יש הרבה סרטים על זומבים, אבל לא רבים שמוצגים מנקודת המבט של הזומבים. וגם לא רבים שבהם הזומבים מחופשים לפינגווינים.
בימים הקודמים:
יום 2: ע/אלמה
יום 1: החתול עם הידיים
Seven Days, יום 3: זומבי בחליפת פינגווין
– פורסם ב 1 בנובמבר 2011Posted in: וידאו
אני מקווה
שהפינגווין שלנו לא יגיע לקון הבא בתור זומבי![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
.
לגבי הסרטון, הוא לא היה מפחיד, אלא יותר… מדכא. פשוט נהיה לי זיפת על הנשמה כשראיתי אותו. לעזאזל, האם היה אי פעם סרט שלקח את הדמות הסלאשרית שכולם פחדו ממנה, וניסו אשכרה לתת לה עומק ולהציג אותה באור אנושי ועצוב שכזה?
אכן כן, Fido הסרט נקרא
ואפילו ראיתי אותו לא מזמן באחד מערוצי הסרטים של יס.
http://www.imdb.com/title/tt0457572/
הוא לא סרט טוב, אבל הוא לפחות מנסה להציג את הזומבי הראשי כדמות עם עומק.
מה הפואנטה? (כשאלה תמימה ובלתי מתנשאת)
אני אולי יוצא דביל (רוב הסיכויים שכן), אבל לא הבנתי מה הקטע… על מה הוא כל כך עצוב?
אממ... על זה שהוא מת וחזר בתור יצור חסר מוח וצמא דם?
(ל"ת)
אם הוא חסר מוח, איך הוא יכול להיות עצוב?
(ל"ת)
הלב שלו עוד לא הספיק להתכלה.
(ל"ת)
זה, אדון/גברת שנאוצר
היה אחד הדברים הכי יפים ששמעתי מזה המון זמן.
לפני כמה ימים היה לי דיון עם אבא שלי
לגבי למה יש כל כך הרבה זומבים במדיה המודרנית. אני הצעתי שבגלל שרוב המפלצות התבונתיות עוברות הומניזציה בשנים האחרונות, אנחנו צריכים איזושהי מפלצת – שאי אפשר להאניש אותה. כך שאפשר להתקיף אותה באופן כייפי ומטופש בלי ליפול לרגשות אשמה.
ועכשיו מתברר שאני טועה, הא…
לגבי הדיון שלך ושל אביך
במקרה נתקלתי היום בתיאוריה הבאה:
http://www.cracked.com/article_19402_6-mind-blowing-ways-zombies-vampires-explain-america.html
הם טוענים שכשנשיא ארה"ב הוא רפובליקני, יש יותר סרטי זומבים, וכשהוא דמוקרטי, יש יותר סרטי ערפדים.
הם גם טענו את זה בAfter-Hours שלהם
אבא אמר שזה נשמע לו שטויות, אבל אני אישית חושבת שיש בזה הגיון מסוים
וואו, מזל שראלף ניידר לא נבחר.
אחרת היינו צריכים להתמודד עם זומבים שהם גם ערפדים או משהו כזה.
מומיות, ניידר יוצר מומיות
(ל"ת)
זו כתבה מרתקת
(ל"ת)
זה הזכיר לי למה הפסקתי לקרוא את The Walking Dead:
זה כל-כך מדכא.
ואולי,
זומבי זה מה שקורה כשהעולם הפנימי והחיצוני שלך קורס.
העולם לא קורס כי הוא מוצף בזומבים אלא זומבים מציפים את העולם כשהכול קורס.
אני זוכר במעורפל את סצנת הסיום בסרט "Night of the living dead" מ68. אחרי שהכול נגמר רואים את הניצולים מתעללים בזומבים שנותרו כמו בפניאטה והמתיםחיים מוצגים כקורבנות של תקיפה צמאת דם משולחת רסן.
אם נניח לרגע בצד את כל ה"עלילות" המרכזיות בסרטים נוסח "האויב שבפנים" אני חושב שהגיבור האמיתי, זה שבאמת יש לו אמירה, זה הוא שננשך באמצע הסרט. כל השאר מוצגים כניגודים מוחלטים. הגיבור/ה העשויים ללא חת וחבר מרעיו מצד אחד והזומבים מצד שני. "טוב" מוחלט מול "רע" מוחלט. ואז מגיע ההוא שננשך ואף על פי שהוא לא זוכה לזמן מסך רב אפשר לראות את התהליך שעובר עליו. את מה זה אומר לדעת שאתה עומד לאבד את עצמך, לנסות להלחם בזה (כמובן בלי שום הצלחה) ובסוף להשתנות. יש את אלה שמחליטים להתאבד בפעולה הירואית אבל זו שטות תסריטאית. היופי האמיתי לדעתי הוא בהמחשה של תהליכים נפשיים שעוברים על בנאדם שחרב עליו עולמו. כי כשהכול יגמר והשינוי יושלם, ההוא שהיה פעם לעולם לא יזכור עוד שפעם הכל היה אחרת.
ואולי על זה מדבר הסרט הקצר. על התהליך הזה שאדם עובר כשהכול קורס.
עד כאן חפירה קיצונית על סרטים בכיכובה של מילה גובוביץ' ושות'. רחמנא לצלן.
שתדע שזה מאוד מעניין מה שאתה כותב פה
וזה יכול להיות סיפור מצוין. בעולמנו אי אפשר להיות בטוחים שעוד לא ראינו משהו כזה, אבל אני לא זוכר ששמעתי משהו שדומה לזה (אולי איזה סרט על אישה ובעלה הטרי שננשך ע"י זומבי בירח דבש, וההתמודדות שלה עם השינוי ההדרגתי שהוא עובר כשבין היתר הוא הורג פה ושם מישהו בשביל לאכול, רק שבסרט הזה התהליך שמראים הוא יותר של האישה ולא של הבעל).
היה באויב שבפנים 1 ו-2
אחת הדמויות הראשיות הופכת בסוף הסרט לזומבי-מוטציה. בסרט השני הוא חוזר ויש להם מאבק קורע לב. וזה וזה.
לא, מחוז 9 עוסק בהבנת זרים
סרט שעוסק בהפיכה לרשע זה כבר משהו אחר. 'הניצוץ' עושה את זה לא רע, למרות שאני חושב שהתהליך הפנימי שעובר הגיבור טיפה מוזנח שם.
מישהו כאן זוכר סרטים נוספים שעושים את זה?
דוקטור הוריבל?
(ל"ת)
זה איכשהו גם מצחיק וגם עצוב...
פשוט נקרעתי בקטעים שהוא מהדס וברקע יש מוזיקה עצובה… אבל בסוף זה היה כ"כ עצוב…
זה נפלא!
לא אימה כל כך, יותר דרמה סוחפת, אבל נפלא!
באמת סרט טוב
קצר וקולע, ובהחלט לא רואים הרבה סרטים שמוצגים מהצד של הזומבי, ובעיקר ככה.
אלא אם כן המוזיקה הנוגה באה לרמז על כך שלזומבים בעולמו של הסרט יש מידה כלשהי של תבונה ועולם רגשי, אני לא רואה סיבה להתרגש. אני לא רואה שום סיבה להצטער בשביל הסלע שהתדרדר ומחץ את כף הרגל שלי, ואחר כך המשיך להתדרדר והתנפץ לרסיסים בתחתית המדרון.