אם אתם אוהבים להיות מופתעים, אם אתם רוצים מקוריות, אם מהלכים עלילתיים שעוד לא ראיתם הם הסיבה שאתם הולכים לקולנוע וקלישאות גורמות לכם עיוותים בטחול, אל תלכו ל"פלדה אמיתית". מצד שני, אם אתם אוהבים לראות רובוטים הולכים מכות, לכו.
הרבה סרטים אפשר לתאר באופן מתוקצר כמפגש של אלמנטים מסרטים אחרים, כמו "'הקוסם מארץ עוץ' פוגש את 'מטריקס'" או "'הרומן שלי עם אנני' פוגש את 'המנסרים מטקסס'", אבל זה לא יהיה הוגן, כי הסרט הרי מכיל הרבה יותר מהתיאור השטחי והבסיסי ביותר שלו. רק שבמקרה הזה הוא לא, לא ממש. "פלדה אמיתית" הוא "רוקי" עם רובוטים. אוקיי, אולי בכל זאת התיאור הזה לא לגמרי הוגן: זה לא רק "רוקי", יש פה פיסות מכמעט כל סרט איגרוף שנעשה אי פעם. זה סרט על מתאגרף אנדרדוג מהאשפתות, שנגד כל הסיכויים מקבל צ'אנס בזירה הגדולה. כל קלישאת סרטי איגרוף שתוכלו לחשוב עליה נמצאת כאן, וגם לא מעט קלישאות שהגיעו מסוגים אחרים של סרטים. יש פה אבא חסר אחריות שלומד להכיר את הילד שלו דרך הספורט האהוב עליהם. יש פה ילד בן 11 שהוא משום מה בוגר ונבון הרבה יותר מאבא שלו, ולעולם אינו טועה. יש פה "רעים" שהם באופן נח מאוד זרים, כלומר לא-אמריקאיים – אחד יפני ואחת רוסיה, כדי שיהיה קל לשנוא אותם. לגמרי ציפיתי מהרובוט להניף ידיים ולצרוח "אדריאן! אדריאן!" בסוף הסרט. אם לא תוכלו לנחש בכל שלב של הסרט בדיוק מה עומד לקרות בסצינה הבאה, לא ראיתם מספיק סרטים, וכמו כן אתם כנראה בני עשר והסרט הזה מתאים לכם בדיוק.
אבל איכשהו כל זה לא מפריע לסרט להיות כיף. הוא צפוי – כן, אבל גם גלידה זה צפוי, אבל זה לא אומר שהיא לא טעימה. "פלדה אמיתית" מוכיח שמה שהורג סרטים הוא לא עלילות משומשות, אלא במאים ושחקנים משומשים, כאלה שיודעים שהם עושים סרטים ממוחזרים בשביל אנשים משועממים, ולא מתאמצים יותר מדי. בסרט הזה נראה כאילו אף אחד לא סיפר ליו ג'קמן, או לבמאי שון לוי, שכבר עשו את הסרט הזה אלף פעמים, והם מתייחסים אליו ברצינות מלאה. ג'קמן משקיע את אותה האנרגיה בסרט שהוא היה משקיע בסרט עם פוטנציאל אוסקרי, ותמיד כיף לראות אותו. לשחקן שמגלם את הילד של ג'קמן קוראים דקוטה גויו – ברצינות, כנראה שיש חוק חדש שאומר שלכל שחקן טוב מתחת לגיל 18 חייבים לקרוא דקוטה, אפילו אם הוא בן – והוא עושה את תפקיד הילד המתחכם-מגניב-מתלהב, באופן שלא משניא את עצמו על הקהל. אוקיי, הוא כן נודניק. קצת.
בעולם של הסרט, שמתרחש בעתיד הקרוב, קרבות הרובוטים – הנשלטים בשלט רחוק – החליפו את קרבות האיגרוף האנושיים. הסיבה, לטענת ג'קמן, היא ש"אנשים רצו אלימות אמיתית, בלי פשרות". זה הסבר מגוחך, כמובן. הסיבה היחידה לכך שהסרט הזה קיים, ומשווק כסרט לכל המשפחה שאפשר ורצוי לקחת אליו את הילדים, היא שהאלימות בו אינה אמיתית. יש רובוטים שמכסחים אחד לשני את הצורה, אבל הם רובוטים. אין דם ואין כאב. אני חושב שהאנשים שצועקים "רוצים לראות דם" רוצים לראות, אה, דם, ולא היו מסתפקים בשמן. על כל פנים, יהיה מה שיהיה ההסבר המופרך – יש בסרט רובוטים נלחמים, ומה שיותר מפתיע – הם נלחמים טוב.
מבחינת היקף הקרבות וגודל הרובוטים הסרט הזה הרבה יותר צנוע מ"רובוטריקים", נאמר. הרובוטים בגובה של שלושה-ארבעה מטרים, לא בניין רב-קומות – אבל מפתיע כמה שהאפקטים טובים: אפשר להניח שברוב המקרים הרובוטים שעל המסך הם ממוחשבים, אבל לא רואים את זה. יש להם נוכחות פיזית מורגשת, לכל אחד מהם יש מראה ו"אופי" שונה, וכשהם מכניסים מכות זה לזה, מרגישים את זה. הקרבות בין הרובוטים מצולמים וערוכים מצוין. כמובן שלא הייתי מצפה לפחות מבמאי אקשן מנוסה כמו שון לוי, שיצר סרטים כמו, שניה אני בודק בימד"ב, "הפנתר הוורוד", "12 במחיר 1" ו"דייט לילי". המממ. בטוח שזה השון לוי הזה? אולי יש לו אח תאום שגם לו קוראים שון לוי? למה הוא בזבז את הזמן עד היום בבימוי קומדיות משפחתיות מטופשות אם כל הזמן הזה הוא בעצם היה במאי אקשן מצוין? אילו רק היו נותנים לו לביים את "רובוטריקים", העולם היה היום מקום יפה יותר.
בקשר לבני האדם בסרט – לפעמים נראה כאילו גם הם פועלים על שלט רחוק. השמאלץ מחייב אותם מדי פעם להתנהג באופן אידיוטי: יו ג'קמן מתעקש לקבל את כל ההחלטות הלא נכונות באופן כל כך עקבי שלא ברור איך הוא שרד עד היום. אבל רוב הזמן, השחקנים המוצלחים מבצעים את השמאלץ שלהם בכנות והופכים אותו לסביר. אני חושב שהדרך הטובה ביותר לראות את הסרט הזה היא למצוא אחד מאותם ילדים בני עשר – אלה שלא ראו סרטי איגרוף, אבל אוהבים רובוטים – וללכת לסרט איתו. הוא יתלהב, אני מבטיח. ואתם עשויים להתלהב גם.
נשמע כמו סרט אידאלי בשבילי
(ל"ת)
איזה מין אנשים הולכים לקולנוע באמריקה?
סליחה על הבורות, אבל יש מישהו שבאמת הולך לקולנוע רק בשביל לראות רובוטים הולכים מכות? זה נשמע סרט כל כך משעמם, שבלוני וממוחזר, אני פשוט לא מבין איך הסרט נמצא בראש טבלת שוברי הקופות באמריקה? מי הולך לקולנוע באמריקה? רק נוער חסר חיים ומשועמם? מבוגרים אינפנטיליים? הם בכלל רואים לפעמים סרטים זרים? סרטים טובים? איכשהו כל זבל אפשרי מפוצץ את הקופות באמריקה, ולסרטים טובים יש שם תיקרת זכוכית מאוד ברורה ונמוכה. האמת, המצב בישראל יותר טוב. אם היו אומרים לכם שסרט של אלמדובר או סרט דרמה גרמני ("חיים של אחרים") הכניס באמריקה יותר כסף משודדי הקריביים הייתם צוחקים, אבל זה בדיוק מה שקרה בישראל. נעים לדעת שבארץ יש קהל איכותי ולא חבורת רובוטים גיימרים מכורי ג'אנק.
התשובה היא, מן הסתם,
אנשים שמתחשק להם לראות סרט כיפי ולא קובעים על סמך הנושא או האופנתיות האם הסרט טוב או לא.
בקיצור, יש לך קשר משפחתי לנחמן שניצקליין?
הנקודה שלי היא שבאמריקה בולעים כל מוצר רקוב ומקולקל, וחבל. נתוני הקופות מראים שבארץ, לפחות לפעמים, לקהל יש ראש.
נתוני הקופות מראים מעט מאוד.
לכל היותר, הם מראים שהקהל בארץ שונה מהקהל בארצות הברית. האם זה בגלל שכאן מגזרים שונים הולכים לקולנוע? האם זה בגלל טווח גילאים שונה של אלו שהולכים לקולנוע? האם זה בגלל שכאן המפיצים מביאים להקרנות יותר סרטים שנחשבים איכותיים? ומה בדבר אלו שלא הולכים לקולנוע? האם הם לא הולכים לקולנוע כי אין להם מה לראות? או כי אין להם כסף? או משלל סיבות אפשריות אחרות?
ומה בדבר הגודל היחסי של הפלח שכן הולך לראות סרטים בקולנוע? האם בממוצע, אזרח אמריקאי רואה יותר סרטים או פחות סרטים מישראלי? האם בממוצע אמריקאי שכן הולך לקולנוע רואה יותר סרטים או פחות סרטים מישראלי? ומה הנתח היחסי של אלו שהולכים לקולנוע משלל האוכלוסיה?
אתה לא יכול ללמוד כמעט שום דבר ממספרים חלקיים לגבי נתח חלקי של האוכלוסיה.
לגבי מי הולך לקולנוע בארה"ב
את התשובה (חלקית לפחות) לגבי מי הולך לסרטים בארה"ב אפשר לקבל מהלינק הבא:
http://www.firstshowing.net/2011/women-sues-filmdistrict-because-drive-is-not-like-fast-and-furious/.
למי שאין כוח לקרוא מאמר באנגלית, הנה התקציר: אישה תובעת את המפיצים של הסרט "DRIVE" כי לפי הטריילר היא חשבה שזה סרט בסגנון "מהיר ועצבני" ואחרי הצפייה בסרט, היא הבינה שני הסרטים שונים מאוד. אז היא טוענת שהטריילר היה מטעה ועבדו עליה וגזלו את כספה (וכו') וגם שיש בסרט אנטישמיות והערות גזעניות נגד היהודים. באחת הכתבות בנושא זה כינו את האישה הזאת כ"אידיוטית", בכתבה זו מגדירים את התביעה "כאחת מעשרת התביעות הכי מטופשות".
אז מסתבר שבין אלה שהולכים לסרטים באמריקה, יש כאלה שהולכים לסרטים רק בהתבסס על צפייה בטריילר או רק לפי שם (ע"ע "נחשים על המטוס") ואפשר להגדיר אותם כאנשים טיפשים ואולי גם אינפנטילים.
אני יכול להעיד שגם בארץ זה ככה, לפחות אצל רוב האוכלוסיה
בהינתן שרוב האנשים לא מכירים במאים\תסריטאים ולא קוראים ביקורות, המדד היחיד לפיו הם מחליטים לאיזה סרט ללכת הוא הפוסטר והטריילר, ומקסימום המלצה של הקופאית בקולנוע. ככה יצא למשל שראיתי את "חצות בפריז" באולם מפוצץ בזוגות של ערסים, שבתמימותם חיפשו איזו קומדיה רומנטית קיטשית ולא הבינו שהם נכנסים לסרט של וודי אלן. והמפיצים, עם תרגומי השמות הגנריים והלא קשורים שלהם, בטח לא עוזרים לסוגיה הזאת.
האמת שזה לא מופרך להסתמך על טריילר ופוסטרים
למי שהוא לא פריק של קולנוע וסתם רוצה בילוי לכמה שעות, אלה האמצעים שאמורים לתת אינדיקציה לגבי ההתאמה של סרט מסוים להעדפות שלו. מן הסתם שלתבוע בגלל טריילר מטעה זה מוגזם, אבל אני לא רואה שום דבר מטופש בלהסתמך על הטריילר – או לפחות, לא הייתי רואה שום דבר מטופש בכך אם לא היה ידועה לי המוכנות של מפיצים להטעות לגבי אופי הסחורה שלהם. אבל האשמים כאן הם המפיצים ואנשי הפרסום, לא הקהל.
מזכיר לי
חבר שלי רצה לראות את הסרט "האמריקאי" על סמך הפוסטר שהציג את ג'ורג' קלוני עם אקדח. זרמתי איתו. טעות קשה. ציפינו לסרט אקשן וקיבלנו שתיקות רבות משמעות, סצנות "מותחות" שלא קורה בהן כלום ותחושת wtf כללית. רציתי לצאת באמצע, עד כדי כך.
להגנתי אציין שלא היה עין הדג באותו זמן.
וגם אציין שיכול להיות שהסרט היה הרבה יותר הגיוני בעייני, אם רק הייתי יודעת למה אני נכנסת.
אולי לא היה עין הדג באותו זמן,
אבל אני לא חושב שמוסד ביקורת הקולנוע באופן כללי לא הפסיק להתקיים. אם את רוצה לדעת יותר על סרט שאת הולכת אליו, צעד הגיוני יהיה לקרוא עליו קצת, כדי לקבל עליו מושג. טריילרים, אחרי הכל, הם פרסומות. ומי מאמין לפרסומות?
כמובן
רק רציתי להביא דוגמא לסרט שהפוסטר שלו מטעה, ואת עצמי כדוגמא לאנשים שנפלו בפח.
וציינתי את עין הדג, כי את המידע הזה אני מקבלת מכאן ובכיף, על הדרך (בתגובות או בדוחקואים). כשעין הדג לא היה, הייתי צריכה ליזום את חיפוש המידע. זה נשמע כמו עצלנות, וזה באמת עצלנות, אבל זה ההבדל בין אקטיביות לפאסיביות. אני לא קוראת באופן קבוע במדורי / אתרי קולנוע אחרים. דווקא על האמריקאי קראתי בהארץ ובסינמסקופ. כמה חבל שזה היה אחרי שצפיתי בסרט :)
איך אתה היית מתרגם Midnight in Paris?
זה לא "סקוט פילגרים", בכל זאת.
ההערה על תרגומי השמות לא התייחסה ל"חצות בפריז"
זו היתה הערה כללית שמתייחסת, כמו בדוגמא של סקוט פילגרים, לנטייה של המפיצים לתת לסרטים שמות שיקטלגו אותם – לעיתים באופן מאולץ – לאיזו נישה זא'נרית.
כמובן שיש חפיפה מסויימת בין אלו
שמתבססים על טריילר כדי לבחור סרט, ואלו שאפשר להגדיר כטפשים. כמו שיש חפיפה בין כל שתי קבוצות שאינן זרות זאת לזאת. אלא שגם אין קשר בין הדברים. הסתמכות על טריילר היא מהדברים היותר הגיוניים לעשות. בעבור זה הוא נועד. ולמרבית האנשים אין זמן או כוח או חשק לשבת שעות באינטרנט ולאסוף כל שביב מידע שאולי יכול להיות רלוונטי, ולבנות תמונת מצב לגבי כל אחד ואחד מהמועמדים לצפייה היום בערב. הם רוצים לראות סרט.
אז כן, תביעה בבית משפט היא אולי עניין קצת קיצוני, אבל אין הבדל בין טריילר מטעה, וכל פרסום שקרי אחר. ופרסום שקרי הוא דבר האסור במדינות מתוקנות. ומי יודע, אחרי תביעה מוצלחת אחת, אולי מפיצים יפחדו לעשות שטויות כאלו? יתכן שכולנו עוד נרוויח מהצעד הזה. לא סביר, אבל יתכן.
גם אנשים אינטליגנטיים מאוד הולכים לסרטים מטופשים
הכוונה היא כמובן לי ולבעלי, ולברווז שנגרר מדי פעם בעל כורחו לסרטים איתנו. אנחנו הורים לזוג זאטוטים מתוקים בני שלוש וחודש ושנה וארבעה חודשים, ולא ישנו לילה שלם מזה…שלוש שנים וחודש. כאשר הבייביסיטר שלנו חוזרת מהצבא ומיידעת אותנו שהיא פנויה, אנחנו רצים לבית הקולנוע כדי לבלות זמן איכות ביחד (בו אנחנו יושבים אחד ליד השני בחושך ולא מדברים. זה זמן איכות!). ולא, אין לנו כוח ל"חפירות". אנחנו רוצים feel good movie שלא נצטרך להפעיל בו את השכל. הסרט הזה נשמע סרט מושלם בשבילנו.
הי, אני האחרון שילכלך על סרטים מטופשים,
לאנשים אינטליגנטיים.
כמו כל אחד אחר, גם אני מאמין שאני אינטליגנטי מהממוצע. וגם אני אוהב סרטים מטופשים, בהקשרים הנכונים. אבל לפחות כרגע, מה שעניתי לו היה בנוגע להאשמת הצופים בטפשות, ולא האשמת הסרטים בטיפשות. אז אני מתנצל אם לא הובנתי נכון.
אז הלכנו...
והיה… נחמד.. באופן משעמם ולא מלהיב. הילד היה חמוד. הרובוטים נראו אמינים באופן מרשים. אבל הסיפור לא תפס אותנו. אולי בגלל שהאב התנהג באופן שלילי במשך כ"כ הרבה זמן מתחילת הסרט. חבל שלא ראינו בדיוידי ויכול להיות שגם אז לא היינו נהנים.
היי, נעים להכיר - אני ערן
ואני אוהב ללכת לסרטים בסגנון "רובוטריקים" ודומיו אבל גם לסרטים בסגנון "רקוויאם לחלום" וחבריו.
כן, תתפלא – אבל זה בהחלט אפשרי לשלב בין אהבה לסרטי טראש זבליים לבין סרטי איכות אוסקריים.
הערה אחת לגבי מה שנכתב שהבמאי לא מנוסה באקשן – דייט לילי הוא גם קומדיה אבל הוא גם סרט פעולה עם הרבה קטעי אקשן – מצחיקים – כי זו קומדיה, אבל האקשן אקשן.
הממ...
אני חושב שעד כמה שהסרט כיפי ומהנה, הביקורת שלך יותר.
כמה שצחקתי, בחיי.
אני בעד לבטל את ספורט האיגרוף
ולהחליף אותו ברובוטים שמכסחים אחד את השני. מצד אחד הרבה יותר אנושי, מצד שני אפשר להיות כמה אלימים שרוצים בלי להתפשר. מעולה!
ומה יעשו כל האנשים שרוצים להוציא אגרסיות באופן חוקי? הם יכולים לשחק Fruit Ninja מול האקסבוקס.
או להקים מועדון אגרוף ביחד עם איזה סוחר סבונים.
השאלה הגדולה היא
האם בשלב מסויים יו ג'קמן ללא חולצה? כי בשביל מופע חזותי מרהיב כזה אני מוכנה לשלם ולראות סרט קלישאתי על רובוטים. (כן, זה היה אפילו שווה את קניית הכרטיס לוולברין.)
עוד מישהו נזכר ב One Must Fall?
(ל"ת)
המוזיקה של המשחק התנגנה לי בראש בזמן שקראתי את הביקורת
גדול!
הייתי בטוח שכל העניין הזה נראה לי מוכר שראיתי את הטריילר. היה עוד משחק מכות עם רובוטים (שהיה די כושל) שהזכיר לי יותר את הסרט, לא זוכר איך קראו לו
Rise of the Robots אולי?
אכן משחק כושל שנודע בעיקר בזכות שיר הנושא שחיבר בראיין מיי מלהקת קווין.
כל מי שהכיר אי פעם את OMF, אני משער
סוף סוף מישהו גם נזכר,
כמוני…
זה בדיוק על אותו רעיון. ממש…
בגלל זה רק אהבתי את העלילה.
ואם בOMF עסקינן, המנגינת נושא שלו מטריפה. שווה לחפש ביוטיוב ולהנות ממנה (גם אני עשיתי על זה קאבר, רק לחפש Etay Sitbon – one must fall).
אני מוחה! "דייט לילי" הוא אחלה סרט!
ממש לא "קומדיה משפחתית מטופשת".
רדפיש, אנא קח מלפפון חמוץ בטובך.
היי, רד הוא לא "המשנה למלך (עד להודעה חדשה)"
וגם לא האדמירל.
הם גנבו את הרעיון לכותבי הסדרה "איך פגשתי את אמא"
http://www.youtube.com/watch?v=LtuhlisTDPs
בערך.
חזרתי עכשיו מהסרט
רוב הסרט הוא בכלל לא הרובוטים,אלא הקשר של האב עם בנו.
נהניתי מאוד,אולי לא מחדש הרבה וצפוי אבל מהנה,מגניב וכיפי זה כן. שחקנים נחמדים-יו ג'קמן משחק טוב ופשוט כיף לראות אותו,אוונג'לין לילי יפה כמו באבודים והילד די חמוד.
ממליץ לכולם!
ביקורת מעולה D: .
כשהתחלתי לקרוא את הכתבה
כשהתחלתי לקרוא את הכתבה היה לי דז'ה וו לרובוטריקים,גם לכם?
נשמע כאילו הסיבה האמיתית והיחידה לראות את הסרט היא כדי לראות את הלוגו המודלף של האקס בוקס 720… ואז להתחיל לחשוב אם זה אמיתי או סתם טיזר.
או להפעיל קצת את המח.
אין דבר כזה, "אקס-בוקס 720". לקונסולה הבאה של מיקרוסופט כנראה לא יקראו ככה. גם אין דבר כזה, "הלוגו של אקס-בוקס 720". הלוגו שמופיע שם זהה ללוגו של הקונסולה הישנה. מכאן ש-א. אין לך שום סיבה לראות אותו, ב. הוא בוודאות מלאה לא הלוגו של הקונסולה הבאה, איך שלא יקראו לה.
חבל
The Red Ring of Death יכול להיות אחלה שם לזירת אגרוף של רובוטים מבוססי אקסבוקס.![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
אז רגע, שאני אבין
למה לסרט הזה מותר להיות דבילי ומותר להשאיר את המוח מחוץ לסרט – אבל אצל רובוטריקים "אסור"?
בכל מקרה, אחלה סרט. השחקנים בסך הכל טובים מאוד ביחס לתסריט קיטשי וצפוי לחלוטין שכמותו. סצנות האקשן אחלה, מהנות, לא רעות אבל גם לא וואו. מעביר את הזמן בכיף.
זה די פשוט.
הסרט הזה עושה את זה טוב (על פי הדיווחים), בעוד הרובוטריקים הוא קטסטרופה בכל תחום אפשרי. גם דברים מטופשים צריך לדעת איך לעשות.
בשני הסרטים יש רובוטים שמתנגחים אחד בשני
עלילה נדושה וצפויה, משחק שנע בין בינוני לבסדר (במקרה הטוב כמובן), הרבה פיצוצים ואפקטים והרבה אפס מחשבה.
כנראה שהשם "מייקל ביי" עושה את שלו.
איירון מן 1 ו-2 הם פחות או יותר אותו הסרט.
ובכל זאת 1 עשוי היטב ומהנה, ו-2 הוא איום ונורא. אלה הפרטים הקטנים, לא התקציר של שורה אחת, שעושים סרט.
זה כי באיירון מן 2 אין באמת סיפור
יש שם משהו שמעמיד פנים שהוא סיפור, אבל זה בעיקר המון ברבורים.
וואלה. מזל שאמרת לי את זה.
(ל"ת)
להשוות לרוקי זה מחמאה
ההשוואה של הסרט ל"רוקי" מחמיאה לו שלא בצדק.
ב"רוקי" (במיוחד בסרט הראשון וקצת בשני) יש עומק ועלילה והם גם הביאו חידוש לקולנוע.
לעומת סרטי רוקי הסרט הזה הוא טפל ושטחי במיוחד.
(אם כי אני חייב להודות שהוא די מהנה..)
סרט כיפי מאוד
ונתחיל מהטוב: זה סרט על רובוטים נלחמים. וזה מגניב. מאוד. הקרבות מרהיבים ומבויימים בצורה מעולה, פשוט כיף. לרובוטים יש נוכחות, וברוב הקרבות אתה באמת מרגיש שאתה רוצה לדעת מה יקרה לרובוטים.![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
והפחות טוב: יש קלישאות, והרבה יותר מדי. ההרגשה שלי הייתה שהתסריטאי רשם כל קלישאה הוליוודית קיימת ועשה הגרלה. יצא אבא צריך להכיר את הבן שלו, אחרי שהאמא מתה. וכמובן, איך בלי הקלוז-אפים ה"רבי המשמעויות" הבלתי נגמרים, ש"מביעים" משהו. ויש עוד. כל כך הרבה קיטש![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
למרות זאת, הבמאי הצלמים, השחקנים ואנשי האפקטים (וסליחה עם שכחתי מישהו) הצליחו לחפר על התסריט וגרמו לי לצאת בהרגשה טובה.
ומילה על האיימקס: צפיתי בסרט באיימקס בלינקולן סנטר (בניו יורק), והוא היה נחמד. היו קטעים שבהם התמונה הרגישה מעט גרעינית, אבל זה היה שווה את זה בקרבות, שזו חוויה מדהימה.
בקיצור, סרט כיפי לכיבוי התאים האפורים במוח, ומומלץ באולם כמה שיותר גדול וכמה שיותר רועש![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
אז מה אם צפוי? הדרך כיפית!
אז אין לי הרבה מה לחדש, רק להגיד שבאמת צפוי מהרגע הראשון ואין שום טוויסט מפתיע במיוחד ובעיקר אם ראית כבר איזה סרט אגרוף או שניים בחייך, אבל מה, זה היה כיף.
הרובוטים מגניבים, יו ג'קמן מעולה והילד הקטן חמוד וממש לא מעצבן.
פעם ראשונה מזה הרבה זמן שאני שמחה שביזבזתי את הכסף של על הקולנוע
אפולו- זאוס
שמות דומים!!!
אפולו קריד האויב של רוקי
וזאוס האויב של הרובוט
אחלה סרט, עם עוד-יותר אחלה היסטוריה
איכשהו פספסתי בזמן אמת את הסרט הזה, ואיכשהו למרות שבשלוש-עשרה השנים שחלפו מאז צאתו רציתי לראות, זה אף פעם לא קרה. אז עכשיו הוא הגיע לנטפליקס, וראיתי. יצאתי מרוצה מאוד (רובוטים הולכים מכות כשלא מביים אותם מייקל ביי זה באמת אחלה – אם כי גם מ-"פסיפיק רים" לא התלהבתי).
ואז הלכתי וקראתי את הסיפור המקורי של ריצ'ארד מתיסון שעליו הסרט מבוסס, ואת הפרק של "אזור הדמדומים" משנת 1963 שהתבסס על הסיפור ההוא (מתיסון כתב את התסריט, והפרק הוא עיבוד כמעט אחד-לאחד של הסיפור).
ההשוואה בין "פלדה אמיתית" לפרק ההוא מרתקת כי היא מראה כמה דברים השתנו מאז מצד אחד, ומצד שני כמה הם לא באמת השתנו. הסיפור והפרק (שבמקור נקראו פשוט "פלדה", בלי "אמיתית") מתחילים מאותה נקודת-מוצא כמו הסרט, רק עם לי מרווין בתפקיד הראשי (וכשמרווין משחק מתאגרף שתהילתו מאחוריו, הוא באמת נראה כמו מתאגרף שתהילתו מאחוריו, לא כמו יו ג'קמן) וג'ו מנטל בתפקיד אוונג'לין לילי (כאן הסרט בהחלט מציג שיפור ניכר – גם בכל הנוגע לדיאלוגים של הדמות). השינוי המובהק הראשון בין 1963 ל-2011, לעומת זאת, הוא ברובוטים. הרובוטים ב-"פלדה אמיתית" נראים, ובכן, כמו רובוטים. בפרק של "אזור הדמדומים" הם נראים כמו בני אדם באיפור שמזכיר קצת את סרטי "פרנקנשטיין" המוקדמים. זו מן הסתם החלטה תקציבית – התקציב של "פלדה אמיתית" ככל הנראה עולה על זה של כל פרקי "אזור הדמדומים" המקורית ביחד – אבל זה גם מעיד על איזשהו שינוי תפיסה. בשנות ה-60, הרעיון של מכונה שמנסה לחקות במדויק את האנטומיה האנושית עדיין היה ככל הנראה משהו מאוד מטריד; רק עשור לאחר מכן (בארה"ב לפחות) התחיל להתגבש יותר הרעיון של רובוט כחבר או צעצוע, גם אם זה צעצוע שמשתמשים בו כדי ללכת מכות עם צעצועים אחרים.
מאמצע הפרק והסיפור המקורי, דברים משתנים. כל הדרמה המשפחתית שבסרט נעדרת משניהם (בסיפור ישנה איזו התייחסות קצרה לעובדה שלגיבור היתה פעם בת-זוג והעניין נגמר לא-טוב; בפרק אין התייחסות כזאת). צ'ארלי של הפרק מזכיר יותר מכל דבר אחר את גיבור "המתאבק" של ארונופסקי – יותר משהוא אחד שלא מוכן לוותר, הוא אחד שלא יודע מתי צריך לוותר, ובניגוד לתבנית הרגילה של "אזור הדמדומים", אין טוויסט בסוף הפרק. הגיבור האמור דוהר לקראת הסוף המר והצפוי. מה שיותר מעניין הוא האופן שבו בפרק בונים את הקרב שמהווה את הסוף הזה. גם כאן, מן הסתם, לא היה ליוצרי הסדרה תקציב לכוריאוגרפיה או פעלולים מורכבים, אבל מה שיותר מוזר הוא שמחלקת המוסיקה לא הוסיפה שום ליווי ראוי כדי להעצים את הדרמה. מעבר לזה, התגובה של הקהל שונה מאוד מזו שאנחנו רואים ב-"פלדה אמיתית" – בסרט, הקהל מתלהב מהאנדרדוג, מהמתחרה שמצליח נגד כל הסיכויים; בפרק, הקהל – גברי כולו ומבוגר ברובו – רוצה לראות את האנדרדוג מרוסק לחתיכות (רוד סרלינג, היוצר של "אזור הדמדומים", עסק גם קצת באגרוף במהלך שירותו הצבאי, והוא ידע שמה שהצופים מחפשים בתחרויות אגרוף זה לא רוח ספורטיבית, אלא דם).
ובכל זאת, כשמסתכלים על הדרך שבה הסיפור המקורי של מתיסון עבר מהפרק ב-"אזור הדמדומים" לסרט של שון לוי, אפשר לראות בבירור את האבולוציה של שוברי-הקופות בימינו, ומה שיותר מהותי, אפשר לראות עד כמה למתיסון יש חלק באבולוציה הזו. מתיסון, לא היה היחיד מקרב כותבי המד"ב/פנטסיה/אימה בני-דורו שפנו לכתיבת תסריטים כדי להתפרנס, אבל להבדיל מקולגות כמו ריי בראדבורי או הרלן אליסון, ששנאו כל רגע בג'וב, למתיסון לא היתה שום בעיה עם דברים כמו סיפורי פואנטה או ג'אמפ סקיירס, או עם שיתופי פעולה עם טיפוסים מסוגו של רוג'ר קורמן. ספילברג, שהפיק את "פלדה אמיתית", אוהב מאוד את הוליווד הקלאסית, אבל הצפיה ב-"אזור הדמדומים" בתור ילד כנראה השפיעה עליו הרבה יותר מהסרטים של ג'ון פורד – ותעיד העובדה שב-1983 הוא הפיק וביים אפיזודה בסרט קולנוע ששחזר על המסך הגדול בתקציב גדול כמה מהפרקים הקלאסיים של הסדרה, ושעוד לפני כן, ב-1971, סרט הטלוויזיה "דואל" של ספילברג התבסס על תסריט של מתיסון, גם על פי סיפור שהוא פרסם לפני-כן.
כשמסתכלים על סרטי ההרפתקאות/אקשן של ספילברג, מ-"אינדיאנה ג'ונס" דרך "אי.טי." ועד ל-"פארק היורה" ו-"מלחמת העולמות" ואפילו "דו"ח מיוחד", מגלים שבכולם יש איזו איכות מתיסונית/איזור-הדמדומים-ית חמקמקה. ספילברג לקח את חוויית הילדות שלו והעביר אותה דרך מסננת שהפכה אותה לידידותית יותר לכל המשפחה בסטנדרטים של שנות ה-80 ואילך. אבל המקור שלה עדיין ניכר.
במובן הזה, הצוות שמוביל את "פלדה אמיתית" ממשיך את המסורת. הבמאי, שון לוי, התייצב אחר-כך מאחורי בימוי והפקת "דברים מוזרים", שהיא כולה הצדעה לקולנוע של ספילברג ולמורשת של ריצ'ארד מתיסון שהקולנוע הזה ממשיך; לתפקיד משני ב-"פלדה אמיתית" הוא ליהק את אוונג'לין לילי מ-"אבודים" ולסרטו המאוחר יותר הוא ליהק את ג'ניפר גארנר מ-"זהות בדויה" – שתיהן הפקות של ג'יי ג'יי אברמס, עוד אחד מממשיכי דרכו של ספילברג ומתיסון. הכל מתחבר, איכשהו.