במקור: Planet Terror
תסריט ובימוי: רוברט רודריגז
שחקנים: רוז מקגוון, פרדי רודריגז, ג'וש ברולין, מרלי שלטון
אי שם בדרומה של ארצות הברית, עוברת רקדנית הגו-גו צ'רי דארלינג יום רע במיוחד. היא מתפטרת מעבודתה, מתגלגלת אל מסעדה מטונפת, נתקלת באקס המיתולוגי שלה, אל-ריי – אקדוחן מסתורי בעל עבר עמום אותו עזבה משכבר – ומאבדת בדרך לא סימפטית את רגל ימין. לרוב, כשנכרתת לך רגל, זה נוטה להיחשב לאירוע המרכזי של אותו היום, אבל לא אצל צ'רי. דקות מספר מרגע אשפוזה, מותקף בית החולים בו היא שוהה על ידי המון הולך וגדל של זומבים מעוותים ונוטפי מוגלה, שנוצרו כתוצאה מדליפתו של גז סודי במהלך עסקה מפוקפקת בבסיס צבאי לא רחוק מהמקום. צ'רי מוצאת עצמה נלחמת על חייה ועל עור הפנים שלה לצד חבורה של ניצולים שונים, הכוללים את מיודענו אל ריי, רופאה בעלת כפות ידיים משותקות, בעל מסעדת בארביקיו, ראש משטרת המחוז ועוזריו השלומיאלים.
'פלאנט טרור' הוא חלקו של רוברט רודריגז ('עיר החטאים') בפרויקט גריינדהאוס, שמטרתו ליצור מחווה לסרטי האקספלויטיישן הזולים של שנות ה-70, והקולנועים הזולים לא פחות בהם הם הוקרנו. אבל "מחווה" היא מילה גדולה שמשאירה הרבה מקום לפרשנות. כשטרנטינו ביים את החצי שלו בפרויקט, 'חסין מוות', הוא השתמש בבמה כדי לפרק את האקספלויטיישן לחתיכות, לבחון אותו, לשחק איתו, לברר איפה הוא רגיש לדגדוגים ולהרכיב אותו מחדש. רודריגז שומר את הטיפול המיוחד הזה לטחול של הדמויות שלו. כלפי החומר המקורי, הוא נוקט בגישה הרבה פחות מורכבת: 'פלאנט טרור' הוא פחות או יותר שחזור המבנה הקלישאתי של סרטי זומבים, תוך כדי הקצנת הגיחוך של אלמנטים מסוימים בהם, בשביל הצחוקים. כך, למשל, המשקע ששתיים מהדמויות מתגברות עליו כשנראה שכבר מאוחר מדי, סובב סביב מתכון סודי לרוטב ברביקיו, ונאומים חוצבי להבות מתבררים כבעלי משמעות פשוטה כמשמעה במידה לא צפויה. אני מניח שלפיכך, 'פלאנט טרור' הוא בדיוק מה שציפה לו הקהל ששמע על מיזם גריינדהאוס – בדיחה מודעת לעצמה. בתוספת ההומור השחור היצירתי שאופף רגל העץ של גיבורתו, והפאנץ' ליינים המובהקים שפזורים בין הדיאלוגים, זו גם בדיחה משעשעת בהחלט, אבל היא ממצה את עצמה בשלב כלשהו, מהיר מהרצוי.
יכול להיות שההשוואה לטרנטינו עושה עוול לרודריגז. רודריגז הוא יוצר שעומד בפני עצמו, ו'פלאנט טרור' הוא סרט שעומד בפני עצמו. מצד שני, לו הייתי אני רודריגז, והייתי רוצה להימנע מהשוואות עם טרנטינו, הייתי נמנע מלגדוש את הסרט שלי במחוות לסרטים שלו, לשלב דמויות מהחצי שלו בפרויקט שלי ולתת לו תפקיד רב טקסט. שלא לדבר על לצרף את הסרט שלי לסרט שלו מלכתחילה.
ההשוואה הזו מתבקשת גם לאור ההתעסקות הדומיננטית של שני היוצרים בנשים ונשיות: בסרט של טרנטינו יש נשים עצמאיות וחזקות, והמצלמה מתמגנטת באופן קבוע על כפות הרגליים שלהן. בסרט של רודריגז הנשים הן קורבנות תלותיים, המצלמה מתמגנטת באופן קבוע על השדיים שלהן, ולגיבורה הראשית אין כף רגל. לזכותו של רודריגז יאמר שהמצב הזה מתחיל להתערער קצת לקראת המערכה האחרונה של הסרט, מה שמעלה את ההשערה ש'פלאנט טרור' למעשה מתאר את התהליך שאת סופו אנחנו רואים ב'חסין מוות'. ואולי עדיף לחשוב כך, כי אז הקשרים השטחיים בין שני הסרטים – ברמת המחוות והקריצות – מקבלים איזשהו בסיס איתן יותר. אני מניח שזה גם יפייס את מי שבא לסרט כדי לרענן קצת את הראש בכמה דימויים של נשיות מודרנית.
אבל עזבו את כל זה – אנחנו כאן קודם כל בשביל האקשן והגועל. האקשן מספק את הסחורה. רודריגז בונה שורה של כוריאוגרפיות מופרכות לחלוטין שנובעות מהפגמים הגופניים של המשתמשים בהם (רגל אחת, ידיים משותקות או הנטייה להתמוסס תוך כדי הליכה), ותוך כדי כך מספק כמה הברקות ויזואליות חמודות (עד כמה שניתן לקרוא למסוק שמפלח בלהבים שלו צבא שלם של אנשים מזוהמים, למשל, "חמוד"). הסרט מכיל גם כמות אדירה של גועל נפש מבדר בפוטנציה. מי שיצא מאוכזב מהסרט הקודם של הפרויקט בגלל מיעוט קטעי הגועל בו, יוכל לקבל בסרט הזה פיצוי הולם. 'פלאנט טרור' גדוש כולו בקילוחי דם, מורסות מתפוצצות, צנצנות של שקי אשכים בחומץ, עיניים מנוקרות, אנשים שמקיאים את מערכת העיכול של עצמם, ומצבי צבירה משונים של איברי מין זכריים. הכל, כאמור, מוגזם ומגוחך. אפקט הגועל מתקהה בשלב כלשהו, והופך למתיש, אבל למי שלא סובל את הדברים האלה, עדיף לא לסמוך על זה. מומלץ לו שימנע מהסרט.
(אם אתם נמנעים, מומלץ למצוא כתחליף סרט אחר של מרלי שלטון, שמגלמת את הרופאה ההיסטרית, כדי שלא תרגישו שאתם מפספסים. היא גם מגניבה להדהים וגם מצמררת. לעומת זאת על רוז מק'גוון, בתפקיד צ'רי, אתם יכולים לוותר. היא מעצבנת לאללה. הייתי מעדיף שישאירו את רגל ימין שלה, ויכרתו אותה).
לפני 'פלאנט טרור' מוקרן טריילר פיקטיבי לסרט בשם 'מאצ'טה'. הוא משעשע, מסוגנן ומגניב בדיוק כמו 'פלאנט טרור', פלוס יתרון אחד – הוא אורך חמש דקות. בהשוואה אליו, 'פלאנט טרור' לא מספק שום אבחנה או הברקה נוספת; יכול להיות שההרחבה של הסרט היתה, אפעס, קצת מיותרת. אבל גם כסרט מעט מפוספס, 'פלאנט טרור' הוא אלטרנטיבה נאה לבידור המכני, הסטרילי והמחושב שמאפיין את קולנוע הקיץ ההוליוודי.
- גריינדהאוס – האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- חסין מוות
מעניין
לא שמעתי על הסרט הזה. מתי הוא יצא?
ראיתי בעיתון
יש הקרנה ברב חן מגדל האופרה וברב-חן דיזנגוף סנטר חסין מוות ופלאנט טרור 2 כרטיסים במחיר אחד!
אתה מתכוון
לזה? כתבה מספר 3964
יש עוד נוע"ליסטים בעין-הדג? מי? מה? איפה? אתה יכול לפרט במייל כדי שלא ימחקו אותנו?
תשובות
חן חן לך.
תשובה יפה, למדתי הרבה.
וגם
הוא אשכרה דומה לג'ון ווייט, וגם מזכיר את הופעתו של ווייט בסרט "בורות".
יש על הסרט הגבלת גיל?
אם כן, איזה גיל?
דג אדום,
היה כאן פתיל בקשר לסרטון שלפני "רטטוי". האם הוא נמחק (שזה בסדר) או יועבר לתגובות בכתבה על רטטוי (שזה גם בסדר)?
הוא נמחק עקב אוף-טופיקיות.
סביר להניח
שהסרט היה יותר קולע אם הוא היה מוקרן בגירסה המקורית, עם החבר שלו.
אוקיי, ''חסין מוות'' זה לא.
פרודיה יומית חביבה ומבדרת עם כמה הברקות קטנות – כנראה שכן.
דווקא עכשיו, ולמרות שלא התרעמתי על הפיצול לשני פיצ'רים נפרדים (כמה מהסצינות הכי מוצלחות של "חסין" לא הופיעו בגרסת הדאבל פיצ'ר, ואני הרגשתי שהרווחנו אותן), פתאום ברור לי שכנראה הוחמץ משהו מהחוויה הכוללת שטרנטינו/רודריגז הרכיבו, כי נקודת המבט שלהם על הפרויקט היא באמת שונה בתכלית, וההצלבה בין שני הסרטים יכולה להדגיש ולהעצים את השוני. רודריגז באמת עשה בי-מובי, או פרודיה ישירה על בי מוביז, בעוד שטרנטינו לקח את הקונוונציות הז'אנריות והעביר אותן, כהרגלו, דרך המשקפת הטרנטינואית האופיינית. התוצאה היא ש"פלנט טרור" הוא לכאורה פרוע יותר – כלומר, הולך יותר לקיצוניות goreית – אבל בעצם הרבה יותר סטנדרטי. וגם הוא, אגב, מגיע לשיאו דווקא כשהוא יוצר חיבורים משעשעים בין העכשיו והאז ("אלוהים יברך אותך ואת השירות שלך למדינה" הוא ללא ספק *ה*משפט של הסרט).
ואולי זו בסך הכל מראה להבדלים המשמעותיים בין מכלול היצירה של רודריגז וטרנטינו – הראשון הוא הומאז'יונר סדרתי שמתענג על התרפקויות ונוסטלגיה לקולנוע מסוגנן ועתיק, והשני, למרות ההאשמות התכופות, הוא יוצר בעל עולם תוכן וסגנון מובהקים שמשתמש בקאט-אנד-פייסט ובקולאז' ככלים יצירתיים לגיטימיים שלתוכם הוא יוצק את החומרים שלו. אז "פלנט טרור" הוא אולי קיצוני וקריקטורי יותר, אבל "חסין מוות" סחט את לימון הפוטנציאל של הפרויקט הזה הרבה יותר חזק.
רודריגז בכלל לא יצר פה הומאז'...
או איזשהו סוג של מחווה לסרטי האקספלויטיישן הזולים, הוא פשוט יצר סרט זהה, סרט חסר חשיבות ובכלל לא חכם.
אז נכון הוא מהנה לפרקים בגלל ההומור הדבילי של רודריגז, בגלל הופעות אורח לא צפויות אבל הוא בעיקר דוחה ומוגזם.
כמות הGORE בסרט במינון כל כך גבוה שבמקום להעצים סצינות מסוימות הוא הופך את הסרט למין פיסת גועל-נפש מתלהבת. עוד נקודה לרעתו של הסרט היא שיחסית לסרט שנוצר כפארודיה הוא אלים בצורה בלתי רגילה, בעוד שטרנטינו גורם לנו לחכות לסצינות כאלה רודריגז רק ממאיס אותן בצורה אידיוטית. בקשר לטענה שטרנטינו היה צריך לקצץ בעריכה יותר, אז לפחות לטעמי הבעיה יותר בלטה בפלאנט טרור מאשר בחסין מוות. בסופו של דבר אצל רודריגז יש יותר מדי דם ואלימות ופחות שנינות בדיוק ההפך מחסין מוות שם חסרה האלימות הזו, אז אני מניח שלראות את שני הסרטים יחד יהיה יותר אפקטיבי, מה שיכול לההפך לחוויה מטישה בהחלט.
אגב הטריילר של מאשטה נחמד, ואהבתי את השורה של ברוס וויליס למדען:
הערה מהגולה הדוויה
כמובן,יכול להיות שלכל התצפית שלי אין שום משמעות עמוקה, אבל הי – בואו ננסה!
בכל אופן, בעיר המחוז הבלתי מיצגת שבה אני מתגוררת כרגע(אי שם בגרמניה) הסרט פלאנט טרור מוצג בבית הקולנוע האחראי על ה'בלוק-באסטרס', בעוד שסרטו של ידידנו טרנטינו מוצג בקולנוע שאחראי על מיטב הקולנוע הביזארי (נו, אתם יודעים, סרטים צ'צ'נים ופינים, וכיוצא באלו).
מה אני רוצה להגיד ? שכנראה, לפחות כאן, לא מעריכים את טרנטינו כמושך קהל במיוחד (בקולנוע הסרטים הצ'צ'נים אין יותר מתריסר מושבים, ומכולם המסך מעוות).
ורודריגז? אני מניחה שלא בגלל שמו המפורסם הוא נבחר להופיע בקולנוע הגדול. היתכן שהגרמנים חושבים שרגל תותבת יורה היא מושך קהל רציני(להבדיל מכונית מגניבה, כן?).
מעניין (לדעתי) היה לבדוק מה הבדל בדעת הקהל האירופאית לזו האמריקאית הנוגע לשני הסרטים.
*דיסקלימר – לא ראיתי את הסרטים. איכשהו, סרטים שרוטים על בלונדיניות לא לבושות ועוד בגרמנית, נראים לי כמו סכנה גדולה מדי למוחי הפעוט.
אה, וחוץ מזה – חשבתם שבארץ לוקח לסרטים הרבה זמן להגיע? בקרית שמונה (בלי הקולנוע) סרטים מגיעים יותר מהר מלכאן.
זה סרט פשוט גבר.
כל שניה ושניה היו הנאה צרופה מבחינתי. איברים מתעופפים, מתפוצצים, זולגים ונמרחים, הומור מגניב, אלפי זומבים שמתפוצצים בלי הפסקה, בחורות בבגדים מינימאליים… איזה סרט תותח.
מוגש לכם בחסות "ביקורות ערסים בע"מ".
צר לי להודיעך,
שמבחינת התוכן, הביקורת שלך אולי יכולה להיחשב לביקורת של ערסים, אבל מבחינת הניסוח ("הנאה צרופה"? בביקורת של ערסים? פחחחחחחח) אתה רחוק מאוד מביקורת כזו.
כוס אמו, אתה צודק.
אללי.
בונא אחי! קבל