בשנת 1992 פרופ' בנימין בית-הלחמי, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת חיפה, כתב ספר פורץ דרך בשם Despair and Deliverance: Private Salvation in Contemporary Israel ("ייאוש וגאולה: ישועה פרטית בישראל של ימינו"). בית-הלחמי טען, כמה שנים לפני שהטענה נהייתה נפוצה, שהחברה היהודית בישראל נמצאת בתהליך זניחה של פרויקטים קולקטיביים של חיפוש גאולה ומשמעות – זאת אומרת, שאם פעם אנשים מצאו משמעות בהתגייסות לפרויקט לאומי משותף של בניית אומה, היום הפרויקט הזה כבר לא נשמע להם משכנע. אבל, הוא ממשיך, אנשים עדיין צריכים משמעות, להרגיש שהם חלק ממשהו גדול מהם, שיש לחיים שלהם תכלית. הם עדיין צריכים ישועה. חיפוש הישועה הקולקטיבית התחלף בחיפוש אחר ישועה פרטית בארבע דרכים מרכזיות: חזרה בתשובה, הצטרפות לכתות, מיסטיקה (אסטרולוגיה, רפואה אלטרנטיבית וכדומה) ופסיכותרפיה.
אם הייתם שואלים את אשר ישורון, הוא היה יכול לספר לכם את כל זה כבר שנתיים קודם, אבל זה היה עולה לכם לא מעט.
כי אשר ישורון (משה איבגי) הוא נוכל. הוא יעשה הכל כדי למכור את הספר שלו, 'לגרש את העורב', אבל לא בגלל שהוא מאמין בו – אלא בגלל שהוא מאוד רוצה להצליח, ובניגוד לאשתו שמרית (קרן מור) שלא ממש סומכת עליו, הוא מאוד בטוח בעצמו וביכולת שלו לעזור לאנשים אחרים.
כי אשר ישורון הוא אלטרואיסט. הוא רוצה לעזור לאחרים להיפטר מההרגלים הרעים וההתמכרויות המעכבים אותם, לסייע להם לקלף את שכבות המוסכמות החברתיות ולהגיע לאמת הפנימית שלהם, זו שהוא עצמו מעולם לא הצליח למצוא.
כי אשר ישורון הוא כשלון. אין לו גרוש, אבא שלו לא מדבר איתו, טל, החברה החדשה שלו (שרון הכהן-בר), לא לגמרי מחוברת למציאות, ואפילו נהג המונית שלו (אלברט אילוז) לא מתפעל ממנו – בניגוד לחבורה הקטנה המתקבצת סביב המנהיג המופלא של הכת החדשה, אשר ישורון.
במהלך כמה ימים, ובעיקר כמה לילות, משוטט אשר בתל אביב ומנסה להבין מה לעשות עם עצמו, ובעיקר, מה להיות. וזו תל אביב יפה ומכוערת כמו שרק תל אביב בסרטים יכולה להיות – ערפילית ועם ים שכל-כולו מטאפורה, ובעת ובעונה אחת גם מלאה בחיים בורגניים של זוגיות ומריבות וצרכנות וכלבים קטנים מדי ושוקו. ואשר לא לבד: סביבו משוטטים אנשים שגם הם לא יודעים מה הם, ולא בטוחים איפה והאם לחפש, ותוך כדי נתקלים אחד בשניה, אחת בשני, ואחד/ת בשני/ה בסרט הישראלי הראשון שהביא למסך הגדול טרנסג'נדרים (בקטנה), סטיות מיניות (בקטנה), קבוצות עזרה עצמית מוזרות (וקטנות) ואת מקהלת קיבוץ העוגן.
על כל זה שבי גביזון מנצח ביצירתיות מתפרצת של במאי צעיר וביד בוטחת של אוטר – בשוטים שיודעים להיות ארוכים ומהורהרים כשצריך וחדים ומצחיקים כשנדרש – ומדלג בין צילומי פנים שמעבירים את המסר דרך התפאורה לצילומי חוץ שמעבירים אותו דרך תאורה ותנועות מצלמה. אבל יותר מזה, התסריט (של גביזון יחד עם מפיקי הסרט יונתן ארוך ויוחנן רביד) מצליח לשמור על איזון נהדר בין דרמה לקומדיה, ולבנות מגוון יפה של דמויות מובחנות ומיוחדות שמערכות היחסים ביניהן מניעות את הסרט בצורה טבעית למרות, ולפעמים בגלל, שהן עצמן די קיצוניות.
כש"שורו" יצא ב-1990 הוא היה מוזר ומצחיק ומלא כשרון ומרץ, משהו חדש ויוצא דופן וישראלי מאוד בלי להיות יהודי בכלל – כמו תל אביב, כמו 'השער האחורי', כמו "החמישיה הקאמרית", כמו שבי גביזון, כמו אשר ישורון. הסרט היה מאוהב בעצמו, אבל במין צורה מזלזלת שכזו, של גאון שיודע שהוא גאון אבל גם שהוא נמושה חסרת אידיאלים ושורשים.
ב-2019 "שורו" עדיין מוזר ומצחיק, אבל גם ברור שהוא סיכם את מה שנראה כמו תחילתה, אבל בעצם היה סופה, של תקופת השיא של היצירתיות הפרועה, החופשית ממגבלות (לכאורה, לכאורה) של שנות ה-80, כנראה העשור החשוב ביותר בתרבות הישראלית: תקופת המעבר בין הקולקטיביות שקדמה לו לבין עידן החלוקה לשבטים שיגיע אחריו – כשהיה נדמה לרגע שישראל תהיה חילונית וליברלית, וזה הפחיד מאוד את החילונים הליברלים שלא ממש האמינו בעצמם.
הדמויות ב"שורו" פגומות ושטופות תאווה, שגעון ופחד, אבל גם חולקות אהבה ודואגות האחת לשנייה, ומאוד רוצות למצוא ישועה. הן מחפשות אותה בדתות חדשות, בפסיכולוגיה, בעסקים, באקדמיה, בסקס, אצל נהגי מונית, שאלוהים יעזור, לא אכפת להן כבר איפה – אבל זאת צריכה להיות ישועה שלהם, של עצמם, פרטית. כי ב-1990 זה כבר נראה קצת אבסורדי, אבל עדיין, לעוד זמן קצר, גם אפשרי.
אתה אומר שגביזון הוא אוטר יד ימינו?
(ל"ת)
שורו מדגים חלק מהבעיה שלי עם קולנוע ישראלי
אני זוכר שכשיצא שורו, לפני מיליון שנה, קראתי בכל העיתונים על כמה שהוא סרט חשוב, פורץ דרך, פילוסופי. על כמה שהוא מצליח לתמצת את ההוויה התל-אביבית-המנוכרת, על כמה שאיבגי הוא שחקן גאון, על כמה שהדמות של אלברט אילוז היא חד-פעמית וכן הלאה. מטבע הדברים הנחתי שכל המבקרים הללו יודעים על מה הם מדברים. שאכן מדובר באיזו יצירת מופת חד-פעמית, משל על החיים וכל זה. משהו בין הסנדק לאזרח קיין. רק הרבה שנים לאחר מכן כשהזדמן לי לצפות בשורו באיזו הקרנה בסינמטק, הבנתי שכל אותם מבקרים נפעמים שכחו לציין את הפרט החשוב ביותר ביחס לשורו: מדובר בסרט, איך להגיד את זה בעדינות? גרוע. ממש גרוע. משעמם, לא קוהרנטי, כתוב בצורה רשלנית, מלא בדיחות לא מצחיקות ודמויות לא הגיוניות. (זו גם הסיבה ששורו הוא גם טוב-לב וגם נוכל, גם כריזמטי וגם לוזר, גם שטחי וגם חכם: הוא פשוט כתוב גרוע. הוא פשוט אוסף של סצנות שאוגדו לכלל דמות. וכך גם יתר הדמויות). אם כן למה המבקרים של תחילת שנות ה90 כל כך התפעלו מהסרט? זו אולי השאלה היותר מעניינת. ועל זה נדמה שהיה שווה לפרופ' בית-הלחמי לכתוב את המחקר הבא שלו.
אני רוצה לתת ל"שורו" עוד הזדמנות ואז אוכל להגיב יותר טוב
אבל כנראה שזה שהפסקתי אותו באמצע בצפייה הראשונה זה לא בדיוק עובד לטובתו, ומחזק את מה שאתה אומר.
אגב, אני חושב שהרבה פעמים הפער נובע בגלל, מה לעשות, השקפת העולם של אנשים. הרי יש כל מיני סרטים שהם פחות מאיכותיים אבל הרוח הכללית שלהם תופסת אותי ואני סולח להם על הרבה מהחולשות כי אני מאמין באמת שהם משקפים. אני מניח שזה נכון להרבה סרטים ישראלים שמבקרים חוגגים והקהל מדיר רגליים מהם.
אני חושב שהוא תפס את רוח התקופה
הרבה ממי שראה אותו בזמן אמת, והיה מחובר לפחות איכשהו לאוכלוסיות שהוא מתאר, אמר לעצמו "נכון! כן! זה בדיוק ככה!".
אבל לא בטוח שאני האדם הנכון לענות על זה, כי אני מאוד אוהב את הסרט.
דבר אחד שבטוח לא שרד את רוח התקופה
אם השחקן לא היה מעורר קונוטציות ספציפיות
אני חושבת שהפוסטר היה עובר גם היום
יש לי הרגשה
שהקטע עם הקוקסינלים היה מושמט
וגם, כנראה, לא היו רושמים "אוסקרים".
אבל זה פחות קשור להתיישנות כן-לא
לא ראיתי אותו!
אנשים באמת דיברו ככה פעם? למה?
אני לא מדבר על הסרט
גם אני לא ראיתי אותו.
אני ציטטתי מהפוסטר
אותו=את המשפט בפוסטר
זה כתוב קטן
כי המילה טרנסג'נדרים עוד לא נכנסה ללקסיקון.
(ל"ת)
או שאולי יש חיפושיות בסרט
(ל"ת)
בתחילת העשור יצא לאקרנים סרט נסיוני על גבול הסטודנטיאלי שנקרא ״לאן נעלם משה איבגי?״
בהפצה מחודשת שלו גלום פוטנציאל כלכלי לא מבוטל.
לגבי התקופה
אני מרבה לטעון ששני ארועים תחמו את שיא החופש של התרבות הישראלית, כאשר לפני הראשון ואחרי השני, התעוזה ושבירת המסגרות נדחקו הצידה לטובת תעשיה יותר ממוקדת מיינסטרים שמפחדת לאתגר את הקהל. הארוע הראשון הוא מלחמת יום הכיפורים, בעקבותיה נשבר האמון העיוור של הציבור בממסד ולא נותרה בארץ אף אבן חסינה מפני ביקורת לביקורת. הארוע השני הוא אינתיפאדת אל-אקצה, שיצרה מנטליות של אנחנו והם ופתאום גרמה לכך שאין יותר תחום אפור לשחק בתוכו, אלא רק בעד ונגד.
"שורו", אותו ראיתי לראשונה בעקבות פרסום הביקורת הזו, לא מסכם תקופה בעיני, אלא ניצב במרכזה, כשקולנוע ישראלי היה דל וצנוע, אבל היוצרים עצמם חלמו על שינוי סדר היום. הוא מחזיק מעמד יפה בעיני, אולי כי הדמות הראשית היא באמת טיפוס שמשתנה גם בעיני הקהל בהתאם לסיטואציה, ואולי פשוט כי שבי גביזון הוא במאי ותסריטאי טוב.