"שבעת הסמוראים" הוא סרט מתעתע. כלומר, לא הסרט עצמו, אלא היחס כלפיו: ההקשר השכיח ביותר לסרט הוא ברשימות מבקרים של הסרטים הטובים ביותר – איפשהו באמצע עם סרטים כמו "האזרח קיין", "שמונה וחצי", "סיפור טוקיו", "חוקי המשחק" ו"גנבי האופניים". זה, בנוסף לעובדה שהוא סרט יפני משנות ה50 באורך של שעתיים וחצי בגרסה המקוצרת שלו, גורמים לו להיראות בדיוק כמו סוג הקלאסיקות שמבקרים מהללים וכולם צריך ללהג על כמה זאת יצירת אומנות טובה במסיבה יוקרתית תוך כדי החזקת כוס יין כדי להראות שהם באמת מבינים בקולנוע בזמן שהם מדברים על המוטיבים ותנועות מצלמה חדשניות לזמנן ומה לא – אבל שבעת הסמוראים הוא לא זה. כלומר, הוא גם זה, אבל הוא בעיקר סרט אקשן לכל דבר ועניין, ולא חייבים להתעניין בדרמות על מצוקות החיים או להבין בקולנוע בשביל ליהנות ממנו או להעריך אותו. מספיק לאהוב כיף.
"שבעת הסמוראים" מספר סיפור שכנראה שמעתם או ראיתם בגרסה כלשהי. בין אם זה "באג לייף", "שבעת המופלאים", "שבעת המופלאים" (אבל האחר) או "שלושה אמיגוס", את הסיפור אתם מכירים – כפר איכרים זקוק לעזרה בפני התקפת שודדים מתקרבת והאיכרים מחליטים לנסות לשכור לוחמים (במקרה הזה: סמוראים) שיגנו עליהם בפני ההתקפה. בהתחלה כולם מסרבים להם, ואז אחד מחליט להצטרף אליהם ואז הוא מצליח לגייס עוד כמה ואז ביחד הם מתכננים להציל את הכפר. עלילת צד רומנטית? גילויים מפתיעים על דמויות? סצנת "הגיבור מוצג לנו כשהוא מציל יצור חסר ישע כדי שנדע שאנחנו בעדו"? הכל כאן. 60 ומשהו שנה אחרי שהוא יצא קשה לקרוא לסיפור המסגרת והעלילה של "שבעת הסמוראים" חדשניים למרות שזה בדיוק מה שהם היו בזמנם. עכשיו, טיעון ה"פעם זה היה טוב" הוא טיעון מאוס עליי ובהחלט לא צריך לאהוב סרט רק כי הוא המציא משהו שאחר כך אנשים העתיקו ושיכללו אבל השם ישמור, שבעת הסמוראים הוא האב-טיפוס של כל סרט אקשן שאתם רואים כיום, פחות או יותר – מעיין הנביעה שממנו כמעט כל בלוקבאסטר קיצי לגם. זה מרשים, אבל זה גם אומר זה שלפני שראיתם אפילו פריים אחד מהסרט, ככל הנראה ראיתם את כולו, ועם אפקטים טובים יותר, ובצבע ולא ביפנית.
אז למה עדיין אחרי כל כך הרבה שנים אנשים ממש אוהבים את הסרט הזה אחרי שהעלילה שלו נחרשה על ידי כל ז'אנר האקשן, בייחוד בהתחשב בכך שסצנות האקשן עצמן מתחילות ממש מאוחר לתוך הסרט? מפתה להגיד "טוב, כי הוא פשוט סרט מצוין" אבל אפשר אולי לחדד את הקרדיט לשני שמות: אקירה קורוסאווה וטושירו מיפונה – הסקורסזה ודה נירו של יפן.
אקירה קורוסאווה הוא במאי נהדר ולא משנה כמה אתם שונאים קולנוע בשחור לבן וכתוביות יש משהו מעורר יראה וכבוד בדרך שהוא מביים. בין אם זה תכנון ההפקה שמכריח את האולפן לבנות כפר שלם במקום להשתמש בסטודיו הזול והנוח כדי לתת תחושה אמיתית לכל המתרחש, בין אם זאת התזוזה המופלאה של המצלמה ושל הדמויות שלו בתוך השוטים ובין אם זה הדרך שהוא פשוט יודע לספר סיפור קולנועי. כי אפילו אם ראיתם את הסיפור הזה בגרסה כזאת או אחרת, כנראה לא ראיתם אותו מסופר עד כדי כך טוב: הוא מתחיל כ"אושן 11" שבו צריך לגייס צוות דמויות מגניבות, מעלה את הווליום על הביקורת החברתית ואז לאט לאט מגביר את כמות האקשן שנמצאת בו – כל זה בזמן שהדמויות לא נושאות עליהן שריון עלילה שמגן עליהן אז אתה באמת לא לחלוטין בטוח מה יקרה הלאה, בזמן שהוא שומר על אותו טון הומוריסטי וקליל לאורך כל הסרט וגם מצליח לגרום לסיפור המפותל של הסרט להרגיש כמו סיפור אחד ולא כמו עשרות סיפורים לא קשורים. עוד אחד מהדברים שבולטים לטובה בסיפור זה שהדמויות מתנהגות כמו אנשים מציאותיים. בניגוד לכל סרטי החבורות המתגבשות שיש את "החזק הטיפש","החכמולוג" ו"הבראד פיט" – כאן כל הסמוראים הם אנשים אמיתיים וההבדלים ביניהם קיימים, אבל לא בצורה מוגזמת ומוקצנת. אין לכל אחד אפיון קיצוני אלא פשוט דמות עם רקע וסיפור חיים משלו וזה נכון לא רק לסמוראים אלא לכל אנשי הכפר והשודדים. הבחירה הזאת מצליחה ליצור סרט שאפשר להתחבר לדמויות שלו, והאמינות שלו מגבירה את העניין שלנו בסצנות האקשן כי זה מזכיר לנו שמדובר באנשים אמיתיים יום-יומיים ולא בשוורצנגרים.
אבל סרט על אנשים יום-יומיים, אפילו אם הם סמוראים, זה לא מאוד מעניין וקורוסאווה ידע את זה. בכדי לפצות על כך, יש בתסריט את אחד מתפקידי ההפוגה הקומית הטובים של ההיסטוריה הקולנועית. וכאן נכנס השם השני לתמונה: טושירו מיפונה. טושירו משחק בסרט הזה את הסמוראי השביעי, זה שהוא לא באמת סמוראי אלא יותר קבצן רחוב משונה שלאט-לאט נהפך לסמוראי. כלומר, בערך הדמות היחידה מבין הסמוראים בסרט שעוברת תהליך כלשהו. אבל לא התהליך הוא זה שמעניין אלא השיגעון שהוא מביא איתו. אומנם יש צד דרמטי לקיקוצ'יו, אבל טושירו מרבה לשחק אותו דווקא בצורה קומית – והוא פשוט אדיר. הוא כל כך אדיר עד שאנשים נוטים לזכור אותו רק בזכות התפקיד הזה, למרות שמדובר בשחקן שמפגיז בכל דמות ודמות שהוא מגלם. ומעבר לכך שהוא מצחיק ושובר לב בו זמנית, הוא זה שבזכותו מערכת היחסים בין הסמוראים לבין עצמם ובין הסמוראים לבין הכפריים היא מעניינת. איפה שהדמויות האחרות משחקות על פי כללי הנימוס הראויים, הדמות שלו באה מנקודת מבט חיצונית, בוחנת כל כלל וכלל ושוברתם אותם כשצריך. הוא מצליח להכניס את הלב, ההומור והרגש העיקרי של הסרט. בתוך סרט עם הופעות נהדרות של כל השחקנים, מיפונה עדיין מציב את עצמו מעמד אחד מעליהם. לא סתם הוא הפנים הלא רשמיות של הסרט – באותה המידה היה אפשר לקרוא לסרט "קיקוצ'יו וששת הסמוראים האחרים". ובין ההופעה הנהדרת של מיפונה (וגם שאר הקאסט, יש לציין. למרות ששוב – מיפונה מעל כולם) והבימוי והתסריט הנהדר של קורוסאווה – מה עוד צריך?
אה, ויש עוד משהו מתעתע ביחס כלפי "שבעת הסמוראים" שהזכרתי למעלה שכדאי לדעת: הוא אפילו לא הסרט הטוב ביותר של קורוסאווה. אם לא יצא לכם לראות סרטים שלו הוא בהחלט סרט היכרות טוב לבמאי ופועלו, אבל מי שרוצה להגיע ליצירות הממש מעניינות וייחודיות שלו צריך להמשיך ולנבור כדי להגיע לפנינות כמו "ראן", "יוג'ימבו", "למטה ולמעלה", "אדום הזקן" ועוד. אז אם השם והמעמד מרתיעים אתכם מלצפות בו, תשכחו את כולם. אל תראו את "שבעת הסמוראים" כי הוא "קלאסיקה קולנועית חשובה" או "יצירה חשובה שהשפיעה על הקולנוע". תראו אותו כי הוא סרט אקשן כיפי ומגניב.
מילת אזהרה לגבי אמצעי צפייה ביתיים: אחד הדיסוננסים הקוגניטביים הקולנועיים הגדולים שאפשר לחוות הוא לראות את הלוגו של חברת שובל לפני אחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע. בצורה מפתיעה מעט, סרטי שובל הם המפיצים העיקריים של סרטי קורוסאווה בארץ וגילוי הטעם הקולנועי הזה כמעט גורם לך לחשוב "וואו, לפחות את זה הם עשו כמו שצריך!". אז זהו, שלא. הדי.וי.די בעברית שלהם של שבעת הסמוראים (ובכלל, לכל סרטי קורוסאווה שלהם) כולל רצועת כתוביות שמדי פעם נרדמת ושוכחת להגיד לך מה הדמויות אומרות, גם כשברור לחלוטין שזה משהו חשוב ומעניין ומציגה עותק של הסרט שרחוק משחזור דיגיטלי נורמלי. אז אם אתם יכולים למצוא עותק בדיוידי באנגלית – מומלץ. וכן, אני יודע, מי בכלל צופה בסרטים בדי.וי.די עדיין.
ת'אמת? זה אחד הפחות אהובים עלי של קורוסוואה
ביחד עם "המבצר הנסתר", שגם הוא זכה להערכה ומחוות רבות (והשפיע על "מלחמת הכוכבים") תמיד החשבתי את "שבעת הסמוראים" לסרט שההייפ שלו גדול יותר מהסרט עצמו. לפני כל דבר אחר הוא ארוך מדי, ובין קטעי האקשן השונים מצאתי את הסרט מת לגמרי. סצנות הדיאלוגים פשוט לא עבדו עבורי, הדמויות בעיקר עצבנו אותי וגם טושירו מיפונה לא היה כזה שוס.
"יוג'ימבו" תמיד היה הקורוסוואה החביב עלי, בגלל שמהרבה בחינות הוא ההיפך מ-"שבעת הסמוראים": סרט חסכני, "רזה" מאוד עם תסריט מהודק שמלהטט יפה בין סיפור פשע כמו-מערבי לתפאורה התקופתית של דמדומי שלטון השוגונים. למי שרוצה את אחד הסרטים האפיים (וככל הנראה הכי יפים חזותית) של קורוסוואה, אני ממליץ על "ראן", שהוא אמנם ארוך ודורש סבלנות, אבל הדרמה מחזיקה אותו יפה (אגב, הוא צוין בתור אחד ממקורות ההשראה לסדרה "משחקי הכס").
ובעיני רבים יצירת המופת הגדולה של קורוסוואה היא בכלל "רשומון" – אני נוטה להסכים עם הקביעה הזו, אבל הסרט הזה דורש התבוננות קצת אחרת מסרטיו האחרים של הבמאי.
אני מחבב את "רשומון"
אבל קשה לי לחמוק מהתחושה שהוא יותר גימיק (אמנם גימיק גאוני) מסרט.
אולי זה קשור לעובדה שקראתי אותו לפני שראיתי אותו, והספר מצליח במעט מילים ודפים לעשות את מה שהסרט מנסה לעשות הרבה יותר טוב.
ומחזק את "ראן" ו"יוג'ימבו".
צירוף מקרים
אחרי שנים שותפי לפודקאסט הכריח אותי לראות את Ran אחרי שכבר וויתרתי על קורסואה (ניסיתי את יוג'ימבו, שבעת הסמוראים וראשומון ופשוט. לא. התחברתי.) ולפפתעתי הרבה התאבתי בו מיידית – הצבעים, התצורה, הבימוי, התנועה, הברוטאליות…. כאילו הגיעו מבמאי אחר, הרבה יותר רגשי, כזה שטכניקה המרשימה שלו מתובלת במשהו נוסף, חמקמק, שקשה להגדיר (או שאולי השתנתי והתבגרתי).
(זה החצי השני של הפרק משבוע שעבר https://archive.org/search.php?query=שורה+שניה+באמצע&sort=-publicdate)
אולי אתה פשוט אוהב את הקורוסאווה שלך בצבע.
קגאמושה
הרבה מתרכזים בראן/יוג׳ימבו/שבעת הסמוראים, ואף אחד לא מדבר על קגאמושה.
לטעמי הסרט הטוב ביותר של קורוסאווה. מזכיר כל סרט שנוצר אחריו בדבר אדם פשוט ועני שנאלץ מסיבה כזו או אחרת למלא את תפקידו של השליט. בתחילה, הדאימיו המקומי מת במפתיע, ואם יוודע הדבר לאויבי הקלאן הם וודאי ינצלו זאת לפלישה. למזלם, הם מוצאים כפיל לשליט שנפטר בדמות גנב שנתפס ועומד למות עבר פשעיו. הסרט הינו אפוס היסטורי ומבוסס על אירועים אמיתיים, שקרו טרם עליית שושלת טוקוגאווה לשלטון, בסוף המאה ה-16. כולל סצנות קומיות של אדם פשוט שמסתגל לחיי מלוכה, סצנות סטייל משחקי הכס בהשתתפות השליטים הגדולים של התקופה, ובין היתר את סצינת הקרב הכי טובה שקורוסאווה ביים.
אני פשוט לא כזה אוהב את קגאמושה
אני בהחלט ממליץ עליו אבל ברשימת "5 סרטי קורוסאווה שראיתי (כי יש עוד הרבה שלא ראיתי)" הוא גם לא נלחם על המקום החמישי. אבל טוב לשמוע שגם לו יש מעריצים.
תודה על הביקורת
אני בהחלט צריך להשלים את הסרט.מזמן רציתי לבקש שיהיו באתר גם ביקורות על סרטים ישנים.
רק משהו שלא ממש הבנתי: האלמנטים הבידוריים של הסרט הובהרו היטב בביקורת,אבל מה לגבי האלמנטים האמנותיים?אז מה גרם לסרט להיות באותה רשימה עם חמשת הסרטים שהזכרת?(שמשום מה יש זלזול בכתבה-ואולי בכלליות באתר-כלפיהם וכלפי מי שאוהב אותם,למרות שאני ממש לא מרגיש פלצן להגיד על השלושה שראיתי שהם סרטים טובים)
לא יודע אם זה דווקא זלזול
יותר כמו "התנשאות על מתנשאים" – אני ממש מקבל אנשים שאוהבים את הסרטים האלה, ומבין אותם, אבל למרות שהסנטימנט הזה הולך ונעלם עדיין יש איזה תחושת עליונות שלא צריכה להסביר את עצמה לגבי הסרטים האלה, לעומת סרטי בלוקבאסטר, ז'אנר ועוד שצריכים להילחם על הכרה. לא תיכננתי לפגוע באנשים שסתם אוהבים את הסרטים האלה בדרך, ומצטער אם זה מה שהצטייר.
לגבי אלמנטים אומנותיים – הם הוזכרו, גם אם מעט: קורוסאווה מביים שוטים בליגה אחרת מכל שהיה ויהיה אחריו והסיפור מטובל בלא מעט ביקורת חברתית וקריאה מחדש של הסדר החברתי. אבל אם משווים אותם לסרטים האחרים אז הוא הרבה פחות "על נפש האדם" ומה לא, והרבה יותר "בוא נתארגן לקראת סצנות אקשן" (אממ, לפחות בגרסת השעתיים וחצי שראיתי. אפשרי שבגרסת השלוש וחצי שעות יש יותר אלמנטים אומנותיים שחמקו ממני).
אממ
למה הכוונה ב"להילחם על הכרה"?
כי אם הכוונה היא שאין מספיק סרטים כאלה או שלא מדברים עליהם מספיק,אז זה פשוט לא נכון עובדתית.
ואם הכוונה ב"הכרה" היא שהם לא מככבים ברשימות הסרטים הגדולים או זוכים בדקל הזהב,אז… טוב,מן הסתם זה מאוד נתון לוויכוח,וקשה להצביע על אובייקטיביות מסוימת,אבל כמה מצופי מהיר ועצבני טוענים ברצינות שלסרט מגיע אחד מן הדברים הנ"ל?אני מודע לכך שהמשפט האחרון עלול להכניס אותי בעיניך לקטגוריית המתנשאים,אז אציין שאני מכבד-ואף מעריך-את האנשים שמתלהבים מסרטים מגניבים.וגם אם אני די ממעט לצפות בבלוקבאסטרים רק לפני כמה חודשים חזרתי מרוצה משודדי הקאריביים 5 המושמץ.
תודה על התשובה,דרך אגב.
אבל אני לא מדבר על "מהיר ועצבני"
אני לא רוצה שרשימות האוסקרים/דקל הזהב/סייט אנד סאונד ורשימת "הסרטים הכי מכניסים" יהיו זהות. אני רוצה אבל כשמסכמים את העשור הזה, "הפשיטה" ירוויח את מקומו בפסגה כמו "רכבת הקרח" או "שומרי הגלקסיה" ושהיא לא תהיה מורכבת רק מ"בירדמן", "התבגרות" ומה עוד.
אין לי בעיה כללית עם ההנחה שסרטים צריכים להיות קצת מעל בידור פופקורני כדי להיחשב ל"גדולים ביותר", אבל יש לי בעיה עם זה שסט המחשבה הזה הולך כמעט תמיד יד ביד עם ביטול מוחלט של כל הישג של סרט פופקורני מעבר לזה, ושסרט בידורי/ז'אנרי צריך לעשות פירואטים באוויר כדי שישימו לב אליו ויתייחסו אליו ברצינות, בעוד שמספיק שסרט רציני יהיה רציני.
שוב, אני חושב שזה נעלם לאט לאט ואנחנו רואים את הכניסה של סרטים כמו "מקס הזועם" נניח לרשימות בכל מקום ובכל זאת אני חושב שהמחשבה שאיזה אחד מהסרטים שציינתי ברשימה שם למעלה יותר טובים מ"הטוב, הרע והמכוער" רק כי הם יותר חשובים ורציניים ואילו הוא יותר "בידורי" היא מחשבה שאני מאוד לא מסכים איתה.
הבנתי.עם זה אני כבר,בגדול,יותר נוטה להסכים.
רק:את הפשיטה לא ראיתי ורכבת הקרח הוא סרט גם בידורי וגם מבריק,אבל מה יש בשומרי הגלקסיה שמעלה אותו מעבר לבידור פופקורני,גם אם מוצלח למדי?
בנוסף-על פי הסרטים שלהם שראיתי,גם היצ'קוק וגם צ'פלין היו במאי פופקורן עם איכויות גבוהות ליצור עומק בסרטים שלהם(וממה שקראתי על היצ'קוק זה גם די ידוע בציבור שהוא היה כזה)והם בוודאי מבדרים ושטותניקיים בהרבה מהסרטים שכתבת למעלה.ושניהם הם כנראה הבמאים המפורסמים ביותר שחיו,ובין המוערכים ביותר.ורבים מהסרטים שלהם בהחלט נחשבים בין הטובים ביותר שנעשו.אז הטענה שאין הערכה לסרטי פופקורן שמגיעים גם להישגים נוספים היא גם לא כזו נכונה
"בירדמן" ו"התבגרות" לא עשו פירואטים באוויר?
אני לא חושב שסרטים רציניים מקבלים קרדיט אוטומטית בגלל הרצינות שלהם. עוד לא עברו שלוש שנים ו"ספוטלייט" כבר נחשב בעיניי רבים לאחד מזוכי האוסקר הנשחכים ביותר. אני כמעט בטוח שבהסתכלות היסטורית על הקולנוע של שנות ה-2010 אף אחד לא יזכור את "משחקי החיקוי" למשל.
כל סרט, בין אם רציני או בידורי, צריך להתאמץ בשביל להיכנס לדפי ההיסטוריה ועצם העובדה שלא מעט אנשים מחשיבים את "שבעה סמוראים" ו"הטוב הרע והמכוער" לשניים מהסרטים הגדולים ביותר אי פעם מראה שאין להם באמת בעיה עם הרעיון שסרט בידורי מעניין, מקורי ועשוי טוב יכול להיות "אחד הגדולים של כל הזמנים".
That being said, אם אתה מצפה שאישזהו מגזין קולנוע רציני יזכיר את "שומרי הגלקסיה" בסיכום העשור שלו – אתה עומד להתאכזב ("הפשיטה" ו"מקס הזועם" בוודאי, "רכבת הקרח" אולי).
שניכם לא תזכירו את שומרי הגלקסיה בשום סיכום בעוד 10 שנים
כי כולנו מתבגרים וסרטים מגניבים וכיפיים הם עדיין רק סרטים מגניבים וכיפיים ויצירות מופת הן ליגה אחרת לגמרי. לאלו ולאלו יש מקום.
העובדה שמישהו עדיין מיחס חשיבות לדירוג של סרט כלשהו, הן בקופות, הן באתרי ביקורות כלשהם והן באוסקר כמדד להאם מדובר בסרט שווה צפייה תמיד מדהימה אותי. אהבתם סרט, מה אכפת לכם איך דירג אותו אדם אחר?
אתה מתייחס לזה הפוך
הביקורות של היום יקבעו איזה סרטים ילדי המחר יראו. כי הם לא ראו את הסרט, אז הם לא אהבו או שנאו אותו ופשוט זה הסרט היחיד שצץ להם ברשימה כשהם מחפשים "הסרטים הכי טובים של שנות ה10'".
למי שכבר ראה זה מין הסתם לא משנה, השאלה התודעתית כאן היא על להצביע למי שלא ראה מה הוא "צריך" לראות.
כי, כן, יש אנשים שפשוט רואים סרטים ב"אקראיות", אבל רוב האנשים שלוקחים קולנוע במידה כלשהי של רצינות מחפשים איזשהם רשימות, קאנונים או מה שלא יהיה כדי לדעת מה הם צריכים לראות כדי להבין קולנוע ומה לא. אז כשמספיק אנשים אומרים "נולאן", אנשים יראו נולאן. ואם אף אחד לא יגיד "גאןן", רק אנשים שיצפו בסרט במקרה יראו גאןן.
בלי לשים לב הוכחת לחלוטין את הטעמה של קרקר.
אף אחד לא שם היום על ספוטלייט או משחקי חיקוי אבל הם קיבלו אוסקר. כולם מדברים עד היום על האביר האפל אבל הוא אפילו לא היה מועמד.
כן, הסטנדרטים של האקדמיה משתנים לפי זאנר. סרטים מזאנרים מסויימים יצטרכו להתאמץ יותר בשביל סיכוי ממשי.
ולהאוסקר זה וואחד לתת קרדיט.
הוא לא הוכיח את הטענה של קרקר
כי ספוטלייכס ומשחקי חיקוי אמנם מחזקים אותה,אבל יש גם המון דוגמאות הפוכות.את צ'פלין והיצ'קוק ציינתי.סקורסזה עושה סרטי פשע.גם טרנטינו ונולאן וספילברג עושים סרטים מסחריים.ויש עוד סרטים מבדרים וסרטי ז'אנר שזוכים להערצה ומקום של כבוד ופרסים.מה עם שר הטבעות 3 ושתיקת הכבשים?המתאבק?תברח וצורת המים?רוקי(שכולם כועסים שהיה מגיע לנהג מונית לזכות וגם הוא בעצמו סרט מאפיה)?
הסנדק והסנדק 2?בלייד ראנר?מטריקס?הנוסע השמיני וגלדיאטור?*
מניח שאפשר לתת עוד המון סרטים,ובטח גם אתה יכול לתת המון סרטים לטובת הטענה ההפוכה.אז מה שאני מנסה להגידזה שאין פה משהו מוחלט.זה קצת מעצבן שאנשים שאוהבים סרטים מגניבים ומבדרים מתלוננים שהם מקופחים כשזה פשוט לא נכון.מן הסתם לאורך ההיסטוריה היו המון סרטים "רציניים" שהצליחו ולא באמת היו ראויים לכך.אבל זה נכון גם לגבי סרטים שטותניקיים.זו לא הטיה או משהו כזה.
לא תמצא באף רשימה "רצינית"
את רוב הסרטים שציינת פה.
ברשימות כמו ימד"ב, או רשימות שנוטות יותר לקהל – בטח. אבל לך תמצא לי את הסייט אנד סאונד או מחברות הקולנוע שישים את הסרטים האלה ביחד עם "סרטי האיכות" שלו.
וזאת, בערך, הנקודה שלי. ההבדל בין מגזין "בידורי" (נניח אמפייר) למגזין "איכותי" (נניח "סייט אנד סאונד"), והשאלה מה נחשב חלק מהקאנון הקולנועי של תלמידי קולנוע וכו', ומה נחשב כחלק מהקאנון הבידורי, ומה ההבדל ביניהם ועוד הרבה מאוד שאלות. גם לצ'אפלין והיצ'קוק לקח הרבההההההההההההההההההההה מאוד זמן להיכנס מקאנון אחד לאחר. זה לא מסע פשוט בכלל.
אבל מה אם המצב
הוא כזה שברשימות ה"רציניות" בקושי מכניסים סרטי פופקורן אבל עם איכות,לא בגלל ש"הא הא אנחנו גזענים וסרטי פופקורן לעולם לא יוכלו להיכנס גם אם הם המלך ליר" אלא,בגלל שהאופי החלקי של סרט הסרט פופקורן פוגם באיכותו.נניח שחברי סאונד אנד סייט רוצים שסרט טוב יאיר את חייהם באור חדש או משהו כזה.אז מלבד שלסרט יהיו רעיונות נשגבים, צריך גם טון שיהיה תואם לרעיונות הנשגבים הללו.קשה להתייחס ברצינות לדיבורים על הנפש הרוחנית שיש באדם כשאתה צועק הכי חזק "איזה כייייףףף פהההההה".
הרגשתי את זה במזימות בינלאומיות של היצ'קוק.(שהוא אולי דוגמה לא מוצלחת כל כך כי הוא מוערך גם על ידי מבקרים "רציניים".)אני די בטוח שהתסריט שם מבריק.כל העניין הזה עם החלפת הזהויות של הגיבור ומשחקים התפקידים של האישה.אבל לא טרחתי להתעמק בזה כי הסרט לא הזמין אותי להתעמק.הוא התנהג כמו סרט פעולה רגיל לגמרי.אז נהניתי מזה,אבל היה לי נחמד גם הבלתי נשכחים 3.ולא היה הבדל משמעותי.מהבמאי שבעיני רבים הוא הטוב ביותר אבק אני מצפה לקצת יותר.ניסית פעם ללמוד תורה מההקלטות המפגרות האלה שבהן רבנים אומרים דברי תורה לצלילי טראנסים?אני מבטיח ששום דבר מזה לא ללב.אולי זה אפילו גורם יותר נזק מתועלת.
אז אולי המבקרים ה"רציניים" שמים ברשימות שלהם סרטים רציניים לא בגלל שהם מפלצות איומות שהחליטו באופן שרירותי שסרט טוב חייב להיות רציני וסרט לא רציני הוא גרוע,אלא בגלל שהם מרגישים שלעיתים קרובות טון בידורי לסרט עם תוכן עמוק פוגע הרושם החזק שסרט יכול להשאיר.
ובכן
לא טענתי שהמבקרים הם מפלצות מהגיהנום, אז לא צריך להגן עליהם מפני טענה כזאת.
לגבי הנאה מול חוכמה בסרטי פופקורן – אני חושב שפה בדיוק טמוע הפספוס של מבקרים, שלא מצליחים לראות שגם אם מישהו "צועק" שכיף, זה לא הופך את הסרט ליצירה קולנועית פחות מרהיבה בבימוי שלה או עמוקה בתכנים שלה. אז הם הולכים לאיפה ש"קל" ו"מכובד" (המרכאות בכוונה) לדון בדברים האלה.
אני לא מסכים
כי זה לא בדיוק מה שאמרתי.
אף אחד לא אומר שלסרט פופקורן אין בימוי מרהיב או תכנים עמוקים.ברור שיכולים להיות להם.הטענה שלי היתה שכל הרעיונות האלה עשויים להיבחר ולא להיות מועברים בחוויה רגשית מכיוון שהם עטופים במעטפת כללית של הכיף.הרי הקולנוע הוא לא פאזל.אפשר וכדאי ולפעמים גם צריך לנתח ולהסביר מה אהבנו בסרט,אבל בסופו של דבר גם אם מישהו נורא מתפעל מאיזה בימוי מדויק ואיזה דיאלוג מבריק, לא נראה לי שזה יגרום לו לשים את הסרט ברשימת הסרטים האהובים עליו.סרט באמת נחקק בזיכרון אם הוא מצליח לרגש מאוד בצורה זו או אחרת.ומה שנדמה לי,הוא שבאופן כללי סרטי פופקורן, חכמים ככל שיהיו,מתקשים יותר לרגש.
גם זה לא מוחלט,ויוכיחו הסרטים שdv נתן.וגם סרטים שאני אוהב כמו הסנדק,שתיקת הכבשים או בלייד ראנר 2049.אבל הייתי אומר שזה בגדול הכיוון.
אני ממש סקפטי ש"איש עם מצלמת קולנוע"
נמצא במקום התשיעי ברשימה שכזאת כי אנשים נורא התרגשו ממנו.
כלומר, אני מקבל את הטענה הכללית שלך, אבל נראה לי פשוט שמה שאתה אומר והדברים שאני יוצא כנגדם הם לא אותו הדבר.
אם אתה מקבל בכלליות את הטענה שלי
אז אני קצת מבולבל לגבי מה שאתה יוצא כנגדו בעצם.סביר בהחלט שהבעיה היא בהבנה שלי ולא בהסבר שלך,אבל ניסיתי עכשיו שוב לקרוא את התגובות הקודמות שלך בדף הזה ולהשוות אותם לתגובה האחרונה ואני עדיין לא ממש מבין.סורי.
הנקודה היא לא "הבעיה היא אנשים שאוהבים את "סיפור טוקיו"
היי, אני מחבב את "סיפור טוקיו". הבעיה היא גישה מתנשאת מסוימת שמבדילה בין סרטים ושמבטלת סרטים בידוריים רק כי הם בידוריים.
עכשיו, כמו שאמרתי, יש גם אנשים שזה פשוט הטעם שלהם ואני לא יוצא נגדם. אם סרטי דרמה מרגשים אותך יותר מסרטי ז'אנר – אשרייך. אבל יש תחושה שיש כאן איזה עניין שאף אחד לא רוצה להיתפס כשרשימת "עשרת הסרטים הטובים" שלו מורכבת מהסרטים שהכי ריגשו אותם אבל איכשהו כולם בלוקבאסטרים, ולכן בסוגי המגזינים ובתי הספר האלה דוחפים רק סרטים מסוימים.
שוב, אני חייב להדגיש – זה דבר שהולך ומשתפר עם השנים. הן באקדמיה, הן במגזינים יוקרתיים, הן בהרבה דברים. אבל זה עדיין טעם לוואי שנשאר והוא רע.
אוקיי הרבה יותר ברור עכשיו.וגם נדמה לי שמרגיש לי קצת יותר נכון.
עוד יש לי קצת השגות,אבל הן מועטות יותר ואולי גם פחות מהותיות.
תודה על ההסבר.
ברשימת המבקרים של סייט אנד סאונד משנת 2012
יש את:
"המחפשים" של ג'ון פורד במקום ה-7
"שבעה סמוראים" במקום ה-17
"Singing in the Rain" במקום ה20
"פסיכו" של היצ'קוק במקום ה-34
"Some Like It Hot" במקום ה-43
"City Lights" של צ'אפלין במקום ה-50
"North by Northwest" ו-"חלון אחורי", היצ'קוק, במקום ה-53
"מגע של רשע" (פחות "בידורי" באופן מובהק כי הוא מותחן – אבל לדעתי זה נחשב) במקום ה-57
"שרלוק ג'וניור" של באסטר קיטון במקום ה-59
"שרדות סאנסט" (יכול להיות שהוא לא נופל להגדרה של כולם ל"בידורי", אבל שוב, לדעתי זה נחשב) ו-"זמנים מודרנים" במקום ה-63
"בלייד ראנר" במקום ה-69
"האיש השלישי" במקום ה-73
"נאשוויל" במקום ה-73
"היו זמנים במערב" במקום ה-78
ברשימה של הבמאים מאותה שנה יש את:
"שבעה סמוראים" ו"רשומון" במקום ה-17 ו-18
"זמנים מודרנים" של צ'אפלין במקום ה-22
"מגע של רשע" במקום ה-26
"City Lights" במקום ה-30
"Some Like It Hot" במקום ה-37
"היו זמנים במערב" של סרג'יו ליאונה במקום ה-44
"The Apartment" של בילי ווילדר במקום ה-44 (יש הרבה תיקואים ברשימות האלה)
"המפחשים", "פסיכו", "חלון אחורי" ו"החברה הטובים" (כן, זה של סקורסזה) במקום ה-48
"הטוב הרע והמכוער" במקום ה59
"בלייד ראנר" במקום ה-67
"שרדות סאנסט" במקום ה-67
"Singing in the Rain" במקום ה67
"הניצוץ" של קובריק, "הגנרל" של באסטר קיטון ופאקינג "מלתעות" של ספילברג במקום 75
ו-"הבהלה לזהב" של צ'אפלין במקום 91
מה שאני רואה פה, זה הטייה לעומת סרטים ישנים (ברשימת המבקרים יש שני סרטים מהמילניום החדש: "In the Mood For Love" (שבנקודת מבט מסויימת גם אותו אפשר להגדיר כבידורי), ו"מולהולנד דרייב". ברשימה של הבמאים מצטרפים אליהם "Cache", ו-"זה ייגמר בדם") ולא הטייה לטובת סרטים "רציניים" . יש פה הרבה מותחנים, מערבונים, קומדיות, אימה ואפילו קצת מד"ב.
האם זה אומר שברשימה של 2022 נראה את "האביר האפל"? לא. אבל לטעון שלרשימות ה"רציניות" לא אכפת מסרטים "בידוריים" זה לא בדיוק נכון.
זה מספר זעום
זה שיש דוגמאות בודדות לסרטים שהצליחו, עדיין מראה שיש הטייה *כבדה* לסרטי "דרמה רציניים". 15 סרטים שהם לא דרמה זה מתוך 100 , ובכן,התחלה יפה – אבל רק זה.
(וזה לפני שאני מתחיל להתפלפל על מה מהם באמת בידורי ומה לא)
הבדלי רשימות
הסיבה היחידה שאתה מבדיל בין רשימה של אמפייר לבין סייט אנד סאונד, זה בגלל שאחד עושה רשימה עם אלמנטים בידוריים והשני רשימה עם דגש על סרט "אמנותיים". לא רוצה לדוש בהגדרה של השניים, אבל כשאתה מבקש שיותר סרטים "בידוריים" יופיעו ברשימות שמתמקדות בסוג אחר של סרטים אתה עושה שני דברים.
1. אתה מבקש למחוק את הייחודיות של רשימות מסוימות.
2. אתה נותן תוקף לאיכות של רשימה אחת על פני אחרת.
לא, נו
מאות מבקרי קולנוע ותיקים ומוערכים וחוקרי קולנוע ובמאי קולנוע שמתקבצים ויוצרים רשימה מסוימת מן הסתם ייתנו לה יותר "תוקף" מאשר רשימה של "כמה חבר'ה שאוהבים קולנוע ויצרו ביחד רשימה".
כמו כן, מכיוון שאף אחת מהרשימות לא טוענת שהיא משקפת טעם כלשהו, אלא לכאורה פשוט מייצגת את רשימת הסרטים הטובים, להתייחס אליהן כ"רשימת האומנותיים" ו"רשימת הבידוריים" זה לא בדיוק מה שהן רוצים, וזה, שוב, לפני שמדברים על כך שרוב הסרטים הבידוריים הטובים ברשימה ההיא הם *גם* אומנותיים.
אבל זה בדיוק העניין.
שסרט בידורי צריך להיות היצ'קוק או ספילברג כדי שיהיה לו סיכוי בכלל נגד סרט דרמה בינוני כמו ספוטלייט. זו בדיוק המשמעות של "פירואטים באוויר".
סתם להזכיר את השנה הכי מחורבנת באוסקר של השנים האחרונות: ב-2008 חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב היו נער החידות ממומביי, מילק, נער קריאה, פרןסט ניקסון ובנגאמין באטן. וזה בשנה שבה יצא האביר האפל וול אי.
סרטים רציניים צריכים להתאמץ הרבה פחות
ויוכיחו הדוגמאות שאנחנו משתמשים בהם לצורך הדיון הזה.
הדבר האהוב עליי בקורסאווה
זה שהוא לא רק יצר את האב טיפוס לכל סרט אקשן הוליוודי אי פעם, אלא גם הרבה אבי-תיפוס אחרים. איקירו למשל הוא סרט שחוקה עשרות פעמים מאז שנוצר, וגם רשומון הוא סרט שהרבה דרמות בתי משפט לקחו ממנו השראה.
זאת הסיבה שיותר מכל במאי אחר, חשוב להתאים את הציפיות שלך כצופה לפני שנכנסים לראות אותם. זה הדוגמא המזוקקת ביותר של סרט שמה שחשוב בו זה לא הסיפור אלא האופן שבו הוא מסופר.
קורסאווה הוא טוב יותר כבמאי מאשר ככותב, לכן הסרטים הטובים ביותר שלו הם העיבודים שלו לשייקספיר (כס הדמים, ראן), ו"חלומות", שעד היום הוא הדוגמא הקיצונית ביותר ל"במאי שיוצא מאיזור הנוחות שלו".
ובקשר להערה בסוף – הכירו את Filmstruck, שירות סטרימינג שמתמחה בסרטים כאלו (ישנים/זרים/"חשובים" – לאו דווקא עם סמוראים). איכות צפייה מעולה וכתוביות (רק באנגלית לצערי) מצויינות.
כרגע זמין רק בארה"ב ובבריטניה ולבעלי VPN.
אחד הסרטים האהובים עליי
לדעתי מיפונה לא כזה מבריק בסרט.
מעדיף את השחקן הראשי בסרט, מורגן פרימן.
סצנת גילוח הראש היא אחת האהובות.
ישן ישן אבל אחד הסרטים עם הצילום הכי יפה אי פעם. טופ 10 בטוח.
אני אגב מתבייש טיפה להודות שהחשיפה הראשונית שלי לסרט הייתה בגלל שבערך ב-2007 הייתה ברצועת האנימה (איכס איך צפיתי בזה פעם?) של ערוץ הילדים סדרה בת 26 פרקים שהייתה בעצם עיבוד של הסרט הזה רק בגרסת סטימפאנק-מד"ב.
Samurai 7!
ראיתי אותה שוב לא מזמן, בעיקר מטעמי נוסטלגיה. אני לא יכול להשוות אותה לשבעת הסמוראים של קורסאווה (כי עוד לא ראיתי אותו) אבל כסדרת אנימה היא לא רעה בכלל. מומלצת לחובבי הז'אנר~
ולמה איכס? :(
ממליץ על הגרסא של "קריטריון", למי שיכול להשיג אותה
היא בגרסא הקולנועית המלאה (207 דקות) ולא המקוצרת שזמינה ב-DVD הישראלי (150 דקות), והיא באיכות משמעותית יותר טובה מהגרסאות שקדמו לה (גם ב-DVD וגם ב-HD).
נכון גם לשאר הסרטים של קורוסאווה.
דודס קאדן מישהו?
סרט של קורסאווה שאני מאוד אוהב – דודס קאדן. מאוד שונה ומאוד קורסאווה
הזכרתם לי שלא ראיתי את הסרט
תודה, אצפה בו.
לדעתי סצנת הדו קרב בהתחלה היא מהטובות ביותר
הבניה של הדו קרב, והסיום שלו לדעתי הן איך שבסופו של דבר קרב חרבות אמיתי צריך להתרחש.
מופתי. שווה לראות את הסרט רק בשביל זה. (אם כי מכיון שהיא בהתחלה אני לא מדייק)
הסרט היחידי של קורוסוואה שהתחברתי אליו הוא דווקא High and Low שמתרחש דווקא בבניינים הגבוהים של העיר, ולא באיזה כפר נטוש עם כמה סמוראים. קפיטליסטי, אבל מתוחכם ומושלם נראטיבית.