בוא נעמיד פנים לרגע שאנחנו אתר מאוד רציני שמדווח על דברים מאוד רציניים. אז היום בחדשות רציניות של אנשים רציניים: מיזוגים של חברות! ספציפית, ויאקום (שבבעלותה אולפני פאראמאוט, קומדי סנטרל, MTV, שואוטיים ועוד) ו-CBS שכבר התמזגו בעבר, ואז נפרדו, אבל אז יום אחד הם נפגשו שוב בסופרמרקט ו-CBS אמרה "מצחיק לראות אותך" וויאקום אמרה "כן" והלכה לצאת אבל אז אמרה, "תגידי.. אני מארגנת ארוחת ערב של כמה חברים מאוחר יותר.. רוצה אולי להצטרף?" ו-CBS לא ידעה מה קרה לו, ובכלל אין לה מה ללבוש אבל היא בכל זאת הגיעה וכולם שתו נהנו ולאחר שכל האורחים הלכו, CBS מוצאת עצמה עושה שוב את הכלים וויאקום מסתכלת עליה בפרוזדור עם כוס יין ומחייכת בעוד ש-CBS שרה לעצמו שירים ואז היא שמה לב שויאקום שם והיא שואלת "מה", והיא אומרת "סתם, שכחתי כמה התגעגתי לדברים שכאלה" ו-CBS מיישרת פנים לכלים ואוזרת את האומץ לשאול, לאחר כמה שניות ארוכות "התגעגעת.. גם.. אליי?" וויאקום כבר נמצאת מאחוריה ודבר מוביל לדבר ובבוקר, ויאקום קמה במיטה ורואה ש-CBS לא שם והיא הולכת לסלון ורואה אותה שם על הספה נסערת והיא שואלת מה קרה, ו-CBS אומרת שהיא צריכה לדעת אם זה רציני, כי היא לא יכולה לעמוד בזה, והיא לא במקום עכשיו למשהו חד פעמי ולכן היא צריכה לדעת אם זה רצ-אבל היא לא משלימה את המשפט כי ויאקום מנשקת אותה ואומרת: "זה רציני".
בכל מקרה, כמו כל מיזוג של חברות יהיה זמן עד שזה יהיה רשמי (לוקח זמן לארגן מובילים שיעבירו את הדברים לדירה המשותפת) אבל זה בהחלט דבר שקורה.
יש המשך ל"לכל הנערים שאהבתי" הבסדר שכולכם נורא אהבתם משומה, והוא ייצא ביום האהבה הלועזי הבא (14.2.2020). כאמור, אני פחות התלהבתי, אבל ההמשך הזה מעלה שאלה והיא כמה המשכים יש לקומדיות רומנטיות, בעצם? יש בכלל? כי לכאורה, כל הקטע של קומדיות רומנטיות זה האיחוד בסוף, וכל המשך שהוא "מוריד" במידה מסוימת מהכוח של הסרט הראשון, אז למה כל זה נחוץ? האם יש פה פוטנציאל למשהו מוצלח או שמדובר בחמדנות לשמה של נטפליקס?
עוד חדשות בנוגע לסרטים שכולכם נורא אהבתם: "חורשות את הלילה". כלומר, לא בנוגע לסרט – בנוגע לבמאית שלו: אוליביה ויילד כבר עובדת במרץ על סרטה השני ש-18 חברות שונות ניסו לקנות (בסוף ניו ליין ניצחו), שמתואר כ"דרמה פסיכולוגית לתקופת ה-TimesUp" על "אישה בשנות ה-50 שהמציאות שלה מתחילה להיסדק מסביבה והיא מגלה אמת מטרידה על החיים שלה". לסרט קוראים "Don't Worry, Darling", נכון לעכשיו, שזה אחלה שם.
שני סרטי ג'י.איי.ג'ו בדרך אלינו, ואף אחד מהם הוא לא על ג'י.איי.ג'ו עצמו. אחד מהם יתמקד בסנייק אייז, שכנראה יגולם על ידי הנרי גולדינג ("עשיר [ואסייאתי] בהפתעה", "בקשה מסתורית", הסרט החדש של פול פייג שנראה לא משהו) ובוודאות יבויים על ידי הבמאי של "מפוצלים" וייכתב על ידי אחד מהתסריטאים של הרימייק של "היפה והחיה" [זה עם השם היווני המפחיד]). השני, לעומתו, יתמקד בצוות של דמויות (אחד מהם הוא צ'אקלס, אם זה אומר משהו למישהו) וייכתב על ידי החברה שכתבו את "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" (אבל גם "צבי הנינג'ה" האחרונים).
קווין הארט יככב בקומדיית היי-קונספט-גיבורי-על (קונספט-על?), בה הוא מגלה שהאבא של החברה שלו הוא גיבור על ואז כנראה יצעק בקול צפצפני לגבי זה. לסרט יקראו "זאב הלילה" ובהנחה שזה לא יהפך במהרה לעוד סרט של קווין הארט, יש לזה פוטנציאל לא רע (אפילו אם זה פשוט נשמע כמו רימייק ל"פגוש את ההורים").
נראה שמישהו באולפני הסרטים הקשיב ל"Old Town Road" איזה פעם אחת יותר מדי או אלף עד שהוא אמר "היי, מה אם נרכב על הטרנד ונעשה סרט על שחורים קאובויים (שייצא עד שהטרנד הזה ימות כבר)?". וכך נולד לו "בוקרי בטון", סרט חדש בכיכובם של אידריס אלבה ואיזה ילד מ"דברים מוזרים" (רמז: הוא השחור), על ילד בן 15 שעובר לפילדלפיה ומגלה את תרבות הקאובוי האורבנים שקיימת שם (היא באמת קיימת, אגב). אם הבמאי והתסריטאי הנכון, זה דווקא יכול להיות מגניב. לכל הפחות, לליל נאס X תהיה אפשרות להוציא עוד איזה שמונים רימיקסים לשיר שלו כשהסרט ייצא.
הולכים לעשות המשך ל"חיפוש", ככל הנראה בלי ג'ון צ'ו (הגיוני) אבל כן עם הבמאי והתסריטאי המקוריים. הלכתי לפינה וחשבתי מה אני מרגיש לגבי זה.
כמו כן, בעת החיפוש לקצרצרים בכתבה הזאת גיליתי שיש עלילה שלמה שמתרחשת ברקע של "חיפוש" על פלישת חייזרים ועכשיו אני אפילו יותר מבולבל בנוגע לכל העניין הזה של המשך לסרט. האם גם לו תהיה ברקע עלילה לא קשורה לחלוטין? ואם כן, מהי?
עוד המשכים שמתחילים לקרום עור וגידים: נראה שדיסני "מדברים" על המשך לרימייק לייב אקשן של אלאדין, כנראה ברוחו של "שובו של ג'אפר" (טכנית, הציטוט מדבר על כך שההמשך "לא יהיה רימייק אחד לאחד של אף סרט" אבל טכנית טכנית הציטוט הוא "כמו אלאדין, גם ההמשך לא יהיה רימייק אחד לאחד", וכזה, חבר, האם ראית את הסרט שאתה מדבר עליו?). מהקונסוליה הרשמית של עין הדג נמסר בתגובה: בוווווווווווז.
עוד דיסני: רימייקים ל"שכחו אותי בבית", "יומנו של חנון" ו"לילה במויזאון", כולם מיועדים ישירות לדיסני+. האם זה אומר שהאיכות שלהם, תהיה, במקביל, כמו סרטי סטרימינג אחרים או שעדיין יושקע בהם מחשבה כלשהי מעבר ל"זה באותו השם של סרט אחר שאהבתם פעם"? נחכה ונראה.
ועוד בשטויות של דיסני: למי שציפה שהם יידעו להפריד בין הסרטים הבוגרים של פוקס לסרטים לכל המשפחה, סימן רע נראה באופק עם התחושות המעורבות שיש בחברה לנוכח "ג'וג'ו ארנבון", הסרט החדש של טאיקה ואטיטי (ששייך לפוקס סרצ'לייט), כולל הערה של אחד המפיקים שהסרט "עלול לנכר מעריצי דיסני", כי כידוע, כל ההורים לוקחים את הילדים שלהם ישר מ"לשבור את הקרח 2" לסאטירה נגד נאצים. או, אולי מה שהוא התכוון זה שהוא לא רוצה לעצבן את כל המעריצים הנאצים של דיסני? בכל מקרה, אוי.
המשכים שכבר פחות פחות קורמים עור וגידים: "רובוקופ חוזר", שאיבד את הדבר היחיד שעוד היה לו – במאי. ניל בלומקמפ הודיע שהוא ורובוקופ כבר לא (והוא אפילו הסיר ממנו עוקב), ואמר שאת הסרט, שככל הנראה MGM בכל זאת יוציאו, הוא ייראה בקהל עם כל המעריצים. כנראה בזמן שהוא ממלמל לעצמו "זה היה יכול להיות אנחנו". בכל מקרה, בזמן שהוא לא עושה את רובוקופ, הוא עושה איזה מותחן/אימה אחר – כך על פי הודעתו.
דג'מון הונסו יחליף את בריאן טיירי הנרי ב"מקום שקט 2", שזה הגיוני, בהתחשב בכך שהנרי הולך עכשיו להיות כוכב על אצל מארוול. בנוגע לעוד מידע ממשי לגבי "מקום שקט 2": לא, עדיין אין.
האם אי פעם יהיה סרט (טוב) של "מבוכים ודרקונים"? כנראה שלא. למרות שקבעו לסרט תאריך יציאה אי שם ב-2021, נראה שהפרוייקט מחליף במאים וכותבים בקצב מסחרר, ואחרי שהבמאי של "באטמן לגו" היה אמור לגרום לסרט לקרות (אחרי שהוא החליף אחרים בתפקיד), נראה שגם הוא עזב, ועכשיו תורם של הצמד מ"לילה בטירוף" להיות אלה שבדיבור על הסרט הנ"ל. האם זה באמת יצליח? זרקו קוביה.
באמת בקצרצרות: הסרט החדש של אדגר רייט, "אמש בסוהו" ייצא ב-25 בספטמבר של שנה הבאה. כמו כן, טרנס סטמפ יככב גם הוא בסרט.
רגע, האם עברנו את כל הקצרצרים עד כה בלי שום עדכונים על סרטים של גיבורי על של מארוול ודי.סי? לא יכול להיות. בטח פספסתי משהו. אה, הנה – אנדי סרקיס יביים את "ונום 2" ואווה דוברניי תביים את "האלים החדשים" עבור DC. טוב, בסדר, הידיעה על דוברניי היא ממרץ של שנה שעברה ופשוט לא התייחסנו אליה ברצינות, אבל עכשיו היא ממש דיברה על הסרט וטענה בטוויטר שהסרט יכלול את דארקסייד (התאנוס שלפני תאנוס) ואת ה-Female Furies (מומחי קומיקס מוזמנים להסביר לנו אם זה טוב או לא). לפני שמתחילים להתלהב לכאן או לכאן, כדאי לזכור שעדיין אין לסרט תאריך יציאה אז אל תתפלאו אם הכל לפתע יתבטל.
מכיוון שזה לא יהיה קצרצרים בלי איזשהו סרט שאקוופינה מלוהקת אליו, הנה הסרט החדש שאליו היא מלוהקת: אישה שלוחמת מאז יום גיל 7 בכוחות הרשע של היקום בעקבות משאלה שביקשה, אבל 28 שנים לאחר מכן, כל מי שהיא באמת רוצה זה רק להיות בחורה נורמלית – והיא מוצאת דרך שבה היא תוכל להגשים את חלומה. לסרט קוראים "ההרפתקה האחרונה של קונסטנס וריטי" (על בסיס הספר שממנו הוא יעובד). כל הפרוייקט הזה, תכלס, נשמע נהדר.
אוקיי, אקוופינה, ריבוטים, המשכים, סרטי קומיקס, נראה לי שסיימנו. בוא רק נבדוק אם לטאיקה ואטיטי יש פרויקט חדש, וכן, כמובן שיש לו, אבל הפעם הוא נשמע קטן וחמוד ולא "תור 4" או "אקירה 5": הסרט יהיה מבוסס על סיפורו האמיתי של המאמן ההולנדי תומאס רונגן, שמגיע לסמואה האמריקאית ומנסה להפוך את קבוצת הכדורגל שם ממפסידנים למנצחים.
ולסיום: הסרט החדש של חצי מהצמד שעשה את "איש האולר" מקבל טריילר חדש ופחות מוזר מהסרט ההוא, אבל עדיין די מעניין.
נשאר בחוץ: השלכות למעשים/צדקנות יתר
שרה סילברמן מדווחת שפוטרה לאחרונה מסרט (שיש טענות שמדובר בסרט עם קאסט שחור ברובו, אבל היא לא אומרת מי ומה) לאחר שמפיצי הסרט גילו תמונה ישנה שלה בבלאקפייס (דבר שעשתה במערכון אירוני כנגד גזענות, עליו היא התנצלה מאוד ואמרה שהיא מתביישת בו ולא הייתה עושה אותו בימינו). נראה לי שבגדול עשינו את דיון ה"לא צריך לפטר אנשים על בדיחות סרות טעם מהעבר", אבל אם מישהו רוצה להחיות את הדיון עם נקודות מבט שלא נאמרו, אני מניח שזאת הזדמנות טובה. (קישור: https://news.avclub.com/sarah-silverman-reveals-she-was-just-recently-fired-fro-1837175090 )
על דאטפת אטפוך וסוף מטייפייך יטופון.
(ל"ת)
אני לא בטוח שדווקא סילברמן היא כתובת נכונה לאמרה הזאת
לא זכור לי בקשות שלה לביטול או העפה של אנשים (אבל אולי אני זוכר לא נכון)
למיטב זכרוני היא בהחלט עסקה בהתקפות על אנשים על סמך דברים שנאמרו לפני שנים או התבטאויות בודדות.
(ל"ת)
השאלה היא מהי התקפה
להגיד על אמירה כלשהי (בטח בזמן אמת) "היי, זאת אמירה לא מגניבה, כדאי שתתנצל" זה שונה (גם אם דומה) מ"זאת אמירה לא מגניבה, תתפטר או תפוטר או שנחרים אותך".
אני באמת לא זוכר, אז אני לא יודע להגיד, אבל ממה שאני כן זוכר – סילברמן יודעת להכיל עמדות יותר מורכבות באמצע של "צריך להילחם באמירות לא מגניבות, אבל לא להגיע למקומות של פיטורין".
וגם
יש מקום להבדיל בין לטעון כנגד אמירות /מעשים לא לעניין אל מול לטעון כנגד מעשים/אמירות לא לעניין *כשכבר התנצלו עליהם וכבר הסכימו שהם היו לא לעניין בעבר*.
לגבי הראשון – הרבה פעמים קיימים ספקות האם הדובר באמת מבין שהוא טעה, לגבי השני, קצת פחות…
מה שמקומם כאן הוא שהמערכון יצא נגד גזענות.
בשלב הזה זה פשוט נמאס. זה טמטום. מעניין אם האנשים האלה יודעים שיש גזענים אמיתיים בעולם שאפשר להיאבק נגדם.
זה בפני עצמו לא מצדיק
השפלה היא השפלה, גם אם היא נעשית על ידי חבר ומכוונה טובה. זו עדיין השפלה.
זה כמו שאי אפשר לקחת אישה לצלם אותה ערומה בקונטקסט מיני ולהגיד "זו פארודיה על החפצת נשים". צילמת אותה ערומה בקונטקסט מיני? זו כבר לא פארודיה, זו החפצה בפני עצמה. מוכנה לדון על האם זה לגיטימי להחפיץ (גברים ונשים) באיזה אופן ובאיזו מטרה, אבל פארודיה זה לא. פארודיה זה לצחוק על זה, לא לעשות את זה ולהגיד "אבל זה בצחוק".
נושא השחרת הפנים הוא מאוד מאוד מאוד רגיש בארה"ב, שרה סילברמן מן הסתם יודעת את זה ובגלל זה היא בחרה לפעול כך, אבל המטרה לא מקדשת כל אמצעי. ולכן היא גם התנצלה בדיעבד (למיטב ידיעתי, עוד קודם, עוד הרבה לפני שהסיפור הזה בכלל עלה לכותרות שוב)
הנקודה שהמערכון (המשמים, שצפיתי ברובו) הציג את הדמות של שרה סילברמן כילדה טיפשה שאין לה מושג מה היא עושה, ובבירור לא היה בו צל של גזענות,
ובכל זאת היא פוטרה והושפלה וקושרה לאחד החטאים האיומים ביותר בארה"ב של היום (גזענות). וכל זאת באיחור של מאות שנים. כשיש גזענים אמיתיים, הפעילים כרגע, שאפשר להקדיש את אותה כמות של זעם בטוויטר כדי לחשוף אותם. זה לא סממן של תרבות רעילה, נוקמנית וקטנונית שמפספסת לחלוטין את העיקר?
זה מטריד אותי מאוד
לא שאני מצדיק את שרה סילברמן או משהו (פשוט כי אין לי מושג מה היא עשתה וזה גם לא כזה מעניין אותי, מסיבות שאבהיר בהמשך), אבל אני לא מבין למה זה צריך להיות המכוון לאיך מתייחסים אליה. אגיב בהרחבה בהמשך
הלכתי וקראתי קצת בטוויטר, לזוועתי המוחלטת.
אוקיי, לא מצאתי הרבה זעם נגד שרה סילברמן, אני מודה. אולי הייתי צריך לחפש באופן יסודי יותר, אבל הפלטפורמה ההיא יונקת ממך את אנושיותך ככל שאתה נמצא בה יותר זמן.
אני רוצה להוסיף בדיעבד
שיש הבדל בין להעיר לאדם לבין לפטר אותו, על בדיחה שנעשתה בתום לב בהקשר תרבותי שונה. הרבה השתנה מאז. להזכירנו, ב-2008 רוברט דאוני ג׳וניור נצבע בשחור ודיבר במבטא בזעם טרופי, והועמד לאוסקר.
אם כי אני תוהה אם ההתנצלות הנפתלת והמשפילה של סילברמן, כאילו בין מילה למילה היא מנשקת את כף רגלו העטויה משי של האינקוויזיטור הגדול, היא רמז לכך שהבדיחה לא נעשתה בתום לב.
רעם טרופי
מעבר לעובדה שאני לא בטוחה שהיום בכלל היו מנסים את זה, רעם טרופי הוא סוג של אנומליה שקצת יותר קשה להסביר.
יכול להיות שבגלל שזה היה כל כך אבסורדי, יכול להיות שזה בגלל שכן זה נעשה שם עם הרבה כבוד (הצביעה לא היתה מוגזמת וחלקית, אלא באמת יצרו שם מראה שהיה צריך להסתכל פעמיים לפני שהבינו מי השחקן שמאוחרי התדמית), ואולי בגלל ש (למיטב זכרוני) עיקר הבדיחה לא היתה על יחסי שחורים לבנים אלא על הוליווד ועל מה שנקרא method acting ושחקנים ששוקעים בדמויות שלהם.
חלק מהבעיה עם blackface זה העובדה שהם צובעים את הפנים השחורות כמו קריקטורה ואי אפשר להגיד את זה על ההופעה של דאוני ג'וניור. או שפשוט לדאוניג'וניור, גם אז, היה מותר מה שלהרבה אחרים אסור. לא שוללת. אבל זה לחלוטין היוצא מן הכלל.
אני חושב שהצבעה על דקויות רלוונטית לחלוטין גם במקרה של שרה סילברמן,
ושיש אנשים שלא מעניינות אותם שום דקויות בשום מצב, ופשוט כרגע הם לא זוכרים את רעם טרופי. ושבכלל כל הנושא שטחי ומגוחך. מי שיש לו פנאי להתעצבן על שרה סילברמן… עד כמה הוא באמת סובל? ואם הוא סובל, אז ממה בדיוק? אולי מהפרעה דו-קוטבית? לכמה אנשים שחיים בשכונות מצוקה שחורות אכפת מהסיפור הזה?
הצבעה על דקויות רלוונטית למי שלא קופץ מהמקפצה.
אם ננסה להקביל את זה למישהו שמחליט שהוא "מתחפש ליהודי". יש הבדל בין מי ששם כובע רחב שוליים, עם ציצית וזקן, ואולי גם טלית, לבין מישהו שמרכיב גם אף ארוך עקום ומסתובב עם מצות וכתמים אדומים עליהם. בראשון אפשר לדבר על דקויות, לגיטימי, לא לגיטימי, מטרת התחפושת וכדומה. השני לעומת זאת יהיה הרבה הרבה הרבה יותר קשה עד בלתי אפשרי להצדקה – וזה לא משנה אם זה פארודי, סאטירי, הפוך על הפוך או כל דבר אחר, עצם הצפייה התמונה של קריקטורה יהודית, עם כל משמעויות העבר שלה היא מאוד פוגענית. וגם אם זה נעשה כביכול למטרה טובה כרגע יש תמונה קיימת שניתן להשתמש בה למטרות אנטישמיות, ואי אפשר להתעלם מהעובדה שזו בעיה.
צורת צביעת הפנים של שרה סילברמן היא כזו שנחשבת פוגענית וגזענית עוד לפני שמוציאים מילה מהפה. עצם התמונה בעייתית. זה מראה מאוד מסויים, שהיה אופייני ללבנים היו מתחפשים לשחורים בליל כל הקדושים בתקופות ישנות יותר בהן היתה הפרדה, והיא נושאת איתה את אותו המטען כמו שימוש במילה n*****r.
גם אם עושים את זה עם מלוא כוונה הטובה – זה לא לגיטימי לעשות את זה, נקודה.
היא השתינה מהמקפצה ועשתה את זה בצורה שהיא ידעה שתעליב אחרים, והיא עשתה את זה כי זה מה שהיא עושה ( תמיד, לא רק בהקשר הזה). יכול להיות שהיא עשתה את זה על מנת שאנשים יסתכלו וכיוון ויראו איזשהו עוול קיים, אבל זה לא משנה כי אי אפשר לתקן עוול עם עוול אחר. לאני חושבת שאם נשאל את אותם אנשים משכונות מצוקה האם זה מפריע להם – אתה תגלה שבהחלט כן. זה פוגע בכבוד שלהם ולהרבה אנשים בשכונות מצוקה זה אחד הדברים שהכי חשובים להם.
זה לא אותו הדבר כמו המראה של רוברט דאוני ג'וניור ברעם טרופי. הוא לא קריקטורה של איש שחור. הוא התחפש לדמות, עם הרבה מאפיינים, שאחד מהם הוא גם צבע העור שלה ששונה משלו. האם רעיון כזה עדיין יהיה לגיטימי גם בתרבות של ימינו? לא יודעת, לא בטוחה. אבל אין כאן תמונת סטילס של איש לבן שמתחפש לקריקטורה של שחור. למען האמת, בתמונת סטילס – למי שלא יודע מה הוא רואה לא ממש ברור מה הוא רואה, כך שאי אפשר להגיד שזה אותו הדבר. המים באזור שלו קצת חמימים, אבל אפשר להתווכח על למה…
לא ברור לי אם את חושבת שהיה צורך לפטר אותה על בדיחה סרת טעם.
עם מה שכן כתבת אני לא מסכים, להוציא את האפשרות שלאנשים בשכונות מצוקה באמת אכפת. לא יודע, אולי. בלי להתקרבן יותר מדי, אני גדלתי בשכונה שבה הביוב זרם ברחובות ואין מתקן, ומכרו הרואין מאה מטר במעלה הכביש, ליד המסגד, והנרקומנים ישנו על המדרגות בבניין שלי, שלא היתה בו מעלית. כשאני שומע "יש קריקטורה אנטישמית וזה ממש נורא", אני חושב על האיש בצומת עם הכיבים הפתוחים ברגליים… ולא מוצא כוח לשטויות האלה. אני חושב שרמת הדציבלים של הבעיות (או ה"בעיות") בחייו של אדם, מבחינתו, תלויה בניסיון חייו, אלא אם כן הוא סובל מטראומה קשה או ממחלה נפשית אחרת. מי שלא ראה עליבות אמיתית, או אולי ראה יותר מדי ונשרט, מפספס שכן יש חשיבות לכוונה. שרה סילברמן אולי אישה גסת רוח, אבל לא היא עושה לינץ' בשחורים, ולא היא אחראית לאלימות משטרתית, ואין לה קעקוע של צלב קרס על הישבן. אני חושב שתרבות שבה אנשים מוקעים טוטאלית ומוקאים מהמרחב הציבורי על גסות רוח היא תרבות חסרת פרופורציות שאו שחיים בה בנוחות שלא תיאמן, או שמחלות הנפש ניצחו.
אני לא חושבת שצריך לפטר אותה
כי היא התנצלה. ומבחינתי במקרים האלה איזשהו התנצלות או אפילו הכרה חברתית במשמעויות של המעשה זה מספיק.
כמובן שיש משמעות לכוונה אבל חכמים ממני דיברו על הדרך לגהנום. אם הכוונה שלך טובה, אבל המעשה בעייתי – תכיר בזה, תתנצל או לפחות תסביר. אם המטרה היתה לייצר שיח – תייצר את השיח! והסערה תשכח. הבעיה היא כשהאנשים מסתתרים מאחורי הכוונה ולא מוכנים להכיר בבעיתיות של המעשה, ושם, בהרבה מקרים, הכוונה לא היתה באמת לגיטימית מלכתחילה.
אני חושבת שהחרם התרבותי שאתה מדבר עליו הוא אכן בעייתי אבל הוא פשוט דרגה אחת מעל "ללכת מכות כי הוא פגע לי בכבוד". זה כאילו הצורה הבורגנית לעשות את זה. אז אולי אצלך קריקטורה אנטישמית לא נתפסה בתור משהו כל כך מכעיס, אבל אני בטוחה שאם תחשוב על השכונה שגרת בה אתה תצליח לחשוב על איזשהו קונספט חברתי/עדתי/דתי שנחשב טאבו ומי שהיה אפילו מתקרב אליו היה מנודה (או חוטף מכות, תלוי בנורמה החברתית מקובלת במקום מסויים).
האם אנחנו כחברה צריכים ללמוד להתעלות מעל זה? ייתכן, אם כי אני לא בטוחה שזה אפשרי. בכל מקרה – אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה קיים, וזה תמיד היה קיים. ההבדל היחיד הוא שיחסי הכוחות התהפכו, וזו לא קבוצה אחת דומיננטית שקובעת מה כן ומה לא, וכל השאר מתאימים את עצמם אליה.
אני מסכים שבשיח הציבורי יש גבולות שלא צריך לעבור - אבל לאמנות, ולהומור בפרט, אני חושב שצריכה להיות חסינות
אמנות (ואני מחשיב תחת המטרייה הזו *כל* צורה של ציור, צילום, המחזה, קולנוע, טלוויזיה ועוד) שוברת לעתים את הגבולות של מה שנחשב למקובל ונכון, הומור עושה את זה לעתים קרובות מאוד – ויש שיגידו שזה בדיוק התפקיד שלו. לכוונה, אגב, יש פחות חשיבות בעיני: לפני כמעט עשור וחצי, העולם וישראל במיוחד הזדעזעו מתחרות קריקטורות אנטישמיות שאיראן יזמה, במעמד הנשיא אחמדינג'אד. הזעזוע הזה נראה לי מטופש. קריקטורה היא, מעצם מהותה, משהו מעליב והדרך הכי טובה להתמודד אתה היא, ובכן *לא להיעלב ממנה* (ואני לא אתחיל להכנס כאן ללמה באמת אין סיבה שאזרחי ישראל לא צריכים להיעלב מקריקטורות שמגיעות ממדינה כמו איראן – וגם לא, אגב, מקריקטורות ממדינות שבהם יחסי הכוחות הפוכים כמו מה שהתפרסם לאחרונה בניו-יורק טיימס עם טראמפ והכלב ביבי). זה נכון, כמובן, גם לגבי בדיחות קולנועיות – סיפרתי פה פעם איך הבדיחה על היהודים ב-"כלבי אשמורת", או זו המצונזרת מ-"שלושת החזרזירים" של דיסני שפכו אותי מצחוק על הרצפה.
וזה נכון גם לגבי יצירות אמנות "רציניות". אנשים מאוד נעלבו מהצורה שבה ספייק לי הציג את בעלי המועדון היהודים ב-"ג'אז"[1], אבל זה אמור להיות לחלוטין בגבול הלגיטימי לגבי מה שמותר לעשות על המסך. הנקודה היא, שבמסגרת חשיפה לאמנות – ולהומור במיוחד – צריך לקחת בחשבון את האפשרות של חשיפה לרעיונות והתבטאויות שמרגישים איתן פחות נוח. הבחירה להיעלב או לא היא לחלוטין של הקהל.
[1] הסנגוריה של לי לנושא, אגב, מעולם לא היתה "הבנתם לא נכון", אלא "במשך שנים הציגו שחורים באופן סטריאוטיפי בקולנוע, אז עכשיו יש לי את הזכות להציג את מי שאני רוצה איך שאני רוצה." מה שבאופן כזה או אחר די ממחיש את הנקודה שרציתי להעביר כאן, אני מניח.
אני לא אוהב את עקרון "אתה בוחר להיעלב"
אפשר להגיד שיש לאמירות מעוררות מחלוקת מקום (ויש להם), ושהכלה של דעות כאלה והתמודדות איתן עדיפה מהדחקה שלהן (תפיסה שאני שותף לה במגבלות מסוימות), אבל אנשים, על פי רוב, לא בוחרים להיפגע או להיעלב – הם נפגעים, או נעלבים. מכאן השאלה היא איך הם מתמודדים עם העלבון או הפגיעה. אפשרי שננסה כחברה לדעת להתמודד עם עלבון ופגיעה בצורה שלא דורשת לערוף את הראש של מי שהעליב אותנו, אבל להגיד "אל תעלבו" (שלא אמרת, אבל קו המחשבה של "זאת בחירה של הקהל" מוביל לשם) זה גם לא לעניין. אם אנשים היו יכולים לבחור אם להיפגע או להיעלב, הם כנראה לא היו עושים את זה כי זאת חרא של תחושה.
כן, יש מקרים של מישהו ש"רוכב" על העלבות במטרות לסגור חשבון אישי או כל דבר כזה ואחר וכו' וכו' – אבל זה עדיין מגיע ממקום כן של כאב, ומפה, כמו שאמרתי – השאלה היא ההתמודדות עם הכאב הזה.
אני חושב שיש מנעד, ויש יצירות שמעוררות דחף חזק יותר להיעלב מהן
ועדיין, אני חושב שהכיוון היום הוא פחות לגרום לאנשים להבין מה היצירה מנסה לעשות (באופן סאטירי הפוך-על-הפוך או לגמרי ברצינות) ויותר ללכת לכיוון של "ליצירה מעליבה אין זכות קיום" – כיוון שהוא לא טוב בעיני.
עם זה אני מסכים
אבל אני חושב שכאן מדובר בשלב שהוא "מה לעשות כשנעלבים" ולא "למה בחרת להיעלב". זה הבדל אולי קטן מבחינת התוצאה הפרקטית, אבל משמעותי מכל בחינה אחרת, שכן הוא לא מזלזל בחוויה של מישהו, אלא מציע דרך חיובית (או לפחות, דרך) לעבד אותה.
אתה לא בוחר להיעלב, אבל אתה בוחר את התגובה שלך לעלבון.
יש קומיקאי בשם גיורא זינגר שהמעט שראיתי מהסטנדאפ שלו גרם לי להרגיש שאני צופה בדוד טום בגוון רוסי, שמשפיל את העדה שלו כדי להיראות טוב בעיני ה"צברים". תת-רמה זו מילה רכה בהקשר הזה מבחינתי. אבל… לא יודע. אנשים מתים ברחובות. לאור זה להתלונן על גיורא זינגר ועוד לתבוע שירד מהבמה וילך לעבוד במשרד כי כואב לי הלב ממנו זה פשוט המוניות מהסוג הפריווילגי (שחטאתי בה כמובן לא פעם) – אכלתי כל כך הרבה עוגות ששכחתי שיש אנשים שרעבים ללחם.
כל זה מקובל עליי, ולכן התמקדתי ספציפית בעניין בחירת ההיעלבות כן/לא.
(ל"ת)
ולכן אני לא שמה את הגבול ב"האם עשית את זה או לא"
אלא ב"האם התנצלת/הסברת לאחר מכן במה התכוונת".
וזה גבול מאוד שונה.
האם מה ששרה סילברמן עשתה היה בעייתי? כן.
בסדר. אומנות זה באמת דבר בעייתי ושמנסה לפרוץ גבולות ואי אפשר לדעת אם לא מנסים.
ואז באו אנשים שהיא ניסתה כביכול לתת אמירה מסויימת בשמם או בשבילם ואמרו לה שזה בעייתי בעיניהם כי XYZ.
עכשיו יש לה כמה אפשרויות
א. להגיד "וואלה, לא ידעתי, סליחה".
ב.להגיד "הכוונה שלי היתה להציג משהו מסויים בצורה מסויימת" ולהסביר מה היא עשתה. לנהל דיון, אמיתי. להסביר את המשמעויות, תוך קבלת העובדה שיש דברים שנתפסים בציבור שונה מאיך שהיא התכוונה לעשות אותם.
ג. להגיד "בכיינים, אומנות זו אומנות וזכותי לעשות מה שבא לי , לכו חפשו".
הראשון והשני סבבה מבחינתי. השלישי – לא.
ואם אחרי השלישי תהיה סערה ציבורית שבה ציבור מסויים יגיד שמי שזו ההתייחסות שלו לאוכלוסיה מסויימת (POC, נשים, להט"ב וכו…) הם לא רוצים לתמוך בו – וחברת ההפקות תחליט על פיטורין במקרה כזה – אני אבין לחלוטין את הפיטורין, כי בסופו של דבר זו החלטה כלכלית.
*זה לא רלוונטי לסיפור של ספייק לי – כי הקהל שהוא העליב הוא לא קהל היעד של הסרטים שלו, זה לא מצדיק, זה פשוט מסביר למה זה לא תופס במקרה הזה.
שום דבר פורץ דרך לא ייווצר בעולם שבו ניתן להשתיק אנשים על "גסותם".
השתקה כזאת היא פשוט צורה של חוסר סובלנות. לא מעט אנשים מקוריים, ונועזים, ומוזרים באמת הם בלתי נסבלים, במיוחד לאנשים שכבר עברו את הגיל שבו הנועז והמוזר קורץ. כי אם הם לא היו א-סוציאליים, הם לא היו חותרים נגד הזרם.
(לא שאני יודע אם שרה סילברמן פורצת דרך. לי היא מאיימת בעיקר לעשות מפרצת במוח, אז… אולי.)
אני לא חושבת שאתה מתייחס למה שאני אומרת
אלא עונה תשובה גנרית לויכוחים מהסוג הזה.
בתור התחלה – אני לא אמרתי לא ליצור מלכתחילה. אמרתי ליצור. זו אומנות. מתנסים, ולפעמים עושים דברים גסי רוח או דברים שפוגעים.
השאלה שלי היא לא מה גרם לאמן לעשות את זה מלכתחילה. השאלה שלי היא איך הוא מתייחס לזה אחרי שאומרים לו "תשמע, זה פוגע".
ודבר שני – בכל מקום אנשים מושתקים על גסותם. פשוט ההגדרה של מה זה "גס" משתנה תרבותית. תנסה להגיד משהו על הפלות בארה"ב ותראה מה קורה. אתה אומר שבעולם אידיאלי זה לא צריך לקרות? סבבה, מקבלת. עכשיו תראה לי מקום אחד שזה באמת לא קורה בו באופן פרקטי. זה לא קורה כי זה בלתי אפשרי. כי כשהאמן מנסה לייצר תגובה רגשית אצל האנשים – נוצרת אצלם תגובה רגשית, ועכשיו התפקיד שלו זה להתמודד איתה. ושלא יהיה לך ספק – בכל אחד מהמקרים, בין אם אתה מסכים איתם ובין אם לא – המטרה היא לייצר תגובה רגשית. אז "מה קרה, צוחקים איתכם" זו לא תשובה לגיטימית. "אני מצטער אם מישהו נפגע, אבל אני חושב שהבנתם לא נכון את מה שניסיתי להגיד" זה כן. אתה יודע מה "אני מצטער אם מישהו נפגע, אבל אני חושב שאמרתי משהו שהיה חשוב שיאמר" גם טוב. "אני לא מבין למה כל פתיתי השלג נעלבים" – קצת פחות.
מי שרוצה להיות בעין הציבורית יש לזה מחיר מסויים. ומי שעושה רק מה שהוא רוצה ולא אכפת לו בכלל אם ובמי הוא פוגע, כי הוא "הולך עם האמת הפנימית שלו" – הוא שמוק, וגם ללהיות שמוק יש מחיר.
יש מצב.
אני מנסה להבין עכשיו איפה באמת עובר קו פרשת המים, כי נדמה לי שאני דווקא מסכים איתך בהרבה.
יש השלכות למעשים, כמובן, והן משתנות מתרבות לתרבות ומתקופה לתקופה – אבל להגיד "ככה זה" זו פשוט קבלה של הסטטוס קוו, שבמקרה של ארה"ב המודרנית נראה לי חונק, מדכא, קטנוני, ילדותי ומשקף ציבורים שלא למדו להתמודד עם הרשתות החברתיות, שמלהיטות רגשות, מעודדות שטחיות ומייצרות סנסציה מכלום. כמובן שדברים ייקרו בצורה מסוימת ותגובות רגשיות יעלו, אבל אני חושב שכולנו נרגיש הרבה יותר טוב ונתפנה לדברים הרבה יותר חשובים אם נטיל את האחריות לוויסות העולם הרגשי שלנו כל אחד על עצמו. זו משימה לכל החיים, כשלונות יקרו תדיר, אבל זה שווה את המאמץ. הדברים החשובים באמת לא קורים בשוברי קופות ובנטפליקס, ואני חושב, לצערי, שאנשים רבים פשוט לא באמת מתעניינים בשום דבר מעבר לתרבות הפופולארית – וזה בהחלט לא נקודה לזכותם בכלל. כמו שכבר כתבתי, אנשים מתים ברחובות, ולאור זה להתלונן על כך ששרה סילברמן בטעות השפילה שחורים לפני המבול, לא עוזר בכלום ופשוט וולגרי. חוסר רגישות פר אקסלנס. אני כמובן מדבר על אנשים שיוצאים נגדה בפומבי. עכשיו שחשבתי על זה, אני בטוח שיש הרבה שאנחנו לא יודעים על הפיטורים שלה, ולא בטוח שהכול היה כל כך פשוט.
אגב, מי שמשתמש בביטוי "פתותי שלג" באופן בלתי אירוני צריך להיות מפוטר לחלל החיצון. וברצינות, אם הבנתי את התגובה של רז בשרשור הזה, אני מסכים שאמנות היא עולם נפרד מעולם היחסים הבינאישיים. אמן לא יכול להיות שמוק במסגרת היצירה שלו. אחרת סאטירה איננה לגיטימית, ולמעשה גם שום דבר שאיננו צער גידול בנות. אם אמן יגיד לי בשיחה אישית, במלוא הרצינות, שצריך לשרוף יהודים בקרמטוריומים, אני לא אעסיק אותו ולא אדבר איתו ולא אגיד עליו אישית יותר מדי דברים טובים לאף אחד. אבל אמנות היא לא אינטראקציה חברתית נורמלית, אלא מעבדת כשפים שנרקחים בה כל מיני שיקויים שרובם חסרי תועלת לחלוטין וחלקם מזיקים בעליל, אבל רק מהכאוס הזה של ההתנסות הבלתי פוסקת תיוולד אבן החכמים. טוב, לא רק שיש לי סגנון כתיבה של ילד בכיתה ז׳ שבטוח שהוא הכי חכם, גם המטאפורות שלי מגוחכות בתכלית.
אוקי, מתקרבים למהות
אני רוצה להתחיל מהסוף – כי עם הסוף אני מסכימה (אחלה מטאפורה בעיני!) בתור התחלה אני בהחלט חושבת שיש מקום להפריד בין האומנות בין היחסים הבינאישיים. העניין הוא שאמנים הם אנשים ציבוריים, הם לא פעם ולא פעמיים מתראיינים, ובין השאר הם מתראיינים על היצירות שלהן -ושם אנחנו מתחילים לדבר על החלק הבעייתי של הגבול. כי היצירה היא היצירה, והיא מעוררת ביקורת וכפי שאמרתי זה סבבה מבחינתי. אבל אז הולכים להתראיין ואז אנחנו מגיעים לתגובה הבינאישית לסיטואציה ושם מתחילות הבעיות. עכשיו כאן הגבול הוא בעייתי ומסכימה איתך שלפעמים אנשים נופלים על הצד הלא נכון של הגבול (משני הצדדים, לפעמים "משלמים" ביוקר, לפעמים לא משלמים בכלל) וכאן זה המקום לדבר על הניואנסים שדיברת עליהם קודם.
עם ההתחלה – עדיין מסכימה – אבל קצת פחות…
ז"א מצד אחד כל מה שאמרתי לגבי הרשתות החברתיות נכון. לא מתווכחת אפילו לא קצת, והרשתות הללו גומרות לאנשים להגיב בצורה היסטרית על מידע חלקית בצורה שמסכנת את האנושות. לא רק מבחינת הומור, גם מבחינת חדשות וכאלה. זה מפלג ומקטב ומסכסך ואנחנו צריכים להבין איך כחברה אנחנו מצליחים להתמודד עם זה.
מצד שני אנחנו צריכים להבין שה"ככה זה" הוא לא באמת "ככה זה" כי מה שיש לנו כאן זה שיווי משקל זוחל. אם תסתכל על ההומור של היום אל מול ההומור של לפני 30 שנה, אתה תראה שיש הבדלים. וההומור הוא חשוב לא בגלל הבדיחה שבו אלה כי ההומור מייצג נורמות תרבותיות מסויימות והשינוי בהומור ובאומנות משפיע על ומושפע מאותן נורמות תרבותיות. אם תשאל אנשים מה ארנבים אוכלים הם יגידו לך גזר, למרות שסביר להניח שהארנב הממוצע יעדיף חסה, ואם צמחוני ממוצע יגיד שהוא אנמי אז ישר ינסו למכור לך תרד, למרות שבתכלס – תכולת הברזל בקטניות היא יותר גבוהה, והקטניות לא מעכילות חומצה אוקסאלית שפוגעת בספיגה כמו תרד. התרבות משפיעה על התודעה הציבורית וזה חשוב. זה כמו הילד הזה שכל דבר שהוא מתלונן ישר אומרים לו "יש ילדים באפריקה שהיו מתים לקבל את ה X שלך". זה לא משנה, סביר להניח שהדבר היחיד שזה עושה אצל הילדים זה זילות בבעיות של אותם ילדים באפריקה כי בגלל אותם ילדים לא מקשיבים לבעיות שלהם.
כחברה – יש לנו הרבה בעיות לפתור. חלק בעיות של חיים ומוות. חלקן בעיות של תפיסה חברתית. מסכימה איתך שמי שחושב שעל ידי הודעה בפייסבוק הוא מילא את תפקידו בעיצוב ובתיקון החברה שלנו טועה, עם זאת – אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם הצרכים הנפשיים והתרבותיים שלנו צריכים להתמלא. זה אולי לא חשוב באותה המידה, אבל זה חשוב.
(ואני לא נכנסת בכלל לשאלה האם הנרמול הזה משפיע גם פיסית – על כמות הנשים שמוטרדות מינית או על התייחסות השוטרים לגברים שחורים בארה"ב וכן הלאה – דברים שבהחלט יכולים להוות השפעה של חיים ומוות. אבל אין לי מספיק נתונים כדי לדעת אם זה באמת קורה)
מיד אחרי שכתבתי את התגובה הקודמת התנתקתי מהיקום לשבוע וחצי
ועכשיו אני עומד לעשות את זה שוב, אז רציתי רק לזרוק מילה לפני שזה יהפוך ללא רלוונטי בעליל עוד יותר.
במחשבה שניה אני חושב שהדיון היה עלי, ולא על צנזורה או שליטה עצמית או מהי מחאה לגיטימית. קודם כל, אני מעריך אנשים שמעוררים מהומות, אבל חייב לומר שקל לי יותר להעריך אותם כשהם שמרנים. ואני לא אוהב התנצלויות מתרפסות, או הגבלות על חופש הביטוי. כל הטיעונים שלי הם מגדלים שבניתי על הבסיס הזה, שלא השתנה משמעותית מאז שהייתי בן 11 או 12, ומושתת על רגשותי (רק שבגיל 11 מה שנראה היום בחוגים מסוימים כשמרנות נראה לי די פרוגרסיבי). אני לא מאמין שיש טעם לדון בפנטזיות שאני סוחב מהילדות, כך שראו דברי כבטלים ומבוטלים. למרות שדעותי לא השתנו.
פנטסטי.
“I’m horrified by it, and I can’t erase it. I can only be changed by it and move on…That was such liberal-bubble stuff, where I actually thought it was dealing with racism by using racism. I don’t get joy in that anymore. It makes me feel yucky. All I can say is that I’m not that person anymore.”
על חטא שחטאנו לפניך בצביעת פנים… חטאנו, עווינו, פשענו, מחל לנו, כפר לנו…
כתיבה הרבה יותר כיפית
ההרחבות שנתת והנופח לידיעות נותן פאן. החלק הראשון ממש כתוב יפה.
נחמד לשם שינוי שעין הדג בעניינים של מיזוגים והכנה למלחמת הסטרימינג שכולם נטענים אליה. חשבתי בדיוק אתמול שאצטרך לכתוב על כך שיצאו קצרצרים או שוב דוח קופות. בכל מקרה, מי שלא שם לב לתמונה הגדולה זה אחד ממיזוגים של כוחות מאוד חזקים במיוחד בUS. כמו CBS אחת מחברות הכייבל הכי חזקות עם 700 מיליון משתמשים. אז צעקו על דיסני שהם מונופול כי יש להם את המותגים הגדולים ורווחים יותר עצומים אבל השיתוף פעולה הזה הוא לא פחות מונופול. במבחן הסטרימינג עכשיו יהיה לכם יחד עם ויקום סל גדול מאוד של תכנים וכמו שצפיתי מישהו היה חייב לקנות את פרומאונט כי הם לא היו שורדים כסטודיו עצמאי, מה שכן ל2 החברות לא יזיק עכשיו כנראה להשקיע על תכנים יותר עם תקציב הרבה יותר גדול כשהם ניגשים לסטרימינג. דבר מצחיק נוסף בערוץ של CW שברשות חצי של CBS וחצי WB זה אומר שלשירות סטרימינג החדש שלהם, בעצם יהיה במשותף עם זכיוניות למותג של DC ב2 שירותי סטרימינג שונים? עם יתרון לWB שיכולים לכלול את התכנים מ2 השירותים.
מה שמביא אותי לדיווח בגיבורי על, (שלא נראה לי ראיתי שדווח באתר) נתחיל מפיצול בתוך הבית, אז ככה מארוול TV, יש להם את הסדרה שהופקה להולו ראנאווייס (שמצויינת בעיניי) ואת הסדרה שהופקה לפריפרום (גם ערוץ ששייך לדיסני) גלימה ופיגיון (שמחרידה בעיניי) בכל מקרה הם יפגשו בפרק עונה השלישית של ראנאווייס שמגיעה בקרוב. זה אומר שהם יוצרים יקום חוצה פלטפורמות. מעבר לכך שגוסט ריידר שהוצג בסוכני שילד וקופץ לסדרה משלו בהולו יחד עם סדרה הלסטורם שידורגו R וימותגו תחת באנר חדש של Into The Fear. תבינו עוד מעט כמה הבאנרים האלה חשובים מאחר וכל העסק רק הולך ומסתבך. תהיה גם האנימציה מדורגת R של הסדרות להולו. תהיה סדרת מארוול שעם כוח נשי בפרונט שתגיע לABC ובעצם תחליף את סוכני שילד. ואם זה כבר לא מספיק מסובך ולא מבינים למה יש צורך בפיצול הזה, מאחר ומה הצדקה למשהו שהוא לא R שדיסני לא יכולה לשים על דיסני+ ורק על הולו. אבל זה ממשיך להתפצל! מארוול TV אישרו שהם מביאים בעצמם סדרות ספציפיות לשירות הדיסני+! זאת אומרת יהיו סדרות של מארוול סטודיוס ויהיו של מארוול TV, הם כנראה לא יקבלו את התקציב הענק של סדרות הMCU ועכשיו אתם מבינים כמה חשוב באנר חדש של מותגי מארוול שונים ואני בטוח שקווין פייגי לא רוצה שיעלה המותג באנר הסטנדרטי כמו שביקשו מסוני להדגיש בסרטים שלהם כמו ונום וספיידי ורס שזה לא מארוול מארוול הרגילים גם, כי גם מארוול הרגיל היה עד היום (לבנתיים) הבאנר של מארוול טיוי.
ואם זה לא הספיק לכאב ראש שלכם להבין איזה מארוול מארוול הבמאים/המפיקים של לורד-מילר שסוני שכרו ליצור סדרות ביקום של ספיידי לאיזה שירות שלהם/טלוויזיה (שניה נגיע לזה) הם יהיו סדרות לייב אקשן! שכמה סדרות יתחברו למעבר ו'משהו שלא נעשה' לטענת היוצרים שמאוד מיוחד. עם שימוש ב900 דמויות שברשותם. מה שמוביל לפיצול הדמויות יותר ואם מה שאהבתי במארוול שאין להם את התערובת של כמה דמויות במקביל בכל מקום, נראה שזה בלתי נמנע, כי אני לא מאמין שהMCU יגביל את עצמו מהמבחר, מצד שני קווין לא אוהב להשתמש בסחורה מקבילה. אלוהים כמה כאב ראש ואנחנו חשבנו לתומינו שדיסני יקנו את פוקס זה יפשט את הדברים משמעותית, אז זהו שלא.. לא בכלל. אה ואתם זוכרים עוד את סדרות נטפליקס שכנראה כן יחזירו לפי ג'יף לוב, הוא רוצה בזה וצריך לחכות עוד שנה וקצת שיוכלו להתחיל לחשוב איך להחזיר אותם, עם כל הפיצולים הקיימים לא נראה שזה משנה. או זה כן? New Warriors סדרת גיבורי על קומית של מארוול עם ילדת סנאי בראש שיש לה זנב והיא מדברת עם סנאים, צולמה אבל לא מצאה בית להזרמה, Are you kidding me? טוב אולי היא פשוט לא הייתה טובה.
בכל מקרה זה מביא אותי למסקנה הבאה, סוני גם לא ישרדו לבד בשירות הסטרימינג, הם יהיו חייבים להקנות או להתמזג, אני מהמר שבסופו של דבר דיסני תקנה אותם/תקנה חצי מהם פחות הגיוני שיקנו רק את ספיידי כי סוני יודעת שאין לה כמעט כלום מעבר. אז או שנגיד אחת מהמתחרות האחרות יקנו אותם ואז דיסני יקנו את ספיידי. ואם כל זה לא יקרה בזמן הקרוב, ההיגיון הפשוט אומר שהם יפיצו את המותגים שלהם בשירותי סטרימינג אחרים וגם כאן נראה שהמתחרות לא ירצו להרחיב את המותג של מארוול אצלהם ויתנו תיעדוף למותגים של עצמם. אז גם כאן ההיגיון שהסדרות האלה יגמרו בדיסני+ או הולו. אה ואתם יודעים שדיסני עושים באנדל של דיסני+ הולו וESPN ב13$. היא פוצעת את כל המתחרות עוד לפני שנכנסה לשוק. Savage!
יותר מדי טלוויזיה
השאלה היא, תכלס, איפה עובר הרף שבו דיסני אומרים "אוקיי, יש לנו יותר מדי שעות תוכן בשנה וזה כבר לא מצדיק את הכסף", כי כרגע נראה שהשמיים זה הגבול.
היית צריך לראות
את הפרזנטציה שהם הראו, לפני 4 חודשים. הם מכוונים שיתווספו מעל 2500 פרקים בפחות מ4 שנים. זה כולל את מכלל הסדרות כולל אניציה לילדים ועוד, אבל עדיין זה אומר תוכן ענק וזה היה כמובן כנס למשקיעים.
אז אני חושב שמבחינה עסקית, ההסתכלות שיהיה בשירות שלך מבחר כמה שיותר גדול, ככה שלא תהיה סיבה ללקוחות שלך לחשוב על לעבור שירות והוא יוכל לצפות לנצח. עכשיו כל השירותי סטרימינג פועלים ככה, במיוחד נטפליקס, שהיא יודעת שהיא הכי חסרה בתוכן מקור, לפי הדיווחים הוציאה מעל 15 מליארד ב2019 כשב2020 כמעט 18 מליארד. כשתקציבי התוכן שלהם גדלים גם בהפקה עצמה וגם בכמות התוכן.
יהיה מעניין לראות כמה מבחר הסדרות (וגם הסרטים אך בעיקר הסדרות) גדל ב3 שנים האחרונות ובשנה האחרונה במיוחד. אז כן אנחנו מקבלים הרבה הרבה יותר תוכן מכל מספק שירות וזה הולך רק לעלות בשנים הקרובות. הולך להיות כגון מרחץ דמים רציני, לשאלתך, אני חושב שברגע שהשוק יראה סימנים של התייצבות, בוא נגיד הזמן שדיסני מצפים לראות רווחים 2024, אז אולי נראה התייקרות ממי ששרד וגם התייצבות, במידה ולשחקנים יתחילו להרגיש בטוח במקומות שלהם.
עד אז גם השמיים לא הגבול, אנחנו נירק תכנים מכל חור וכנראה זה יגרום לתופעת תרבותית קשה של זומבים ואנשים שיחליטו לבלות את רוב חייהם מול המסך, יהיה להם הרבה תוכן ואיכותי, רמות הפקה של משחקי הכס יהיו דבר של מה בכך וכל שבוע תהיה תוכנית חדשה לעשות עליה בינג'. אה וזה בלי לחשוב שזה יפגע חזק בקולנוע ורק בלוקבסטר עם תקציבי ענק יצדיקו יציאה למולטיפלקס. בקיצור הולך להיות שיפט רציני בכל התעשייה הזו. לפעמים התוכן שמאחורי הקלעים לא פחות מעניין, אני מרגיש לפעמים שאני צופה במשחקי הכס החורף מגיע אבל כל מי שמסביבי רדום. נובמבר.
אה ואני לא יודע כמה ישנתם טוב בלילה
אל אובי וואן קיבל סדרה על דיסני+! עם השחקן המקורי! כמובן התקציב ענק והוא הדמות הבאמת מעניינת מהפריווקולים.בכל מקרה חלק מתבאסים למה לא סרט? מעבר לשמועה שדיסני פוחדים להשקיע עכשיו על ספינאופים למסך הגדול אחרי הכישלון של סולו. בלי קשר אני לא חושב שזו אינדיקציה נכונה כי אף אחד לא רצה סולו, כולם רוצים אוביוואן עם השחקן המקורי, זה גם נותן מדד טוב להתעניינות לדמות והאם היא ראויה למסך הגדול. אבל יצא לטובה כי כל שנה סרט מלחמת כוכבים זה לא מדד נכון ולא הסקייל הנכון למותג הזה, מארוול זה דבר אחר לגמרי.
לדעתי זו אחלה דרך, להתחיל מסדרה לתת עניין חדש ורענן בדמות, יש גם זמן לפתח אותה ל6-8 פרקים ואז לעשות סרט אפי עם סקייל גבוה של סיכונים והפקה דווקא יכול להצליח יותר. בנינו הרבה משתעממים מסרט אוריג'ן או פותח עלילה כי התגובות של הדמויות תמיד יותר מופשטות והסקיילינג יותר נמוך. אלא אם כן הסיפור ממש רענן תרבותית וסיפורית.
אני חושב שזה הכיוון שדיסני תתפוס חזק בהמשך, ראינו זאת כבר בעבודה למארוול שמכשפת השני מקבלת סדרה משלה שסוף סוף יהיה לנו זמן להכיר אותה באמת ולעומק ואז כל מה שיקרה איתה בדקוטור סטריינג' 2 בטירוף המולטיוורס יהיה יותר מעניין יותר נדאג לה, להחלטות ולגורל שלה מאשר, אם הייתה מופיעה בסרט עם איזה פלאשבאק הסבר של כמה משפטים, זה לא אותו כובד. כך אנחנו מרוויחים את ההתפתחות של הטלוויזיה ואת ההפקה הגרנזיוזית של סרט באולם קולנוע. המשחק והתימרון שיש ליצירה כזו הרבה יותר משמעותי.
ברמת העסקית זה גם מבטיח הרשמה לשירות הסטרימינג שלך. אבל מעבר לכך אני גם צופה פיתוח הפוך, (אל תגידו לא אמרתי) דיסני תוכל להבטיח למנויי דיסני+ הנחה לסרטים שלהם בקולנוע, או בפארקים. אבל זה רק שהשירות יהיה קרוב ל2024 שהוא אמור להתחיל להראות רווחים וההפצה שלו אמורה להיות רחבה ברוב בעולם. ואני בטוח שיצעקו מונופול אבל לפחות אל תתפלאו כשדיסני תפתח בתי קולנוע בעצמה. פשוט אין לה סיבה להתחיל להתמקח איתם לצאת זבל ולנסות להצדיק שהסרטים שלהם מכניסים הכי הרבה אז תתחייבו לי לרווחים יותר גדולים מהכנסות הכרטיסים או לאולמות הכי גדולים שלכם. פשוט תהיה להם חוויה שלימה למנויים שלהם סטרימינג קולנוע ופארקים, הם לא צריכים צד שלישי.
טוב נחזור לאובי וואן, אם החדשות שיצאו בעוד שבוע מדיסני D23 יהיו בגודל הזה. וואוו זה כנראה הולך להיות הכנס הכי גרנדיוזי שהיה להם איי פעם, ביחד לשנה הענקית הזו. והכול בגלל השקת הסטרימינג, רואים שהם כיוונו הכול שהשנה הזו תהיה הענקית ביותר שלהם, גם להצדיק אסטרטגית את ההשקעה בשירות וגם להיכנס חזק לתודעת הקהל כי המותג העל הגדול ביותר ככה שהשירות יושק בנובמבר כולם יתנפלו עליו.
אלק גינס חזר מהמתים?!?!?!
(סליחה)
זה מה שאני שאלתי
אחרי הפעם השלישית או הרביעית של השחקן המקורי של אובי וואן
כולנו חשבנו את זה
(ל"ת)
נפלתי במלכודת הזו
לפחות הזכרתי את הפריווקולים. הקטע שניסיתי לומר שממשיכים עם השחקן מהסרטים ואין ליהוק חדש. ולא היה לי כוח להשקיע לאיית את השם של יואן מקגרגור רק עכשיו נאלצתי בכל מקרה.
לגבי "לכל הנערים שאהבתי"
הספר מבוסס על סדרת ספרים, אז אלא אם תיהיה הפתעה מאוד גדולה כנארה נקבל ב2021/2022 גם את השלישי בטרילוגיה.
ריצ'רד וויליאמס הלך לעולמו
https://www.bbc.com/news/entertainment-arts-49382175
אז סוני ומארבל נפרדו
https://edition.cnn.com/2019/08/21/media/spiderman-sony-marvel-split-scli-intl/index.html
לא הייתי עצוב כל כך מאז בראנג'לינה
הצעת חוק: כל מי שתומך בפיטור מישהו על משהו שאמר בעבר,
יצטרך *להוכיח* שהוא עצמו באותה תקופה מעולם לא אמר שום דבר שכיום נתפס בעיני מישהו כבלתי-נסבל.
אותך לישו (פלגיאט וזה)
אבל בגדול מסכימה, עם סייגים למקרי קיצון חריגים מאוד. לא זוכרת שנתקלתי בכאלה בזמן האחרון.
כמו כן, אם אנשים לא מסוגלים להבחין בהבדל בין זה:
https://www.youtube.com/watch?v=4hlwDSnkXrA
לבין זה:
https://www.amazon.com/Wandering-Who-Jewish-Identity-Politics-ebook/dp/B005KSGIG2/ref=sr_1_1?keywords=the+wandering+who&qid=1566501133&s=gateway&sr=8-1
יש להם בעיה.
מה זאת אומרת
אחד זה שיר ואחד זה ספר, ברור שיש הבדל.