מדעי החלום

מאת
Nimrod
– פורסם ב 27 באוקטובר 2006Posted in: ביקורות

במקור: The Science of Sleep
תסריט ובימוי: מישל גונדרי
שחקנים: גאל גארסיה ברנאל, שרלוט גינסבורג, אלן שאבא, מיו מיו

הסצנה הפותחת את 'מדעי החלום' מתרחשת באולפן טלוויזיה, במהלך צילומה של תוכנית אירוח. המנחה, סטפן (גאל גארסיה בארנל), יוצא מגידרו כדי לבדר: הוא מרביץ סולו תופים קטן, ובלי שהות קופץ לאורגן כדי לסלסל שניים-שלושה אקורדים, מפלרטט עם הצופים, ואפילו טורח לכוונן את המצלמה שמוצבת מולו. אבל במקום מונולוג משעשע על פליטות הפה של בוש, סטפן נסחף להירהור נוגה על מות אביו, והאווירה הליצנית של השידור מתחלפת בטון עגמומי. בשלב הזה אפשר להבחין שלא עסקינן כאן בתוכנית אירוח סטנדרטית: סטפן לבדו באולפן, וחסרונם של סלבריטאים טורד את המנוחה. אולם העובדה שכל הסט, מן המכתבה ועד המצלמות, עשוי מקופסאות קרטון, היא שמסגירה את טבעה החלומי של ההתרחשות. סטפן, מסתבר, מארח אותנו בתוך הראש שלו. ואכן, מה שעובר שם עומד במרכז 'מדעי החלום'.

העלילה פשוטה: סטפן, אמן מוכשר בשנות העשרים לחייו, שב לפריז אחרי מות אביו, וחוזר לגור בדירת ובחדר ילדותו, כולל המיטה הצרה על מידותיו. אמו מסדרת לו מישרה מבטיחה בפירמת פירסום, אלא שהמישרה מתגלה כעבודת הדבקה טרחנית ומשעממת, והפירמה – כמשרד דחוס בעל גוונים קפקאיים. שם מתוודע סטפן לגאי (אלן שאבא), רווק מזדקן ותאב-חיים שלוקח אותו תחת חסותו. במקביל, עוברת לדירה מולו סטפני הענוגה והמלנכולית (שרלוט גינסבורג הענוגה והמלנכולית). מיד ניצת ביניהם זיק יצירתי, והם מעמידים בחלל דירתה של סטפני מיצגי אמנות זעירי-אנפין ומקסימים: תיבת נוח בה נטועים עצים, ים צלופן וענני צמר-גפן. השאלה הדחופה היא האם סטפני וסטפן יהיו, האם יוכלו להיות, יותר מידידים?

אך אם המציאות האובייקטיבית נדמת כפשוטה למדי, הרי נפשו של סטפן מסובכה כפקעת חוטי צמר שהחתול נטש בחוסר עניין. סטפן הוא אחד מאותם עלמים רגישים וחולמניים, על גאויות היצירה ושפלי המבוכה שלהם. סטפן חולם, והוא חולם בכוח, במרץ, במאמץ רב. הוא חולם בשנתו וחולם בהקיץ, וחלומותיו הולכים ומתפשטים ומאכלסים את ימיו. כפי שמעידה הסצנה הראשונה, מישל גונדרי, יוצר 'מדעי החלום', מעניק מעמד שווה, אם לא מועדף, לחלום על פני המציאות.

מרכיבים איכותיים, יאמר לכם כל מורה מנוסה לאמנות, הם תנאי הכרחי להצלחתו של המוצר המוגמר. 'מדעי החלום' צרוף כולו מחומרים בלאדי. גאל גארסיה בארנל מקסים בפרצי ההתלהבות שלו ושובה לב בחששנותו. בחליפה הסגולה ומרובעת הכתפיים שלו הוא נראה כמו הנסיך הקטן: טעון בכריזמה ילדותית, תמים ומבולבל. שרלוט גינסבורג עושה כאן את מה שהיא עושה הכי טוב – היא כל כולה אומרת פגיעות ורוחב לב, מטון דיבורה הרך והשקט, דרך שפת הגוף ההססנית וכלה בסודריה הצמריריים. אלן שאבא הוא הפתעה נעימה: הדמות שהוא מגלם, על אף המימד הקריקטורי הבולט שלה, היא כמו עוגן של פרקטיות בין עפיפוני \הדמויות האחרות. גאי הוא החזיר השובינסטי הכי חמוד, הליצן הכי אבהי והאשמאי הכי מתחשב שתזכו להכיר.

מכיוון שהמציאות של 'מדעי החלום' נשקפת דרך מסכי עיניו של סטפן, ומכיוון שהוא אמן של חומרי רדי-מייד ומה-שבא-ליד, מחלקת העיצוב של גונדרי עבדה שעות נוספות, וההשקעה ניכרת. ל'מדעי החלום' יש מראה מאוד ייחודי, שניתן לסכמו בארבע מילים: בתיה עוזיאל על אסיד. ככל שמתקדם הסרט, סוסי בד עם עיני כפתורים, מכונות כתיבה בעלות רגלי עכביש, עיר של עיסת נייר ומכוניות קרטון, הולכים ומשתלטים על המסך לקצבה המדוד של אנימציית סטופ-מושן. העיצוב הנפלא של הסרט לא נועד רק כדי להשוויץ; בעזרת האמנות היומיומית והפשוטה הזו, גונדרי מצליח ליצור אווירה פלאית ושגרתית כאחד, ובעזרתה לאפיין במדויק את הלכי הרוח של גיבור שאינו יודע להגיד את אשר על ליבו.

באופן מפתיע, מדובר בסרט מצחיק להפליא. יש בו קצת קומדית טעויות, כאשר סטפן נאלץ להעמיד פנים שהוא לא השכן של סטפני, חופן של סלפסטיק גמלוני והומור פסיכודלי בקטעי החלום, ואתנחתא קומית מהאסכולה הישנה בדמותו של גאי, החרמן הפרגמטי. ובכל זאת לא מדובר כלל בקומדיה, אלא בסרט עצוב עם חזות משעשעת, כמו קרקס אחרי שכיבו את האורות. 'מדעי החלום' הוא סרט עצוב משום שהוא סובב סביב דמות שאינה יכולה, או אינה רוצה, להתבגר, ומשום שעודף של חלומות, כמו עודף של ממתקים, אינו דבר רצוי.

גונדרי, שכתב הפעם גם את התסריט, עוזב את מושכות הסרט ומניח לו לרוץ לבד. נאמן לגיבור שלו, גונדרי לא טורח ליצור הפרדה ברורה בין דמיון ומציאות. ככל שהסרט מתקדם, הוא כולא את עצמו בעולם הדימויים והאסוציאציות הפרטי של סטפן, והשפה הקולנועית מתחילה להשתבש: העלילה קופצת קפיצות תמוהות, והדמויות מקבלות החלטות לא ברורות ומרגיזות. בדרך כלל חלומות קולנועיים מתפקדים כמו הערת שוליים לעלילה הראשית: שם יכול היוצר להרשות לעצמו להתפרע, כל עוד הוא מבהיר איפה החלום מתחיל ונגמר. במקרה שלנו, לעומת זאת, עצם ההבדלה בין מה שקורה לסטפן באופן אובייקטיבי ומה שסטפן חווה הולכת ונעלמת מהמסך. הסרט, שבתחילתו מזכיר מאד קומדיה רומנטית, הולך ומשתנה למשהו שקשה מאד לאפיין – אבל אם אפשר היה להסריט את הלא-מודע שלנו, הוא בטח היה נראה כמו 'מדעי החלום'.

הבחירות של גונדרי עלולות לעצבן צופים רבים, אבל לזכותו יאמר שהסרטים שלו תמיד נשאו חותם אישי מובהק. אי אפשר לקטלג אותם; הם פשוט "סרטים של גונדרי". לכן לא הופתעתי מהאווירה הכמעט אוטיסטית של 'מדעי החלום'. מדובר, בעיניי, בהתפתחות הגיונית מבחינתו של גונדרי: במקום לגולל עלילה על הסתבכות נפשית, הוא פשוט מתאר אותה. אם בוחרים לראות כך את הסרט, כדיוקן עדין ומתוחכם של מצב נפשי, הרי מדובר באחד הסרטים הכי יפים וחכמים של השנה. מי שלא יתחבר לראש של גונדרי עשוי להתייאש מחוסר הקוהרנטיות ומהיעדר תשובות לשאלות העלילתיות. אבל אם אהבתם את סרטיו הקודמים של גונדרי, כדאי, בכל זאת, לתת ל'מדעי החלום' סיכוי.

תגיות: