ביקורת: חי פעמיים

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 20 ביולי 2015Posted in: ביקורות
רעיון מד"בי מעניין מתבזבז על סרט שבו אף אחד אפילו לא חובש אף פעם כובע מצחיק
שם רשמי
חי פעמיים
שם לועזי
Self/less
בימוי
טרסם סינג
תסריט
אלכס פסטור
דייויד פסטור
שחקנים
בן קינגסלי
מלורה הרדין
מתיו גודי
נטלי מרטינז
ריאן ריינולדס
לדף הסרט

בן קינגסלי הוא אריכטקט עשיר מאוד, שלצערו הרב, גוסס. הוא הגיע לשלב שבו הוא כבר לא יכול לקנות לגוף שלו שנות חיים נוספות, לכן הוא מחליט להשיג לעצמו אחד חדש. הוא פונה ‏לחברה שמבטיחה לעשות דבר חדשני: לקחת את התודעה שלו ולהעביר אותה לגוף צעיר ובריא. ‏הגוף של ריאן ריינולדס. הגוף הזה, מבטיחים לו בחברה, הוא כלי ריק, שגדל במעבדה. התהליך ‏מצליח, ריאן ריינולדס משאיר את גופו של בן קינגסלי להירקב באדמה ומתחיל חיים חדשים ונוחים ‏מאוד, של צעיר חתיך ועשיר בניו אורלינס. אבל אז הוא מגלה תופעת לוואי משונה: הוא מקבל ‏פלאשבקים מחיים שאינם שלו. הגוף החדש שלו, מתברר לו, הוא בעצם לא חדש אלא יד שניה. יש ‏לו היסטוריה, הוא היה פעם אדם אחר, ואולי יש אפילו אנשים שמתגעגעים אליו. הוא יוצא לחקור ‏את העניין, ובשום שלב של התהליך הוא לא חובש כובע מצחיק.‏

וזה חבל מאוד.‏

‏"חי פעמים" הוא סרטו של טארסם סינג, במאי שנודע – אם הוא בכלל נודע – כיוצר חזיונות ‏ויזואליים מופרעים. הוא ביים את "The Fall" המופלא, ‏וגם את "תא קטלני", "בני אלמוות" ו"מראה מראה". גם כשהסרטים שלו לא מוצלחים – ורובם ‏בהחלט לא היו יצירות מופת – הם מרהיבים. הסרטים של טארסם לא נראים כמו שום דבר ‏אחר. יש בהם עיצובים גרנדיוזיים, חצופים, סוריאליסטיים, תלבושות שנמצאות בקצה הרחוק של ‏ספקטרום הביזאריות, ואנשים תמיד חובשים בהם את הכובעים הכי מופרכים שתראו אי פעם. ‏כשהולכים לראות סרט של טארסם, אפשר לסמוך על זה שגם אם העלילה תהיה סתם, יהיה ‏אפשר לשטוף את העיניים בתצוגה מדהימה של זרם-תודעה ויזואלי. וכובעים.‏

והנה ב"חי פעמיים" – ההיפך המוחלט. המראה של הסרט הזה רגיל להפליא. הוא מתרחש בעולם ‏המודרני של היום, אנשים לובשים חליפות רגילות עם עניבות רגילות ונוסעים במכוניות רגילות. ‏אפילו החלקים המדע-בדיוניים שלו מתרחשים בחללים רפואיים סטריליים, לבנים ולא מעניינים. ‏אף אחד לא חובש אפילו כובע טמבל, שלא להזכיר כובע ענק בצורת ספינת מפרש עם תותחים ‏פעילים. אז מה הטעם? בשביל מה אתה טארסם? בשביל סרט כזה היינו יכולים להסתפק במייקל ‏מאן.‏

מלבד הבמאי, גם הרעיון של הסרט מתבזבז. החלפת תודעה היא לא רעיון מאוד ‏חדש, אבל יש הרבה מה לעשות איתו: אנשים יכולים להפוך להיות אנשים אחרים, שחקנים יגלמו ‏כמה דמויות שונות, אפשר לעשות טוויסטים מגניבים או לשאול שאלות מסקרנות על מהות ‏התודעה והאני. אבל זה לא מה שקורה כאן. בן קינגסלי/ריאן ריינולדס מגלה את המזימה של ‏החברה המרושעת, ואז אנשי החברה רודפים אחריו במכוניות ומנסים לירות בו. וברגע שסרט ‏כלשהו מגיע לשלב "ואז הרעים רודפים אחרי הטוב במכוניות ויורים בו באקדחים" – זה כבר לא ‏משנה אם הם רודפים אחריו בגלל שהוא גלגולו החדש של ג'ינגיס חאן שהגיע מהחלל, או סתם ‏בגלל שהוא גנב איזה יהלום. המרדפים אותם מרדפים, היריות אותן יריות. הרעיונות הבידיוניים ‏הופכים שוליים לגמרי לאקשן שגרתי. מכוניות. אקדחים. פה ושם להביור.‏

וכך מסרט עם טונות של פוטנציאל, "חי פעמיים" הפך לסרט אקשן בינוני שמתאים לצפיה ‏במטוסים. ריאן ריינולדס ובן קינגסלי, שני שחקנים טובים שבאופן קבוע מבזבזים את כשרונותיהם ‏על סרטים גרועים, מצליחים שניהם להתבזבז בגילומה של אותה דמות באותו סרט, וגם זה סוג ‏של הישג. שום דבר בסרט לא גרוע באופן מכעיס, אבל באמת, עם כזה רעיון וכזה במאי, אפשר ‏היה בהחלט לעשות סרט שיתבלט באופן כלשהו, ולא יבלע מיד אחרי הצפיה בערפילי הזיכרון. או ‏לכל הפחות לשים משהו מצחיק על הראש.‏
‏ ‏

פורסם במקור בוואלה

תגיות: