"ראלף ההורס 2" הוא סרט כיפי. הוא בילוי טוב עם ילדים, הוא נחמד, צבעוני, מושקע, מצחיק, קופצני, מלבב, חמוד – הוא שוקולד מלא בסוכריות קופצות, הוא סרטוני כלבלבים באינטרנט, הוא שיר פופ שיש לו ריקוד מיוחד ואז שמים אותו על רחבת הריקודים וכולם רוקדים ביחד את התנועות: הוא פשוט בילוי כיפי בקולנוע. אם אתם מחפשים בילוי כיפי וקליל – לכו תראו אותו. ג'ון סי. ריילי ושרה סילברמן הם צמד חמד מצחיק וחמוד שיוצא להרפתקאות מהנות, וזה לחלוטין מספיק כדי שיהיה חיוך גדול על הפנים.
אבל לגבי שאלת האיכות שלו… כאן העניינים מסתבכים.
"ראלף ההורס 2" ממשיך את הסיפור של "ראלף ההורס", בערך. שש שנים אחרי "ראלף ההורס" הראשון, ראלף וונלופי הם חברים טובים שמבלים כל ערב יחדיו. אבל בעוד שראלף מרוצה מהחיים שלו כמו שהם, ונלופי תוהה האם אין עוד דברים בחיים האלה חוץ מאותה שגרה ידועה. מפה לשם הם יוצאים למסע ברחבי האינטרנט הגדול שיבחן את החברות שלהם, את כמות ביצי הפסחא שאדם יכול לעכל בשנייה ועד כמה אנשים באמת זוכרים את "ראלף ההורס" הראשון.
כי לא רק שלא צריך לראות את "ראלף ההורס" הראשון בשביל להבין את השני, יש מצב שהחוויה יותר טובה אם לא עשיתם צפייה חוזרת בזמן האחרון. לא רק בגלל שיש איזשהו לב בסרט הראשון שחסר בשני, אלא בעיקר בגלל שהדמות של ראלף מתנהגת בצורה שאומנם אפשר לתרץ ולהסביר, אבל היא קצת לא משכנעת בהתחשב בסרט הראשון – איך הוא, הבחור שכל הסרט הראשון נאבק כדי לשבור את השגרה שלו, לא מבין את המצוקה של ונלופי? ומאיפה התסריטאים הביאו את התלותיות והטיפשות הלא ממש אופיינים לו? כן, אנשים משתנים בשש שנים, אבל השינויים שראלף עבר לא ממש אמינים. אבל, אתם יודעים מה, למרות שהסרט הוא במפורש סרט המשך – אם לא שופטים את ההתנהגות של ראלף ביחס לסרט הקודם (או אם אתם חושבים שזאת כן התקדמות הגיונית לדמות שלו), אז כל הבעיה הזאת נפתרת מעצמה.
בעיה נוספת של הסרט היא לאו דווקא בעיה – הסרט מציג סוגיה שלא עולה רבות בקולנוע, אבל עושה בה טיפול שטחי. עכשיו אתם צריכים להחליט אם אתם ממועדון "לפחות ניסיתם" או ממועדון "אם אתם עושים משהו, תעשו אותו טוב". כי בהחלט אפשר לשבח את הסרט על העיסוק בנושא של מערכות יחסים לא רומנטיות. כן, יש הרבה סרטים על צמד אפלטוני, אבל אף אחד לא ממש מתייחס לבעיות שעולות במערכת יחסים שכזאת. רובם מתחילים כששני הצדדים לא מסתדרים (או לא מכירים) ואז בסוף הם חברים. "ראלף ההורס 2" יוצא מנקודת מוצא ששני הגיבורים חברים, ועדיין יש בעיות שעולות בקשר. ולמרות שגם הטיפול פה רחוק מאוד ממושלם, הוא לפחות צעד נכון בכיוון.
אבל הבעיה העיקרית של הסרט נמצאת במהות שלו. אם העולם של "ראלף ההורס" היה תשובה מנצחת לשאלה "איך היה נראה עולם ארקייד שבו כל דמויות משחקי המחשב היו חיות בו יחדיו?", ההצעה של "ראלף ההורס 2" לאיך נראה עולם האינטרנט היא בלתי מספקת בעליל. במקרה הטוב אני יכול להגיד שהיוצרים הלכו לאיבוד בניסיון להנגיש משהו שהוא פשוט גדול מדי, בחלקים אפל מדי ושקשה למצוא דרך באמת טובה להנגיש אותו. במקרה הרע, זה מריח מפרסום גלוי (כי סמוי זה בטח לא) וליקוק עצמי.
אם זה נשמע שאני נכנס לרזולוציה קטנה מדי ביחס לסרט, זה רק בגלל שהסרט נכנס לאותן הרזולוציות בדיוק. "ראלף ההורס 2" לא רוצה להיות סתם סרט כיפי וגם לא סתם סרט כיפי עם מסר על חברות, אלא הוא רוצה להגיד משהו על האינטרנט. ואם בראשון הוא הצלחה מסחררת ואת השני הוא אולי איכשהו מצליח – בחלק השלישי הוא כבר כושל לחלוטין. במקום לבחון את התפקיד של האינטרנט או לדמות את חוויית המשתמש בצורה אמינה ומעניינת, הסרט הוא פשוט פרסומת ארוכה לשלל מותגי אינטרנט, וכאשר הוא מנסה להתייחס לבעיות באינטרנט יוצאים לו משפטים קלישאתיים ולא ממצים שלא מרגישים קשורים (טוקבקים מרושעים ותגובות נאצה? קיר בפינה האחורית איפשהו, והתשובה הניצחת לאותם טוקבקיסטים היא ברמת ה"שונאים הולכים לשנוא"). והכי גרוע זה שהוא בטוח שכל עקיצה שלו על האינטרנט (או על חברת דיסני) זה איזה בדיחה מעלפת וביקורת איכותית שמראה להם מה זה. זה נהיה הכי גרוע כשזה מגיע לחברת דיסני עצמה.
וכל הדברים האלה – הייצוג הקלוקל של האינטרנט, הבדיחות הגיחי-גיחי-הבנת-מה-עשינו, ההישענות הכבדה על אזכורים (שאני לא בטוח שתזדקן בחן), ההצגה השטחית של הדילמה המרכזית, שינוי האופי של הדמויות בין הסרט הראשון לשני ועוד שלל דברים שלא נגעתי בהם כמו עלילת צד משנית שלא מועילה בכלום – בכל זאת לא מונעים מהסרט להתרומם. כי הוא באמת כיפי. וצבעוני, ונחמד, ומצחיק ובכלליות אחלה. הכיף שלו מרגיש עמוס (ובכלל, כנראה שהרבה מהביקורת שלי הייתה נעלמת אם היו חותכים משהו כמו עשרים דקות מיותרות מהסרט שרק מעמיסות עליו) אבל הוא תמיד כיף. הדמות החדשה של גל גדות מגניבה, השיר חמוד, האנימציה קופצנית וצבעונית: באמת שמדובר בסרט שמומלץ לראות, גם אם לא חייבים לראות דווקא בקולנוע. אבל הבעיות האלה כן מונעות ממנו להמריא לשחקים ולהפוך לסרט שנמצא בשורה הראשונה של סרטי דיסני – כמו הסרט הראשון.
סוף סוף
ביקורת שאומרת את מה שהרגשתי – שהסרט אחלה, אבל הראשון היה טוב יותר.
כל כך אבל כל כך לא מסכימה
אז נתחיל מההתחלה
א.ראלף 2 הוא בעינ מהמקרים הנדירים שבהם הסרט השני יותר טוב מהראשון
ב. הדמות של ראלף מתנהגת *בדיוק* כמו שהייתי מצפה שהיא תתנהג אחרי הסרט הראשון. הבעיה שלו בסרט הראשון לא היתה השגרה. להפך, עם השגרה הוא הסתדר. הבעיה שלו היתה שאין לו חברים. הוא היה מאוד לא מקובל, אף אחד מהאנשים שסביבו לא רצה להיות איתו (מחוץ לגבולות העבודה), והראשונה שהסכימה להיות חברה שלו זו ונלופי. ולכן זה לא משנה שאחר כך הוא יצר עוד חברויות, מבחינתי היא האור והיא הסימן של היכולת של אנשים להיות חברים שלו, ואיתה הוא מבלה כל ערב, ולכן עזיבה שלה תהיה מאוד טראומטית עבורו. התלות של ראלף בונלופי היא בעיני מאוד הגיונית והעובדה שכבר שש שנים היא הבן אדם העיקרי שהוא מבלה איתו כשהוא מחוץ לשעות העבודה רק מחזקת את התלות הזו.
ג. העיסוק של הסרט במערכת יחסים שאינה רומנטית הוא מקסים בעיני בהתחשב בעובדה שבסופו של דבר מדובר על סרט ילדים. זו רמת העומק הדרושה בדיוק. לא יודעת לאיזה מקומות נוספים ניתן או כדאי להביא את העיסוק הזה, אבל צריך לראות את בת השלוש ורבע שלי נעלבת כשהחברה שלה רוצה לשחק כרגע במשחק אחר שהיא לא אוהבת אותו כדי להבין עד כמה הם נגעו בדיוק בנקודה בצורה מדוייקת. (לא באמת ספויילר, אבל לרגישים ממש).
ד. ההנגשה של האינטרנט מעולה בעיני. כולל גוגל שמנסה לנחש מה אתה מחפש. כולל ההשפעה של הטוקבקים, כולל הייצוג של הרשת האפלה. כן, זה היה מוקצן, אבל אני חושבת שההקצנה הזו לא פגמה בחוויה הרגשית, אלא להפך – חיזקה אותה. כל ייצוג מילולי של פרמטר מסויים יהיה קלישאתי ברמה מסויימת אחרת הייצוג לא יהיה ברור.
ה. ועוד X פאקטור – הסרט פמיניסטי ממש. אבל ממש. ומבחינת מערכת היחסים ראלף-ונלופי-שאנק הוא עושה את זה בלי לזרוק את הפמיניזם לפנים. ומרענן לראות סרט שיש בו כל כך הרבה יותר דמויות נשיות מאשר דמויות גבריות (גם אם לא מחשיבים את הנסיכות). כן, הוא קצת יוצא מכליו כדי להראות "אני פמיניסטי" בחלק עם הנסיכות, אבל האמת? הצחיק אותי אז לא אכפת לי…
מבחינתי זה סרט must. יכול להיות שזה אפקט שרק אבל מבחינתי הוא אחד הטובים. לאחרונה ובכלל.
לא היה לי תצוגה מקדימה :(
משום מה לא היתה לי תצוגה מקדימה כשפרסמתי את התגובה, אז לא עשיתי הגהה…
באמצע סעיף ב' זה צריך להיות *מבחינתו היא האור…
אני לגמרי מסכימה איתך
ראלף ההורס 2 היה בעיני יותר מצחיק ומוצלח מהראשון, ובאופן משמעותי.
אני חשבתי שהדרך בה הם השתמשו באינטרנט הייתה יצירתית, עדכנית (חשוב מאוד כשמדברים על טכנולוגיה שמתפתחת כל כך מהר), והכי חשוב – מצחיקה.
וגם היחסים בין הדמויות, הקונפליקטים, ודמויות המשנה שנוספו בסרט הזה – כולם היו בעיני מעניינים ומוצלחים יותר לעומת המקורי, שלא השאיר עליי lasting impression, למרות שזכור לי שנהניתי ממנו בזמן אמת.
בקיצור – ממש ממש נהניתי מהסרט הזה ובעיני הוא מתעלה על המקורי כמעט בכל פרמטר.
עוד משהו שאני מרגישה צורך להוסיף
זו לא הפעם הראשונה אבל הפעם זה נורא בולט לי. הביקורת כביכול טוענת שבגדול הסרט מוצלח ומומלץ – אבל מקדישה כמעט את כל אורך הטקסט לפירוט של הבעיות והחסרונות.
התוצאה היא שאפילו אם בתיאוריה הבנתי שיהונתן כן נהנה מהסרט, התחושה היא שלילית.
אם הסרט טוב, הייתי מצפה שיהיה גם קצת פירוט על מה בו כן עובד ומוצלח. שורה של "הוא באמת כיפי. וצבעוני, ונחמד, ומצחיק ובכלליות אחלה." לא מהווה משקל נגד לכמה פסקאות שמפרטות את כל מה שרע בו.
דווקא פה לא מסכימה
פסקת הפתיחה מאוד ברורה, ומאוד ברור שם שהסרט מומלץ לצפייה.
אחר כך הוא מפרט מה הפריע לו, ואמנם אני לא מסכימה איתו, אבל אני בהחלט חושבת שהפירוט נוגע גם בדברים הטובים וגם בדברים הפחות טובים. גם אם השורה התחותנה של הפירוט הוא הדברים הפחות הטובים – התיאור מתחיל ונגמר בזה שזה סרט טוב
אני חייבת להודות
שאני לא ממש רואה את הפירוט של מעלות הסרט בטקסט. פסקת הפתיחה אומרת שהוא כיפי שוב ושוב, אבל בלי לפרט ולתת דוגמאות מתוך הסרט. היא בעיקר מרגישה כמו הכנה ארוכה ל״אבל״ שברור שיגיע עוד רגע.
כל יתר הטקסט עוסק בכל הדרכים שבהן הסרט לא מספק את הסחורה, ובפירוט רב.
ואז בפסקה האחרונה חוזרים לסכם שהוא כיפי למרות א, ב, ג, ד, ה שפורטו לעיל, ולמרות שאפילו הכיף הזה הוא ״עמוס״.
אם את יצאת מהביקורת הזו עם רושם חיובי, אשרייך. אני יצאתי ממנה עם תחושה אחרת, וזו לא הפעם הראשונה שביקורת לכאורה חיובית מרגישה לי מאוד שלילית בבוטום ליין.
סתם משהו שחשבתי להעלות, וזה לגמרי בסדר אם לא כולם מרגישים כמוני.
מסכימה איתך מאוד
לצערי ראיתי רק את הגרסה המדובבת (בינתיים) אבל עצם זה שעדיין נהניתי (ואפילו מאוד) מעידה על האיכויות של הסרט בפני עצמו, הן מבחינת סיפור העלילה והתפתחות הדמויות והן מבחינת הטיפול בנושאים בהם הוא נוגע.
בנוסף, כאמא וכמורה התחברתי מאוד לאופן בו הסרט טיפל בסוגיית החברות במיוחד בעניין האופן בו שינויים חיצוניים משפיעים עלייה. בניגוד ליהונתן, אני לא הרגשתי שהעיסוק בו היה שטחי. הוא פשוט התאים לאופן בו ילדים מתמודדים עם מצבים שכאלה וגם הפתרון מתאים לאופן בו עניינים מעין אלה נפתרים בין ילדים.
זה גם אפילו מאוד משמח אותי שהסרט בוחר באופן התמודדות שמתאימה לילדים, שכן בסופו של יום הם עדיין נחשבים לקהל היעד העיקרי של הסרט, ובהחלט עדיף בעיני שהוא יהיה רלוונטי יותר עבורם מאשר עבורי (ובהקשר זה אהבתי מאוד שהפתרון של יצירת הוירוס בסוף לא היה לזרוק אותו, עם המשמעות החבויה של הדחקה והכחשה, אלא כן הסתכלות על הבעיה בעיניים פקוחות, ללמוד משהו על עצמי ולקבל את המצב החדש שנוצר)
כל כך לא מסכימה!
אני ישבתי בקולנוע, מרותקת למסך והדרך היחידה שבה אני יכולה לסכם את זה: שעה וחצי של הנאה!
כשנגמר הסרט פשוט רציתי שיתחיל שוב. הדרך שבה הם ירדו לפרטים הקטנים וחשבו על כל דבר, והבדיחות על האינטרנט (ובעיקר על חברת דיסני עצמה) פשוט גרמו לי לצחוק ללא הפסקה. הם צחקו על עצמם הרבה ובצורה מאוד צינית, אבל גם בדרך מאוד בוגרת ומתוך מודעות עצמית… הם הכניסו שם נושאים שנוגעים גם למבוגרים וגם לילדים אבל בצורה שלא תשעמם אף אחד. אהבתי מאוד את המסר שצריך לחיות קצת מחוץ לטלפון ולמחשב ואת כל עניין הכח הנשי…
נראית לי כתבה שנכתבה ברגע של מרמור…
חוץ מבדיחות האינטרנט, איך ההומור?
זה הפרט היחיד שלא אהבתי בסרט הראשון.
ספרינגפילד אונליין
ב-2018 קיבלנו סרטי המשך ל-"משפחת סופר-על" ו-"ראלף ההורס". שני הסרטים מזכירים לנו מאיפה הבמאים שלהם הגיעו – גם בראד בירד וגם ריץ' מור עשו סטאז' ארוך אצל מאט גרונינג כשהם ביימו פרקים ב-"סימפסונים" (מור גם עבד על "פיוצ'רמה"). בשני הסרטים רואים מה כל אחד מהבמאים הביא אתו מאותו סטאז': אצל בירד, אלה הדמויות (הדימיון בין משפחת סימפסון למשפחת פר פשוט זועק לשמיים ב-"משפחת סופר-על 2"). אצל מור, זו הסביבה.
מור הוא באופן כללי במאי של סביבה. העולם שבו מתרחשים הסרטים שלו (וזה בולט גם בסרט המאוד לא-סימפסוני שלו, "זוטרופוליס") מספר סיפור משל עצמו. והסיפור של עולם משחקי הארקייד ב-"ראלף ההורס" ושל האינטרנט ב-"ראלף שובר את האינטרנט" הוא לא שונה בהרבה מזה של ספרינגפילד ב-"סימפסונים" (או העתיד של "פיוצ'רמה") – מערכת חברתית מתפקדת למראית-עין, וצריך רק איזה הומר סימפסון, או פיליפ פריי, או ראלף ההורס שירים מרפק לא-זהיר, יתן מכה ויגרום להכל לקרוס.
ואפשר להגיד לזכותו של "ראלף שובר את האינטרנט" שבניגוד ל-"משפחת סופר-על 2" הוא לא ממחזר. הוא מנסה משהו חדש: הסרט מדגיש הרבה יותר את יחסי הגומלין בין הדמויות הדיגיטליות לעולם האמיתי ומשנה לחלוטין את המיקוד של הקונפליקט – "בראלף שובר את האינטרנט", בניגוד לקודמו, אין בעצם אנטגוניסט. הקונפליקט כאן הוא כמעט לחלוטין קונפליקט פנימי של ראלף, וזו החלטה סיפורית לא-שגרתית בסרט אנימציה הוליוודי לכל המשפחה (לא חסרת תקדים לחלוטין – "הכל בראש" היה שם קודם – ועדיין לא שגרתית).
המקום שבו "ראלף שובר את האינטרנט" נופל, לעומת קודמו, הוא בפרטים הקטנים. כמו שנאמר בביקורת, האינטרנט הוא מקום גדול, ובניגוד לסביבת ההתרחשויות המצומצמת של הסרט הקודם, מרגישים שהיוצרים הלכו כאן קצת לאיבוד, ולא ממש חשבו עד הסוף על חלק מההחלטות הסיפוריות שהם קיבלו. לפעמים זה ממש בקטנה – הורים שלקחו את הילדים שלהם לראות את "ראלף ההורס" יכלו לחייך בנוסטלגיה כשהם ראו את "תקן אותה פליקס" ולהזכר איך הם שיחקו פעם בסופר-מריו 8 ביט; הורים שלוקחים את הילדים שלהם ל-"ראלף שובר את האינטרנט" אמורים… לצחקק במבוכה כשהם רואים את סלוטר-רייס ולהזכר איך הם דרסו קשישים בכסאות-גלגלים ב-"קארמגדון" או הלכו לקבל מין אוראלי מזונות ב-GTA? ובאותו נושא, אני היחיד שהתגובה המזועזעת של ראלף למה שהולך ב-"סלוטר רייס" נראתה לו קצת מוזרה. ראלף, מותק, אתה גר במזבלה וגאה בזה. מקום שכולו לכלוך ופיח אמור להיראות לך די מוכר.
בעיה יותר גדולה היא ברמת המסר, שגורמת לי לחשוד שיוצרי הסרט לא ממש חקרו לעומק את קהל היעד שלהם. כשמלמדים את ראלף שהסוד לאושר באינטרנט הוא לא לקרוא תגובות, אני יכול לתאר לעצמי את רוב הצופים הצעירים, בפרט כאלה שנוכחים ביוטיוב, מגיבים ב-"פחחחחחחחחח". כשזה מגיע למסר בעייתי אחר בסרט, לפיו את החברים האמיתיים שלך אתה לא מוצא באינטרנט, אני חושד שכאן אותם צופים צעירים פשוט לא יבינו במה מדובר. הם חיים באינטרנט. הם נולדו לתוכו. אפשר היה להחליף את המסר הזה ב-"באינטרנט, כמו בעולם האמיתי, יש אנשים שהם באמת חברים שלך, ויש כאלה שרק רוצים לתפוס עליך טרמפ". קצת מורכב, אולי, אבל "ראלף שובר את האינטרנט" הוא דווקא לא סרט שנרתע ממורכבות עד לנקודה הזאת.
ועדיין, סרט מוצלח מאוד – "משפחת סופר-על 2" התהדר בתסריט טוב יותר, אבל כאמור הלך על בטוח כשהוא די שחזר את קודמו; "ראלף" ראוי לצל"ש על הנכונות לצאת למקומות חדשים. ולא אכפת לי פרודקט-פלייסמנט או לא, הקטע עם הנסיכות של דיסני היה קורע. וגם זה עם המנוע חיפוש. והיו עוד הרבה דברים קורעים בסרט. מומלץ.
חלוקה לגבי הסרט
מצד אחד כל המסביב היה טוב – היה מהנה, כיפי, מצחיק לעיתים, גרפיקה טובה, המחשה יפה של רשת האינטרנט…
אבל מתחת לכל הדברים האלה הסתתר סרט מעצבן במיוחד. אם זה באיך הדמויות מתנהגות, במסר של הסרט…ובעוד כמה היבטים שאני לא רוצה לעשות לגביהם ספוילר. בסופו של דבר יצאתי מהסרט עם תחושה לא טובה לגבי הכיוון שהסרט תפס.
אני היחיד ששם לב שהמדובבת של פוקהונטס בגרסה העברית עושה חיקוי של ריטה? (המדובבת המקורית של פוקהונסט מהסרט)
נדמה לי שזו ריטה ולא חיקוי
(ל"ת)
זכרתי שראיתי את זה כאן
http://www.fisheye.co.il/movies/wreck_it_ralph_2/#target-comment-978211
הזוי מבחינתי שאף אחד לא רשם את זה עדיין,
אבל אני רוצה ספין אוף, סרט או אפילו סדרה שלמה, של כל הנסיכות האלה יחד. אוי אלוהים כמה שיחקתי מכל קטע שלהן.
שיחקת? זה סלנג למשהו?
אני שנאתי את הסרט בכל מקרה. בזמן הצפייה בו הוא היה לי נחמד וסביר כזה, אבל ככל שחשבתי עליו יותר אחרי הצפייה הוא נראה לי יותר וולגרי, מיותר וגימיקי, והמבטא הישראלי של גל גדות מחפיר. לא הצלחתי למצוא את כל ההילולים שעין הדג והבלוגים קשרו לו.
תיקון אוטומטי פלוס שעה מאוחרת.
כמה שצחקתי*