וולטר מיטי הוא אדם רגיל שחי חיים רגילים, אבל בין רמזור אדום לבין תור במכולת הוא חולם חלומות על חיים אחרים. הוא בורח אל פנטזיות שבהן הוא גיבור נועז, מטפס הרים נודע, ארכיאולוג, חוקר ארצות, רופא מנתח, אדם שחי את החיים בגדול. אבל, באופן בלתי נמנע, תמיד צריך להתעורר ולחזור אל המציאות האפורה.
זאת לא העלילה של "חייו הסודיים של וולטר מיטי", הסרט החדש בבימויו ובכיכובו של בן סטילר; זאת העלילה של "חייו הסודיים של וולטר מיטי", סיפור קצר מאוד של ג'יימס תרבר. הסיפור כבר היווה פעם השראה לסרט, בכיכובו של דני קיי, למרות שלמעשה חוץ מהרעיון הבסיסי, כבר אז היה מעט מאוד קשר בין הסיפור לסרט. בין הרימייק לסיפור יש בדיוק שני דברים במשותף: האחד, לגיבור קוראים וולטר מיטי. השני, הוא חולם בהקיץ… לפעמים. ואחרי חצי שעה בערך, לסרט ולסיפור נשאר דבר משותף אחד בלבד.
"מיטי" מתחיל מלנכולי ויפה. בגירסה הזאת של הסיפור, וולטר מיטי עובד במגזין "לייף", שעומד להיסגר. הוא איש קטן ומופנם, שרואה את עצמו כאחד שלא עשה שום דבר מעניין ולא היה בשום מקום מעניין. הוא מנסה להתקרב לאישה החדשה בחברה, שריל (קריסטין וויג) אבל קורות החיים שלו כל כך חסרי תוכן שאפילו אתר שידוכים לא מסכים לקבל אותו. ומדי פעם הוא עוזב זמנית את חייו המשעממים לטובת הזיות שבהן הוא כוכב של סרט אקשן משלו. פסקול אינדי-עגמומי חמוד מלווה את החלק הזה של הסרט, שמציג את ההבדל בין החיים לבין הסרטים.
הקשר היחיד של מיטי אל עולם ההרפתקנות הוא ההתכתבות שלו עם צלם-הרפתקן ששולח למגזין תמונות מופלאות מרחבי העולם. אבל במשלוח האחרון יש תמונה אחת – התמונה החשובה ביותר, שאותה הצלם כינה בלי בושה "תמצית החיים" – חסרה, ואם היא תישאר נעדרת, גם מקום העבודה של מיטי ייעלם. לכן מיטי האפרפר והקטן מחליט לעלות על מטוס לאיסלנד כדי להתחקות אחרי אלילו ההרפתקן, ושם נוסע אל כפר קטן שבו הוא עולה על הליקופטר שטס אל ספינת מחקר בלב הים הקפוא ורגע, באיזה סרט אמרתם שאנחנו?
מתברר שפחות משליש סרט עבר עד שבן סטילר שכח לגמרי על מה הסרט שהוא עושה. במקום סיפור על אדם שבורח אל פנטזיה גדולה מהחיים, ומתייסר על כך שהחיים האמיתיים הם לא כאלה, זה הופך לסרט פנטזיה על אדם שעובר הרפתקאות גדולות מהחיים. הרפתקאות נעימות מאוד, יש לציין: העולם על פי וולטר מיטי הוא יפהפה – הסרט מצולם בכמה פינות מרהיבות עין ברחבי העולם, ונראה נהדר – וגם מתוק וידידותי. אף אחד לא נקלע לקשיים שלוקח יותר מסצינה אחת לפתור, ומיטי פשוט גולש (לפעמים מילולית) מהרפתקה אחת לאחרת, בלי מאמץ. זה נחמד, בתור סיור-צילום ברחבי העולם, אבל איך זה בדיוק קשור למשהו שראינו בתחילת הסרט? כשאתה עושה סרט שאמור לעסוק באדם אפור שחי חיים אפורים, איך לעזאזל אתה ממשיך אותו אחרי שגיבור הסרט נלחם בכריש באמצע ים סוער? כלומר, בכריש. הוא נלחם בכריש. בים סוער. כריש. כל טענה לאפרוריות, מציאותיות או חיים יומיומיים אינה תקפה אחרי הרגע הזה – אבל זאת רק ההתחלה של הרפתקאותיו של מיטי, ואפילו לא רגע השיא שלהם. לאיש הזה יש אחלה חיים, ואין בהם שום דבר סודי.
אולי זאת המתיקות העודפת הזאת, והחוסר בקשיים אמיתיים, שגורמים לכך שהסרט נותן הרגשה של פרסומת מושקעת לאיזה סוג של תה בבקבוק, כרטיס אשראי או חברת תעופה. כמו בכל פרסומת מצויה, הוא מצולם נורא יפה, וכולל אנשים שמחים שאם יש להם בעיות, הן ייפתרו בתוך חצי דקה לכל היותר. והוא גם מעביר מסרים חיוביים ואופטימיים מאותו סוג. עשו יותר! לאהוב את החיים! להתרגש בכל בוקר מחדש! כשהחומוס אחלה, החיים אחלה! השלום מתחיל בתוכי!
אולי בעצם יש סיבה אחרת לכך שהסרט נראה כמו פרסומת, והיא שהסרט הזה מלא בפרסומות. ולא פרסומות סמויות במיוחד. פרודוקט פלייסמנט, השמת מוצרים בסרטי קולנוע, היא עובדה קיימת שכמעט שאין סרט אמריקאי שלא אשם בה במידה זו או אחרת, ואין טעם אפילו להעיר עליה. תמיד לגיבור הסרט יהיה איזה באדווייזר ביד או מקדונלדס ברקע, ואם תתעקשו להצביע על כל לוגו ולנחור בבוז, רק תהרסו לעצמכם את ההנאה מהסרט. אבל "וולטר מיטי" הוא סוג של עידן חדש בפרסום הסמוי: הוא לא סתם מציב את המוצרים על המסך, אלא בונה סצינות שלמות ואפילו פרקי עלילה מלאים סביב מותגים שמקבלים את כל הפריים לעצמם. אם היה מדובר במותג אחד בלבד, אפשר היה להאמין שזה פשוט צורך עלילתי ששולב במותג אמיתי (גם ב"להתחיל מחדש" ראו הרבה מאוד פעמים את הלוגו של פד-אקס). אבל ב"וולטר מיטי" זה קורה לא פעם אחת ולא פעמיים. לפחות שלוש חברות – אתר היכרויות, רשת פיצה ורשת מאפים אמריקאית – זוכות לשורות דיאלוג מלאות שבהן הדמויות עוצרות כדי לפרט את מעלותיהן המופלאות של אותם מוצרים משובחים. אם זה היה חלק מסוג חדש של כלכלה קולנועית, שבה הרשתות המפורסמות מסבסדות את מחיר הכרטיס – מילא. אבל למרבה הפלא, הכרטיסים ל"וולטר מיטי" נמכרים במחיר מלא. ויש עוד עשרים דקות של פרסומות לפני הסרט. זה כל כך מרתיח שהייתי קם ויוצא מהאולם בזעם, רק שבדיוק היתה סצינה עם נוף ממש יפה.
שיהיה ברור: "החיים הסודיים של וולטר מיטי" הוא סרט חמוד. הוא יפהפה, חביב ונעים. אפשר לקחת את כל המשפחה. אבל זה כל מה שהוא, ולא מילימטר יותר. הוא מתיימר לומר משהו על החיים לעומת הפנטזיה, ולא מתבייש אפילו לדבר על "מהות החיים", לא פחות – ובסופו של דבר מציע את כל התובנה שבטקסט על העטיפה האחורית של ספר של פאולו קואלו, וכל המהות שבפרסומת לקוקה קולה.
פורסם במקור בוואלה
אז אני מניח שזה לא "הפורסט גאמפ" הבא?
וולטר מיטי: טומב ריידר
ככה זה נשמע.
(עם כל הסיקוולים והפריקוולים, איך קוראים לאיחוד עולמות של סדרות סרטים? מרג'קוול?)
לא ברור לי טונות הערסיות שהסרט הזה מקבל מהמבקרים
מה, סרט לא יכול להיות מתקתק וטוב?
בקשר ל"סרט פנטזיה על אדם שעובר הרפתקאות גדולות מהחיים" – מה עם האופציה שהוא zoned out בחלקים האלה?
ה TAGLINE של הסרט
Life is pain. Anyone who says differently is selling something.
We're selling something.
תודה על האזהרה!
לשלם בשביל לראות פרסומות זה באמת שפל קיצוני אפילו בשביל הקיום הקפיטליסטי האומלל שלנו.
זה לא *כזה* נורא.
אני לא זוכר מי המאפיה, אבל אתר ההכרויות והפיצה לא ממש מוכרים (אולי למי שצורך יותר קולנוע/טלוויזיה, לא יודע). אפשר לעבור את הסרט בלי להרגיש שהם אמיתיים.
הם אמיתיים אם אתה גר באמריקה.
האמת היא שעד שהתחילו לדבר על הפרודקט פלייסמנט בסרט הייתי בטוח שאתר ההכרויות המדובר הוא פיקציה של התסריטאי. הגנריות של השם שלו מתאימה בצורה מושלמת לעיצוב, וה-Wink הוא הרי בבירור גניבה של ה-Poke של פייסבוק. לא יכול להיות שאתר כזה קיים בחיים האמיתיים, נכון?
טוב, כנראה שכן.
בנוגע לרשת הפיצריות המדוברת – היא אמנם צצה באי אילו מקומות בסיפור, אבל בכל פעם שהיא הוזכרה זה היה בקונטקסט שלילי. עכשיו, גם אני מכיר את "אין כזה דבר פרסום שלילי", אבל קשה לי להאמין שאנשי השיווק שלה ישלמו לאולפן בהוליווד כסף בשביל שיגיד עליה כאלה דברים.
ברור שהם אמיתיים לקהל אמריקאי,
אבל רובנו לא כאלה פה באתר. אם זה היה פיצה האט או מקדונלד'ס, זה בהחלט היה מפריע לכל הצופים בארץ. המצב הנוכחי הוא שרוב האנשים – כמוך וכמוני – יחשבו שהם פיקטיביים.
(מה שלא מונע כמובן את הדיון בפרודוקט פלייסמנט לכשעצמו)
איזה דברים?
אני לא חושב שנאמר על "פאפא ג'ונ'ס" משהו שלילי. אין לי מושג האם או כמה הרשת שילמה למפיקי הסרט, אבל הסרט עושה שמיניות באויר כדי להזכיר את הרשת. אין באמת פאפא ג'ונס באיסלנד. זה אומר שהסניף שמופיע בסרט הוא כנראה תפאורה שהוקמה במיוחד בשביל הנקודה העלילתית החשובה הזאת. ודבר שני – אנשים אחרים ברשת כבר חיטטו ומצאו – הסיפור של הסרט, לפיו מיטי עבד בפאפא ג'ונס כשהיה בן 16, הוא מאוד מאוד גבולי מבחינת אמינות לוח הזמנים שלו: בן סטילר נולד ב-1965, הוא היה בן 16 ב-1981, והסניף הראשון בעולם של הרשת נפתח ב-1984. לא שזה פרט שאינו בר-סיספונד, אבל שוב, זה מבהיר שמישהו מאוד התאמץ כדי לכלול דווקא את רשת המזון המהיר הזאת, ולא אחרת, בסרט. ונדמה לי שאני יודע למה.
כמה מאכזב...
הטריילרים לסרט היו מבטיחים. חבל.
לא מסכים
מדובר בסרט שמצליח להישאר קטן למרות הסיפור הגדול מהחיים וזו הגדולה שלו.
גם הסרט הזה נכנס לקטגוריה של סרט שהמבקרים לא אוהבים אבל הקהל מקבל באהבה
כמובן שדני קיי בכמה רמות יותר
ולגבי הפרסומת ה"סמויה"
כדאי להזכיר גם את מגזין LIFE, בפוסטר של הסרט (שייצר הרבה באז לפני) ואפילו בשם – חלק מהעלילה, אפילו השם הוא מטאפורה חשובה לנקודת הפתיחה של הסיפור – הכל נכון. ועדיין.
אם אני לא טועה, מגזין לייף כבר לא קיים
ככה שהפרסום לא יעזור לו יותר מדי
אני מסכים עם טוקבקיסט 1 בוואלה
"לפעמים מבקרים מבקרים בלי סיבת ביקור אמיתית העיקר להגיד ביקרתי".
נראה לי שהוא מתכוון שלפני שאתה מבקר אתה צריך לבקר (באיסלנד / גרינלנד / אפגניסטן וכו') ושתהיה סיבה אמיתי לביקור ורק אז תוכל להגיש שביקרת ולבקר.
אישה נעלה נעלה נעלה נעלה את הדלת בפני בעלה?
(ל"ת)
אותה אישה שמוכרת קונכיות על שפת הים
(ל"ת)
בן סטילר
דווקא יש לו פרצוף שמתאים אחלה בשביל תפקיד של אדם קטן ואפרורי. וכל הקטע של המעבר לסרט פנטזיה לא מציאותי, אני לא חושב שזה מה שהופך אותו לסרט לא טוב, כי הרי אפשר להכניס שינויים ואינטרפטציות לטקסט מקורי ולעשות לו עיבוד מוצלח שישאב ממנו את הרעיון אבל יוסיף עליו ואולי יהיה רלוונטי לימינו; אלא שהבעיה פה היא, כנראה, שהסיפור בחלק הפנטזיוני לא מוצלח מספיק כדי שזה ישתלב ויידבר באותה שפה כמו החלק הראשון וככה משהו שהיה יכול להיות שינוי לטובה מתבזבז על עלילה סתמית ומתיקות קלה לעיכול (לא יודע לא ראיתי את הסרט, אבל אני מסתמך על מה שרד פיש כתב). וזה אפילו לא מוכרח להיות שינוי למשהו "בוגר ואפל" ועמוק כביכול, אפילו משהו נעים יחסית, אבל שיהיה עשוי בטעם ולא קיטשי.
ולגבי הפרודקט פלייסמנט בסרט… facepalm.
אני מתקשה להאמין
שקיים סרט עם פרודוקט פלייסמנט יותר מזוויע מאשר "שמונה לילות מטורפים" של אדם סנדלר.
https://www.youtube.com/watch?v=bkVCXb6y61s&feature=player_detailpage#t=756
שמלבד הבעיה הזו, מדובר בסרט מהנה באופן כמעט-מגונה.
השירים אדירים.
וואו, איך הצלחת לשרוד את הקול של הזקן הזה במשך 70 אחוז מהסרט?
(ל"ת)
האבולציה של head n shoulders
יש יותר מזוויע
אחלה ביקורת, נהנתי.
ותואר הפרודקט פלייסמנט של השנה הולך ללא ספק לWAR WORLD Z על סצינת הפפסי המביכה ברמות
סרט פיל-גוד מגניב ומהנה.
כן, החלק הראשון לא כ"כ מתקשר עם החלק השני. הראשון סוגשל קשור לשם של הסרט, השני לא. הראשון לא החליט אם הוא דרמטי או רוצה להיות אפילו פארודי לפעמים (ווט"ף), השני יודע מה הוא רוצה להיות. הוא רוצה להיות כיפי ומהנה והוא עושה את זה. לא, הוא לא עמוק מדי, הוא פיל-גוד כזה.
השינוי בדמות בין שני החלקים מהיר מדי (או אולי לא קיים למעשה), וזה מה שגורם את התחושה המוזרה שמדובר בשני חלקים שונים. אבל זה לא כ"כ נורא כשבאים עם הציפיות המתאימות.
השיר מהטריילר מגניב, זה עם הצעקות (מישהו יודע איך קוראים לו)? כמו כן, דיוויד בואי. ונופים מדהימים שכנראה לא נעשו ב-CGI, לשם שינוי.
מצד שני, לנבל של הסרט (טוב, הוא לא באמת נבל) היה זקן שנראה הזקן הכי מזויף בעולם.
(נצפה בהקרנת תפוז)
Dirty Paws
של Of Monster and Men.
עוד שיר ידוע שלהם הוא Little Talks
ברגע הראשון לא הבנתי באיזה הקשר
שמת רפרנס ל"כוכב הקופים" פתאום.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
תודה, ייבדק.
ולחובבי הביצועים החיים,
הנה זה בלייב:
http://www.youtube.com/watch?v=2RXMIyMdhaY
באופן משונה, Anchorman 2 מתחיל בסצינה של רון בוגונדי נלחם בכריש בים.
(ל"ת)
תודה על הספויילר
(ל"ת)
איזה ספוילר? ככה הסרט מתחיל, מה ספוילר פה?
(ל"ת)
אני התכוונתי לצפות בו ברוורס.
(ל"ת)
כדי לבדוק מה שלומו של פול מקרטני?
(ל"ת)
להתחיל מחדש
סתם לידע כללי- בלהתחיל מחדש, ההפקה לא קיבלה כסף מפדאקס אלא ביקשה אישור להשתמש בשם.
http://mentalfloss.com/article/18383/stories-behind-10-famous-product-placements
לזה התכוונתי.
זה שראו את הלוגו של החברה הרבה פעמים בסרט לא אומר שהסרט כולו היה פרסומת: הסרט עסק בעובד בחברת שליחויות, אז היה צריך חברת שליחויות. במקום להמציא אחת בדיונית השתמשו בחברה אמיתית. ב"וולטר מיטי" נראה כאילו התאמצו מאוד למצוא דרך לדחוף לסרט כמה חברות שונות, רובן – בלי שום סיבה שהעלילה מחייבת.
אני מוחה על הספוילרים של הסרט במהלך הביקורת
זה ממש מאכזב לראות שאתה כבר לא מסנן את הכתיבה שלך, רד, אלא פשוט כותב כל מה שעולה לך לראש. לא רציתי לדעת בטרם ההליכה לסרט שיש שם קרב עם כריש, לדוגמא. אני לא קוראת את הביקורת כדי לדעת מה בדיוק קורה בהרפתקאות של וולטר – בשביל זה אני הולכת לקולנוע.
זה קורה בשליש הראשון של הסרט,
זה חסר כל חשיבות (אפשר היה לחתוך את הכריש מהסרט,וזה לא היה משנה שום דבר), וזה נראה בטריילר.
הבנתי מה אתה מנסה לומר -
בן סטילר הוא האחראי לקולה שנשפכה על המקלדת!
לטעמי, סרט מקסים
ברור שהוא נראה כמו פרסומת, וגם לא יכולתי לחשוב על הקשיים האמיתיים שהם עוברים במקומות המדהימים האלה. בתור מישהו שטייל כתרמילאי והיה במעברי הרים בגבהים שבהם קשה לנשום, ועוד יותר קשה לשמור על חום גוף, אני יודע שבחלק מהמקומות האלה קפאו להם רוב האיברים שבולטים מהגוף וקשה לכסות אותם. אבל בלי קשר לכך, אני מאוד נהניתי מהסרט, וגם מהמשחק של סטילר, וזאת למרות המאמץ שלו להיות רלוונטי בעולם שדיי דוחק אותו החוצה (גם את השחקן, וגם את הדמות). בן סטילר לטעמי הוא אנדרדוג שתמיד התאמץ להפוך למעניין יותר. לפעמים זה מצליח לו כמו בסרט הזה. לפעמים הוא יוצא סופר-פתטי כמו בקומדיות סטייל ויל פארל או אדם סנדלר.
כתבה על מישהו הפוך
עובד ב EPA (סוכנות להגנת הסביבה) טען שהוא סוכן CIA… כדי להיעדר מהעבודה ולרכב על אופניים ולקרוא ספרים !
הדיילי שואו מפרטים חלק מהסיפור המופרך
ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה
בגלל הפסקול, בגלל השחקנים (פאטון אוסוולט), בגלל הסיפור שהוא על גבול הקיטש אבל מהצד הנכון שלו (איזה כיף שהם לא התנשקו על רקע התמונה בסוף), בגלל הצילום (כולל סצנה נהדרת במכונת X RAY) ובגלל הנופים. כל גבר נורמלי היה הולך עד קצה העולם בשביל שקריסטן וויג תסתכל עליו ככה.
אבל מה שצרם לי כל הזמן, וגרם לי להפעיל את גלאי הציניות (ציניות של יוצרי הסרט, לא שלי) זה שמתחת לכל האמור לעיל היתה שכבה של זיוף. זה בא לביטוי בהרבה תחומים שחלקם העיקרי כבר צוין (לי אגב, כמי שאינו גר בארה"ב, היה קשה לזהות את הפרסומות הלא סמויות). מה שלא צוין עדיין זה נושא שיער הפנים. אם הסרט אמור להתרחש עכשיו, אין שום הצדקה לזקן המגוחך של אדם סקוט, והזקן של סטילר שצמח בתקופה מאד קצרה של טיול לא היה צריך להיות כל כך מטופח. צר לי, כבעל זקן, נפגעתי.
אנחנו חיים בעולם ציני, ואנשים שמסירים מעליהם את כל שכבות הציניות נשחקים מאד מהר, אבל זאת לא סיבה להיות 100% דרעק. מסרים כמו "החיים יפים", "שתו את העולם עד תום" או "המעז מנצח" (אוקיי, לנצח זאת מילה מגעילה) הם לא דבר שלילי מיסודם (יוצאים מן הכלל הם מתבגרים זועמים ואנשים בפורומים מסוימים שמתעקשים להישאר מתבגרים זועמים גם כשסיימו להתבגר). מאידך, כשחברות רוכבות על הסלוגנים האלה בשביל למכור משהו, ומאשימות את מי שאומר להן "אתה ציני" הן אלה שמתנהגות בציניות. אני לא חושב שמי שעשה את הסרט עשה את כולו רק מתוך כוונה למכור לקהל רשת פיצות (השלישית בגודלה? באמת?) אבל כן יש כאן השטחה של מסר חשוב. ההבדל הוא בין מי שיראה את הסרט, יגיד לעצמו וואלה ויחזור לחייו נטולי המשמעות ומי שיראה אותו ואשכרה יצא מהקובייה שלו. אותו דבר נכון גם לגבי פאולו קואלו או כל סופר "מאיר עיניים" אחר.
לא מסכים לגבי הפרסומות הסמויות
זה מצחיק שכאשר מציינים בסרטים מותגים כ"כ יומ-יומיים כמו "פייסבוק" אז לאף אחד לא מפריע שזו פרסומת סמויה, כי זה הגיוני להגיד "היא רשמה סטטוס בפייסבוק" בסרט וזה יהיה בסדר, כי פייסבוק הוא מותג כ"כ גדול שכבר זה בסדר להזכיר אותו בכל נשימה שניה. אבל כשמציינים מותגים לא מוכרים כולם מתלוננים על זה שדוחפים לנו פרסומת בתוך סרט. לי ולחבריי לסרט זה ממש לא הרגיש ככה, אני לא חושב שבכלל אמרו את השם של המאפיה ואם כן, אז אני לא זוכר אותו וזה אומר הרבה, והמשפט שההוא דפק לגבי המאפה התאים לדמות שלו (או לפחות לטייפ-קאסט של השמנמן ההוליוודי), הפיצריה הייתה חלקה יחסית מהותי בסרט. ולגבי אתר ההיכרויות… ראו ערך תחילת התגובה הזו, אם זה היה "פייסבוק" ולא אתר הכרויות לא מוכר, זה לא היה מפריע לאף אחד.
פייסבוק הם לא רק מותג. הם תופעה חברתית.
לאכול פיצה, או לעבוד בפיצריה, זו תופעה חברתית. 'פאפא ג'ון' היא מותג. אתה בהחלט יכול להגיד את המשפט "אתמול הזמנתי פיצה ממאמא פטרישיה" וזה ישמע אמין באותה המידה. אבל אם תגיד "כל החברים שלי יודעים מה אני עושה כי אני מעדכן את הפאלמנוט שלי" זה לא ממש יעבוד.
אני לא חושב שפייסבוק הוא התופעה
התופעה שאתה מדבר עליה היא אנשים שמתקשרים (ומכירים) דרך האינטרנט, זה לא קיים רק בפייסבוק. אף חברה/מותג הוא לא תופעה חברתית, אלא השימוש שאנשים עושים בו.
הסרט הזה הוא קצת כמו...
הזקן של מנהל החברה החדש שם (אדם סקוט). נראה מאוד מרשים ומטופח, אבל הוא מזויף.
היה כיף, הייתה אווירה טובה וזה הרבה יותר טוב מכל השיט שבן סטילר עשה בשנים האחרונות, למעט רעם טרופי. ועדיין, מרוב עצים לא רואים את היער. במקום לנסות להעביר כמה וכמה מסרים, עדיף היה להתמקד בצד הקומי, או ליצור קצת יותר עניין. חוץ מהמסר שרדפיש ציין – "לצאת אל העולם ולחיות את החיים זה חשוב!", אף מסר לא היה מספיק מגובש והסרט פשוט הצליח להיסגר על עצמו.
סרט משעמם בזבוז זמן – מי שסובל מנדודי שינה זמן טוב להרדם בסרט , זה מה שקרה לי . ממש מאכזב לשחקן כמו בן סטילר
הרגע שבו נפרדתי מהסרט סופית
באתי עם כוונות טובות ורצון להנות. שמתי בצד את כל מה שאני חושב על בן סטילר (שזה לא משהו מרהיב) ואמרתי 'יאללה – נהנה'.
הרגע שבו זנחתי את הסרט היה בסצינה המחונטרשת של בנג'מין באטן.
סרט שרוצה להגיע לאיכויות של פורסט גאמפ לא עוצר פתאום ותוקע פלוץ פארודי בנוסח לזלי נילסן וסרטי "האקדח מת מ…" שלו.
זה היה ממש מביך.
זו סצינה שנכנסה לסרט בטעות לגמרי.
זו דעתי לפחות. או שמישהו נכנס לחדר העריכה בזמן שהעורך נמנם.
לפניה אין שום דבר שקשור אליה, ואחריה בטח לא. אחריה הסרט יותר רציני ובוגר. היא בהחלט תמוהה.
בקיצור, אתה יכול להמשיך. אין עוד סצנה בסגנון הזה.
אהבתי את הסרט
כן, נכון, הסצינה של בנג'מין באטן הזויה ומיותרת, אבל היו הרבה סצינות אחרות שחיפו עליה.
חששתי שבן סטילר יפגין משחק מוגזם מלא הבעות פנים וזה לא קרה. הוא שמר על מנעד הבעות "קטן" וזה נתן קונטרה טובה למצבים הזויים, מול טייס ההליקופטר ששותה בירה למשל.
אהבתי את הדמויות השונות.
לא הפריע לי שהתסריט הלך רחוק – זו הייתה כוונת המשורר, לא?