מהלומה קשה נחתה היום (ג') על הקולנוע הישראלי, שאיבד בטרם עת את אחת מהכוכבות הגדולות שהיו לו מאז ומעולם – רונית אלקבץ. השחקנית הנערצת הלכה לעולמה בגיל 51 אחרי מלחמה ארוכה במחלת הסרטן. מותה מגיע בתום שנתיים נהדרות מבחינתה, עם הזכייה בפרס אופיר כבמאית "גט – המשפט ויויאן אמסלם" ב-2014 – אותו יצרה עם אחיה ושותפה ליצירה שלומי אלקבץ, ומועמדות הסרט לפרס גלובוס הזהב, שלקח את השניים לטקס בלוס אנג'לס בתחילת 2015. בטקס פרסי אופיר בספטמבר האחרון, העניקה לצוות הסרט "באבא ג'ון" את פרס הסרט הטוב ביותר.
אלקבץ היתה השחקנית המצליחה ביותר בישראל בשני העשורים האחרונים, עם שלל הופעות מבריקות בלא מעט סרטים חשובים בתולדות הקולנוע המקומי – בהם "שחור" של שמואל הספרי (1994), "חתונה מאוחרת" של דובר קוסשווילי (2001), "עליה" של עמוס גיתאי (2003), "אור" של קרן ידעיה (2004), "ביקור התזמורת" של ערן קולירין (2007), וכלת הים" של ידעיה (2009). היא אף זכתה בשלושה פרסי אופיר כשחקנית הטובה ביותר על השתתפותה בשלושה מהם: "שחור", "חתונה מאוחרת" ו"ביקור התזמורת" – שיא זכיות אותו חולקת עמה דאנה איבגי החל מ-2014.
אל שלל עיטוריה הצטרפה כאמור ב-2014 הזכייה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר על "גט" שיצרה עם אחיה שלומי, ועליו היא גם היתה מועמדת על תפקידה כגיבורת הסרט ויויאן אמסלם, הנאבקת להשתחרר מזרועות בעלה והממסד הרבני התומך בו. את דמותה של אמסלם גילמה אלקבץ גם בשני הסרטים הקודמים שביימה ביחד עם שלומי "ולקחת לך אישה" מ-2004 ו"שבעה" מ-2008 (גם עליהם היתה מועמדת לפרס אופיר לשחקנית הטובה). "גט" חתם את הטרילוגייה, אך בראיון ל-ynet טענה אלקבץ: "בראש שלנו ויויאן ממשיכה לחיות ויש לנו כבר סרט רביעי וחמישי. אולי בעתיד נשוב אליה".
ציטוט מ-ynet.
אין לי שום דבר חכם להוסיף.
*אין מילים*
באופן אישי ראיתי באירוע לפני כמה חודשים והיא נראתה מצוין. היה גם את מקרה הראיון הידוע לשמצה שהיה לה בערוץ 2 גם לא מזמן וגם שם לא היה אפילו סימן קטן שהייתי יכול להצביע עליו שהיא חולה. אז כן, אני די בהלם מהעניין. למרות הסגנון הגותי הלבקני שהיא אימצה, היא היתה אחת הנשים היותר "חיות" שראיתי/יצא לי להכיר. ועוד ללכת בגיל כזה?! פשוט עצוב.
אם כבר הודעה שבטעות תשוכפל 8 פעמים
אז הודעה כזו על שחקנית כזו. עצוב.
:-( עצוב מאוד. יהי זכרה ברוך!
(ל"ת)
צער ועצב גדולים. היא העשירה את חיינו ותרבותנו.
כלכך עצוב,
יהי זכרה ברוך!
עצוב נורא
באמת הייתה מדהימה.
היו כאן שחקנים טובים ממנה. לא היו שחקנים גדולים ממנה.
Au revoir, Viviane
מה זה אומר בעצם?
(ממש ניסיתי להבין לבד)
הצרפתית? "להתראות ויויאן".
(ל"ת)
דווקא הצרפתית היה מובן, אבל את העברית ממש לא הבנתי.
איזה שחקניות בעצם היו יותר טובות ממנה? יש הרבה שחקנים מוכשרים ישראליים אבל לא יודע אם יש מישהן שהייתי אומר עלין שהוא טוב יותר, אולי הייתי אומר באותה ליגה (דאנה איבגי לדוגמה). ומה ההבדל בין התואר טובים לגדולים. הכוונה בגדולים היא לזה שהם יותר מפורסמים, שיש להם star quality?
כתור מישהו שממש לא התחבר לסגנון המשחק ה"!!!" שלה
יש לא מעט שחקנים שהיו טובים ממנה לאורך השנים – בתפקידים קומיים, רציניים ובין לבין.
מכיוון שאני חושב שהעט המרקד יודע שיש גם מפורסמים יותר, אני חושב שהכוונה היא ש"גדולים" במובן של משחק מוגזם שצועק "אני משחק עכשיו!!!" שנותן תחושה שאתה צופה בכוכב קולנוע בסצנה גדולה של שחקן קולנוע – זה לא היה בארץ. בכלליות, הקולנוע בארץ נמנע מקטעי "משחק!!" גדולים שכאלה של משחק דרמטי מלא בצעקות מוגזמות וכעס אבל רונית אלקבץ עשתה קריירה מסצנות כאלה- כל המשחק שלה ב"גט" היה כזה.
אני פחות מתחבר למשחק הזה, הן בארץ והן בחו"ל – אבל אין ספק שהוא יכול לעבוד בצורה נהדרת.
אישית, התחברתי יותר לאלקבץ כשהיא משחקת דמויות יותר מינוריות כמו ב"ביקור התזמורת", אבל זה כאמור כבר טעם אישי.
ואם נמשיך לפרשן מישהו שיכול לפרשן בעצמו
גם אני לא התחברתי כל כך לסגנון המשחק שלה, אבל אין הרבה שחקנים שהם כל כך אייקוניים, כל כך בולטים. באופי שלה, בבחירות שלה, בסגנון שלה. לטוב ולרע.
כשראית משהו של רונית אלקבץ ידעת שהוא של רונית אלקבץ.
זו לפחות התחושה שלי.
ההגדרה לשחקן טוב (מבחינתי) הוא שחקן שיוצא מעורו -
אפשר לראות שנוח יותר לג'וזף גורדון לוויט להיות ההיפסטר המאוהב, אבל אתה עדיין לא יכול לראות יותר מדי נקודות דמיון בין מי שהוא ב"עור מסתורי" למי שהוא ב"עשרה דברים שאני שונאת אצלך". כנ"ל הית' לדג'ר בתור הג'וקר מול הית' לדג'ר בתור הקאובוי המאוהב, חואקין פיניקס שחזר שרוט ממלחמת העולם השנייה ומצא מזור לכאביו בכת ביזארית מול חואקין פיניקס שמתאהב במערכת הפעלה ממוחשבת, או דאנה איבגי, מש"קית הדואר הממורמרת מול דאנה איבגי, החיפאית בעלת הפיגור השכלי או דאנה איבגי שמאלצת את רועי כפרי לבצע מין אוראלי באמפייר סטייט בילדינג.
לעומת זאת, אלקבץ בדרך כלל אותה דיווה. ויויאן היא אמזונה מלאת פאתוס שמדברת כמו חנה רובינא מרוקאית – וזה אדיר. לא היו בישראל נשים כאלה (רובינא מתה כמעט 20 שנה לפני שאני נולדתי, ככה שגם אם הן היו, דרכי ודרכיהן לא הצטלבו). הסרט הראשון שראיתי ובאמת אהבתי היה "שיקגו", שכל כולו הוא חגיגת המושג "דיווה", והוא זה שלימד אותי לאהוב את הדמויות האלה: אותן גיי אייקונז שלובשות שמלות פאר ומדברות כאילו שייקספיר כתב אותן במקור וכל תנוחה שבה הן בוחרות להתיישב בנויה כפוזה לשער של ווג. מעטות הן השחקניות שמצליחות to pull it off בצורה שתישאר חקוקה לצופה בזיכרון כמו שצריך, ואלקבץ הייתה היחידה שראיתי, בישראל, שמצליחה לעשות את זה. הנוכחות שלה מול מצלמה הייתה משהו שלא רואים בכל מקום – לפעמים זה היה נדמה כאילו זו פאדיחה שמיימית שהיא נולדה בב"ש של שנות השישים ולא באירופה של תחילת המאה ה-20, בזמן כדי לעמוד בשורה אחת עם גארבו או דיטריך. עכשיו, כל אותן שחקניות, כל אותן דיוות שיצא להן להפנט אותנו עם הקלוז-אפים שלהן בשחור ולבן, היו שחקניות גדולות, אבל הן לא מה שבהכרח הייתי מכנה שחקניות טובות, פשוט כי הן היו מאוד מקובעות בנישה שלהן. ורסטיליות היא אחת התכונות שאני הכי מעריך בשחקן, ורונית אלקבץ, כמו אותן נשים שלו היינו חיים בעולם מושלם, הייתה איתן באותה ליגה, לא הייתה ורסטילית. היא תמיד הייתה גדולה מהחיים. היא לא נדמתה, לי לפחות, כבת אנוש רגילה, אלא כדמות – וזה לא משחק טוב. אבל כשהוא מבוצע נכון (ואת זה אלקבץ ידעה לעשות), זה משחק גדול. שזה לא פחות ראוי להערצה.
ומה שהיה מיוחד בה הוא שהיא נתנה את אותן איכויות גדולות מהחיים לדמויות שבדרך כלל לא זוכות לכבוד הזה – ויויאן היא כולה ספרית מהקריות. לא הליידי מקבת. אבל בגילומה על ידי אלקבץ, היא קיבלה את הג'סטות האלה של דמות קולנועית גדולה מהחיים. וזה החסד הגדול ביותר שלה – לתת לנו, האנשים הרגילים, להרגיש שאנחנו יכולים גם להיות עצומים, כמוה.
תודה על ההסבר :)
(ל"ת)
זה לקח זמן, אבל - שתי דוגמאות סותרות, בעיניי, למה שאמרת:
חתונה מאוחרת, וביקור התזמורת.
בשניהם, שהם סרטים שכוונו מלכתחילה להיות סרטים קטנים על אנשים פשוטים ורגילים, היא משחקת אישה רגילה שלא ממש זכורה לי כאמזונה הדיוותית כמו שאתה מתאר אותה כאן (שאכן היה טייפקאסט מובהק שלה לאורך הזמן). זה היה מזמן אז הזיכרון שלי משניהם לא מדהים, אולי בחתונה מאוחרת היא היתה קצת יותר לוחמנית (עם מה שקורה שם, זה די מובן גם אם זו לא היתה היא), אבל בביקור התזמורת היא היתה אישה פשוטה, רגילה לגמרי ובודדה שגרה בעיירה שכוחת אל, וכמהה למגע ותשומת לב. זה הכל – ממה שאני זוכר.
ובלי שום קשר, עצוב לי מאד על לכתה. שחקנית מעולה וקול ייחודי בנוף הקולנוע בארץ, וכנראה שהטייפקאסט שלה שיקף את האופי שלה באמת – אישה חזקה ודעתנית, שלא חוששת לומר את דעתה.
הממ...
כבוד המתה והכל, אבל מותר להיות קצת ביקורתית?
מה שטוב ב"גט" זה לא המשחק של אלקבץ. זה בעיקר הצילום. באופן כללי, לי נראה שהאובר-דרמטיות שלה ושל הסרטים שלה מתאימה יותר לאירופאים מאשר לישראל, ומנגנת בעיקר על רגשות האשם של הצרפתים לגבי מרוקאים. אי אפשר לומר שהתחברתי.