היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להגיד "מגניב והכל, אבל לא היה מתאים לפרסם את זה לפני פסח?".
אוקיי, בוא נעשה משהו שונה הפעם. במקום שאלה אחת שכל אחד יכול לענות עליה תשובה אחת, החלטנו כולנו לנסות להבין יחדיו – "מהן המכות הקולנועיות הגדולות של ימינו?".
מכת קפיצה: פעם היה סדר בעולם. במאי עשה סרט קטן בתקציב קטן שהיה הצלחה מפתיעה, עבר לסרט בינוני שהיה הצלחה מצופה ולאט לאט ככה הוא בנה את דרכו לעבר בלוקבאסטרים בתקציבים של מאות מיליוני דולרים. היום, אין סדר ואין ליל הסדר – בין אם זה בגלל היעדרותם של סרטי בידור למבוגרים (ראה ערך), או בגלל אופי הניהול של יקומים קולנועיים (ראה ערך) הגענו למצב הלא-הגיוני-בהחלט שבמאי שעשה סרט אחד בלבד שכמה אנשים התלהבו ממנו בפחות במיליון דולר יכול לפתע למצוא את עצמו מביים בסרטו השני מגה בלוקבאסטר עם תקציב של מאה פלוס מיליון דולר. וזה לא טוב.
יש את הסיבה הברורה: במאים, גם המוכשרים ביותר, לא נולדים ככה. לוקח זמן ללמוד לנהל צוות, תקציב, להוציא חזון לפועל, לקנות לעצמך שם וללמוד מה החוזקות והחולשות שלך. כיום, פשוט זורקים את הבמאים למים העמוקים של עסקי השעשועים. זה נהדר לאולפנים, שבכלליות אוהבים יותר בובות מאשר אנשים עם חזון עצמאי משלהם, אבל זה גרוע לבמאים, שעדיין לא מסוגלים להתמודד עם הרמה שמצפים מהם, וזה יותר גרוע לקהל שמקבל סרטים "בסדר" במקום סרטים מדהימים.
והכי גרוע: כשמסתכלים על סוללת הבמאים שעברה מסרט אינדי אחד או שניים ישירות לזרועות הפרנצ'ייז, נשקפת הבעיה האמיתית – כשבמאים שעושים סרטים מעניינים נחטפים ישירות לפרנצ'ייזים יש פחות במאים שיעשו סרטים מעניינים. אולי "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא סרט הספיידרמן הכי טוב שהיה לנו עד כה, אבל מתי נראה עוד סרט כמו "ניידת משטרה"? (יהונתן צוריה)
מכת אנשים שמתעסקים בטלפון: זאת ה"מכת בכורות" של הקולנוע בשבילי. המיץ של הזבל, חלאת המין האנושי. אני לא מדבר על אלה שמוציאים את הטלפון לשנייה כדי לבדוק את השעה ומחזירים, אלא על כל השאר. האנשים האלה כנראה חושבים שהם לא באו לסרט, אלא סתם לשבת שעתיים באולם חשוך בו הם יכולים להמשיך בענייניהם כרגיל. כך קורה שבאמצע הסרט פתאום אני מסונוור מאייפון של מישהי בשורה מתחת שמנהלת שיחה עם חברה שלה בוואטס-אפ או בודקת כמה לייקים הסלפי שעשתה קודם באולם כבר צבר. יש כאלו שאפילו עונים לשיחות באמצע סרט בלי להתבלבל. לכל אותם אנשים אני מאחל לעבור את כל המלכודות בסרטי "המסור".
הרי אין לכם סיבה אמיתית להתעסק בטלפון באמצע האולם. אם באמת ובתמים יש מקרה חירום ולא מפסיקים להתקשר אליכם, צאו החוצה לדקה כדי לברר ותחזרו. צריך לבדוק מה קורה עם הבייביסיטר? זה לא תירוץ – ההורים שלנו לא יכלו לתקשר עם הבייביסטר כשהם יצאו לסרטים, ואנחנו יצאנו בסדר גמור! אם אני ועוד אנשים יכולים להפסיק להתעסק עם הטלפונים הניידים שלנו למשך שעתיים, אין שום סיבה שאתם לא יכולים. בהקרנות עיתונאים מסוימות לוקחים את הטלפונים בכניסה לאולם ומחזירים אותם בסוף הסרט. אם תשאלו אותי, אפשר בכיף לאמץ את זה לכלל ההקרנות בארץ. (מתן בכר)
מכת טריילרים מאעפנים: קולנוע הוא מדיום שעובד על הגוף לא פחות מאשר על הראש. הוא משתמש בטריקים ויזואליים וקוליים כדי לעורר רגש, להסעיר אותנו, לשאוב אותנו לתוך הסיפור. והטריילרים? כבר שנים שהם לא מספרים לנו את העלילה עם קריין נלהב שמכריז "בעולם עתידני אפל…" – הם רוצים להיות בעצמם סרטים קטנים שיסעירו אותנו ויקפיצו לנו את הדופק.
הם כל כך רוצים, שאפשר לסיים בימינו הפסקת פרסומות עם בחילה והתקף חרדה. כל קאט מלווה בבום מתכתי מעיק, פלאשים של אור, דמויות צועקות על המסך, והכי גרוע: ברקע תמיד יהיה שיר שאהבת פעם בגירסה איטית, עצובה ומעצבנת. בקצב הזה הטריילרים יגיעו לפיק רגשי בערך ב-2020, כשאנשים יתחילו להתעלף ולקרוס באמצע הקדימון של "רובוטריקים מספר כלשהו: שובם של האופנוברים ממאדים", לצלילי "זהב" של סטטיק ובן אל בביצוע איטי, עצוב ומעצבן.
עוד כמה פשעי קידום מכירות נלוזים: טריילרים מספיילרים שחושפים את כל העלילה או את כל הבדיחות הטובות, כי איך נבין על מה הסרט בלי לשמוע 70 אחוז ממנו; טריילרים עם משפטים וסצנות שבכלל לא מופיעים בסרט הסופי, כמו "אנה, את חייבת להציל את אלזה כדי שהיא לא תהרוס את ארנדל עם כוחות הקרח שלה!", כדי שחלילה לא נצטרך לחכות לסרט כדי להבין מה בדיוק קורה וכמובן – טריילרים עם מיניונים. (נעמה רק)
מכת יקומים: אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהב יקומים קולנועיים. אני אוהב סיקוולים, אני אוהב את זה ש״מלחמת הכוכבים״ התפשט לכל סוג מדיה אפשרי, ושלא יהיה צל של ספק – אני מת על הפרויקט הפסיכי הזה של ״מארוול״ שכולנו לא ידענו אם הוא יעבוד והיום הוא מפלצת ששינתה את פני התעשיה.
הבעיה היא שהיא שינתה את פני התעשיה קצת יותר מדי, והיום כל אולפן החליט שהוא רוצה שתהיה לו מפלצת כמו האוונג׳רז או מלחמת הכוכבים, ושהוא יכול לעשות את זה. הבעיה עם הרעיון הזה, במילותיו הנצחיות של ג׳ף גולדבלום – רק בגלל שאתם יכולים לעשות את זה, לא אומר שאתם צריכים לעשות את זה, כי רוב האולפנים עושים את זה די גרוע.
קחו לדוגמה את DC שמנסים להזניק את היקום הקולנועי שלהם מאפס למאה ומצניחים לתוכו דמויות עם אפס התפתחות, אישיות או עניין; או את היקום הקולנועי של יוניברסל שהתרסק כבר בניסיון ההמראה הראשון עם ״המומיה״ פשוט כי הסרט היה כל כך גרוע, זה אחרי שניסיון ההתנעה הראשון עם "דרקולה: ההתחלה" נכשל; או אפילו תסתכלו על לג׳נדרי שבעקרון עשו הכל סבבה, חוץ מלענות על השאלה הפשוטה ״אוקיי, הקונספט של קינג קונג שנלחם נגד גודזילה קיים כבר שנים, אתם לא צריכים לעטוף את זה ב׳יקום סינמטי׳, אז למה צריך אותו?״.
ומעבר לזה שברוב המקרים זה לא נעשה טוב, זה פשוט מתיש. המוח שלי די ממצה את הקיבולת שלו בזיכרון של פריטי טריוויה על דמויות מ״מלחמת הכוכבים״, ״האוונג׳רז״, ״הנוסע השמיני״ ו״הפוני הקטן: חברות היא קסם״. אני לא רוצה לצאת ולהכנס לכל סרט כשביד אחת אני מחזיק פופקורן וביד השניה אני מחפש מידע בוויקיפדיה על כל מיני דמויות שמופיעות בסרט. תנו לי להנות מסרטים שיש להם התחלה, אמצע וסוף, לעזאזל. (עידן זיירמן)
קרדיט ל123RF
מכת ילדותיות: מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתם סרט בידורי למבוגרים? סרט שהוא לא "סרט אוסקרים" או "סרט אינדי" אלא סרט בלוקבאסטרים, אבל כזה שאתם לא יכולים להתלהב איתו עם ילד או ילדה בני 12. מארבל? DC? דדפול? חברה, מדובר כאן על סרטי "מישהו נותן אגרוף למישהו".
בלי שנשים לב, ז'אנר שלם של "בידור למבוגרים" נחטף מתחת לאף שלנו ועבר כמעט בלעדית לטלוויזיה. ואומנם, כן, סרט אחד לעולם לא היה עושה חסד למשהו כמו "משחקי הכס", וכנראה גם לא טרילוגיה אבל ראבק, אפשר אולי משהו קולנועי באותה הסקאלה? אני מוכן לוותר על העירום והמין המיותר – תנו לי בידור כיפי שהוא חכם אבל לא חכם מדי, שדן על נושאים מעניינים על השולחן ולא רק דרך ניתוחים מעמיקים יתר על המידה בתגובות. שוב, זה לא שאין סרטים חכמים למבוגרים – "המפגש", "לוגאן" ועוד כמה הם דוגמא נהדרת לכך שאפשר ללכת לקולנוע ולהרגיש שלא מזלזלים בך. אבל כל הסרטים האלה הם רציניים. קחו לעומת זאת את העונות הראשונות של "כתום זה השחור החדש" או "משחקי הכס" – לפני שהן איבדו את זה, הסדרות היו גם מהנות וגם חכמות (או לפחות כמעט-חכמות), בלי שזה יסתור אחד את השני. במספר שנים בודדות, נראה שהקולנוע הפופולארי והבידורי הפך כמעט כולו לזיכיונות שנועדו למכור צעצועים לבני נוער. חבל. (יהונתן צוריה)
מכת מיחזורים: תשמעו, זה היה נחמד בהתחלה. הבטיחו לנו המשך למלחמת הכוכבים, ביקור חוזר בפארק היורה, סרט פאוור ריינג'רס בלי אפקטים מהניינטיז. מגניב. אפילו די חיבבנו את "ספר הג'ונגל" המצולם, וחשבנו שאולי יש בכל זאת טעם בכל הטרנד הזה. אבל אז התחילו לצלם מחדש כל פאקינג סרט שנוצר בין השנים 1975 ל-2016. כבר הכריזו על גרסה מצולמת של "ראלף ההורס"? איך לא?
ובסדר, יש רימייקים והמשכונים ופריקוולים שאשכרה מלהיבים אותנו לפעמים. קורה. ורק בגלל שכבר אהבנו את הדבר הזה פעם, לא אומר שלא צריך לספר אותו שוב – כל ההיסטוריה של הקולנוע, ובטח של הספרות, מבוססת על סיפור מחדש של אותם הסיפורים. וכן, זה ממש מגניב שג'ינה רודריגז תשחק את כרמן סאן דייגו. אבל זה מתחיל להיות כמו הקטע הזה שאמא שלך לא מפסיקה לקנות לך תפוחים כי פעם אכלת תפוח ונהנית אז היא חושבת שככה היא תגרום לך להיות בריא ולאכול פירות – תפוחים זה טעים, אבל גם שוקולד. ובואו נודה בזה, רוב הרימייקים ההוליוודים הם יותר חטיף שוקולד עם טופי ומרשמלו מאשר תפוחים.
השאלה היא מי בעצם אשם פה: האולפנים שחייבים לשרוד איכשהו את הקפיטליזם המאוחר בלי להתכווץ משמעותית או הצופים שממש רוצים לראות שוב את גיבור נעוריהם, גם אם הפעם משחק אותו שחקן אחר ופחות טוב וכל הרקעים הם CGI. אולי אף אחד. אולי כולם. (נעמה רק)
שמות סרטים עבריים: אני באמת צריך להגיד משהו כאן? רק מלקרוא את שלושת המילים הראשונות אני בטוח שעולים לכם לראש כל מיני עיוותים מוזרים של שמות שנוצרו כאן. ניקח את השם הקלאסי "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס". השם המקורי, כמובן, הוא "The Hangover". שתי מילים שהפכו פתאום לארבע. אם מתעלמים לרגע מהעובדה שהשם הזה מגוחך וטיפשי – הוא גם לא נכון. הרי החבר'ה בסרט לא נוסעים מנקודה A לחתונה בנקודה B ועוצרים בוגאס בדרך. הם נוסעים אל וגאס בשביל מסיבת רווקים. כלומר, זה היה צריך להיקרא משהו כמו "לפני החתונה קופצים לוגאס". עדיין מגוחך וטיפשי, אבל לפחות נכון. טעות התרגום הזאת המשיכה גם לסרט השני בסדרה ("בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק") אבל חזרה אל המפיצים כמו בומרנג כשהגיע הסרט השלישי והאחרון, שהופץ פה תחת השם "הנגאובר 3: חוזרים לוגאס". רגע, מה? מה קרה לחתונה ולדרכים? אה, אין בסרט חתונה? לו רק היה אפשר לפתור את הבעיה מראש איכשהו…
וזו רק דוגמה אחת מני רבות. במהלך השנים קיבלנו כל מיני "פנינים" כמו "2 מהיר 2 עצבני", "איזו מין שוטרת", "הדייט שתקע אותי" ועוד. ל"סופרבאד" התעקשו משום מה להוסיף "חרמן על הזמן". את "סקוט פילגרים נגד העולם" הפכו ל"האקסים של החברה שלי", שגרם לו להשמע כמו עוד קומדיה רומנטית שמאלצית ולא סרט גיקי מגניב. והרשימה עוד ארוכה. מצד שני, במקרים נדירים מאוד, כשכוכבי הלכת מסתדרים בשורה, קורה שהמפיצים שולפים איזו הברקה, שמצליחה להתעלות אפילו על השם המקורי. הדוגמה הכי חדשה היא "מז"ל טוב". לאדם שחשב על זה בהחלט מגיע לכל הפחות קידום. (מתן בכר)
מכת ארוכות: אחת מכרזות הפרסומת לסרטים החביבות עלי היא הכרזה של "סקוט פילגרים נגד העולם", שבתחתיתה הסלוגן "אפוס אפי של אפיות". ב"סקוט פילגרים", שרחוק מלקחת את עצמו ברצינות, הסיסמה הולמת את רוח הסרט. אלא שבקולנוע המודרני נדמה שיש יותר מדי 'מכת ארוכות' – הנטיה של סרטים להאריך, להאריך, להאריך עוד קצת, ואז לסיום טיפ טיפה להאריך, כאילו כולם היו באמת אפוס אפי של אפיות.
ספרים חביבים כמו "ההוביט" נמרחים לשלושה סרטים ארוכים; הסרט "פרל הארבור" ארוך יותר מההתקפה על פרל הארבור; "אוואטר" ארוך יותר משעתיים וחצי; וכן הלאה וכן אללה יסתור. גם בעבר היו סרטים ארוכים נורא, ודאי; "חלף עם הרוח", למשל, היה יותר משלוש שעות וחצי. אבל נראה שלמעט סרטי אנימציה, קשה יותר ויותר להיתקל בסרטים שחושבים שהם יכולים לספר סיפור בשעה וחצי, ולהסתפק בזה. צרפו לזה את ביטול ההפסקה, ויש לכם עילה לתביעה ייצוגית מצד בעלי השלפוחית הרגיזה.
נדמה שכיום כמעט כל סרט רואה לעצמו צורך להאריך כאילו היה מקהלת בית הכנסת הגדול בחג ראשון של פסח. מילא אם זה מוצדק; אבל יותר מדי פעמים זה נראה כאילו התסריטאים, בעקבות צ'רלס דיקנס וחבריו, מקבלים תשלום לפי סצנה, ועל כן יאריכו עוד ועוד ועוד את הסרט, החל מדילמות קיומיות ועד סצנות על סלילת כבישים. או שמא הם רוצים לרצות את הקהל, שכנראה אמור להרגיש שכל מה שמאריך את הסרט יותר נותן תמורה טובה לכספו. כמו כן, קו האוטובוס הארוך במדינת ישראל היה קו קריית שמונה-אילת, והקצר ביותר הוא כנראה קו 12 בדימונה שיש לו ארבע תחנות בלבד, כולל ראשונה ואחרונה. אגב, ידעתם שמשמעות המילה "וואלבי" באוסטרלית היא "יצור שהומצא כדי שיהיה משהו בו' בארץ-עיר-חי-צומח"?
בקיצור: אנא! תנו לנו סרטים שאומרים את מה שיש להם לומר, וזהו; ואם הם יכולים לומר אותו בשעה וחצי, אני לא אתלונן על מחיר הכרטיס יותר משהייתי מתלונן לו היה הסרט שעתיים וחצי. ואם אין לסרט מה לומר, עדיף שיעשה את זה אחרי הכתוביות, ולא באמצע על פני חצי שעה או יותר. (טווידלדי)
מכת טרחנים:
"לא שמעת? הקולנוע מת. אין, אני כבר מזמן עזבתי לטלוויזיה, זה הקולנוע החדש. נטפליקס? איזה, הרג את הקולנוע. אז מה אם הוא היה מת כבר? וידא הריגה. לראות סרט בנטפליקס זה יותר גרוע אפילו מלראות אותו באולם המאעפן בסינמה סיטי עם הקירות הבהירים מדי. זה כמו לשמוע מישהו מנגן את התשיעית של בטהובן בקאזו. זה מבזה. עכשיו אף אחד לא יוציא שום סרט אומנותי לקולנוע כי זה לא משתלם כלכלית. גם נטפליקס לא משתלם כלכלית. שמעתי שבאולפני וורנר כבר שולחים ביריונים להרביץ לבמאים שמראים חשיבה חופשית עד שהם חוזרים להיות משתלמים כלכלית. ובדיסני עושים את זה לבמאים שמספרים בדיחות R Rated. ובכלל עוד שנתיים הסינים ישתלטו בכל התעשייה ולא יהיו יותר סרטים על הומואים ושחורים".
"תשמע, אני מסכים בעיקרון אבל יש לך כמה אי דיוקים. הקולנוע מת כבר ב-1968 שזו גם הפעם האחרונה שיצאה יצירת מופת אמיתית ששינתה את פני הקולנוע לטובה. אני מדבר כמובן על סרטו של אמן הקולנוע הסקנדינבי יוזף בוזף גוזף, "Cine is Capot", סרט שמאוד הקדים את זה. זה סרט שעשה מהפכה ומאז אין, הכל שטחי ועלוב. אני אפילו לא מדבר איתך על ספילברג וכל החברים שלו, אפילו בלה טאר כבר מכוון לקהל יעד של שוחרי פסטיבלים שבעים ובורגנים. הקולנוע איבד את הקהל".
"איזה שטויות אתם מדברים? מייקל ביי המציא את הקולנוע מחדש, אבל אין, הפי.סי הרג אותו מחדש אחרי שנתיים. היום מישהו רוצה לעשות סרט – בום! הג'יאהד הפמינסיטי מתקיף, משכתב לו את התסריט, מבטל לו משקיעים כי פעם הוא נגע בברך של מישהי באוטובוס. אני לא רואה סרטים מאז שאנסו לי את הילדות ב"מכסחות השדים". אני עוד מתעורר בלילה מסיוטים לפעמים בגלל זה".
מכת קליק-בייט: והרי החדשות – סקוט איסטווד אמר שהוא היה רוצה לגלם את וולברין, ציוץ חדש של ג'יי ג'יי אבראמס רומז לכך שהוא אולי התחיל לעבוד על "מלחמת הכוכבים תשע" וחם מהתנור: ביקורות טוויטר אחרי הפרמיירה של "הנוקמים: מלחמת האינסוף". סליחה, אמרתי חדשות? התכוונתי "דברים שלא אמורים אפילו להופיע רצים למטה על המסך בזמן שאנשים מדווחים על ידיעות אמיתיות".
תראו, להריץ אתר זה דבר מסובך, ומכיוון שקליקים זה הלחם והחמאה של אתרים, אני מבין את הצורך לגרום לכל ידיעה להישמע מפוצצת. ובכל זאת – צריך לשים את הקו איפשהו. ידיעות מסוג "שחקן אומר שהוא היה רוצה לעשות משהו" הן חסרות ערך קלורי לחלוטין. מדובר בידיעות שלוקחות שאלה אחת מראיון שנאמרת בהיסח דעת או על איזה "כן, למה שאני לא ארצה לעשות דבר כזה" ואין מאחוריהם שום תוקף כזה או אחר. שחקנים הם לא בעלי אולפנים, ואם מישהו רוצה לגלם את מיסטר פנטסטיק, זה לא אומר שום דבר. זה המקבילה של "אנחנו צריכים להיפגש מתישהו" שאתה אומר לחבר ישן שראית ברחוב. אולי זה ייצא לפעול. יותר סביר שלא.
ובאותה נשימה: בואו נפסיק לדווח על כל ציוץ או אינסטגרם של כוכב כחדשות. אני יודע, בימינו קורה שחדשות חשובות דווקא כן מגיעות ברשתות החברתיות. ובכל זאת, צריך ללמוד להפריד – תמונה של מישהו נמצא ליד סט, או מפרסם עמוד ראשון של תסריט או פוגש חבר שחקן אחר זה לא ידיעה חדשותית. "התחלתי לכתוב תסריט" זה שום דבר. למען האמת, גם "התחלנו לצלם" זה לא כל כך מעניין, כי בימינו במאים עפים באמצע העבודה על הסרט, סרטים נגנזים אחרי שהם הושלמו והוקרנו בפסטיבלים ובקיצור: דברו איתי שהסרטים האלה בקולנוע. עד אז זה לא מעניין אותי. אה, וגם סלבריטאי שמפרסם את דעתו הפוליטית בטוויטר או פייסבוק זה לא ידיעה חדשותית, אגב.
ולבסוף, ביקורות טוויטר. האם יש דבר יותר חסר ערך מביקורות טוויטר? הפעם היחידה שביקורות טוויטר הן שוות ערך הן כמו במקרה של "קמט בזמן" שבו הן לא חיוביות כי אז זה אומר שהסרט ממש גרוע. זה לא אשמת טוויטר, וזה לא אשמת האנשים שרושמים את הביקורות אבל פשוט יש להניח שהאנשים שנוכחים בבכורה העולמית שהיא אירוע שכל כולו נועד לגרום להם לאהוב את הסרט לפני שראו פריים אחד ממנו הם לא בדיוק הקהל האובייקטיבי בעולם. אירוע נוצץ, בתוספת של אוכל, בתוספת של הסתנוורות מכל הכוכבים, בתוספת של תחושה שאתה אח"מ גורמת לכך שההתרשמות שלך מהסרט עצמו היא מוטה קלות במקרה הטוב.
כל אלה, ובטח עוד סוגי שטויות ששכחתי לציין גורמים לאתרי קולנוע ותרבות להפוך לטרחה כשאתה נכנס עליהם. במקום להיכנס ולקרוא על החדשות המשמעותיות של היום האחרון, אתה מוצף בעשרות כתבות חסרות חשיבות שאתה צריך לסנן מראש. חלאס. שחררו את הפיד שלי. (יהונתן צוריה)
חייב לחלוק על מכת ארוכות.
אני אולי הבנאדם היחיד בעולם שיותר מתלונן על זה שסרטים קצרים לו מדי מאשר על זה הם ארוכים לו מדי. פעם חשבתי שזה נבע מהעובדה שלראות סרט בקולנוע זה חתיכת קאדר בשבילי (שעה וחצי נסיעה, 200 ש"ח כל העסק), אז קצת מעצבן לעשות את כל המאמץ הזה בשביל שעה וחצי של ישיבה בקולנוע – אבל אז שמתי לב שאני מרגיש ככה גם לגבי מלא סרטים שאני רואה בהורדה או ב-VOD. אז כנראה שבעיניים שלי, בניסיון לשלוט באומנות הצמצום עאלק, הרבה יוצרים מגבילים את עצמם ובכך פוגמים בסרט, מסירים בכוונה את הגרוש ללירה. 20 דקות נוספות בערך של בניית עולם היו מצרך שמאוד היה חסר לי בכמה סרטים – אין לי יותר מדי שמות בשלוף כרגע, אבל לצורך העניין, אחד שאני כן מצליח לחשוב עליו הוא Red State של קווין סמית', שהוא לחלוטין אחד הסרטים האהובים עליי מהעשור, ואני עדיין חושב שהוא היה קצר מדי.
בהמשך למכת הקליק בייט - מכת ציטוטי קליק בייט בהם מישהו אומר איזה ציטוט שנועד לגרום לקהילה הלהטבית\שחורה\תמניה לאהוב את הסרט שלו
כדוגמת "אומנם זה לא מופיע בסרט, אבל שיחקתי את הדמות שלי כאילו היא לסבית". כן טסה טומפסון, אני מסתכל עליך. את רק דוגמא בודדת כי אין לי כוח להיזכר בעוד, אבל את דוגמא מספקת אז כרגע הכל יפול עלייך.
זה לא שיש לי בעיה עם ייצוגים למינהם, אבל צריך שיהיה ייצוג כדי שיהיה ייצוג. אי אפשר לא לייצג כדי לפנות לקהל מסוים ואז איכשהו לתפוס את החבל משני קצותיו על ידי הכרזה כזאת מחוץ לסרט. זה ציני, מגעיל ומעצבן. עוד יותר מעצבן זה האנשים שמתלהבים מזה כאילו עכשיו הדמות הזאת משלהם או כאילו עכשיו לסרט יש ייצוג לאוכלוסייה כלשהי. אין. פשוט אין.
וכן, עד שאני לא רואה את דמבלדור מנהל זוגיות עם גבר אחר מצידי הוא בכלל נמשך לחדי קרן. כי אם כולם יכולים לעשות מה שבא להם, גם אני יכול.
מסכימה איתך באופן כללי אבל חייבת לשאול:
הציטוט של טסה תומפסון הוא בקשר לדמות שלה ב"הכחדה"? כי אם כן אני לא מסכימה איתך במקרה הספציפי הזה, כי כן הרגשתי כימיה בינה לבין הדמות של ג'ינה רודריגז ואף נראה לי כי כוונת הסרט הייתה שהתפתחה מערכת יחסים מסוימת ביניהן, פשוט לא ראינו אותה כי הדמות של נטלי פורטמן לא רואה את זה.
לא ב"הכחדה", ב"תור ראגנרוק"
אני גם לא חושב שלאנשים היה כל כך אכפת אם היא היתה נותנת ציטוט כזה על הדמות שלה מ"הכחדה".
בהחלט
מכניסים לתסריטים את הדברים הכי קלושים רק כדי לרוץ ולהתגאות באיזה הישג שבכלל לא קיים בסרט. פאוור ריינג'רס בי לייק "יש גיבורת-על להט"בית ראשונה". רק שלא. יש בדיוק שורה אחת שמישהו שואל אותה אם היא כועסת בגלל "צרות עם החבר? צרות עם החברה?" והיא לא עונה על זה. זו לא פאקינג דמות להט"בית. ולא, לפו לא הומו ב"יפה והחיה" החדש כי הוא רוקד עם גבר לחצי שניה. כלומר, אולי הדמויות האלו כן נכתבו כלהט"ביות, אבל זה לא בא לידי ביטוי בשום צורה ואין לכם במה להתגאות, איזה בולשיט. אולפנים פחדניים שמנסים להיראות פרוגרסיביים אבל מפחדים לאבד את הקהל השמרני ועל הדרך פוגעים בייצוג של להט"ב בקולנוע.
ידוע גם בשמו ה"ג'יי. קיי. רולינג".
(ל"ת)
הרחבה למכת אנשים שמתעסקים בפלאפון:
ילדים בני 14 שמצלמים עם פלאש אחרי שהסרט התחיל.
מי גידל אתכם???????? מי החליט לשים ביד שלכם משהו יותר מתוחכם מלבנת נוקיה??????? איך אתם חושבים אפילו לרגע שהגיוני להשתמש בפלאש ולהפריע לעשרות האנשים האחרים ששילמו ארבעים שקל על כרטיס???????
אני מצטערת שאני נשמעת כמו זקנה טרחנית, אבל באמת, הנוער של היום.
מכת הפלאפונים היא הנוראית מכולן...
פעם אלו היו סתם זוג מעצבן שמקשקש לאורך כל הסרט כי לה/לו/להם משעמם. היום הם פשוט ישתקו וידליקו את הטלפון (בבהירות מלאה!!!) כדי שכל האולם יראה את התמונות באינסטגרם של החברה של החבר.
הלכתי פעם לסרט ילדים, וכמובן לקחתי בחשבון שלא מדובר בחווית קולנוע קלאסית, כי ילדים לא ממש שותקים בקולנוע… אבל אחת האימהות במשך חצי סרט (אני לא מגזים) רק התכתבה בוואטספ! אני לא מבין עד היום איך האור הזה לא שיגע את הילדים שלה, אבל אני זכיתי לראות סרט לאור פנס…
ראויות לציון גם מכת הטרחנים ("חחחח מי הולך היום לקולנוע???"), מכת הספויילרים בטריילרים (תראו לי את כתוביות הסיום וזהו) ומכת השחזורים (דיסני לא יעצרו עד שלכל אחת מהקלאסיקות שלהם יהיה סרט חי משל עצמו?)
הזדהיתי עם כל כך הרבה מכות
אבל שום דבר לא מעצבן כמו טלפונים סלולריים דלוקים באולם קולנוע חשוך. אם זה שורה מתחתיי או לידי אני אעיר בצורה הכי אגרסיבית שיש לי בארסנל, אבל מה לעשות כשזה שלוש שורות מתחת? כי טלפון בוהק זו מכה של כללללל מי שנמצא מאחורי המניאק שפתח אותו.
זה קצת גורם לי לקוות שישמישו טכנולוגיה שפשוט תחסום את הגלישה באולמות קולנוע. נראה לי שזו אולי הדרך היחידה שבה אנשים יפנימו שסרט זה לא המקום להתעדכן ברשתות החברתיות שלהם.
מכת היקומים הרסה את הסרטים הטובים בתקציב גדול
די, נמאס מקומיקס וגיבורי על.
לגמרי מה שאני חשבתי על בידור למבוגרים.
סרטים רציניים כאמור לא חסר, אבל מלבד דדפול קיבלנו מעט מאד סרטים שהם פשוט כיף, רק למבוגרים. זה קצת גורם לי להתגעגע לסרטים כמו "בחורים רעים" או דברים כמו "הבוי סקאוט האחרון" עם ברוס וויליס.
לגבי דדפול
לא הייתי קורא לדדפול בידור למבוגרים, יותר כמו בידור למתבגרים.
מכת After Credits
פעם, ברגע שסרט נגמר, היינו קמים והולכים.
אולם כיום אנחנו שבויים: כל בלוקבאסטר שלישי דוחף סצנה אחרי הכתוביות, מה שבעיקרון דורש מאיתנו לשבת 5-10 דקות מול מסך של שמות עוזרי הפקה, בעוד האולם מתרוקן ואתה מרגיש פרסונה נון גרטה כי הסדרנים מתחילים לנקות והנוכחות שלך לא בדיוק עוזרת.
בעבר הבונוסים האלה היו דרך טובה ליצור הייפ לסרט הבא, אך כיום הם עונש. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה סצנת אפטר-קרדיטס הייתה משמעותית או מעניינת. נכון, אני יכול בתאוריה לקום וללכת, אך הפרפקציוניסט שבי לא מאפשר זאת; שילמתי מחיר מלא ולכן. אראה. כל. סצנה.
חוץ מזה, אולי הפעם יהיה משהו חשוב? לא, לא מוכן לקחת את הסיכון; אני אשב פה ואחכה, למרות השלפוחית הלוחצת, למרות מבטי השנאה של הסדרנים ולמרות החבר האחד ההוא שלא מבין מדוע אנחנו עדיין יושבים, ובסוף יתלונן – ובצדק – "בשביל זה השארת אותי פה? יכולתי לאכול פיצה ברגעים אלו". ארורים תהיו סצנות After Credits.
לגביי ההרגל של לקום איך שמתחילות הכתוביות
מעניין אותי אם זה עניין תרבותי/אזורי, כי מאז שעברתי לגרמניה אני הולכת להמון סרטים (הוריי! חופשי חודשי במחיר של כרטיס זוגי לסרט), ובכולם בלי יוצא מהכלל האורות לא נדלקים עד סוף הכתוביות, והקהל ברובו המוחלט נשאר לשבת עד שאחרון עוזרי ההפקה קיבל את הקרדיט שלו.
אין לי מושג איך זה בארה״ב ובמקומות אחרים בעולם, אז יש מצב שהחוויה שלי היא היוצאת דופן. בכל מקרה זה הופך את סוגיית סצנות הפוסט קרדיט להרבה פחות קריטית.
אולי זה השפה
לי באופן אישי ממש קשה לקרוא את הכתוביות באנגלית כשהן רצות על המסך, למרות שקרדיטים מעניינים אותי. יש מצב שזו הסיבה שהרבה אחרים גם חותכים איך שנגמר הסרט עצמו?
זה ברור לי למה אנשים קמים
כאילו, כתוביות זה כמה דקות של רצף שמות של לא מוכרים על מסך שחור. אין בזה שום דבר מעניין במיוחד לרוב האוכלוסיה. אפילו חובבי קולנוע שמכירים יותר מאת השם של הבמאי והשחקנים הראשיים בטח לא מתעניינים בכל הקרדיטים האזוטריים והרבים מספור.
כל עוד גרתי בארץ היה נראה לי מובן מאליו שהאורות נדלקים ואנשים יוצאים איך שהקרדיטים מתחילים. בגלל זה היה לי כל כך מוזר לגלות שזה לא ככה בכל מקום.
נ.ב. חייבת לומר שגם אם הרבה פעמים זה די מייגע לשבת בחושך ולחכות שהקרדיטים יסתיימו, הסרט ״קרא לי בשמך״ גרם לי לשמוח שזה ככה כאן. אם אנשים היו מתחילים לצאת לי מול הפרצוף בכתוביות שלו זה היה פשוט הורס לי את הסיום של הסרט.
באמת?
אני גרה בגרמניה (פרנקפורט) ובפעמים הבודדות שיצא לי להגיע לקולנוע, דווקא יצאו מיד עם עלות הכתוביות.
באמת? אני גרה
בברלין וברשת הקולנועים שאני מנויה בה האורות כבויים עד סוף הכתוביות וכמעט אף אחד לא יוצא.
מעניין אם זה תלוי רשת, תלוי עיר… עכשיו קצת בא לי לנסות ללכת לרשתות אחרות ולבדוק מה קורה בהן.
אכן מכת פלאפונים היא הרעה מכל
למעשה לחוויית הצפייה שלי בקולנוע אני נותן משקל לשלושה גורמים:
1. הסרט עצמו – כמה נהניתי ממנו כסרט.
2. חוויית האולם – כמה המקרן היה טוב, איך הייתה איכות הסאונד, כמה הכסאות היו נוחים וכו'.
3. הקהל – כמה הפריע (פלאפונים, רעש).
היה רק מספר בודד של פעמים שבהן הרגשתי שהקהל לא רק שלא הפריע אלא גם תרם (בהקרנה של "שומרי הגלקסיה 2" , של "תור: ראגנארוק" ושל "חי בסרט" שם חובבי מארוול פצחו בתרועות כאשר הסמל של מארוול הופיע על המסך).
לגבי העובדה שהסרטים ארוכים, זה פחות מפריע לי אך מחייב אותי ללכת רק לאולמות של גלובוס מקס שם עדיין עושים הפסקה. זה לא מפריע לי מדי כי גם ככה הכסאות שלהם נוחים ויש להם דולבי אטמוס (שדרוג משמעותי מבחינתי).
Nailed it לגמרי
(ל"ת)
מאוד מסכים עם המכות שלי
אבל גם הדברים שהשאר כתבו נכונים:
מכת קפיצות: זה מרגיז אותי בעיקר בגלל הסטנדרט הכפול הסקסיסטי למדי. תמיד נזכר במה שקת'לין קנדי מ'לוקאספילמס' אמרה לגבי במאיות ל"סטאר וורס", שהם מחפשים מישהי מנוסה ושהוכיחה את עצמה. מצחיק שלא שומעים דברים כאלה על במאים. קולין טרובורו עושה סרט נחמד ובום, מקבל את "עולם היורה" עם תקציב של 150 מיליון דולר. ג'ון וואטס מביים סרט חביב ומקבל את "ספיידרמן" עם תקציב של 175 מיליון דולר.
משום מה ממש קל לסמוך על במאים אחרי שהם עשו סרט קטן טוב, אבל לא על במאיות. לא שאני מצפה שיקחו מישהי שסיימה עכשיו לימודי קולנוע ויפקידו בידיה סרט של "סטאר וורס". אבל באמת שלא חסרות במאיות מוצלחות שהוכיחו את עצמן בקולנוע ובטלוויזיה. הנה, קולין טרבורו נזרק מפרק 9, אולי ניקח במאית? נההה, בואו פשוט נחזיר את הבחור שעשה את "הכוח מתעורר". עם כל החסרונות של DC מול מארוול, הם הסכימו לתת את המושכות לבמאית בסרט השלישי שלהם וזה השתלם ביג-טיים. מארוול לא יכלו לעשות את זה במשך עשור וחיכו 21 סרטים עד שלקחו במאית. נוט קול.
אנשים בטלפון: אמרתי כבר הכל. We hate you, please die.
טריילרים: אכן מספיילרים יותר מדי, וזה צריך להפסיק. בסרט שיצא לקולנוע ממש לא מזמן (טומב ריידר) מראים בטריילר את הסצינה האחרונה בסרט. למה?!
יקומים: אכן דבילי ומטומטם ואין שמח ממני על כך ש'היקום האפל' קרס אל תוך עצמו עוד לפני שהתחיל.
מחזורים: עוד לא ראיתי רימייק לייב-אקשן אחד של דיסני שהיה מוצלח ו / או הצדיק את עצמו. גם לא 'ספר הג'ונגל'.
שמות: רוצה להוסיף גם את השמות התבניתיים הגנריים שלא תמיד קשורים לתוכן של הסרט. ל"סיקאריו 2" קוראים במקור "Day of the Soldado". כאן הוא הפך ל"סיקאריו 2: הנקמה". לא נראה מהטריילר כאילו מישהו נוקם, אלא בעיקר שממשיכים את המלחמה בקרטלי הסמים. גם לסרט ההוא עם ג'קי צ'אן ופירס ברוסנן קראו "נקמה משהו" אבל עיקר הסרט הוא ג'קי צ'אן מאיים על האיש שיכול אולי להוביל אותו לאנשים שאחראים למוות של בתו. לא בדיוק ההגדרה של 'נקמה'.
ארוכות: לא יכול להסכים עם זה יותר. סרטים היום כל-כך, כל-כך ארוכים, ברוב המקרים ממש לא לצורך. הוליווד, אני מבטיח לכם שאפשר לספר סיפור טוב בשעה וחצי. תשאלו את "כרוניקה". או "לא לנשום". או "מקום שקט" הנהדר שיצא עכשיו. לא כל סרט צריך להיות מינימום שעתיים. תפסיקו.
מכה שלא צויינה פה: פרסומות. בתור מישהו בלי ממיר בדירה ושרואה את רוב הדברים בנטפליקס, היום אני נתקל בפרסומות רק שאני הולך לקולנוע. וטוב שכך, כי וואו, הן מזעזעות. פשוט אפס יצירתיות. ומה הקטע עם האובססיה של פרסומות פה עם גברים שמתחפשים לנשים? זה אמור להיות מצחיק? כי זה לא. הניינטיז התקשרו וכו'.
וומבאט!
שהוא גרסת הכיס לקפיברה. כניראה שהאוסטרלים החליטו להיות חברים, ולפרגן לכל התקועים ברחבי העולם בארץ עיר.
אגב טיפ אתגרי: נסו ארץ עיר אות שניה, מנטרל את האנשים שזוכרים בע"פ את כל הקטגוריות.
מסכימה עם הרשימה, הייתי מוסיפה את מכת הניצנוץ (לא יודעת איך לקרוא לזה), כשיותר מידי משאבים מופנים לנראות של הסרט ומעט מידי משאבים מופנים לעלילה, למשחק או לעריכה של הסרט. נכון, יש משהו מרשים בכך שהדינוזאורים נראים אמיתיים, או שכל הסרט מצולם בשוט אחד. ועדיין, ראבאק, אני אעדיף לראות את דוגוויל שאפילו לא טרחו להעמיד בו תפאורה, על סרט ממש יפה שאין בו מספיק עניין.
יותר מידי פעמים, לתחושתי, האפקטים הופכים למרכז העיסוק של המבקרים והצופים, וכולם שוכחים שבעצם הגענו כדי להנות ולא כדי להרים לבמאי.
מה עם וולברין?
גם חיה, גם שם של ילד וגם אישיות. 3 במחיר אחד!![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
אתה כמו האנשים שחושבים שוירוס זה חי
(ל"ת)
חשבתי שהסמיילי הבהיר שהתלוצצתי:)
(ל"ת)
הבנתי :) מצטערת אם הבהלתי אותך או משהו
(ל"ת)
וומבאט, וולאבי, ולוסירפטור
(ל"ת)
כל מילה בסלע ואין מה להוסיף!!
(ל"ת)
למה מכת טרחנים? לא יותר הגיוני לקרוא לזה מכת המתלוננים?
(ל"ת)
מכת קליקבייט יותר גרועה ממכת בכורות. בשיא הרצינות
אמנם זה קיים הרבה מעבר לגבולות הקולנוע, אבל חייבים לדבר על זה; וזה גם אחת הסיבות שהמכה הזו כל כך גרועה- כנעט לא מדברים על זה. אנחנו פשוט חיים עם זה בשקט, ומשלימים עם המציאות המרה.
הדוגמה הכי נוראית זה היוטיוב הישראלי. שם כל פאקינג כותרת היא עם סימן שאלה. כל. פאקינג. כותרת. גם אם אין שום שאלה בכותרת. גם אם מישהו עושה ביקורת על משקפי שמש, הכותרת של הסרטון תהיה: "ביקורת למשקפי שמש?". בלי ציניות, זה המציאות. כל מי שמפרסם סרטון ביוטיוב בישראל יוסיף סימן שאלה לכותרת שלו, רק כדי להכניס ספק לכל דבר. רק כדי שאני אהיה חייב להכנס כדי לדעת אם זה באמת ביקורת על משקפי שמש, ואני בכלל שונא משקפי שמש.
ויש את הזוועה הכי גדולה בקליקבייטים, שנפוצה בעיקר בפייסבוק- קליקבייט הציטוט והלינק.
זה הולך ככה- ציטוט תמוהה ולא ברור, ואז לינק.
דוגמה:
"מאז שעזבתי את האקס שלי, הפסקתי ללכת עם תחתונים"
https:/aniblititul.com/hsjdk
זהו.
ברגעים כאלה אני פשוט רוצה לדפוק את הראש במקלדת.
אני לא כ"כ מבין את ההתלהמות נגד הטלפונים
כלומר- ברור שזה מעצבן ופתטי וגם מעט מעציב (מדהים שאפילו סרט הוליוודי נוצץ וסוער כבר לא מספק את הפרעת הקשב התמידית של האנושות), אבל למה בעצם זה כל-כך מפריע?
אני לא מדבר על המצבים בהם מישהו לא משתיק את הטלפון או עונה לשיחה באמצע הסרט (מחריד אינדיד), אלא סתם על הסיטואציה הנפוצה והמעצבנת של להיתקע באותו אולם עם חבורת בני נוער משועממים. אני מעדיף שליאם יתעסק בלרענן את הפיד שלו במקום לנסות להשתעשע בדרכים אחרות (בעיטות בכיסא שלפניו, צחקוקים חנוקים עם החבר'ה, הערות ביניים וקומנטרי קולני לסרט).
גם מכת השמות העבריים היא אמנם מטרד, אבל לא ראויה בעיני להשתדרג לתואר 'מכה', וחבל שהדג כבר לא כאן כדי לראות שאין יותר בדיחות "XYZ מת מצחוק". באשר לשאר המכות, ובמיוחד למכת הטריילרים המעפנים- צודקים לגמרי. בתור בנאדם שהיה מתרגש מהטריילרים כמעט כמו מהסרט, הירידה ברמה בהחלט מורגשת.
בן נוער משועמם שבועט בכיסא
מפריע למי שיושב מתחתיו.
בן נוער משועמם שמפעיל מסך – מפריע לכל השורות שמעליו.
זה מאיר ולכן מסנוור אנשים ומושך תשומת לב
יש אנשים שנכנסים באיחור לקולנוע או שעכשיו חייבים למצוא משהו בתיק ויפעילו בלי בושה פנס בטלפון גם אם זה מאיר לתוך הפרצופים של אנשים שיושבים בקולנוע. יש אנשים שמשעמם להם ומתחילים להתעסק במסך, וכשהוא בהיר מאוד זה מאוד בולט בחדר חשוך ומפריע בעין ואפילו מסנוור.
לי באופן אישי
יותר מפריע מסך מסנוור באולם החשוך שנמצא כמה שורות מתחתיי ומציק לי בעין מאשר מישהו שנמצא באותו מושב ומדבר עם החבר שלידו.
מעניין שאתה מייחד את הסיטואציה לבני נוער משועממים, כי לדעתי דווקא הטלפונים הדלוקים מאפיינים חתך אוכלוסיה הרבה יותר רחב מיתר ההתנהגויות המפריעות שהזכרת.
כי מי שבועט בכסא שמולו או זורק הערות ביניים יודע שהוא מפריע, ולא איכפת לו להפריע. בעיני זה מיעוט קטן באוכלוסיה (אולי התמזל מזלי לא להתקבל בהרבה כאלה). לעומת זאת יש הרבה יותר מדי אנשים שחושבים שזה לגיטימי לבדוק את הפיד או הווטסאפ באמצע הסרט. הם לא עושים את זה כדי להפריע, הם פשוט לא חושבים על איך ההתנהגות הזו נחווית על ידי כל מי שלידם ומאוחריהם.
או במילים אחרות – אפשר לספור על יד אחת את הפעמים שבהן בעטו לי בכסא או סבלתי מהערות ביניים קולניות בסרט. לעומת זאת בשנה האחרונה אין כמעט סרט שבו אני לא צריכה להעיר למישהו לסגור את הטלפון.
מתחיל לתהות אם יש טעם שאמשיך להגיב באתר
90% מהתגובות שלך מוציאות לי את המילים מהמקלדת, בין אם הן ראשונות או כתגובה למישהו אחר.
גם אני! כלומר גם אתה! כלומר -
אה, ובבקשה תמשיך להגיב.
כנראה שלא הייתי ברור מספיק
נקודת המוצא שלי היא שבוהק מסכי טלפון לא מפריע לי כמעט בכלל, מובן שזה עניין של העדפות (או אי העדפות) אישיות.
עכשיו, אני לא אומר שרק בני נוער משתמשים בטלפון בזמן סרט. מה שכן, בני נוער משועממים בקולנוע הם בעיני המכה הגדולה מכולן*, שיש לה אופציות אינסופיות להשמדת חוויית הצפייה. זה מגיע למצב בו אני משתדל לראות סרטים עם פוטנציאל טינאייג'רי רק בשעות בהן הסיכוי שהם ינכחו באולם הוא נמוך.
התמכרותו של המין האנושי לטלפון היא דווקא קרן אור בתחום הזה- טינאייג'רים יפריעו בעיקר אם משעמם להם, סלולרי הוא מפיג השעמום המוצלח בהיסטוריה, מסכים בוהקים ועדכוני פיד/אינסטגרם/ווטאבר עדיפים על סוגי ההפרעה האלטרנטיביים- מ.ש.ל.
*האמור לעיל לא בא לפגוע באוכלוסיית הטינאייג'רים הגולשים, או בכל בן/ת נוער אחרים שלא מפריעים במהלך הסרט. תמשיכו להיות יפים, ואל תאמינו למי שאומר שהתיכון הוא התקופה היפה בחייכם.
בדרך כלל הטרדה טכנולוגית לא מגיעה מצעירים
דווקא לתחושתי טינאייג'רים יודעים לתפעל את הטלפון שלהם. בהנחה שהם לא חארות חסרי התחשבות (ואז ידברו בטלפון תוך כדי בעיטה במושב שלך) הם מורגלים בטכנולוגיה הרבה יותר ממבוגרים, ולכן דווקא בדרך כלל משתיקים את הטלפון ויודעים להוריד את הקונטרסט במסך כדי שלא יטריד.
אני מוצאת שדווקא קהל מבוגר מטריד יותר מטינאייג'רים, הם מדברים בקול רם יותר, הם שוכחים לכבות את הטלפון וגם לא שמים לב שהטלפון שמצלצל במשך עשר דקות נמצא בתיק שלהם. בסרטי נוער הרבה פעמים הורה מלווה שנמצא עם ילדים לא מתעניין בסרט והוא האיש שפותח את הטלפון המבריק שלו ומסנוור את כולם או יוצא ונכנס אלף פעמים.
וגם קרה לי שבסרטי מבוגרים הורים הביאו איתם ילדים שממש סבלו, וכדי לסתום להם את הפה דחפו להם אייפד או שהיה בכי חצי סרט.
לבעיית הטינאייג'רים יש פתרונות חלקיים, אפשר להגיע לאולמות פחות אטרקטיביים או בשעות שהם פחות פעילים.
מסכימה איתך לגמרי
אני עובדת כסדרנית וממה שראיתי מבוגרים די מתקרבים לטיאנאייג'רים משעוממים מבחינת ההפרעות. בגלל זה אני אף פעם לא הולכת לראות סרטים בשלישי.
אני גרה לא רחוק מקולנוע קטן
לא לב, אבל אחד שמקרין את אותם סרטים של לב, ובמקום שלישי בשלייקס, יש להם מבצעים לאוכלוסיות שונות כל השבוע (תלמידים, חיילים, סטודנטים ואזרחים ותיקים). שזה בעצם אומר שלישי בשלייקס כל השבוע.
מאוד מאוד אינטנסיבי.
יחד עם זאת, ההפרעה הכי גרועה אי פעם שספגתי שם, נבעה מכך שהצוות שכך לכבות את האור באולם אחרי ההפסקה, וזה באמת מגמד את כל הטלפונים וכל הסבים שמדברים בקול רם תוך כדי סרט.
בשלב כלשהו יצאתי לחפש מישהו שיכול לתקן את זה, אבל כל העובדים נעלמו מהשטח כי כל האולמות היו בהקרנות פעילות. ואז התקשרתי לקופה, אני לא זוכרת אם כיבו לנו את האור תוך כדי או בזכות הטלפון שלי.
זכית שהמסכים לא יפריעו לך בסרט.
אצלי, ולפי מה שאני קורא כאן אצל עוד רבים, המסכים הבוהקים יכולים להוציא כל פיסת ריכוז שיכולה להיות בסרט.
למה זה או-או?
בעולם אידיאלי, ליאם(?) יסתום את הפה לשעתיים ויתמקד רק בסרט שמוקרן מולו. זה באמת לא נשמע כל-כך קשה. אבל מסתבר שבשביל הרבה מהקהל הישראלי זה כן. ולא רק טינאייג'רים. יצא לי להתקל באנשים בגילאים מגוונים שדיברו ביניהם, דיברו בטלפון ובעטו לי בכסא. הטלפונים בסרטים הם בהחלט מכה, בלי קשר אם הם עדיפים יותר או פחות ממשהו אחר. כמו שאני לא רוצה לראות סרט עם אורות דלוקים, ככה אני לא רוצה לראות סרט כששתי שורות מתחתי מישהו בודק את הפיד שלו עם בהירות מסך של מגדלור. זה מפריע בעין ומסית את תשומת הלב. שוב, מי שרוצה לעשות שיחה או להעלות משהו לסנאפצ'אט מוזמן. אבל מחוץ לאולם, בלי להפריע לאנשים ששילמו בשביל חווית צפייה חסרת-הפרעות מכל סוג.
נו, ליאם
מספרים עליו שלא רק שהוא מתעסק בטלפון, בועט בכיסא מלפניו, עושה קומנטרי קולני לסרט, שופך פופקורן בכוונה על הכיסאות של האולם, שם רגליים על המושבים, הולך לקולנוע עם חברים שלו בלי להחליט מראש איזה סרט ומבצע את ההחלטה הזאת רק בשנייה שהם נמצאים לי הקופאי, מלכלך את השירותים והציע ליוניברסל את הרעיון של "היקום האפל", הוא גם זה שסינמה סיטי קונים ממנו את הפסלים המפחידים האלה של הדרדסים.
אולי זה לא מכה בפני עצמה
אבל כל פעם שאני הולך לקולנוע ורואה אנשים בתור מתלבטים למה ללכת אני מרגיש קצת מבולבל.
הרי אם אנשים יודעים שהם רוצים ללכת לסרט ביום כלשהו בשבוע, לא הגיוני שהם יבדקו מראש מה מקרינים בשעות הללו, יעשו חושבים ויבחרו סרט בהתאם?
בעבר כשהייתי הולך לסרט עם אחיי זה תמיד היה אחרי משא ומתן ארוך,בו לכל אחד היה זכות וטו חד פעמית כאשר כולנו ראינו את הטריילרים לסרטים לפני שהכרענו. כך שגם בתור ילד אין לי זכרון של ללכת לבית קולנוע ולבחור באקראי סרט.
זו דווקא אחלה שיטה, הייתי שמחה ליישם יותר
קרה לי פעמים בודדות ויצאו כמה הברקות. ראיתי את מועדון קרב ובכלל לא ידעתי לאיזה סרט אני הולכת. בשנים האחרונות ראיתי את חדר כי אני וחברה רצינו לראות סרט, ומבין ההיצע שהיה באותו קולנוע זה נשמע הכי מעניין, תודה לאלוהי הקולנוע שלא ראיתי את הטריילר קודם וקראתי תקציר מאוד מינימלי. גם את כלבי אשמורת ראיתי בהפתעה גמורה ובספונטניות (בוידאו, לא בקולנוע).
היו גם כמה סרטים לא טובים שראיתי בגישה הזו, אבל יש משהו מדהים בללכת לסרט טוב, שאין לך שום מושג מה קורה בו. האימפקט של כל מה שקורה על המסך הרבה יותר חזק. אפילו סרט בינוני שכל הבדיחות הטובות שלו בטריילר, יצחיק אותך יותר אם לא ראית את הטריילר.
נו, את הכל ליאם למד מאמא שלו, הילה מקרית ביאליק.
(ל"ת)
על פי לוח הזמנים התיאורטי שהוצע באתר
קצת צעירה בשביל להיות אימא לילד בן נוער, לא?
כנראה ששיקרה לנו כשאמרה בת 12. תראה מה זה, אי אפשר לסמוך על אף אחד באינטרנט בימינו.
נו, ליאם.
השם הזה שניתן רק לכוכבי רוק מסטולים ממנצ'סטר ולילדים ישראלים שנולדו משנת 2000 והלאה. אני אגיד את זה ככה, הרגע שבו אני אתחיל להרגיש זקן הוא כשאני אראה שאנשים שהשם שלהם זה ליאם יתחילו להפוך לקצינים בצה"ל.
תרגיש זקן
סתם בשביל לבדוק, כתבתי ליאם ctrl + k באאוטלוק הצבאי ומצאתי שם מבחר יפה של סג"מים, סגנים ואפילו סרן אחד.
הופל'ה, איפה הקומפוט שלי?
(ל"ת)
6 שנים אחר כך וכלום לא השתנה
אם כבר, המצב כנראה רק הלך והחמיר כי לא רק שיש הרבה אידיוטים שמצלמים את המסך בזמן הסרט, עכשיו גם חברות ההפצה מעודדות אותן. למשל, טוליפ אינטרטיינמנט, שאוהבת לפרסם תמונות כאלו בסטוריז של שני עמודי האינסטגרם שלה. והם לא היחידים.
בשלב הזה אני תוהה מה הטעם לשים לפני הסרט את השקופית שאסור לצלם או לתעד אם חברות ההפצה ורשתות הקולנוע עצמן מעודדות את זה. כל אלו הם עדיין המכה הכי גדולה בקולנוע.
לא בדיוק. זה מעצבן אבל בעיני זה כאין וכאפס אם משווים לאנשים שמדברים בסרט,
מעשנים בסרט, עונים לטלפון או לא שמים טלפון על שקט.
מעשנים היום בסרטים?
זה בכלל אפשרי? הייתי משוכנע שכל אולם היום מצויד בגלאי עשן שיתחילו לצפצף ברגע שדבר כזה יקרה.
ראיתי במו עיני סיגריה אלקטרונית באולם
(ל"ת)
קרה לי לפני כמה חודשים
בהקרנה של "היוצר" בפלאנט ירושלים. חבורת בני ובנות נוער ישבו שורה מתחתיי והעבירו סיגריה אלקטרונית ביניהם. הייתי פשוט המום, ואילולא הפרפקציוניזם שלי שלא מאפשר לי להפסיד שניה אחת של סרט הייתי יוצא החוצה להזעיק סדרן שישים לזה סוף (שזה מה שאמרו לי אחר כך בקופה שהייתי צריך לעשות, אבל כאמור, לא מסוגל להפסיד שניה מסרט). חוויה הזויה.