנים האלו.
וסתם משהו, שאלתי שאלה לפני שנתיים, כמה תגובות למעלה. אף אחד לא ענה לי אז אני אנסה שוב.
כתוב בביקורת שסרטים שיוצאים בתחילת אוגוסט הם סרטים שהמפיצים לא תולים בהם תקוות מרובות. משהו כמו ספטמבר של היום. האם הזמנים גרמו לשינוי בהתנהגות הקופות?
לא שינוי גדול.
אוגוסט, גם אז וגם היום, היה יותר טוב מספטמבר – אבל יותר טוב ממאי-יולי, החודשים הבאמת חמים של הקיץ מבחינת קופות. אם היה שינוי מאז ועד היום, זה שהעונה החמה הזדחלה קצת יותר לתוך אוגוסט, והיום לא נדיר לראות פתיחות גדולות במהלך החודש הזה.
מצחיק לכתוב תגובה 13 שנה אחרי
ובכל זאת, ראיתי עכשיו את הסרט בפעם הראשונה. האמת? סרט טוב, אבל לא כמו מה שעשו ממנו.
מוזר שהוא מסווג כאימה.. הוא ממש לא מפחיד (לפחות בסטנדרטים של היום)
צפיתי בו שוב אתמול בלילה.
צפייה שנייה בסך הכל מאז שראיתי אותו בקולנוע, כשהייתי עוד תלמיד תיכון תמים ומחוצ'קן. הייתי סקרן לדעת האם הוא התיישן היטב. התשובה – כן. הו, כן. זה יותר מותחן פסיכולוגי (תרתי משמע) מסרט אימה, אבל הוא עובד מצוין גם היום. הבימוי איטי ומדויק, הילד פשוט אדיר (היו כמה רגעים שהייתי על סף בכי) ואפילו שכבר ידעתי את הטוויסט, עדיין נתקפתי התרגשות מלראות את מלקולם מבין את מה שהיה צריך להבין. זה מה שמבדיל את הסרט הזה מסרטי אימה אחרים – לא זורקים לנו דמויות סטריאוטיפיות ושטוחות שמדקלמות קלישאות ועושות דברים מטומטמים כדי שיתחיל לזרום דם על הקירות; אלה דמויות כתובות כהלכה ומשוחקות נהדר, שאכפת לך מהן ולכן הכל נהיה מלחיץ יותר, אינטימי יותר.
מוזר, אבל בסרט שראיתי בטלוויזיה נעדרה הסצינה שבו מלקולם מדבר עם אימו של קול. הייתי סקרן במיוחד לראות את הסצינה הזו שוב, עכשיו כשאני יודע שהיא בעצם מדברת עם עצמה.
לא זכורה לי שום סצנה כזו.
זכור לי שרואים אותם יושבים ביחד בסלון כשקול מגיע הביתה, ואנחנו אמורים להבין מהקונטקסט שהם דיברו. אבל גם בגרסא שראיתי אי אז בקולנוע אני לא חושב שממש הראו שיחה בינהם לאורך הסרט.
ראיתי את הסרט אתמול עם בעלי, שלא נוהג לראות סרטים בדרך כלל, ולא ידע כלום על החוש השישי. אני ראיתי את הסרט לפני כמה שנים, והרסו לי את הטוויסט, אבל בכל זאת נהניתי ממנו מאוד.
התגובות של בעלי היו נהדרות ובסך הכל הוא נהנה מהסרט והסכים איתי שהמשחק של הלי ג'ואל אוסמונט הוא מעולה.
אוסיף פירוט של התגובות המעניינות שלו בתגובה הבאה.