רוצים לראות משהו מוזר ומעניין? ומוזר?
ניקולס ווינדינג רפן הוא אחד הבמאים הכי אהובים ושנואים ומעניינים בעולם עכשיו. הוא עשה את "דרייב", שהפך למין פולחן מודרני, ומשם המשיך ל"רק אלוהים סולח" הביזארי עד מאוד. הסרטים שלו יפהפיים ומרשימים, גם כשמבינים מה הולך בהם ומה לא. והסרט החדש שלו, "The Neon Demon" (או בשם העברי הרשמי שלו, "דוגמניות ושדים"), הוא – לפי הדיווחים מהפסטיבלים שבהם הוקרן, בינהם קאן וירושלים – המשך של אותה מגמה. יש אנשים ששונאים את הסרט הזה וכאלה שמעריצים אותו. גם אני לא בטוח שאני אוהב אותו, אני יודע שאני רוצה לראות אותו על מסך גדול.
"דוגמניות ושדים" לא מוקרן בארץ מסחרית, לפחות נכון לעכשיו, אבל הוא כן מגיע להקרנה בודדת בסינמטק חולון, ביום חמישי הקרוב, 11.8, בשעה 21:00 בסינמטק חולון. העלילה, בקווים כלליים מאוד מאוד: ג'סי (אל פאנינג), צעירה יפהפיה, מגיעה ללוס אנג'לס כדי להשתלב בתעשיית הדוגמנות, ומגלה שהעולם התחתון של התעשייה הזאת הוא ממש, אבל ממש תחתון. כמו כן, קיאנו ריבס, כריסטינה הנדריקס וג'נה מאלון. בואו, יהיה מעניין. אל תביאו ילדים.
לפני ההקרנה – הרצאה קצרה של דורון פישלר (אני), בניסיון להסביר מה ניקולס ווינדינג רפן בכלל רוצה מחיינו.
אפשר להזמין כרטיסים מראש בטלפון 03-5021552, או בקופה (יש להם בעיה עם הזמנת הכרטיסים באתר כרגע). לגולשי עין הדג – ניתן לקבל כרטיס ב-28 ש"ח בלבד אם תגידו שאתם מעין הדג.
יהיה נחמד אם תסמנו שאתם באים בדף האירוע בפייסבוק: כאן.
האירועים הקולנועיים הבאים של האתר, שתוכלו להתכונן:
שלישי, 23.8: טרום-בכורה ל"סטאר טרק: אל האינסוף" בסינמטק הרצליה! פרטים כאן.
שישי, 26.8 בסינמטק תל אביב: "איך עושים סרטים (גרועים)?", ההרצאה (הקולנועית) הכי חשובה שתשמעו (החודש), שאולי תסביר מה קרה בדיוק בקיץ הזה, ואיך זה שכל כך הרבה סרטים הוליוודיים יוצאים כמו שהם יוצאים.
מומלץ בחום.
סרט מטורף ונוטף סטייל עם דימויים שירדפו אתכם ימים רבים אחרי הצפייה. צפיתי בו בפסטיבל הקולנוע וממש הצטערתי לשמוע שהוא לא יוצא להקרנות מסחריות (אבל לא הופתעתי).
כמו כל סרט של רפן גם הפעם מדובר ביצירה נורא קונספטואלית אבל אפילו יפה מתמיד. מבחינתי רפו לגמרי הוכיח את עצמו כקולנוען ששולט היטב בכל תחום בסרט.
אם אתם רוצים להשתכנע עוד יותר למה כדאי לכם להגיע להרצאה תוכלו לקרוא מה כתבתי על הסרט בבלוג שלי:
https://harleyandmesite.wordpress.com/2016/07/10/the-neon-demon-review/
אני בדילמה
מצד אחד, ממש אהבתי את דרייב (ראיתי אותו בסינמטק חולון! והפסקול באמת עשה את הסרט)
מצד שני, שנאתי את רק אלוהים סולח. זכורה לי במיוחד לרעה השירה של השוטר התאילנדי (או שאולי הזיכרון שלי בוגד בי… אני לא זוכר עד הסוף מה ראיתי). הגעתי בציפיות מופרזות כנראה.
ולא ראיתי סרטים אחרים של רפן. אומרים שברונסון טוב.. הוא ב to-watch-list שלי.
אז… כדאי לי?
דרייב הוא הסרט החריג בפילמוגרפיה שלו כי הוא יותר נגיש.
דוגמניות ושדים דומה יותר לשאר הסרטים שלו.
"דוגמניות ושדים" נשמע כמו תכנית ריאליטי מסקרנת.
"דרייב" הוא לדעתי אחד הסרטים הכי אובר-רייטד של השנים האחרונות. לא סרט רע, אבל לא ה"וואו" שהרבה אנשים עשו ממנו. והוא לא עניין אותי מספיק כדי לבדוק סרטים אחרים של רפן. הסרט הזה נראה יותר מסקרן מ"רק אלוהים סולח", אולי אבדוק אותו בבית. להקרנה אני לא יכול להגיע לצערי. מה שכן, יש סיכוי טוב שאגיע ל"סרטים גרועים" ו / או "סטאר טרק"!
יש יורש לדיוויד לינץ'
(ל"ת)
אולי, אבל הוא ממש לא וינדינג רפן.
למרות שאני לא בטוח שאפשר "לרשת" את לינץ' ממש. הוא מסוג הבמאים שמה שהם עשו היה כל כך מסוים שקשה לראות במאי אחר שעושה את זה ולא נתפס כחיקוי סוג ב'.
יהיו כתוביות בעברית?
עד לפני כמה זמן חשבתי שזאת שאלה מיותרת אבל אחרי שבכמה אירועים הוצגו קטעים ללא כתוביות (או עם כתוביות לאנגלית) אני חייב לוודא (סורי אבל ההנחה שכולם בקהל גיקים ולכן כולם שולטים באנגלית כי הם בטח קוראים קומיקס בשפת המקור מגיל 5 לא נכונה).
שאלה רלוונטית בהחלט, וכן, יהיו כתוביות בעברית.
(ל"ת)
ניקולס וינדינג רפן מעצב בקולנוע
הצילום, התאורה, התפאורה, הפסקול המחשמל והאווירה שיש בסרט הזה מהפנטים ביופיים. הבימוי המחושב והוויזואליות של רפן הזכיר לי מאוד את הבימוי של קובריק ב"עיניים עצומות לרווחה" ו"הניצוץ" (יש לפחות שני רפרנסים ואזכורים לסרטי קובריק בסרט). במהלך הצפייה ניסיתי לנתח כל פריים ודיאלוג במחשבה על סופו והכל נרמז בהתחלה שלו. "דרייב" היה מעולה, "רק אלוהים סולח" היה איטי מאוד בסגנון, אבל זה משהו אחר, מעורר חושים ומצמרר, יפה ודוחה, כאחד. מומלץ למי שאוהב את סגנון הבימוי, אבל לא לכל אחד.
משעמם
יפה מאוד? כן, אולי. אבל רפן מצטייר יותר כגרסת הארט-האוס של סניידר: פריימים מעוצבים נהדר, סיפורים… לא משהו. חלק יותר טובים, חלק פחות (ורפן כנראה במאי יותר טוב מסניידר – עוד לא השלמתי את החלק הראשון של הפילמוגרפיה שלו)
כי למרות כל הזוועות שהיו על המסך, לא היה אפשרי בשבילי כמעט שיהיה לי אכפת. הסרט לא מספיק קאמפי בשביל שאהנה מהקיצוניות שבו, ללא דמויות כך שהוא לא מאפשר שיהיה לך אכפת ויותר מדי מציצני כדי שאני אנסה לגייס אנרגיות להסביר לעצמי למה הסרט בעצם טוב או מעניין.
אז נשארתי עם אחת מהתגובות הגרועות שיש להגיד בביקורת כי היא פשוט כל כך סובייקטיבית – שיעמום. הסרט הזה שיעמם לי את הצורה. כמו גרסה "רצינית" של מסיבת נקניקיות שחושבת שאם יקרו מספיק דברים קיצוניים על המסך אז זה נותן נקודות לסרט. לא, בעצם – אני יודע – כמו גרסה גרועה ומשעממת של ספרינג ברייקרס.
אם כן, אז מבחינתי הוא נכשל בגדול
כי הסרט אומנם יפה אבל לא הייתי מקרב אותו לרשימת "הסרטים היפים ביותר שראיתי".
גם אלה פאנינג וגם הסרט עצמו לא מכוערים אבל הם לא מאוד יפים או בולטים. השימוש בצבעים של "סינגל מן" או אלמדובר או "סוספיריה" היו הרבה יותר מעניינים מהיופי המשעמם והבנאלי-משהו שהוצג לי ב"דוגמניות ושדים".
אם סרט רוצה להיות ניהיליזם מוחלט שחוגג את היופי, אז הוא צריך באמת להעתיק נשימה ובשבילי הוא פשוט לא עשה את זה.
מהפנט ומשעמם
את העלילה אפשר לספר בארבע שורות, הדמויות רדודות ובנאליות, אין שום דבר חדש בתוכן.
ועם זאת זה סרט שפשוט מעניין להסתכל עליו. כמו שבוהים באש.
קשה לי להחליט אם פס הקול מוגזם מדי או שדווקא מצליח לשנות את אווירת הסרט באופן מדהים. יש ממש דיסונסס בינו לבין הצילום.
ספוילר קטן לסרט:
חבל על התרגום בעברית. באנגלית רק לקראת סוף הסרט מבינים שזה בעצם השם של הרשע בסיפור.
וואו, הבחנה יפה.
קראתי ושוחחתי לא מעט על הסרט ולא יצא לי להיתקל בפרשנות הזאת עדיין. מעניין בהחלט.
לא קורה כלום בסרט הזה. פשוט כלום.
80% מהזמן בסרט אנשים מסתכלים על אנשים או על השתקפויות של עצמם או על סמלים שמרחפים בחלל, זה כנראה אמור להיות מאוד עמוק אבל לא תואם להגדרה של 'עלילה'.
10% מהזמן דמויות שוטחות בפנינו את המניעים שלהן, שמסתכמים ב "אני יפה" "היא יפה"
ואז ה 10% הנותרים הן סצנות כאילו חתרניות שנועדו לפצות על כך שלא קורה שום דבר בשאר הסרט באמצעות אלימות, סקס, אלימות סקסית, סקס אלים וכו'.
ואם מישהו יגיד לי שהסרט ריקני כדי להמחיש לנו את הריקניות שבעולם היופי, אני אנגח בו.
אני לא חושב שזאת בהכרח הנקודה
הסרט העביר לך מה שהוא מתיימר/רוצה להעביר? ז"א – לא משנה אם ידעת את זה לפני כן או לא, אם המסרים עברו דרך הסרט לדעתי זה די והותר.
זה לא שהסרט מציג באנר של 'עולם הדוגמנות הוא הבל (היופי)' וזהו, ישנו תהליך ודברים שמשתנים/מחמירים/מתקצנים בהדרגה.
לי באופן אישי זה היה מאוד אפקטיבי ומזעזע (היינו הך…)
כן, לעזעזל עם פואטיות ויזואלית! לעזעזל עם הניסיון לחוות קונפליקט שלא באמצעות אלמנטים ספרותיים!
לא נראה שהיא יצאה נגד פואטיות ויזואלית ככלל
אלא כנגד "דוגמניות ושדים" בפרט.
הוא יצא כנגד הסגנון של הסרט
שהוא סגנון שמקדש קודם כל סיפור ויזואלי, שמועבר באמצעות מקסימום אימגים ומינימום מילים – ולא עלילה לוגית או מעמיקה.
זה עניין של לקבל נקודת מבט
אם אתה ניגש אל הסרט בנקודת מבט שהעלילה צריכה להיות הגיונית, הדמויות עמוקות ואנושיות, אווירה ריאליסטית, אז ברור – זה סרט גרוע, אתה לא מחדש שום דבר. אבל אם אתה מקבל נקודת מבט אסתטית, שבהם הדמויות הן רפליקות של ביקורת חברתית, שהקונפליקט פועל יותר כמאבק בתוך התת מודע – אי רציונלי ואלים, ולא כמאבק ריאליסטי – אז אתה יכול לבחון את הסרט כמה שהוא באמת, ואני מבטיח לך שתיהנה ממנו.
לא הייתי מבטיח דבר כזה
(הסרט שעמם אותי בכל מובן שלו, כולל אסתטי-תת-מודע)
כן ברור, מטופש להבטיח דבר כזה
זה היה יותר עניין של רטוריקה.