שימו לב – אזהרת ספויילר חמורה לכל הסרט "פינוקיו" בביקורת שלפניכם.
לא גדלתי על "פינוקיו". זאת ועוד, עד הפרויקט הזה לא ראיתי את הסרט מתחילתו ועד סופו: אמא שלי סירבה בתקוף להכניס אותו הביתה וגם אצל חברים חששתי לנסות, כי שמעתי שיש קטע עם ילדים שהופכים לחמורים ומשהו עם לוויתן ענקי. מה אני אגיד לכם, אמא צדקה וגם אני צדקתי, הסרט הזה מזעזע. מילא מבוגרים, אבל למה שילד ירצה לצפות בסרט הזה? זאת מעשיית מוסר שקופה שמעודדת ילדים לא לשקר וללכת לבית הספר במקום לעשן סיגרים, לשתות בירה או להצטרף לקרקס. אפילו אין איזה עלילה כיפית שתסתיר את זה או משל מחוכם להעביר את המסר – זה מילולית מה שקורה בסרט.
פינוקיו, שרק לילה קודם נולד בעזרתה של הפיה, רוצה ללכת לבית ספר אבל אז הוא מצטרף לתיאטרון נודד. המנהל (צועני רשע ושמן עם מבטא, למקרה שתהיתם) חוטף אותו, פינוקיו בוכה קצת והפיה מצילה אותו (לא לפני סשן האימים של שקר-אף גדל-שקר-אף עוד יותר גדל וכו'). אחר כך הוא שוב נחטף ונשלח לאי שבו ילדים יכולים לשחק ביליארד ולשתות בירה כל היום. פינוקיו מעשן סיגר שלם בשאכטה אחת ומצמיח אוזניים וזנב, בעוד החבר שלצידו הופך לחמור על מלא בסצנה מחרידה שהייתי מעדיפה לשכוח. בשביל הסיום הכיפי, פינוקיו זורק את עצמו לים, נכנס לבטן של לוויתן כדי להציל את ג'פטו, מת במבצע ההצלה וזוכה להפוך לילד אמיתי (וחי) כתגמול על אומץ ליבו. בסך הכל, צפייה קלילה ומבדרת.
טוב, דווקא יש כמה סצנות קלילות בסרט, אבל הן מתרחשות בתחילת הסרט, לפני שפינוקיו מגיע וזה סתם ג'פטו שמשחק עם החתול ודגת הזהב שלו. אבל מהרגע שבובת העץ זוכה לחיים הסרט נהיה מעיק-מעיק-מעיק עד שפינוקיו וג'ימיני קריקט (עוד נגיע אליו) מחפשים את ג'פטו במעמקי הים (כלומר, רוב הסרט), יש כמה סצנות טיפה נעימות יותר.
בסצנה הזאת, בעצם, ג'ימיני ופינוקיו מחפשים את מותם – הם כבר יודעים שג'פטו נמצא בתוך לוויתן שאיש לא עוזב אותו בחיים, והם מתקדמים לאותו הכיוון במעין משימת התאבדות. אז למה דווקא הסצנות האלה עובדות? כי למרות האווירה הרצינית והסכנה לחיי הדמויות, יש בהם עוד משהו חוץ מהפחדות וזעזוע. הסביבה מיוחדת, יש דגים צבעוניים ונחמדים, האנימציה יפה והצבעים מגוונים. עד אז האווירה אפלה ומאיימת בדיוק באותה הצורה שהייתה בשאר הסרט, אז לפחות כמעט למות מתחת למים ולא על פני האדמה זה חידוש מרענן. חוץ מזה, זו הפעם הראשונה שפינוקיו עושה משהו שאיננו להסכים בתמימותו להצעות מסוכנות.
לא ברור למה הדמות המסכנה הזו, של ילד עץ בן יומיים, היא דוגמה להתנהגות פסולה של ילדים – הוא לא נולד עם היגיון ומוסר, הוא מגיע טאבולה ראסה והוא צריך לסמוך על המבוגרים שידאגו לו וישמרו עליו, שזה חבל, כי המבוגרים האלה גרועים בעבודתם. כי, וואלה, ג'פטו, אם לא רצית שטיפוסים מפוקפקים ימכרו את הבן שלך לתיאטרון – אולי היית צריך להשקיע דקה וללוות אותו לבית הספר. וכאן נכנס לתמונה המצפון הגרוע בעולם, ג'ימיני קריקט, שאמור ללמד את פינוקיו כיצד לנהוג וקשה לחשוב על מישהו שפחות מתאים ממנו לתפקיד הזה.
הצרצר הלבוש בהידור נבחר לתפקיד המצפון באופן אקראי וללא שום הכוונה או הכשרה; כמו לא מעט קומבינטורים שהתברגו לתקנים רמי דרג עם מעט מאוד כשרון – הוא פשוט היה בזמן הנכון ברגע הנכון. וכך, למשל, כשפינוקיו נחטף בפעם הראשונה ג'ימיני פשוט לא נמצא שם כי הוא לא התעורר בבוקר. בהזדמנויות אחרות הוא מוותר על פינוקיו במהירות, כמי שמונע מאגו ולא מדאגה לבן הסנדקות החדש שלו. כך שנראה לי שאפשר להסכים שקריקט הוא לא מומחה לאתיקה ומוסר. אבל גם מעבר לזה – ג'ימיני הוא כמעט קריקטורה של אמריקאי פלרטטן וחמום מוח. הדבר הראשון שהוא עושה אחרי שהפיה נותנת לו ג'וב ובגדים חדשים הוא לבקש שתוסיף גם סיכת דש מוזהבת. מזל שיש את הפיה שתלמד את פינוקיו דברים על החיים, רק חבל שהיא נותנת לו כזה פרצוף תחת במקום להגיד "איזו ילדות עשוקה, לעזאזל, מה עשיתי".
שאלה אחרת שנוכחותו של ג'ימיני קריקט מעלה היא הגבולות הלא ברורים בין אדם וחיה בסרט. כל החיות בסרט חכמות יותר מהרגיל – החיות, החרקים והדגים מבינים את שפת בני האדם כולם. אבל בעוד ג'ימיני מדבר, החתול והדגה של ג'פטו לא. הם גם לא לובשים בגדים כמוהו. ובעוד שג'ימיני לבוש, נועל נעליים, הולך ומדבר כמו בן אדם אבל בגודל של צרצר רגיל, הונסט ג'ון וגדעון (שמשון ויובב בעברית) הם שועל וחתול בגודל של אנשים וזה סביר ומתקבל על הדעת. ואם אנחנו יודעים שיש בעולם חיות מדברות, למה כשהילדים הופכים לחמורים הם מאבדים את יכולת הדיבור? מה בדיוק החוקיות בעולם המבולבל הזה? קשה למצוא כזאת, חוץ מחוק קבוע ומוחלט אחד – פיגארו, החתול של ג'פטו, הוא הדמות הכי טובה בסרט, בעיקר כי הרצון המרכזי שלו בסרט הוא לישון, לאכול ולהתלטף. אי אפשר להגיד שהוא לא מעורר הזדהות.
אם צריך לבחור מצפון
את מי עדיף? את ג'ימיני הצרצר או את בלה הברווזה?
בלה, זה לא כוחות בכלל
(ל"ת)
בקרוב דל טורו יעשה גירסה "אפלה" יותר
Netflix אישרו את הפרויקט של דל טורו שנגנז מסתבר מתישהו ב-2014 (נראה לי) ואמור להיות גירסה אפלה (אפלה יותר?) של פינוקיו – אותי זה בהחלט מסקרן.
https://www.imdb.com/name/nm0868219/
יובב היה גדעון במקור? אז למה לכל הרוחות עיברתו שם שכבר היה בעברית??
(ל"ת)
יכול להיות שהמקור הוא באחד התרגומים של הספר המקורי לעברית?
בספר המקורי, אגב, הם פשוט נקראים "שועל וחתול" בלי שמות אנושיים. יתכן גם שיוצרי הסרט כיוונו למשמעות עמוקה יותר עם השם "גדעון" (אולי זו התייחסות לתנועה האוונגליסטית "הגדעונים" שמפיצה ספרי תנ"ך בחינם?) שהיתה הולכת לאיבוד פה בישראל. באופן אירוני משהו, השם של הצרצר ג'ימיני כן הושאר בתרגום לעברית למרות שהמשמעות שלו בתרגום מתפספסת לגמרי ("ג'ימיני קריקט" היתה קריאת התפעלות נפוצה בסלנג האמריקאי בזמנו – שאפשר היה לשמוע אותה גם ב-"שלגיה ושבעת הגמדים" – שנאמרה במקום Jesus Christ. האותיות JC מהוות קיצור נוח לשני הביטויים).
בגרסה המדובבת של דיסני
הם נקראים ג'ון הישר וגידי.
שמשון ויובב הם השועל והחתול מהסדרה המצוירת (אנימה?)
(סליחה על ההצתה המאוחרת).
אגב, משהו שהושמט מהביקורת ומהסקירה
זה כך שבפסקול יש 4 שירים – אחד מהם (היי-דידלי-די) בקושי נחשב, השניים האחרים נחשבים לקלאסיקות בצדק (אין עליי חוטים) ולא בצדק (אם תביע משאלה) אבל צפייה מחודשת גילתה לי את "תן שריקה" שג'ימיני שר לפינוקיו, ולחלוטין שיר שמגיע לו את הכבוד שלו. או לפחות, השיר בגרסה שאני מכיר וזה הגרסה שבו ילדה קטנה מנסה לשרוק כל פעם שאמורה להיות שריקה בשיר ונכשלת בצורה ההכי חמודה שרק אפשר.
לאור כל זאת
אני חושב שיהיה מעניין לנסות להבין למה הסרט – ולא רק הסרט, גם הספר שהוא אפל וסובל מכשלים דומים – מצליח כל כך ולמה ילדים מזדהים עם הסיפור. אין לי ממש תשובה, מלבד המחשבה – שעבור ילדים הרי כל העולם הזה מלא דברים לא מוסברים ומבוגרים שמנחיתים כללים שרירותיים לכאורה ודרישות לא מובנות, והילדים הם אלו שצריכים למצוא את עצמם בתוך הסבך הזה. העולם של פינוקיו הוא כאוטי בעיניים של מבוגר שרגיל לסדר ולהיגיון – אבל בעיניים של ילד אני לא יודע הוא יותר מבלבל מהעולם ה"רגיל", שעבורנו נחשב מלא בסדר ובחוקיות. בשביל ילד – ללכת לגן או לבית הספר יכול להיתפס פשוט כעוד אחד מהכללים שמנחיתים עליו, כללים שיכולים להביא איתם הרבה כאב וחרדה, בין השאר בגלל הנטישה של ההורים. ככה שכאשר פינוקיו נשלח לבית הספר ובעצם לעולם הגדול בלי ליווי של סבא ג'פטו – זה משקף במידה רבה את החוויה של ילד, שלא אכפת לו אם ההורה ליווה אותו עד שער הגן או פחות. בסוף הוא עוזב אותו עם הנחיות להישאר במקום זר עם ילדים זרים, ועכשיו הוא לבד בעולם – שוב, עולם מלא כללים חדשים שאף אחד לא ממש מסביר לו, מלבד הכללים שנוגעים לעולם הקטן שלו: להיות ילד טוב, לא לשקר, לא להרביץ לילדים אחרים, ולא משנה מה, לחפש את הנוכחות והנחמה של ההורים, גם כשהוא משלם על זה מחיר כבד כמו להיבלע בבטן של לווייתן. האמת שאני אישית לא אוהב את הספר פינוקיו – בין השאר בגלל המוסרנות שלו והאלימות שבו. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא ספר שמדבר לילדים – למעשה, נדמה לי שילדים נהנים ממנו יותר מאשר מבוגרים, כי החסרונות שלו בולטים לעין של מבוגרים יותר בקלות. נדמה לי שילדים יכולים להזדהות עם התחושה הזו של להיות לבד בעולם שבו הכללים לא נקבעים על ידי הגיבור, ושחוסר האונים וחוסר היכולת – ולעיתים חוסר הרצון שלו – להשתלב, הם כל הסיפור. אבל אולי יש גם הסברים אחרים.. בכל אופן, הכתבה הזו בעיני מעוררת את השאלה ושווה לחשוב עליה.
הפרשנות המקובלת באיטליה היא שפינוקיו הוא התגלמות הגיבור הפיקארסקי.
כלומר, דמות שלא משתנה שעוברת ממקום למקום ובכל פרק פוגשת דמויות אחרות שרוצות בטובתה או ברעתה; אבל מה שאני זוכר בעיקר מהספר (לא הסרט) זה שאהבתי אותו בילדותי כי הוא מגניב. לגמרי. יש בו דברים אפלים בצורה מגניבה ולא מסייטת (ספוילרים מכאן ואילך) כמו הנחש שמוריק אש מקדימה ועשן מאחורה בפרק שלא קשור לכלום ולא מקדם את העלילה בשום צורה אבל זה פשוט מגניב, כמו איזה משהו מהרובוטריקים או מצבי הנינג'ה או מה. חוץ מזה שכמו ש(חלק מה)ילדים נהנים לראות מצבים של תבוסה והשפלה בצורה מוכלת (הלוני טונס) או פחות מוכלת (חבר'ה יש מכות), ככה הספר פשוט מלא במצבים כאלה – הפרקים שבהם פינוקיו כמעט מטוגן בסיר כמו דג ומחכה חמש שעות בגשם שוטף לפיה שתפתח לו כאשר לא ברור אם החילזון הוא שליח של הפיה או הפיה עצמה או מה רוצים בכלל מאיתנו הם פשוט תענוג סדיסטי טהור. הפרקים על ארץ הצעצועים בספר, למשל, עדיין קצת מפחידים, אבל הרבה פחות מאשר בסרט, והם האהובים עליי עד היום. קראתי אותם לא מזמן שוב באינטרנט והם עדיין יעילים, מטיפי מוסר אמנם אבל רלוונטיים לחיים שלי גם היום (כי על נהנתנות קיצונית תמיד משלמים, עם כל הצער שבדבר, ובספר בניגוד לסרט נותנים לפינוקיו ולילדים האחרים להתענג ולהשתולל חמישה חודשים עד שהוא ורומיאו הופכים לחמורים.) בגלל זה אני לפחות אוהב אותו עד היום וזוכר אותו לטובה. אם ספרי פו הדב היו נונסנס אווירתי בריטי לימי החורף הקרים עם הרבה משלי זן סתומים ומוסרי השכל, פינוקיו היה פשוט כיף צרוף. היום עולות יותר ויותר הטענות שהוא יותר להורים מלילדים, ושקרלו קולודי בטח שנא ילדים אם ככה הוא הציג אותם בספר (לפחות בנים, הייצוג המגדרי בספר הזה בעייתי מאוד), אבל נראה לי שהיום האבות שלנו יותר מפחידים מפינוקיו. הסרט באמת אפל ומטריד מדי (למרות שאני זוכר את השיר של ג'פטו ואת "חיי שחקן בשבילי" ואת "אין לי חוטים" בכלל לא) אבל הספר הרבה יותר מהנה וצבעוני, לא בדרגת הגאונות ויכולת ההמצאה של אליס אבל ממש קרוב לשם.
נקודת מבט יפה, שווה מחשבה.
(ל"ת)
באמת לאחד הבמאים של הסרט
קוראים טיהי?
כן
באמת. השם המלא הוא תורנטון פרנסיס הי.
הוצאת לי את הפילים מהמה
מאז ומתמיד שנאתי את הסרט הזה. כשראיתי אותו לראשונה כילדה חשבתי שהוא מחריד.
יש עוד דמויות של דיסני שאני לא אוהבת, אבל פה הבעיה העיקרית הייתה העלילה. ולא הבעיות הרגילות- נסיכה יפה ויתומה חסרת אישיות. אלא עולם מושגים שלם ששייך לתרבות המבוגרים וסצינה מזעזעת של טרנספורמציה לחמורים. ממש החומר שממנו עשויים סיוטים. יוצרי הסרט לא מבינים איך פועל ראש של ילדים בכלל.
אני חושבת שזהו הסרט השנוא עלי ביותר מתקופת הילדות.
רק לאחר שנים יכולתי לצפות בו שוב..
משיחה בנושא לאחר שנים עם אחים שלי שראו אותו יחד איתי בילדות, מתברר שחוו את הסרט כמוני. נשמותינו צולקו לצמיתות…
אני ממש ממש אוהב את הסרט
זה סרט נהדר, והוא באמת משפיע על הצופה מאוד, ומצמרר לפעמים.
גם כילד הוא צמרר והטריד אותי. וזה היה מעניין ומיוחד ומוזר ושונה מדברים אחרים שהכרתי. ובתור ילד, לקבל דבר כזה, זה הרבה. זה מרחיב את גבולות הדמיון.
בטח בתקופה אפורה כמו היום, כשכל הסרטים נראים אותו דבר ונשמעים אותו דבר, הדמויות אותן דמויות, העלילות אותן עלילות, ואף אחד לא מעיז לעשות משהו שיזעזע את הצופה יותר מידי.
הסרט הזה הוא שריד של ביזארי ונפלא מתקופה אחרת.
גם על טרי גיליאם הוא מאוד השפיע.
הוא טוען שהסצנות עם החמורים במיוחד השפיעו עליו לכתוב המון סצנות עם דמויות בכלובים.
פתאום אני קולט
שפינוקיו הוא אולי סרט הדיסני היחידי שבו הסרט יותר מפחיד מהספר שעליו הוא מבוסס ולא ההיפך. בספר עצמו יש הרבה פרקים יותר קלילים וגם יותר סנטימנטליים וקורעי לב שבהם הפיה ממש משמשת כדמות אם לפינוקיו; בסרט, הפיה היא בקושי משהו חוץ מהמעסיקה של ג׳ימיני הצרצר והכול מצטמטם לכדי שלוש סצנות מפתח, אז מה הפלא שכולם זוכרים בסוף רק את סצנות החמורים המפחידות?
התלבטתי אם לשים את הסרטון הבא
אבל החלטתי שהוא מבדר מדי
ביקורת חובבנית ביותר
הייתי מצפה לקצת יותר כבוד כשמדברים על אחת הקלאסיקות של הקולנוע. בעיני זה הסרט הכי טוב של דיסני וכל מבקר רציני היה אומר לכם שמדובר באחד מסרטי האנימציה הטובים שנעשו. אפילו רוג'ר איברט אמר שזה הסרט האהוב עליו של דיסני. אני מצטער אם אני נשמע תקיף אבל אני פשוט לא מבין איך אפשר לטעון שהסרט הזה לא טוב. יש בו אנימציה יפהפיה. יש בו דמויות מקסימות. יש בו שירים נצחיים. יש לו מסר טוב לילדים. היה היה הישג
עצום למדיום של האנימציה וגם היום הוא עדיין מקסים. אני מאוד בספק אם סרט נוסחתי ולא מוצלח כמו לשבור את הקרח (שזכה פה לשבחים) יעבור את מבחן הזמן כמו הסרט הזה. שוב, אני מצטער אם אני נשמע תקיף אבל אני חושב שהייתם צריכים לתת למישהו קצת יותר אובייקטיבי לכתוב על הסרט הזה.
מה המסר הטוב לילדים שיש כאן?
(ל"ת)
מישהו אובייקטיבי שאוהב את הסרט?
(ל"ת)
מישהו שלא בא בגישה של אנטי
או מישהו שהוא לא מתחסד או שיש לו קצת יושרה ושיקול דעת.