ביקורת: פיגומים

אשר לקס מתבזבז בבית הספר. לא, לא כי הוא צריך לקפוץ שבע כיתות וללכת לעתודה אקדמית, אלא כי אף אחד לא מבין מה הוא בדיוק עושה בבית הספר – כולל הוא עצמו.

אשר, בן 17 שהלימודים עוד פחות בראש מעייניו מאשר בן 17 ממוצע הוא בנו של מילו, קבלן פיגומים, שמחכה כבר שהעסק שלו יהפוך להיות 'מילו לקס ובנו', ולבסוף 'אשר לקס פיגומים'. הוא בנה את עצמו בידיים, ובנו מגלה סימנים שהוא טוב בעבודה שלו. ומכיוון שמילו עומד להיכנס לניתוח שישבית אותו מעבודה למשך כמה זמן, חשוב לו מאוד שאשר ישתלב בעבודה, ויפסיק לבזבז את הזמן בבית הספר, שממילא לא עוזר לאנשים כמוהו. לימודים זה בשביל כל מיני ילדי שמנת, לא בשביל בן של מילו; בן עם שרירים של פיגומים, ולא של מכון כושר. ולכן זה גם מאוד מרגיז את מילו כשהוא רואה פה ושם את הבן שלו מנסה ללמוד במקום לעבוד.

גם בית הספר שבו אשר נמצא – 'לומד' נראית לי מילה מוגזמת – מחכה שאשר יסיים כבר. הוא חלק מהכיתה המיוחדת, שבה נמצאים כל מי שהתעודה היחידה שמצפים מהם להשיג היא תעודת לידה. למעשה, יש כנראה רק מישהו אחד בבית הספר שמאמין באשר וחבריו: רמי, המורה לספרות. הוא מנסה ככל יכולתו להפוך את הספרות לרלוונטית לתלמידים, גם אם זה בא על חשבון חומר הלימודים לבגרות. הוא מנסה לספר סיפור; לדבר על המשמעות; לעסוק במה שהסיפור אומר על החיים, ולאו דווקא במבנה, בסגנון ובאמצעים הספרותיים הנדרשים כדי לעבור את הבגרות (נראה שאף אחד בבית הספר לא שם לב לזה. בכלל, נראה כאילו רמי הוא המורה היחיד שממש נמצא עם הכיתה).

ואיפה אשר בכל הסיפור הזה? מה הוא רוצה לעצמו? שאלה טובה. גם הוא לא באמת בטוח. מצד אחד הוא רוצה מאוד לעבור את הבגרויות (קצת כדי לא לאכזב את המורה רמי, כך נראה), גם אם ברור שהמשימה תהיה כמעט בלתי אפשרית. מצד שני אשר לא רוצה לאכזב את אבא שלו, והוא צריך לדאוג לו – בפרט על רקע הניתוח, ועל רקע העובדה שאמא של אשר לא בסיפור כי היא עזבה את הבית לפני שנים. מצד שלישי, מילו הוא לא בדיוק אבא אידיאלי – הוא אבא חונק מאוד, שלא מאפשר לאשר כמעט שום עצמאות; הוא יודע מה אשר צריך לעשות, ולא מעניין אותו בכלל מה אשר רוצה לעשות. בניגוד אליו, המורה רמי לא יודע מה אשר צריך לעשות, אבל מעניין אותו, במידה מסויימת לפחות, מה הוא רוצה לעשות. ובתוך כל זה, אשר פוזל לעבר נערה מאחת הכיתות המקבילות, גם יפה וגם מוצלחת וגם מבינה על מה המורה רמי מדבר ומה כתוב בחומר הלימודים, הרבה בניגוד לאשר. בחורה שאולי לא בדיוק מי שתפזול בחזרה לעבר הבן של קבלן פיגומים.

"פיגומים" הוא סיפור התבגרות (בערך) של אשר הנופל בין שתי דמויות אב, ששתיהן סובלות מחולשות שמתעצמות ככל שהסרט עובר. פה ההצלחה שלו, ופה גם הכישלון שלו.

השחקנים של הסרט טובים מאוד, והם חלק גדול מההצלחה שלו. באחת הביקורות קראתי שחלק מהשחקנים אינם שחקנים מקצועיים ולא הייתי משער את זה. במיוחד ראוי לציון השחקן הראשי (אשר לקס. כן, זה אותו השם כמו של הדמות הראשית), שבהחלט משכנע בתור בן טיפש-עשרה מגושם ולא מאוד מבריק שמנסה לפלס לו דרך בעולם. מסביבו יעקב כהן (מילו) ועמי סמולרצ'יק (רמי) עושים גם הם עבודה נהדרת. אפשר לומר כמה דברים רעים על סצנות בנוכחות מורה מסוימת, שהיא קריקטורית מדי, אבל בסך הכל הדמויות נראות אמינות, והסרט מעביר היטב את הבלבול והמגושמות שמלווים את חיי התיכון אצל לא מעט אנשים, וברור שהבמאי אוהב את הדמויות שלו. גם סצנת הסיום טובה מאוד, גם אם צפויה, וגם אם לדעתי הסרט נקטע קצת מוקדם מדי; הצילום מוצלח, ועל המוזיקה אין לי משהו מיוחד לומר. ובנוסף, לחובבי ספרות הסרט הוא חגיגה גדולה: ניתוח, דימויים ואמירות על מקומה של הספרות, ועיסוק בלא מעט יצירות ספרות חשובות, לפחות כמדומני יותר ממה שאני למדתי בתיכון.

אבל, למרבה הצער, משהו תקוע. אשר משכנע טיפה יותר מדי בתור הטינאייג'ר, וככה הייתה לי הזדמנות להיזכר שבניגוד לסרטים הוליוודיים מסויימים, בגיל התיכון לא כולנו היינו אלופי הפאנצ'ליינים ולא כולנו הגבנו למאורעות בנאומים שנכתבו בידי כותבי נאומים ובחשיפת רגשותינו העמוקים. רבותי, אנחנו מדברים על תיכוניסטים. לא לכולנו היו רגשות עמוקים!

וגם לאשר אין. הוא לפעמים יכול להתפרץ באלימות בצורה לא הגיונית; הוא יכול פה ושם להבריק; הוא עובר מאכפתיות לאי-אכפתיות במהירות; הוא יכול לחזר בצורה מגושמת וכנראה לא יעילה, וכל זה מאוד אמין, אבל פשוט לא מספיק מעניין. אשר לקס שחקן מצויין, שמשחק דמות שנמצאת בסיטואציות עם פוטנציאל אבל היא לא מעניינת מספיק כדי להפיק מהן את אותו הפוטנציאל. ויותר מזה, באחת מסצנות המפתח של הסרט, הסרט נוטש את ההיגיון לטובת סדרת פעולות מטופשת וחסרת אחריות בעליל, כל זה בלי הצדקה של ממש. זה לא שכל תיכוניסט הוא סמל ההיגיון – היי, באחד המחזורים מעלי בתיכון מישהו חגג מאורע בזריקת רימון הלם לאנשהו – אבל עדיין, ההיגיון שמנחה את סצנת המפתח הזו נראה לקוי, והתגובות של הדמויות עוד פחות אמינות מהתנהגותו של הגיבור בסצנה הזו.

אז הסרט אינטליגנטי רוב הזמן, השחקנים מצוינים, והפוטנציאל בהחלט קיים אבל הדמות הראשית פשוט לא מספיק מעניינת בעיני. אמינה, בהחלט – אבל אמין ומעניין זה לא תמיד אותו דבר. בסופו של דבר, "פיגומים", כמו הגיבור שלו, היא יצירה עם הרבה פוטנציאל שמסתתר מתחת לפני השטח אבל לא תמיד יוצא. הוא סרט מוצלח וראוי לצפייה; אבל הוא היה יכול להיות יותר מוצלח לו הדמות הראשית הייתה, ובכן, קצת פחות תיכוניסטית.