ושוב, השאלה היא למה. "רומיאו ויוליה" הוא אחד הטקסטים המוכרים והמבוצעים ביותר שנכתבו אי פעם. אז עכשיו יש עוד ביצוע שלו בבתי הקולנוע. אוקיי, אבל אכפת לכם רק לומר למה? למה דווקא עכשיו? למה דווקא המחזה הזה? מה ה"רומיאו וג'ולייט" הזה מביא לשולחן שלא היה בשום גירסה אחרת?
בניגוד ל"רומיאו+ג'ולייט" של באז לורמן, ל"נומיאו ויוליה", ל"טרומיאו ויוליה" וכמובן ל"סיפור הפרברים", הסרט החדש לא מביא איתו גימיק. הוא לא מעדכן את הטקסט או העלילה, לא עוסק בו באופן מודע לעצמו, לא מבצע את הטקסט באמצעות ארנבים ואפילו לא מזיז אותו מהמקום והתקופה שבהן התרחש במקור. אלה פשוט רומיאו ויוליה, נאמנים למקור. הטקסט של שייקספיר נשאר כאן ללא שינוי של ממש (אבל, כמובן, עם קיצורים).
לא שזה רעיון רע. בעולם של היום, רוב הסיכויים שתראו מאתיים פארודיות, חיקויים ויצירות מושפעות מכל טקסט סופר-קלאסי לפני שתראו את המקור. כל אחד שמע על רומיאו ויוליה – הם היו מאוהבים ומתו, או משהו, לא? – אבל הרבה מאוד אנשים לא יודעים מה בעצם היה הסיפור שלהם, אלא אם כן הם תפסו את הגירסה עם ליאונרדו דיקפריו וקלייר דיינס. אז אין רע בלראות פעם את הסיפור כפי שהיה לפני שהתחילו להריץ עליו ממים.
ובכן, מה מלמדת אותנו צפיה מחודשת ב"רומיאו וג'ולייט"? בעיקר שרומיאו וג'ולייט הם שני ילדים בלתי נסבלים. הם רואים זה את זו במסיבה ומיד מחליטים שהם אוהבים זה את זו לנצח בעוצמתן של מיליוני שמשות, אהבה נצחית שתהדהד לאורך כל הדורות כולם, לא מעלים על דעתם לחיות זה בלעדי זו, מוכנים להפוך את העולם בשביל לממש את אהבתם… כל זה. חלק גדול מהסרט עובר בהצהרות אהבה הדדיות. אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך יותר, אני אוהב אותך הכי בעולם, אני אוהבת אותך עוד יותר הכי בעולם. לא, את. לא, אתה. שייקספיר כתב את זה יותר טוב, כמובן, אבל בתרגום לסמסית מדוברת, חלק גדול מהטקסט הופך לשמופי הכי מעצבן בעולם, ורק מבהיר עד כמה לשני הילדים האלה אין מושג על מה הם מדברים. סלח לי, רומיאו, האישה הזאת שאתה טוען שהיא אהבתך לנצח נצחים, מה בדיוק אתה יודע עליה? יש לך מושג כלשהו מי היא בכלל? במה היא מתעניינת, מה התחביבים שלה, האם היא צמחונית? מה אם כשתחליטו להעביר חמש דקות בשיחה שלא עוסקת באהבת נצח יוקדת יתברר פתאום שהיא מעריצה את ג'סטין ביבר, גם אז תישבע שלא למוש מצידה?
כל זה היה יכול להיות מוצדק אילו רק צמד האוהבים הנצחי היה משכנע יותר. לרוע המזל, דגלאס בות' והיילי סטיינפלד (שהיתה נפלאה ב"אומץ אמיתי") לא מצדיקים את ההשתפכות. בתקופתו של שייקספיר לא היו קלוז-אפים: המחזות שלו נועדו שיסתכלו עליהם מרחוק. לא יכולת לראוות את הרגשות בפניהם של השחקנים, אז הם נאלצו להביע אותם במילים. הרבה, הרבה מילים יפות. בקולנוע כל תנועת גבה מוקרנת על גבי חמישה מטר, לכן קיימות גם מחוות שקטות, יש אפילו סצינות ללא מילים – אז לדבר זה לא מספיק: אנחנו צריכים לראות ולחוות את התשוקה הבוערת, לא רק לשמוע אנשים מדברים עליה. סטיינפלד ובות' למדו את הטקסט ויודעים לומר אותו באינטונציות הנכונות, אבל שום ניצוצות לא מורגשים בינהם.
כמה מהשחקנים המבוגרים מביאים קצת יותר אנרגיה לתמונה: דמיאן לואיס בתפקיד אביה של ג'ולייט, ופול ג'יאמטי בתפקיד הכומר חסר האחריות, בעל הכוונות הטובות והרעיונות האיומים, מכניסים חיים בטקסטים העתיקים שלהם. אבל זה, כמובן, לא מספיק. הסרט צולם באיזו עיר אירופאית עתיקה עם תלבושות-רנסנס אופייניות וקרבות חרבות, ושום דבר מכל זה לא חורג במילימטר מהסטנדרט שתראו בכל תכנית טלויזיה שמתרחשת בתקופה. המוזיקה מעצבנת, בעיקר כשהיא מושמעת בפול ווליום על גבי כמה מהדיאלוגים מרובי המילים, כאילו בהכרזה "עזבו את הטקסט, זה לא כזה מעניין".
לטובת "רומיאו וג'ולייט", אפילו הגירסה העצלנית ביותר שלו תהיה תמיד טובה יותר מהרבה אופציות אחרות לצפיה בקולנוע. ככל שיהיה שגרתי, לא חדשני ולא מקורי, לסרט יש לפחות תסריט מוצלח (פרי עטו של התסריטאי הצעיר והמבטיח ו. שייקספיר). בשביל ההשכלה הכללית, שווה לראות פעם את "רומיאו וג'ולייט" בלי התחכמויות. זה יעזור לכם בעתיד בחידוני טריוויה, ולהבין על מה בעצם מדבר "שייקספיר מאוהב". אבל אם אתם כבר מכירים את "רומיאו ויוליה/ג'ולייט", לא תמצאו שום עניין בגירסה חסרת ההשראה הזאת. כרגיל, שום דבר לא מחסל אהבה בוערת כמו השיגרה.
פורסם במקור בוואלה
יוליה.. היא רוסיה?
(ל"ת)
פעם היה נהוג לתרגם גם את שמות הדמויות.
(אני בטוחה שיש פה אנשים נחמדים שיביאו דוגמאות מדברים.)
עזוב.. פספסת את הפאנץ'
תכתוב ביוטיוב "שלשיית פרוזק יוליה היא רוסיה", ותבין חח
אם איוקי כותבת "אני בטוחה ש", כנראה שהיא לא גבר.
(ל"ת)
צודק.. מתנצל על הטעות איוקי
(ל"ת)
סולחת.
(ל"ת)
סולח.
(ל"ת)
הדוגמה הידועה (לשמצה)
היא של המתרגם סמולנסקין, שבחר לעברת שמות במחזות של שייקספיר, והביא לנו את רם ויעל, ואת איתיאל הכושי (אותלו).
יצחק סלקינסון הפך את רומיאו ויוליה
לרם וליעל.
יש בביקורת הזאת כל כך הרבה רעיונות טובים
ומפתיע שהתסריטאי (החדש, לא שייקספיר) באמת לא חשב על אף אחד מהם. הרי נער בן ימינו לא היה פשוט מבחין בבחורה יפה ומחליט שהיא אהובתו היפיפיה ושמש חייו לנצח נצחים. צריך קודם כל למצוא אותה בפייסבוק, לבדוק אם היא גרה ברדיוס של 100 ק"מ, שאין לה תחביבים מוזרים, אם היא צמחונית/טבעונית/קרניבורית מושבעת ואם יש לה תמונה שאפשר להשוויץ בה לחברים. אחרי כל זה אפשר להוסיף אותה בווטסאפ, וסביר להניח שאם כבר- וידויים על אהבה יוקדת וכו' (ב200 תווים או פחות) יהיה ניתן למצוא שם, בלי צורך ששני הנאהבים ייתקלו זה במבטו העורג של זה. נראה לי שאם רומיאו ויוליה היו חיים היום הם היו מסוג הזוגות המעצבנים שלא מפסיקים לכתוב זה לזה מילות אהבה על הוול בפייסבוק, עד שכמה חברים מתייאשים ועושים להם אנפרינד.
מילים אלו כשמן בעצמותי! אהה!
הכדור ינוע הלוך ושוב, סרטים יעלו וירדו ועין הדג לעולם ועד!
אהבתי את הביקורת כלפיד האוהב שרפרפים! אלפי מגה בייתים ברשת לא ישוו למהירות שבה אני, אנוכי, בקטע אחר, אהוב אהבתי את הביקורת!
אייכה חייתי את חיי העלובים מבלי לקרוא את רצף האותיות, גיבוב המילים אשר רצדו על מסך מחשבי אשר מיום שנברא לא היה לו רגע אחד של חשיבות עד לרגע זה. לביקורת זו.
אהה!
אהבתיה!
אין ספור פישלייקים הייתי שולח אליך על גבי הרשת המקיפה אותנו
כמספר הכוכבים המאירים את שמי הלילה.
אך אבוי, כוחי דל ואוכל לשלוח אחד בודד – בודד ועצוב כמו חיי לפני רגע קריאת התגובה.
פישלייק אחד פשוט לא מספיק.
(ל"ת)
למה כל הזמן אומרים את זה????????
רומיאו וג'ולייט הוא לא סיפור שאמור להיות מציאותי האהבה של רומיאו וג'ולייט לא אמורה להיות אהבה מבוססת וריאליסטית שמבוססת על תחביבים ותחומי עניין. כל היופי בסיפור הוא בזה שהוא פואטי ומעל המציאות, הם כל כך אוהבים אחד את השני שרק מבט אחד נדרש לכל התשוקה האדירה שלהם. לשאול איך יכול להיות שהם אוהבים אחד את השני למרות שהם לא מכירים זה כמו לשאול איך יכול להיות שארץ לעולם לא קיימת! זה חלק מהפנטזיה של הסיפר לעזעזל!!!!!!!!!! האהבה הלא רציונלית הזאת תורמת למסר של הסיפור: תשוקה יכולה להיות יפיפיה אך הרסנית.
חוץ מזה הם לא כמו זוג מטומטם שחופר בפייסבור כי הזוג סתם רוצה צומי ורומיאו וג'ולייט התאבדו אחד בשביל השני.
בדיוק - זו אהבת נעורים, אהבה ראשונה
הכוח שלה חוצה יבשות והרים ואגמים ואוקיאנוסים, ואין מה לעשות. בגלל זה אני כל כך אוהבת את יוליה, האישה שנשואה לאהבת הנעורים שלי.היא מבינה את זה. בניגוד לכל החברות שהיו לו אחרי ולפניה, ששנאו אותי שנאה יוקדת וכעסו על הקשר בינינו. כלומר, על זה שכשהבנו שאנחנו לא מתאימים, נפרדנו, אבל נשארנו חברים טובים מאוד.
כששאלתי אותה לגבי זה בפעם האחרונה שנפגשנו, היא אמרה שהיא לא מבינה את האחרות.
"זו אהבה ראשונה. אין כמו הכוח של אהבה ראשונה, לנסות להפריד ביניכם זה הדבר הכי מטופש. הרי אתם בעצמכם נפרדתם, למען השם! ותמיד תישארו אחד בליבו של השני, כי זה הכוח של אהבה ראשונה, אבל זה לא משנה שום דבר ביחס לקשר שלכם עם בני הזוג שלכם עכשיו, כאנשים בוגרים".
נו, אישה חכמה ומקסימה.
נתחיל מזה שלא ראיתי את הסרט, רק מכירה את המחזה
וראיתי את הגרסה של זפירלי בזמנו, לפני מלאן שנים – וזו בטח אחת הסיבות שכל כך התרגשתי להיות בוונציה בפברואר (בשנת 2002) עת מתקיים פסטיבל המסיכות. לאן שלא הלכת, כולם היו לבושים כמו בסרט ההוא, בסצינת המסיבה שרומיאו ויוליה נפגשים. בבתי הקפה, בפיאצה. בכל מקום! ואחותי ואני פשוט התפעמנו מכל הרומנטיקה, ואחותי התגעגעה לחבר שלה, ואני שהייתי בכלל בתקופת צינון מבנים גם הרגשתי צביטה בלב.
כי ימי הביניים ומסיכות ונציאניות הם עניין כל כך רומנטי לכשעצמו?
לא חושבת.
הקישור המייד והבלתי נמנע לרומיאו וג'ולייט של זפירלי אחראי לזה, לדעתי.
אבל זה לא קשור. לענייננו המיידי ולשאלה שלך, לאור זה שהם מתו בשיא האהבה (התאהבות שמרגישה כמו הבה) הם לעולם לא ייפרדו. הם לעולם לא יבינו שהם בעצם לא מתאימים. ואגב, זה לא תמיד המקרה. אשכרה יש לי זוג חברים שהפכו לזוג ביום ההולדת ה-16 שלה, אחרי שראו זה את זה מרחוק יותר וכל אחד מהם פחד לדבר על רגשות, ויום אחד הוא הלך לחברות שלה שהיו איתה בלהקה הקטנה שלהן שהיתה מבצעת שירים מקוריים בכל מיני מסיבות רשמיות של התיכון, ואמר להן שהוא רוצה לדבר איתה, אבל קצת מפחד, ואחת מהן ענתה לו "נכון השיר שלנו על האהבה? זה שאתה כל כך אוהב? היא כתבה את זה. עליך".
יום אחד וחמש שנים מאוחר יותר הם נישאו רשמית, והיום אנחנו 20 שנה אחרי היום הראשון ההוא, והם עדיין נשואים ועם ארבעה ילדים. הקטן ביותר בן חודשיים או שלושה.
כלומר, לפעמים גם התאהבות נעורים כן הופכת לאהבה גדולה שלא זועכת. אבל באופן חד משמעי, כששני המאוהבים מתים בגלל האהבה הזו שלהם – הם לעולם לא ייפרדו יותר. גם אם רשמית הכל נגמר שם, כמו שרובנו המכריע מאמין (אני מניחה. אם מישהו פה מאמין בעולם הבא ונעלב מזה, אני מתנצלת).
אבל גם פספסת את הפואנטה של היוליה "שלי" – כזוג רומנטי, נפרדנו. זה נגמר. אבל שתי הנשמות קשורות זו לזו, וכלל הנראה, לעד. כי זה הכוח של אהבה ראשונה בגיל הנעורים.
טוב הו ניצחת=)
רומיאו ויוליה הוא לא סיפור אהבה.
זה סיפור על החרמנות הבלתי נשלטת של נער בן 17 וילדה בת 13 שגרם למותם של 6 אנשים.
בן 17?
טכנית, יוליה אכן הייתה בת 13 (שבועיים לפני יום-הולדתה ה-14), אבל במחזה לא צוין הגיל של רומיאו.
יש הסכמה כללית
שרומיאו נמצא בסוף שנות הנעורים שלו, או בשנות העשרים המוקדמות.
אז 17 זה אומדן יחסית יפה.
שמעתי שיש איזו סברה
שהמחזה הזה בכלל נועד להיות מעין פארודיה על רעיונות רומנטיים, ולא סיפור האהבה הרציני שעשו ממנו. אבל יכול להיות שזו סתם אגדה אורבנית.
יכול להיות
אני לא יכול להגיד מה שייקספיר לקח ברצינות ומה לא, ומעולם אפילו לא ראיתי/קראתי את המחזה המלא (אלא כל מיני גירסאות מקוצרות, כמו זאת). אבל ממה שראיתי – בלתי אפשרי לקחת את רומיאו ויוליה ואהבתם הנצחית הלא מבוססת על כלום ברצינות. כדברי אביב גפן, רומיאו ויוליה היו נפרדים אם הם לא היו מתים. הדבר היחיד שמחזיק אותם יחד הוא העובדה שהם לא יודעים זה על זו שום דבר. יכול להיות שכמו שדאג ווקר אומר (בקישור של Poison Ivy), הכוונה לא באמת היתה לייצג אהבת אמת אלא התאהבות-נוער, שהיא באמת כנה ואמיתית וטהורה וחסרת כל בסיס. בכל מקרה, הדביל האמיתי בסיפור הוא לא רומיאו או יוליה, שיכולים להשתמש בתירוץ "אנחנו צעירים וטפשים", אלא הכומר שחיתן אותם אחרי *פגישה אחת* בינהם. בנאדם מבוגר, כשמגיע אליו איזה בן 15 ומצהיר "אתמול פגשתי מישהי, שוחחנו רבע שעה ואני מאוהב בה לנצח, תעזור לי להתחתן איתה" – ועושה את זה – לא בדיוק נוהג באחריות.
זה תלוי מה היה מודל האהבה האידיאלית בתקופתו של שייקספיר
בימינו זה אולי נראה מגוחך, אבל אולי זה פשוט מה שהיה מקובל בתקופתו. אבל כיוון שאין לי מושג, אם יש פה מישהו/י שיש לו/ה זה יהיה נחמד לשמוע.
ככל הנראה המחזה מפרק מודל של אהבה בלתי מושגת
אולי לא פארודיה, אבל למדתי שהמחזה מציג תמונת נגד לדימוי של אהבה מרחוק, שבה הגבר מאוהב באישה שלרוב נשואה למישהו אחר.
הדוגמא הכי נפוצה (אמנם כמה מאות לפני שיקספיר) היא הסונטות של פטררקה, שכתב מאות שירי אהבה על אישה שמעולם לא דיבר איתה.
האהבה של רומיאו לרוזלין בהתחלה, לפני שהוא פוגש את יוליה, מייצגת את זה. הוא לא יכול להיות איתה וזה מייסר אותו.
יוליה אמורה להיות בלתי מושגת (גם ממשפחה יריבה וגם בהמשך מאורסת לאחר) אבל היא שוברת את הקלישאה. היא לא רק מעוניינת ברומיאו, אלא פועלת בעניין, להבדיל מהאהובה הבלתי מושגת.
כנראה שאהבה של בני עשרה שנפגשו פעם או פעמיים עדיפה על אהבה חד-צדדית.
ו-?
לא הבנתי. אם האהבה ההדדית של רומיאו וג'ולייט מנוגדת לאהבה חד-צדדית, איך זה עונה על השאלה? שייקספיר ראה את זה כסיפור אהבה טהור ואמיתי או כפארודיה על ילדים מתלהבים שאין להם באמת מושג מה זו אהבה?
הסיפור עם רוזלין, אגב, רק מדגיש את הנקודה – רומיאו מאוהב בלהיות מאוהב, וג'ולייט היא אפילו לא מקרה חד פעמי.
לאור העובדה שהקריאה החתרנית לא הופיעה בזמנו של שייקספיר,
ולא זו בלבד אלא ששלוש-מאות ומשהו שנה הפרשנות המקובלת הייתה שהוא התכוון לזה ברצינות –
אני חושב שאפשר לומר שהוא התכוון לזה ברצינות.
(זה נכון, כיוון שהוא היה יוצר גדול אזי יש גם תחכום בהצגה והכל הוא לא שחור-לבן; אבל זה נכון גם לגבי דמות היהודי ב'הסוחר מוונציה', ובכל-זאת אי אפשר ברצינות לטעון ש'הסוחר מוונציה' הוא מחזה שמטרתו לבקר את האנטישמיות).
האהבה שלהם מוצגת כניגוד למודל אחר, בעייתי, של אהבה
אז משתמע מכך שמה שקורה בין רומיאו ויוליה אמור להילקח ברצינות.
חברה, רדו מהזוג החמוד!
אין פה שום אירוניה או פארודיה.
נא לא לשכוח שבתקופתו של שייקספיר או בתקופתם של רומיאו וג'ולייט, לא היה דבר כזה דייטינג, או להכיר את הבחורה לפני החתונה. רוב הנישואים היו בריתות כלכליים בין שתי משפחות, שלא היה להם שום קשר לאהבה או רגש. לבחורות כמו ג'ולייט לא היו הרבה הזדמנויות לאהבה ראשונה או כל אהבה בכלל. לרוב בהגיעה לגיל הבגרות ( 13 -14) היא הייתה נמסרת לאיש שאביה היה מוצא הכי משתלם לקשור אמו קשר כלכלי או פוליטי. לכן, ההתאהבות, או הניצוץ, או הכימיה הראשונית בין שני בני אדם, זה היה הדבר היחידי או האמתי והנדיר, שעליו כתבו כל כך הרבה שירים ומחזות וסיפורים. מה גם שאסור לשכוח שבתקופה של רומיאו , החיים היו מאוד קצרים ואכזריים – במידה שלנו קשה להבין. תוחלת החיים הייתה מאוד נמוכה, אנשים מתו משפעת פשוטה או זיהום באצבע. בגילם הצעיר, שני האוהבים הללו , נחשבו לבוגרים – אמה של ג'ולייט ילדה אותה בגיל צעיר ממה שהיא הייתה באותו זמן – זאת אומרת שהיא אישה בגיל מבוגר – 28 בערך. אין להם יותר מידי זמן לחכות ולהכיר אחת את השנייה. מה גם שזה מושג שלא קיים בתקופתם. מה שהם עושים הוא לא מוזר או נמהר. הם פשוט בוחרים להתחתן בגלל רגש ולא בגלל שיקול פוליטי או כלכלי. ובתקופתם אין הרבה מעבר לזה. רוב הזוגות גם ככה לא היו מספיקים להכיר אחת את השנייה אחרי החתונה, 40% מנשים לא שרדו את הלידה של הילד הראשון.
אם תקופת ההיריון בזמנו של שייקספיר לא נמשכה 9 דקות,
אז הם היו מכירים זה את זהו הרבה יותר מכפי שרומיאו ויוליה הכירו.
נראה לי שהבעיה האמתית כאן היא לא האם נכון או לא נכון שהם באמת אהבו אחת את השנייה. המחזה לא עוסק בדיון שבהבדלים בין אהבה אמתית להתאהבות. הוא קורא להתאהבות – אהבה. וזה מה שמפריעה כאן לכולם. אבל בינינו – מי לא היה מאוהב בגיל 17 והיה בטוח שזוהי אהבה מדהימה ונצחית. כשאני נזכרת ב"אהבה" ההיא שלי היום, בגילי המופלג – 33 (הייתי יכולה להיות כבר סבתא בתקופה של רומיאו וג'ולייט), גם לי זה נראה מגוחך. אבל אז כשהייתי בת 17, זה היה הכי דרמטי ומדהים ו"אמתי".
אני חושבת שהבעיה האמתית של הסרט הזה, זה שהזוג מעפן. רוצים לראות זוג שבקלות ניתן "לסלוח" לו על הטיפשות הטינייג'רית שלו, תראו את רומיאו וג'ולייט של פרנקו זפירלי.
לא ניתן בכלל להשוות לכל גרסה אחרת של המחזה.
http://www.youtube.com/watch?v=VCe0nzdD76k
לא שאני מבינה בזה משהו,
אבל חיפוש באינטרנט מעלה שאמנם בתקופה האלזיבתנית היה אפשר להתחתן בכזה גיל צעיר (12-14), אבל זה היה מאד לא נהוג ובד"כ חיכו עד לפחות גיל 20.
החיפוש גם העלה שאת צודקת בזה שזוגות, בעיקר מהמעמד הגבוה, לא תמיד הכירו זה את זאת לפני החתונה, ולפעמים הם אפילו לא נפגשו בכלל לפני כן. מצד שני, אני בספק אם הזוגות האלה העמידו פנים או שהיה מצופה מהם להעמיד פנים שהם מאוהבים עד אין קץ ביום החתונה.
אז אני מניחה שאמנם בתקופה השייקספירית היה יותר מקובל שבני נוער מתאהבים, או שלא צריך היכרות מעמיקה אם הבן זוג בשביל להחליט לחיות איתו לנצח, אבל אפילו אז נראה לי שהסיפור של רומיאו ויוליה הוא מוגזם ופנטזיונרי. שזה בסדר, זה בסך הכל סיפור אהבה, אף אחד לא מצפה ממנו לריאליזם. גם היום ברוב הסרטים והספרים זוגות מתאהבים אחרי דקה וחצי מבלי שהייתה להם שום שיחה משמעותית (זאת הקלישאה הידועה של "ואז הוא ראה אותה והתאהב בה כי היא הייתה נורא נורא יפה").
שמעתי הסבר בנוגע לגיל של יוליה
שאומר שהיא בת שלוש עשרה כי שייקספיר האמין שזה הגיל שבו אצילים מתחתנים באיטליה. זה לא היה נכון.
(יכול להיות שזה בולשיט אבל).
בתכלס, האדפטציות של שייקספיר הם לא משהו
"טיטוס" אמור להיות מוצלח (לא ראיתי), אבל חוץ ממנו הסרטים שמבוססים על המחזות שלו הם בינוניים במקרה הטוב. לא יודע למה, אבל הטקסטים שלו פשוט נשמעים מוזר כשהם מועברים לסרט. במיוחד אם זה קיאנו ריבס.
אקירה קורוסאווה חולק עליך
אלא אם כן אתה מתכוון לאדפטציות שבהם הטקסט נשמר בדיוק באותם המילים, ואז במקרה הזה קנת בראנה חולק עליך.
הכוונה היא לאדפטציות בהן הטקסט נשמר
וקנת' מודע לביקורת שלי על העבודה שלו.
אז כנראה ששייקספיר פשוט לא בשבילך או משהו
אבל אני גם אהבתי את רומיאו ויוליה של באז לורמן בזמנו, ואת קיסר חייב למות. יש בהם גם סטיות מהטקסט או מההצגה שלו, אבל בכלליות הם סרטים שנהנתי בהם מאוד.
שייקספיר דווקא בשבילי. הסרטים לא כל כך.
(ל"ת)
אז איזה סוג של עיבוד היית רוצה לראות?
או שאולי פשוט היית רוצה שהוא יישמר לבמה?
שאלה טובה
לא יודע, אני חושב שזה דורש מישהו עם קצת יותר דמיון ממני.
אני יכול להמליץ לך על קורליאנוס. סרט מעולה!
נסה את העיבוד ל"הסוחר מוונציה" עם פאצ'ינו
מהשייקספירים הקולנועיים היותר איכותיים שנעשו..
פספוס
מה אם מהומה רבה על לא דבר? סיפור הפרברים? המלט? סרטים מעולים
קישרתי לזה בדף הסרט
ואני מקשרת את זה גם לפה, סתם כי אני נורא אוהבת את הניתוח הזה.
דאג ווקר מסביר לדעתו מה "רומיאו וג'ולייט" באמת רצה להעביר. וזה לא איזה סיפור אהבה רומנטי נצחי:
(אממ.. ספוילרים לרומיאו ויוליה- לא לסרט הזה, אלא לסיפור הכללי):
http://thatguywiththeglasses.com/videolinks/thatguywiththeglasses/nostalgia-critic/38405-nostalgia-critic-does-romeo-and-juliet-suck
תמיד עדיף לראות את הגרסה היפהפיה של זפירלי
עדיין העיבוד הטוב ביותר ל"רומאו ויוליה" (כולל הטקסטים המקוריים), ואחד העיבודים הקולנועיים הקסומים ביותר לשייקספיר בכלל. סרט מלא רומנטיקה פיוטית והתלהבות נעורים כובשת. ויש גם את השיר היפהפה של נינו רוטה:
http://www.youtube.com/watch?v=0nYG_wQMheg
התבלבלת בשם
זה קלאודיו, לא ליאנדר.
אולי הגיע הזמן לסקר
מה העיבוד הקולנועי הכי טוב לרומיאו ויוליה?