האתגר האמיתי בכתיבת ביקורת על "רוקטמן" הוא לכתוב אותה בלי להתייחס בכלל לביוגרפיה מוזיקלית אחרת שיצאה בסוף השנה שעברה. לא רק שיש לא מעט נקודות עלילה דומות בין הסרטים ולא רק שהבמאי של "רוקטמן" ביים חלקים מהסרט ההוא, יש גם דמות משותפת בין שני הסרטים ובשניהם היא מגולמת על ידי שחקן מ"משחקי הכס". השוואות כאלה יהיו בכל מקום, בעיקר בגלל שזה מתבקש לחלוטין – למרות שמדובר בסרטים על אנשים אמיתיים, עדיין יש תחושת "סרטים כפולים" ביניהם, כמו שהיתה בין "עבודת נמלים" ו"באג לייף" או "יוקרה" ו"אמן האשליות". בכל זאת, יש משהו שהוא פחות מהוגן בלכתוב על סרט רק בהשוואה לסרט אחר ולכן עד כמה שאפשר, אני אנסה לשפוט אותו בפני עצמו. אבל בשביל לסגור את הפינה המתבקשת – "רוקטמן" יותר טוב, ו"רפסודיה בוהמית" יותר כיפי.
"רוקטמן" מספר סיפור בהשראת חייו של אלטון ג'ון, שהוא, כמו כל הביוגרפיות הקולנועיות – רחוק מהאמת. אבל מי שיבוא ויתלונן על חוסר המציאותיות ב"רוקטמן" ייתקל בבעיה, כי איך אפשר להתלונן ש"רוק קרוקודיל" נכתב שנתיים אחרי הרגע שבו הסרט מראה את אלטון ג'ון מופיע עם השיר, כאשר באותה סצנה ממש כל האנשים בקהל מתחילים לרחף? אפילו הפוסטרים מנסים לדחוף לכיוון הזה – הטאגליין של הסרט מבטיח שהוא "מבוסס על פנטזיה אמיתית" – ולא סיפור אמיתי.
אז מה קורה פה? הסרט נפתח באלטון ג'ון, לבוש באחת מהתלבושות האלטון ג'ון-יות שלו, מתפרץ בין דלתות כמו כוכב הרוק העצום שהוא ואז נכנס למה שנראה כמו קבוצת גמילה. אם יש ספק למישהו לגבי מה מתרחש פה, הסרט מוחק אותו די מהר – אלטון מכריז שהוא מכור לסמים, אלכוהול, קניות, מין, עוד סמים, עוד אלכוהול ובקיצור – החיים שלו לא ממש בכיוון הנכון. כמובן שזו רק נקודת הפתיחה שתאפשר לאלטון לספר את כל סיפור חייו, כי מה היא ביוגרפיה של מוזיקאי אם היא לא מתחילה מנקודה באמצע החיים שלו שבה הוא חושב על עברו?
אם לרוב בשלב הזה היינו מקבלים פלאשבק גנרי, כאן "רוקטמן" מרים את ראשו ומנסה לעשות דברים אחרת. אלטון המבוגר רואה בעיני רוחו את אלטון הזאטוט (אז עדיין בכלל רג'ינלד) ולא רק שהוא רואה אותו בעיני רוחו, הוא גם רואה אותו שר ומפזם את אחד מהלהיטים של אלטון – "הביץ' חזר". לרגעים הסרט עושה מה שרוב הביוגרפיות המוזיקליות נמנעות ממנו והופך למחזמר. אנשים רוקדים, מפזמים ודברים בלתי אפשריים בעליל קורים ובכל רגע שהסרט מאפשר את זה לעצמו, הוא הופך לממתק לעיניים – צבעוני, ססגוני, ראוותני. ממש כמו אלטון עצמו.
את העלילה מפה והלאה אתם יכולים לנחש בעצמכם. אלטון אולי חי בגדול אבל לא עשה את מיטב המאמצים לחיות חיים מקוריים. סכסוכים לא פתורים מול ההורים? חיי אהבה מתוסבכים? הסתבכות בסמים? סוכני מוזיקה נכלוליים? מי שחשב שנפטרנו מהקלישאות האלה אחרי ש"הולך חזק" עשה להן וידוא הריגה לא הבין שתעשיית הקולנוע היא סרט אימה והסלאשר שהוא קלישאות קולנועיות רק מעמיד פני מת ועוד רגע הוא חוזר. סיפורית, הפרט המקורי היחיד הוא שסר אלטון ג'ון הוא הומוסקסואל, אבל חוץ מכמה סצנות התמזמזות עם גברים קשה להגיד שזה מבדיל אותו מכוכבי הרוק הסטרייטים שעברו את אותו המסלול בדיוק.
ועל כן, ההבדלים העיקריים בין סרט כזה למשנהו הם שני דברים – איכות הביצוע ואיכות המוזיקה.
אז המוזיקה היא של סר אלטון ג'ון, שאני חושב שאיכשהו בימינו הוא לא ממש מקבל את הכבוד המגיע לו. כולם זוכרים לו את הבלדות המרגשות שלו ואת "גלגל החיים" מ"מלך האריות", אבל הם שוכחים שיש לאלטון גם צד אחר – הוא לא רק "אהבה יש באוויר", אלא גם "נתכונן" ו"האקונה מאטאטה". מי שחושב שהסרט יהיה כולו אנשים בוכים בדרמטיות לנוכח בלדות סוחפות שוכח שלצד שירים כמו "השיר שלך", "איש הטיל" ו"רקדנית זעירה", היו לאלטון גם את "הביץ' חזר", "יום שבת הוא אחלה (למכות)" ועוד שירים יותר "מקפיצים". בקיצור, מייייי אתם בכלל שתפקפקו באלטון ג'ון, מי? תקשיבו לי טוב, יא ראש צבע עפרון, מדובר באחד מכוכבי הרוק הכי גדולים בעולם ואתם תתנו לו ולמוזיקה שלו כבוד לפני שהוא עולה על הבמה ושובר על הראש שלכם ביצה.
בכל זאת, יש מקום לתהות לגבי העיבודים המוזיקליים בסרט. דבר ראשון, כי יש כאלה. בניגוד לסרטים אחרים שלוקחים את השירים ומשאירים אותם כמו שהם (בין אם בביוגרפיות מוזיקליות ובין אם במחזות זמר של רצף להיטים), "רוקטמן" מנסה לפרק את השירים ולמצוא בהם משהו חדש. וכזה.. כל הכבוד על המקוריות והתעוזה אבל באמת, אם זה לא שבור, אל תתקנו את זה. אני לא רואה מישהו שיצא מהסרט ויגיד שהגרסה שבו התעלתה בצורה כלשהי על הגרסאות המקוריות של אלטון ג'ון. זה אמנם מדהים לראות את השירים מבוצעים בריקודים המוניים וצבעים עזים, אבל כל ההוד וההדר הויזואלי לא יכול להשכיח את העובדה שמי שהיה אחראי על המוזיקה בסרט לא עמד בסטנדרט שהציב אלטון. להגנתו, הוא גם לא נפל ממנו בהרבה. אולי זה בגלל שגם גרסה מעפנה של יצירת מופת היא עדיין יצירת מופת ואולי זה בגלל שהגרסאות לא גרועות מאוד אלא רק קצת. אבל אם הסרט היה אמור להוציא את הקהל רוקד ומזמזם שירים, זה רק חצי עבד.
השאלה השנייה היא איכות הביצוע – כאמור, ויזואלית (מהתלבושות ועד הצילום) הסרט מתעלה על רוב מה שיש עכשיו בקולנוע ובטח על כל מה שיש לז'אנר הביוגרפיות המוזיקליות להציע, מה שמצמצם את השאלה בעיקר לגזרת המשחק. גם כאן, הסרט לא מאכזב. טארון אגרטון, בעיקר אגזי מסרטי "קינגסמן", מפציץ בכל התותחים. הוא לא הסתפק בלהיות דומה שתי טיפות מים לאלטון הצעיר (חוץ מהעובדה שלא משנה כמה פעמים הוא יגיד את זה, טארון ממש לא שמן – אפילו לא שמנמן), הוא שר את השירים בעצמו, הוא רוקד ומפזז, הוא מישיר מבט למצלמה ובוכה בכל הכוח, הוא צועק, הוא מתחרפן הוא איך אומרים, מ-ש-ח-ק. למרות זאת, ההופעה אף פעם לא מרגישה כמו תחנונים לאוסקר אלא כמו משהו מגובש ונאמן לדמות. אלטון ג'ון בעצמו, הרי, היה בחור קיצוני ומוחצן שחי בפול ווליום. לא שטארון לא מפספס מדי פעם, אבל למי שבא לראות שחקן צעיר מגלם כוכב רוק בהצלחה יתרה, מחיר הכרטיס לחלוטין שווה את זה.
גם שאר השחקנים בסרט טובים מאוד – מישהו צריך כבר לתת לג'יימי בל את התפקיד הראשי שמגיע לו אבל בינתיים הוא נחמד מאוד בתפקידי המשנה שהוא עושה. כל שאר הצוות, החל מריצ'ארד מאדן ועד לברייס דאלאס הווארד, גם עושים עבודה טובה למדי. לא משהו יוצא דופן, אבל אלה לחלוטין הופעות מהסוג שאם הסרט היה יוצא בעונת אוסקרים חלשה היו נדחפות לקטגוריות המשנה כאשר האוסקרים היו נסחפים לחלוטין בהתלהבות מהסרט.
מה שמוביל לשאלה שמרחפת מעל הסרט – למה עכשיו? "רוקטמן" הוא לא סרט קיץ – אלא סרט אוסקרים קלאסי, מהסוג שגם מצליח עם הקהל. הסוג הזה של שוברי הקופות של נובמבר-דצמבר שהם כל כך גדולים ביחס לדברים האחרים שקורים שכל עונת הפרסים זורקת עליהם שבחים בין אם זה מגיע להם ובין אם לא. ומילא, נגיד והם לא עשו את הסרט בשביל פרסים, אלא בשביל כסףהמעריצים. למה הם לא חיכו פרק זמן ארוך ככל האפשר בין הסרט הזה והאחד הדומה-לו-שתי-טיפות-מים שרק לפני חודשיים-שלושה ירד מהמסכים? הסרט היה יכול להיות להיט באוסקרים ולקבל תשומת לב בפני עצמו ולא רק לחיות בצל ההשוואות ועכשיו התחושה היא שהדברים האלה עלולים לפגוע בו.
אז הנה השורה התחתונה – "רוקטמן" הוא כיף, אם כי היו כיפיים אבל הוא בעיקר יותר טוב מהתחרות שלו. בים הביופיקים הגנריים הוא מצליח לעשות כמה דברים קטנים שמבדלים אותו ומכניס קצת מרץ וחיים לז'אנר. שלא יהיה שמץ של ספק, הוא עדיין ביופיק גנרי מאוד שעיקר הקסם שלו הוא "בואו לראות את השירים של אלטון ג'ון במשך שעתיים, כי עברה עליכם תקופה קשה וזה הפינוק שמגיע לכם". אבל אם כבר לראות שוב את אותו הסיפור עם שירים חדשים, אז לפחות שיהיו שטויות מטורפות שמתרחשות על המסך.
רפרנס ל"קללות בונטרילו" בעין הדג. יישר כח.
(ל"ת)
שתי נקודות משעשעות.
טארון אגרטון ערך בעצם את האודישן שלו לתפקיד כנראה כבר בסרט האנימציה "לשיר!", שם הוא שיחק גורילה שמבצעת את I'm still standing של אלטון ג'ון![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
.
אלטון ג'ון עצמו עבר אודישן בראשית דרכו כקלידן ללהקות רוק מתקדם כמו ג'נטל ג'ייאנט ו-ואן דר גראף ג'נרייטור, שצחקו לו בפרצוף ואמרו לו "אתה קורא לזה מוזיקה?!"
אכן, גלגל החיים (ותודה לאורי ברייטמן).
עוד דבר
אל תשכח ששניהם היו יחד על אותו סט בקינגסמן מעגל הזהב
ג'יימי בל
"מישהו צריך כבר לתת לג'יימי בל את התפקיד הראשי שמגיע לו"
מישהו נתן, והוא אפילו ישראלי.
בעוד כמה חודשים יגיע לכאן "עור" (Skin) של גיא נתיב. סרט נהדר (ראיתי) עם הופעה סוחפת של ג'יימי בל. כדאי לחכות.
אז לגבי ג'ימי בל
לפני איזה עשרים שנה ככה, אלטון ג'ון יצא כולו בדמעות מהקולנוע. הוא סיים עכשיו לראות את הסרט "בילי אליוט", בכיכובו של הילד ג'ימי בל, והסרט עשה עליו רושם עצום. בתוך זמן קצר הוא הזמין את הבמאי של הסרט והציע לו לעשות ממנו מחזמר. המחזמר הזה היה אחד המצליחים בכל הזמנים, והציג גם בהפקה ישראלית לא מזמן (שקיצצה באכזריות מהחומר המקורי ודי הרסה אותו). בלונדון הוא רץ יותר מעשור. ובארצות הברית הוא זכה בשיא של כל הזמנים במספר פרסי הטוני המוענקים למחזמר יחיד.
אתם מכירים היטב חלק מהשחקנים שהמחזמר הזה שינה את חייהם. שתי דוגמאות: טום הולנד (ספיידרמן) ודין תומס צ'פצן (טומן בראת'יון ממשחקי הכס) התחילו שניהם את הקריירה שלהם על הבמה הזו, ובזכותה. האמת, שניהם די מיוחדים, כי הם החלו בתפקידים צדדיים עד שנטלו את התפקיד הראשי.
אבל סטיתי מהנושא. בכל מקרה, הנקודה היא שג'ימי בל בסרט על אלטון ג'ון זו סגירת מעגל, אחרי שהמשחק של ג'ימי העניק לאלטון את אחת מפסגות הקריירה שלו.
רק מתקן שהוא לא המחזמר שזכה בהכי הרבה פרסים בטוני
זה היה ונשאר "המפיקים" (אלא אם לא הבנתי בדיוק למה אתה מתכוון).
"המפיקים" אכן במקום ראשון
מה ש"בילי אליוט" כן אחז בו, בערך, היה שיא המועמדויות לטוני, עם 15 מועמדויות (ומתוכן 10 זכיות). אבל למה בערך? כי את השיא הזה הוא חלק, איך לא, עם "המפיקים", שזכה ב-12 פרסים. את השיא הזה שהם חלקו, אגב, "המילטון" הספיק לשבור לפני שנה כשהגיע ל-16 מועמדויות (מתוכן 11 זכיות).
וגם התסריטאי כאן הוא התסריטאי של "בילי אליוט"
שהכיר את אלטון ג'ון בעקבות הסרט הזה.
אז אפילו יותר סגירת ממעל.
סרט מצוין
אני ממש ממש נהניתי ממנו. לדעתי הבחירה לעשות אותו כמיוזיקל, עם כל האלמנטים הפנטסטיים הכרוכים בכך, הייתה החלטה נהדרת ולגמרי הולמת לדמות שבמרכז הסיפור.
טארון אג׳רטון הרשים אותי מאוד ועשה בעיני עבודה נהדרת, בין היתר בזכות זה שהוא לא ניסה להביא חיקוי מדויק לאלטון ג׳ון, אלא לתפוס משהו יותר עמוק מההוויה שלו. גם השירה לא מנסה לחקות או להתחרות במקור, ובדיוק בגלל זה אני באופן אישי מאוד נהנית להקשיב לפסקול מאז הצפייה בסרט.
בעיני ההשוואה לרפסודיה בוהמית רק מדגישה את החולשות של הסרט ההוא. אלו סרטים מאוד שונים בגישה שהם נוקטים כלפיי הגיבור שלהם, ואני מאוד מעריכה את רוקטמן על הסיכונים שהסרט לוקח, הן בעלילה והן בדרך ההגשה. רפסודיה בוהמית היה מלהיב כי השירים של קווין מצוינים, אבל הוא לא עשה איתם שום דבר מעניין. רוקטמן לוקח את השירים המוכרים של אלטון ג׳ון ומשתמש בהם בדרך חדשה. גם אם אי אפשר לשפר קלאסיקה, אני אקח את האופציה הזו בשמחה על פני ליפסינק של השחקן לצלילי אותו טראק מוכר, או שחזור אחד לאחד של הופעת לייב-אייד שאני יכולה לראות ביוטיוב.
בסופו של דבר, יצאתי מרוקטמן עם הערכה עצומה לא רק לאלטון ג׳ון, אלא גם לכל המעורבים בהפקה, מהשחקנים, דרך הבמאי וכלה במעצב התלבושות. זה סרט שהוא פשוט חוויה, חגיגה צבעונית ומנצנצת שיש בה גם לב אמיתי וכנות כמעט מפתיעה. מומלץ בחום.
קווין
חולקת על דעתך, הסרט רפסודיה בוהמית היה הרבה הרבה יותר טוב מהסרט הזה !!!
איזה קווין? לאטיפה?
כי אם זאת הלהקה קווין, אני חושב שהיא קצת משוחדת בכל הנושא הזה.
מאכזב ומשעמם
כל כך אוהבת את יצירתו של אלטון ג'ון והסרט משעמם עד כדי שלא הצלחתי להשאר עד הסוף, סיפור חייו של אלטון מבולגן, הבחירה בז'אנר של מחזמר קיטשי לא הולמת – מאכזב. אמן גדול וסרט כל כך קטן
סרט מתיש
הסרט מתחיל נחמד אבל הוא מתיש, ונראה כמו פולחן אישיות שלא נגמר לאלטון.
ואלטון מתנהג כל כך רע לאנשים.
הוא מסומם ומרושע. ומה שמעצבן זה שהסרט מנסה להציג התנהגות כזו בתור לגיטימית.
אני ממש אהבתי את זה
עד ממש לא מזמן לא תפסתי מידי מאלטון ג'ון, הוא תמיד היה ממש אחלה ולא חצה את הרף הזה מבחינתי. ואז חשבתי עליו מחדש ברמה המוזיקלית ושמתי לב שיש לו לא מעט שירים שאני ממש אוהבת, למרות הקיטץ' והפסנתר שפחות מדבר אלי. וברמה האנושית הוא מגה קול, האיש שאף פעם לא התהדר בלשכב עם מעריצות (בסדר נו, ברור, אבל הכוונה שלי שהוא היה פחות על הפאסון הרוקסטארי הזה), ושהיה הראשון לעמוד לצד אומנים צעירים שנויים במחלוקת, ותמיד פתוח לשיתופי פעולה באופן כללי, ולא מפחד להתבטא באופן מאוד נחרץ גם כשזה עלול לעלות לו במעריצים (הדברים שהוא אמר לפני שנה על האפיפיור)
וגם הסרט הזה.
כי למיטב הבנתי הוא היה מעורב במידה כלשהי בעשיה שלו, ובשונה מסרטים שיצאו פחות או יותר באותה תקופה (למשל קווין) הוא שחרר ואפשר לספר סיפור, גם אם לא הכל מחמיא לו. הרי גם קווין שמשכתבים את הסיפור של עצמם לא עובדים על אף אחד, או על אף אחד שמתאמץ טיפה למצוא את הסיפור האמיתי. אני לא חושבת שהסרט מציג את ההתנהגות שלו כלגיטימית, אלא פשוט כחלק מהסיפור שלו. ואני מעריכה את הכנות.
לגבי ההתשה- ראיתי את הסרט בוידאו (בטיסה) ולכן יכולתי לדלג כשהוא חפר ולא יצאתי ממנו מותשת.
לא לגמרי ברור לי
איך מצד אחד הסרט הוא פולחן אישיות, ומצד שני מציג את הצדדים הרעים והמכוערים באישיות של אלטון.
כי אם כבר, זה היה אחד הדברים שמאוד צוינו לטובה כשהסרט יצא – לעומת סרטים אחרים שבהם הכוכב עדיין בחיים ומשפיע על הפרוייקט (לדוגמא הסרט על קווין שיצא שנה לפני), הסרט הזה דווקא ממש לא עושה הרבה הנחות לאלטון ג׳ון או מנסה לצייר תמונה אידאלית שלו. הוא מציג אותו עם מגרעות ופאקים באישיות, ובעיני לא מנסה להציג את הצדדים הדוחים כלגיטימיים אלא פשוט לצייר תמונה מורכבת ומציאותית של בנאדם פגום אך מעניין.
ובדיוק בגלל זה, הוא בעיני הרבה יותר מוצלח מחלק ממקביליו בז׳אנר. כי יחסית לאחרים, הוא לא מפחד לתת לגיבור שלו להיות בנאדם לא מאוד נחמד ועם הרבה מגרעות. וזה ההפך מפולחן אישיות. אני נותנת הרבה קרדיט לאלטון ג׳ון עצמו, שהיה מעורב מאוד בפרוייקט אבל ביקש שהסרט ייתן תמונה מציאותית שלו ולא יעלים את החלקים הפחות נעימים (טוב, חוץ מזה שטארון אג׳רטון בוודאי מהווה שדרוג מהבחינה החיצונית).
חותם על כל מילה. זה הביופיק הכי טוב, בעיקר בתחום המוזיקלי.
לא חף מקיטש או קלישאות אבל בהחלט מצייר תמונה מורכבת יותר, עם קשר מעט יותר חזק כלפי המציאות.