ביקורת: סלמה

נכון, זה שיעור היסטוריה. אבל אולי שווה לשם שינוי לשים לב לשיעור

מבין שמונת הסרטים המועמדים לאוסקר הסרט הטוב ביותר, "סלמה" הוא האחרון שמגיע אלינו, ‏שבוע לפני הטקס, ובוודאי גם זה שיוקרן באופן הכי מצומצם וייעלם הכי מהר; מבין הצופים שיגיעו, ‏חלקם בוודאי יצאו באמצע אחרי שיגלו להפתעתם שלמעשה לא מדובר בסרט ביוגרפי על חייה הקשים של ‏השחקנית סלמה האייק.‏

זאת הבעיה עם סרטים שהם שיעורי היסטוריה. אנשים נוטים לראות אותם לא כי הם טובים, אלא כי ‏הם "חשובים" – ואם זאת היסטוריה של מישהו אחר, היא לא נראית כל כך חשובה. כלומר, אלא אם כן היא ‏כוללת קרבות, שאגות ויריות פוטוגניות. אבל "סלמה", מה לעשות, עוסק במאבק בלתי-אלים: ‏צעדות המחאה שהנהיג מרטין לותר קינג, מהעיר סלמה שבאלבמה לבירת המדינה מונטגומרי, ‏בשנת 1965, במחאה על מדיניות מוסדות המדינה שלא איפשרו לשחורים לממש את זכותם ‏להצביע (להערכתי כ-68% מהקוראים עזבו את הביקורת כבר באמצע המשפט הזה). בארצות הברית, לא רק שזה נושא שלא מפסיק להיות לוהט – הסרט הגיע בתזמון ‏מדהים: משפטים שנאמרים כבר בסצינות הראשונות שלו, על כך שלבנים יכולים לרצוח שחורים ‏ולא לשאת בשום תוצאות, נשמעות כאילו הן לקוחות ישר מכותרות העיתונים האמריקאיים ‏בעקבות הפרשיות האחורנות של ירי של אזרחים בלתי חמושים על ידי שוטרים. אבל בארץ יש לנו ‏בעיות אחרות, אז אם כבר הזדגגתם או דפדפתם למקום אחר (שמעתי שבוואלה פרסמו משהו חדש על ‏‏"חמישים גוונים של אפור") – זה מובן.‏

אז כן, זה סרט-שיעור-היסטוריה. אבל בתחום הסרטים האלה, "סלמה" הוא נדיר באיכותו. הבמאית אווה דוברניי ‏עושה כבוד למרטין לותר קינג, אבל בחרה בחוכמה להימנע מסרט ביוגרפי שמתיימר לספר את כל ‏סיפור חייו מההתחלה ועד הסוף, אלא להתמקד בפרק ספציפי אחד שמגלם בתוכו את הסיפור ‏כולו. הסרט מראה את קינג, בגילומו של דייויד אויילואו המצוין, כשהוא כבר מנהיג של תנועה ‏גדולה, ומתכנן עם שותפיו את הצעד הבא.‏

אם סרט שסצינת השיא שלו היא הפגנה נשמע משעמם – דוברניי עושה הכל כדי שהוא לא יהיה. ‏במקום להיצמד לתבנית של הביוגרפיה הדרמטית, דוברניי לוקחת כלים מארגזים של ז'אנרים ‏אחרים. הסרט כולו בנוי כמו מותחן, כשבלי להתרחק מהסיפור האמיתי, סכום ההימור הולך ועולה ‏עם הזמן; האופן שבו היא מצלמת את ההתנגשויות האלימות בין המפגינים לבין שוטרים מעורר ‏את הרושם שהיא היתה יכולה להיות גם במאית אקשן לא רעה בכלל; ובסצינות מסוימות היא ‏אפילו שואלת טכניקת מסרטי אימה כדי לזעזע את הקהל כמו שצריך.

בחירה טובה נוספת היא לא להפוך את קינג – אחת הדמויות המקודשות בהיסטוריה האמריקאית ‏‏– ‏לאליל. מרטין לותר קינג שבסרט הוא אולי צדיק, אבל לא תמים. האופן שבו הוא בונה את ‏המחאה ‏מחושב ומתוכנן היטב, הוא יודע לבחור את שדה הקרב, להשתמש בתקשורת, ולפעמים ‏אפילו לתמרן את תומכיו – בידיעה ברורה שיהיו נפגעים – כדי להשיג את מטרותיו. "סלמה" יכול ‏להיות מוצג כסרט המשך של "לינקולן" של ספילברג: שני הסרטים מתארים מאבקים בנקודות זמן ‏שונות על זכויות השחורים ‏בארצות הבית; שניהם מתמקדים בדמות של מנהיג כריזמטי אחד של ‏המאבק; ושניהם גם מראים איך, ‏כדי להשיג את המטרה, אותו מנהיג – איש גדול וצודק ודגול בלי ‏ספק – צריך לפעמים גם ללכלך את הידיים בזוהמה של הפוליטיקה.‏

וכמו ב"לינקולן", הסרט מקדיש זמן גם לחייו האישיים של האגדה האמריקאית, בעיקר ליחסים עם ‏אשתו, והחלק הזה הוא החלש יחסית בסרט – הוא נראה כאילו הוא שם רק כי יש מנה מינימלית ‏של מלודרמה ביתית שמחויבת בכל ביוגרפיה, כנראה. ‏

‏אני מודה: "סלמה" הוא סרט שלא הייתי הולך לראות מרצוני אלמלא התפקיד היה מחייב אותי, ולא משנה עד כמה הביקורות בארה"ב מהללות. אני פשוט לא מעוניין בשיעור היסטוריה בנושא הספציפי הזה. אבל אני שמח שראיתי אותו: אם אתם מקציבים לעצמכם סרט "חשוב" אחד בשנה, זאת הבחירה הנכונה. זו צפיה הכרחית עבור כל מי ‏שחולם לשנות את העולם.‏


פורסם במקור בוואלה