לא רואים את זה מיד, אבל יש הרבה במשותף לסדרות "מלון מריגולד האקזוטי" ו"בלתי נשכחים", ולא רק מבחינת ממוצע הגילאים של המשתתפים. "בלתי נשכחים" הוא לא כל כך סרט כמו שהוא פגישת מחזור: כל כוכבי האקשן האהובים עליכם, על מסך אחד! מה הם בדיוק יעשו על המסך הזה – זה פחות חשוב. מגיעים בשביל לפגוש שוב את החבר'ה. אותו הדבר, בערך, נכון לגבי "מלון מריגולד" – רק עם שחקנים בריטיים קשישים במקום שרירנים מקומטים, והרבה פחות יריות. ג'ודי דנץ' פוגשת את מגי סמית'! ביל ניי עם טום ווילקינסון! כל השחקנים שאהבתם לראות מזמינים תה, עכשיו על מסך אחד!
אז כשלוקחים את כל אלה, ומוסיפים להם לוקיישן אקזוטי ועלילה סטנדרטית, ברור שמקבלים את אחד מלהיטי גיל הזהב הגדולים אי פעם. והעלילה? לא מאוד משנה. "מלון מריגולד האקזוטי" עסק בחבורה של פנסיונרים שעוברים להודו, כדי להעביר את שנות הפרישה בשלווה, בזול ובמזג אוויר חם. הם עברו כמה תלאות בדרך, אבל בסופו של דבר הם התיישבו להם לשתות תה מנחה נעים בקולוניה הבריטית לשעבר.
"מלון מריגולד האקזוטי השני" הוא אותו הדבר, אבל העלילה מסעירה עוד פחות – כי הוא סרט המשך, וכזה שמתרחש אחרי הסוף הטוב של הסרט הראשון. כלומר, אם סרט מספר אחד צריך להעביר כמה דמויות מסע מנקודה א' לנקודה ב' הטובה יותר, משימתו של סרט ההמשך היא להשאיר את כולם בדיוק באותו המקום. אבל בדרך צריך לעשות קצת סיבובים במקום. לכל אחת מהדמויות הרבות שבסרט צריך לדאוג לעלילת משנה משלה, אבל לאף אחת מהן אין הרבה זמן להתעמק בה, ולכן כל הסיפורים צריכים להיות פשוטים מאוד. הכי קל לקחת כמה כאלה מהמדף. איזו אי-הבנה רומנטית לאחד, אי הבנה מקצועית לאחר, התלבטות האם ללכת או להישאר לשלישית. עלילות של חצי-פרק של סיטקום.
הסרט על רצף קלישאותיו היה בלתי נסבל לחלוטין אלמלא היה מלא בשחקנים כל כך סימפטיים. שחקנים בריטיים קשישים הם נשק לא קונבנציונלי: הרי ידוע שכל דבר, מהזמנת פיצה ועד איום ברצח, נשמע חינני להפליא אם אומרים אותו במבטא בריטי. ואם מביאים את בכירי שחקני הממלכה המאוחדת כדי לעשות זאת, אפשר להקריא לאורך תשעים דקות את המצע של ישראל ביתנו, וזה עדיין ישמע שנון, שובבי ומלא אהבת אדם. ג'ודי דנץ' מלכה ולא משנה מה היא תעשה או תגיד, וגם למגי סמית, טום ווילקינסון וביל ניי לא חסר. לא רק הקשישים מוצלחים: גם דב פאטל, שמגלם את מנהל המלון הצעיר מאוד, נחמד להפליא. אמנם ניתן לו תפקיד של אידיוט (הפעולות שלו בסצינות מסוימות מחייבות את הדמות שלו להיות בעלת לקות שכלית משמעותית) אבל הוא מצליח לחלץ ממנו שכנוע וכבוד עצמי. חוץ מזה גם ריצ'רד גיר שם, אבל אותו באמת אפשר היה להחליף בבובת שעווה ואף אחד לא היה שם לב. בזכות (רוב) השחקנים האלה, הצפיה ב"מלון מריגולד" (הראשון, השני, מה זה משנה. זה לא שיש הבדל גדול) לא גורמת סבל. אפשר רק לפנטז לאן אפשר היה להגיע אם היו נותנים להם תסריט פחות עצל.
"מלון מריגולד האקזוטי" הוא דיור מוגן קולנועי: נעים, מלא בפרצופים ידידותיים, ומתרחק כמו מאש מכל רמז להפתעה או חדשנות. אחרי הכל אנחנו לא רוצים לגרום להתרגשות רבה מדי, יש חולי לב בקהל. זה סרט שאפשר לשלוח אליו בבטחון את סבא וסבתא, בידיעה שיפגשו שם בעיקר אנשים כמוהם – על המסך ובקהל.
פורסם במקור בוואלה
כל השחקנים שאהבתם לראות מזמינים תה, עכשיו על מסך אחד!
מזמן לא צחקתי ככה.
הביקורת הורסת, כמו שאמרה אנה
אבל אני עדיין לא בגילם ונהנתי מאד מהראשון. לפעמים פשוט איכותי ואקזוטי זה כל מה שצריך.
אוהב סרטים על הודו
ולכן גם ממליץ על "זרוע מיליון הדולר".