זה נורא וזה מבאס והייתי שמח אם יתברר שזו עוד איזו מתיחה אידיוטית, אבל מסתמן שזה אמיתי: פיליפ סימור הופמן מת. על פי ידיעה בוול סטריט ג'ורנל, הוא נמצא הערב מת בדירתו שבניו יורק. בשלב זה לא נמסרה סיבת מוות רשמית.
פאק.
פיליפ סימור הופמן, אחד השחקנים המשובחים של הדור הזה לעזאזל, זכה באוסקר על "קפוטה", והיה מועמד עוד שלוש פעמים, על "המאסטר", "ספק" ו"מלחמתו של צ'רלי ווילסון". תפקידים זכורים אחרים שלו היו ב"לילות בוגי", "מגנוליה", "ביג לבובסקי", "משימה בלתי אפשרית 3", ואוח, נו, עוד כל כך הרבה סרטים אחרים בהם השתתף, בין אם בתפקיד ראשי ובין אם בהופעה קצרצרה. לאחרונה הופיע ב"משחקי הרעב: התלקחות" בתפקיד פלוטארך הוונזבי, קברניט המשחק הראשי, והיה אמור להמשיך גם לספר השלישי בסדרה, "עורבני חקיין", על שני חלקיו. ככל הנראה הוא לא הספיק להצטלם לסרטים אלו.
הופמן ביים סרט אחד – "Jack Goes Boating" – ובדיוק היום פורסמו הליהוקים למה שהיה אמור להיות סרטו השני, "אזאיקל מוס" עם ג'ייק ג'ילנהול ואיימי אדאמס.
על פי דיווחים ממשטרת ניו יורק הופמן נמצא כשמחט נעוצה בזרועו, לאחר שמת ממנת יתר של הרואין. עם זאת, זירת המוות עדיין נבדקת והשמועה לא אושרה באופן רשמי.
וואו. זאת האבדה... הכי גדולה שאני זוכר שעוד הייתה בזמני.
אחד השחקנים הכי טובים שהיו, לא רק בדור האחרון, אלא אי פעם. אני באמת עלול לבכות תיכף.
וואו דורון
פעם ראשונה שאני צריך להגיד לך "איכס" על משפט כמו "אי אפשר היה להרוג שוב את פול ווקר"?
כן, זה היה לא במקום מצידו.
(ל"ת)
ציניות במיטבה, אני דווקא אהבתי!
(ל"ת)
גם מה שהוא כתב עכשיו במקום זה לא בדיוק שיפור
אי אפשר פשוט לבקש שאף אחד לא ימות וזהו?
זה באמת לא היה במקום, זאת היתה תגובה ספונטנית.
(ל"ת)
זה די מצחיק
ולהיות כל כך רגישים בנוגע להומור שחור גרוע עשרות מונים מההומור עצמו
לא מאמין!
שיט שיט שיט.![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
אחד השחקנים האהובים עליי
שיט. איזה באסה.
47 זה כלום, היו יכולים להיות לו עוד הרבה שנים של עשייה.
ומעניין מה יעשו עם ההמשכים ל"משחקי הרעב" שמצתלמים עכשיו.
לפי imdb
החלק הראשון כבר צולם והוא נמצא בפוסט פרודקשן, החלק השני מצולם כעת.
סליחה על הניטפיקינג, אבל 46.
הוא אמור היה להיות 47 ביולי הקרוב.
הופך את זה לעוד יותר עצוב, מי היה מאמין שזה אפשרי.
שחקן מעולה אבל מבחינתי
הדמות של הרוזן ב-the boat that rocked היה השיא.
אוי לא :(
לא ראיתי הרבה סרטים שלו, אבל באלה שכן הוא היה נפלא (במיוחד ב"משחקי שלטון"). שחקן מעולה ואבידה גדולה לקולנוע. ממש עצוב :(
כמעט אין סרט שהוא לא משחק בו
באמת אחד השחקנים הדגולים. עצוב.
(בוויינט, אגב, מציינים שזה בגלל מנת יתר של הירואין)
סיבת המוות הרשמית לא ידועה
אבל המשטרה חושדת שהוא נגרם בשל מנת יתר של הרואין. אני מניח שתצא הודעה מסודרת בשעות הקרובות.
אחד מהשחקנים האהובים עלי.
(ל"ת)
עצוב כל כך. מהשחקנים האיכותיים והמרתקים ביותר. אוף.
יהי זיכרו ברוך
וואו.
שחקן דגול ואבידה אדירה לעולם הקולנוע.
יהי זכרו ברוך.
מה לא למה הוא
יהיה זכרו ברוך. אוף![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
אני זוכר את האוסקר של שנה שעברה.
הוא ישב עם הבן שלו לידו, וכל הטקס הוא היה מחובק איתו. כמה שפיניקס היה מצוין ב"המאסטר", בעיני הופמן היה השחקן הטוב ביותר בסרט. שחקן מעולה, ואבדה ענקית לעולם הקולנוע.
שחקן ענק
בהחלט אחד מהשחקנים היותר מוכשרים של זמננו,
אישית אהבתי אותו מאוד.
יהיה זכרו ברוך.
לעזאזל
אני זוכרת בכתוביות הסיום של מאניבול, כשהשם שלו הופיע, ואני כזה "מה? פיליפ סימור הופמן? שיחק עכשיו בסרט? באיזה תפקיד? אלוהים אדירים! הוא היה ארט, המאמן!" הוא פשוט ידע להיבלע לחלוטין בתוך הדמויות שלו ולשנות שפת גוף לגמרי. פשוט שחקן מחונן. איזו אבדה. כמה חבל.
ההופעות האהובות עליי של הופמן לא בסדר מסויים
1. כהומו מודחק וחסר בטחון ב"לילות בוגי"
2.כעוזר המרובע של ביג ליבובסקי
3. כמנהל העזבון של האיש הגוסס "במגנוליה"
4. בתור רשע זועם במשימה בלתי אפשרית 3
5. בתפקיד הראשי ב "סינקדוכה ניו יורק"
אוי, לגמרי על 4.
זה לא שלא ראיתי אותו בסרטים אחרים, אבל אני מוכרח לומר שאני מת על ההופעה של ב"מב"א 3". זה היה סרט מצויין באופן כללי, אבל לשים בסרט אקשן מסדרה שעד עכשיו הייתה סוג ב' אם לא לפחות את אחד הנבלים הכי מרתיעים בעשור האחרון (אותה ליגה עם הג'וקר של לדג'ר מבחינתי) זה הישג שרק הופמן יכול לזקוף לזכותו. סצינת הספירה עד עשר היא פשוט מופת מצידו.
(לא ספוילר, זאת סצינת הפתיחה)
מלחמתו של צ'ארלי ווילסון בנאדם...
בעיקר בגלל הסצינה הזו http://www.youtube.com/watch?v=sQ_4m2ocxhI
ניסיתי לנסות לצמצם את זה
אבל אני באמת חושב שלא הייתה הופעה אחת שלו שלא אהבתי.
הוא היה הדבר הכי טוב במוכה אהבה.
הוא הוסיף נדבך נוסף פוליטי וחשאי למשחקי הרעב התלקחות.
הניסיונות המוסריים שלו להתגבר על עצמו בהשעה ה25, בנוסף לרצון שלו להיות שם בשביל חברו ביום האחרון שלו היו נוגעים ללב.
הוא היה הנבל הכי מעורר חלחלה שיכל להיות בלפני שהשטן יידע.
הוא הוסיף דמות מעניינת ושופטת להכישרון של מר ריפלי, סרט שהיה צריך בהחלט דמויות כאלו.
הוא היה הקול המושלם לחולה אספרגר במרי ומקס.
הוא היה התסריטאי התמים בצורה מושלמת ונקודת העוגן החביבה ביותר בסטייס פינת מיין.
הוא היה הקול שמנחה, אם כי אולי עדיף שלא, את כמעט מפורסמים.
הוא הצליח להטל בצופים ולגרום לנו לחשוב כמה וכמה פעמים על האם הוא אשם או לא, בצורה שמצדיקה בהחלט את שם הסרט (ספק).
הוא היה טרומן קפוטה.
וזה רק מה שעדיין לא התייחסו אליו כאן בתגובות, ובלי סרטים אחרים שאני בטוח שהוא היה נהדר בהם שעדיין לא ראיתי ( אושר, לסגור מעגל ועוד)
אני לא יודע אם צריך אפילו להגיד "יהי זכרו ברוך" כי אני לא חושב שיש סיבה לזכור אותו אחרת.
אבידה גדולה לעולם הקולנוע.
לגמרי על "לפני שהשטן ידע"
למרבה בושתי לא ראיתי חלק גדול מהסרטים שלו, אבל באלה שכן ראיתי הוא היה פשוט מצוין. את "לפני שהשטן יידע" ראיתי רק לפני חודש. פשוט מעולה. מעולה מעולה מעולה.
אוף. באסה עכשיו.
כתבת נפלא. מדוייק ובלי קשקושים:)
בשבילי הוא תמיד יהיה קודם כל הסוטה מ"אושר"
שם הכרתי אותו לראשונה. והיה קשה להתעלם.
מהתפקיד שלו ב"ליבובסקי" אני זוכר בעיקר את הצחוק הנבוך שלו אחרי שהדמות של טרה ריד אומרת מה שהיא אומרת.
זכור לי לטובה גם מ-3 סרטים שבמקרה יצאו ב-2002: "השעה ה-25", "דרקון אדום" ו"מוכה אהבה" (של פול תומס אנדרסון) שבו גילם דמות נבזית ודי משעשעת.
השחקן האהוב עלי ביותר
זה באמת אבדן. פשוטו כמשמעו.
לא ראיתי את התפקידים הגדולים שלו, אבל הוא היה נהדר ב'משחקי הרעב: התלקחות' ו'משימה בלתי אפשרית 3'. יהי זכרו ברוך.
מה לא אהיב בדמות שלו ב"מגנוליה"?
הוא היה אח מסור שרק דאג לפרטרידג'.
סליחה, התבלבלתי עם סרט אחר כנראה
(ל"ת)
כמובן שהתבלבלתי עם פאץ' אדאמס, שהוא סרט לא אהיב באופן כללי
(ל"ת)
איך כלים שלובים זה סינקדוכה אופטימי?
(ל"ת)
ואיך, מלבד הבמאי ואחת השחקניות המשניות שם, הוא סרט ישראלי?
(ל"ת)
יש שם שני שחקנים ישראלים
מארק איווניר בתפקיד שהוא לא פחות ראשי מהתפקיד של הופמן. אבל זה עדיין סרט אמריקאי
יש פרסומים על מתיחה כזו כבר מתחילת החודש, אבל אולי זה אמיתי
מעדיף שזו תהיה מתיחה
טוב, זה נראה אמיתי… שלום לבראנט הגדול, נקווה שבשמים הוא לא יצטרך לשלם מאה כדי לצפות
אמיתי לגמרי, לצערי
לפי שני מקורות מהימנים –
http://www.nytimes.com/2014/02/03/movies/philip-seymour-hoffman-actor-dies-at-46.html?_r=0
http://www.independent.ie/world-news/actor-philip-seymour-hoffman-46-found-dead-in-new-york-apartment-29972594.html
עכשיו רק נותר לקוות שאולי בכל זאת זה לא ממנת יתר של סמים. לא שזה יעזור כבר.
אני רצחתי אותו
קראתי ראיון איתו לפני חצי שנה בערך,
ואמרתי לעצמי שהבנאדם הולך להתאבד.
תוכל להפנות לראיון?
(ל"ת)
עזוב, סתם היבריס
חברה שלי הזכירה לי שזה היה בכלל ג'ון גודמן.
אני חף מפשע :)
תעלה קישור
כל כך הרבה צער
ושום מילת ביקורת על הדרך המטופשת שבה לכאורה מצא את מותו.
Drugs are bad, Mm'kay?
מרוצה? או שאת הביקורת על בנאדם שמת אפשר לדחות לטיפה אח"כ? מילא אם הוא היה אדם רע לאחרים, אבל הוא לא, עד כמה שידוע לנו.
אז עדיף מה,
לדבר על זה אחר כך, אבל באופן כללי שכזה, ובלי להזכיר שמות?
זה לא חייב לבוא בצורת ביקורת לאשים מכורים, אבל אם רוצים לדבר על סמים, בעיות סמים, איך להתמודד עם בעיות סמים, איך לזהות בעיות סמים, איך לא להתחיל להשתמש בסמים וכן הלאה – עכשיו זה זמן מצוין.
שימי לב שכבר התפתח דיון סביב זה למטה.
לא שאני קובע, אבל לדעתי דיונים כאלה לגטימיים מאוד אחרי שבוע או אפילו אחרי כמה ימים. אבל לא שעה וחצי אחרי.
צודק לגבי הדיון למטה.
כל מה שאני יכולה להגיד אדם קלין אורון אמר יותר טוב.
אני כועס!! כועסססס!!!!
למה אנשים לא יודעים לשמור על עצמם?? למה לעשות סמים??? למה לתקוע לעצמך מחטים ביד?? חתיכת מטומטם!!! אכזבת כל כך הרבה אנשים שהעריכו את הכישרון שלך ואהבו אותך.
היית אחד הגדולים…האהוב עליי…כ"כ עצוב..וכ"כ מרגיז.
דיכאון עושה הרבה דברים רעים.
לא יודע אם זאת הסיבה שלו, אבל אני מניח שאין הרבה סיבות אחרות להתחיל עם הירואין.
שחקן מעולה. באמת אבדה.
רב גוני במידה יוצאת מן הכלל – דראג קווין ב"אנשים מושלמים" (תפקיד מושלם, חבל שהסרט עצמו פחות מוערך), גורו סייטולוגיה במאסטר, קול של יהודי מזדקן ב"מרי ומקס", סופר גיי "בטרומן קפוטה", אחד הדברים הטובים היחידים ב"משימה בלתי אפשרית 3" ו"משחקי הרעב"… היו לו כמה נפילות לאחרונה אבל באופן כללי – אבידה. ודווקא אותו, בניגוד להרבה שחקנים אחרים, לא הייתי נוטה לקשר להרואין ולהתמכרות לסמים. הוא נראה הרבה מעל לזה. חבל.
holy sh**t
בחיים לא האמנתי שידיעה על מוות של אדם שבחיים לא הכרתי אישית תוכל לדכא ולהוריד את מצב הרוח כל כך.
שחקן אדיר ועצוב לי על ההופעות הבלתי נשכחות שהיו יכולות להיות לו בעתיד אם היה נשאר עמנו.
לעזאזל.
באמת אחד הגדולים.
http://www.youtube.com/watch?v=5YjAbtAgp8k
גאד פאקינג דאמט אינדיד...
כשהודיע בדרמטיות ש"מר לבובסקי מתבודד באגף המערבי" התאהבתי בבחור.
דרך גאס אבוקדוס (לא באמת יודע איך מבטאים את שם המשפחה של הדמות) ב"צ'ארלי וילסון" והכומר הספק פוגע מינית ב"ספק" ועוד הרבה אחרים, באמצע לפני ואחרי, פס"ה ידע להשתנות ולהיכנס לדמויות עד שיכולת להיזכר שזה הוא רק בקרדיטים…פשוט one of a kind,
RIP/תנצב"ה/יזכה לחסד מפלצת הספגטי/וכו'
למה????
למה דווקא האנשים שמתעסקים בסיפורים שך מסוממים לא יודעים להישמר מזה?? למה??
שחקן אופי ענק
השמן, המכוער, העלוב ולפעמים הפאתטי. רק הופמן ידע לעשות את הדמויות האלו בצורה המדויקת והרגישה ביותר, לא לרחם על הדמות שלו ולא על הצופה שלמרות המוזרות, ואולי דווקא בזכותה, מצליח כל כך להתחבר לדמויות שהוא עושה. באמת אחד השחקנים הכי גדולים בדור האחרון, חבל שלא הספיק לביים עוד סרטים-אני בטוח שגם בזה הוא היה מצטיין…
ראיתי אותו רק ב-
"ספק", שאני לא זוכר ממנו כלום, ו"פאטץ' אדאמס" שראיתי לאחרונה.
אולי גם "קולד מאונטיין". זה סרט שאני בכלל לא בטוח שראיתי.
אבל איכשהו אני זוכר אותו הרבה יותר.
יום עצוב לכל חובב קולנוע
פיליפ סימור הופמן היה שחקן ענק ששדרג כל סרט ששיחק בו, גם אם בתפקיד קטנטן. ברגע שראית אותו בסרט ידעת שאת הולכת ליהנות. היתה לו יכולת פנומנלית להתמזג עם הדמויות שגילם. לפי דעתי, השחקן הכי גדול בדורו.
עצוב לי לחשוב על כל הסרטים שלא אזכה לראות אותו משתתף בהם.
נוח על משכבך בשלום.
יותר עצוב מהית' לדג'ר! שחקן ענק!
מאז "סינקדוכה ניו-יורק" אני מחשיב אותו לשחקן הכי טוב שקים והוא רק חיזק את זה בכל סרט שהופיע בו.
אינעל דינק!!!!!!!
לגבי עורבני חקיין
צילומי הסרט הראשון נגמרו מזמן וברגע זה מצטלם הסרט השני. הוא ישתתף בראשון ואולי גם בחלק מהשני.
וואלה.
והנה הידיעה בהוליווד ריפורטר שעוסקת בזה. שני הסרטים צולמו סימולטנית (כלומר, לא נכון לומר שצילומי הסרט הראשון נגמרו), אבל, על פי הידיעה, הופמן סיים לצלם את תפקידו בסרט הראשון, ונשארו לו עוד שבעה ימי צילומים לסרט השני. אני שמח שלפחות את ההופעות האחרונות האלה שלו נקבל.
http://www.hollywoodreporter.com/news/philip-seymour-hoffmans-death-future-676405
ובלי ציניות, המוות מעלה את המנדטים של הופמן באוסקר הקרוב.
לא על משחקי הרעב כמובן, אלא על "A Most Wanted Man". הביקורות שקראתי עליו בסאנדנס לא היו משפתכות בכלל, חוץ מהרגעים שבהן הם דיברו על ההופעה של הופמן: לפי הטענות, הוא נהדר שם יותר מהרגיל. במילים אחרות, זאת הולכת להיות אחת משירות הברבור שלו ולכן, למרות שמוקדם מאוד לחזות, אני רואה מצב שבו הוא מקבל מועמדות של כבוד לאחר המוות (לאו דווקא זכייה, סימנים מאוד מוקדמים אומרים שאולי השנה הזאת תהיה סוף סוף השנה של חואקין פיניקס). נכון, אמרו דבר דומה על ג'יימס גנדולפיני, אבל הוא אומנם היה כוכב מוערך אבל בעיקר בטלוויזיה, וברור למה האקדמיה לא הרגישה צורך להעניק כבוד לאייקון של מדיה שונה. אבל הופמן? ממנו הם לא יוכלו להרשות לעצמם להתעלם.
האם יש תקדים לדבר כזה?
הכנסת מועמד נוסף אחרי שכבר נסגרה רשימת המועמדים.
אני מדבר על האוסקר של שנה הבאה.
as in, הטקס שייערך ב-2015 עם סרטים שיוצאים ב-2014.
יש תקדים, אבל הוא לא יכול להתרחש כיום
בשנות השלושים, בעקבות לחץ ציבורי/יחצני, היו שלוש או ארבע שנים בהן האקדמיה הרשתה להוסיף מועמדים לאחר שהרשימה פורסמה. זה התחיל מזעם על כך שבטי דיוויס לא הייתה מועמדת (היו לה הרבה חברים באקדמיה) והמשיך לשינוי תקנון לפיו מותר לרשום שם של זוכה שלא מופיע בטופס הרשמי ואם ישיג מספיק קולות, יוחשב בדיעבד כאחד המועמדים.
בסופו של דבר, רק אדם אחד הספיק לזכות ככה לפני שהכללים שונו שוב. האל מור זכה על הצילום ב"חלום ליל קיץ", מבלי שהוכרז לפני כן כמועמד. זמן קצר לאחר מכן, הוחל מחדש האיסור על הצבעה למי שאינו מועמד.
ובתיאום מושלם יש טריילר שכנראה דלף ל"אדם מבוקש מאוד" בגלל המאורע.
וואלה, מבטא גרמני משכנע ביותר מצד פיליפ.
http://www.independent.ie/videos/entertainment/trailer-a-most-wanted-man-2014-29972716.html
מעניין אז מה יעשו בחלק השני
האם ימצאו מישהו שיחליף אותו, יורידו את הקטעים שהיו אמורים להיות איתו או ינסו להכניס אותו עם דאבל ופעלולי מחשב איכשהו לסצינות שהיו אמורות להיות לו?
הנה משהו שמעביר את מה שאני מרגיש די במדויק
http://lazygraphomaniac.wordpress.com/2014/02/02/philip-seymour-hoffman-existentialism-ny/
הוליווד צריכה להתחיל לעשות חושבים
הוא היה שחקן גדול, אין ספק, אהבתי אותו במיוחד בסרט "קפוטה" ובסרטים ה"שעה 25" ו"ספק".
הגיע הזה שהקולנוע האמריקאי יעשה חשבון נפש לגבי שני נושאים:
1. הגיע הזמן שיתנו יותר כבוד גם לשחקנים שלא נראים כמו מיליון דולר. הנושא נוגע בעיקר לגבי נשים, אבל ממש לא רק. הופמן הצליח בזכות יכולת המשחק בלבד ולא בזכות המראה החיצוני. מניסיון, ואני מאמין שהרבה אנשים יסכימו איתי, הרבה יותר קל להתחבר לאדם ממוצע, בעיקר אם הוא בעל יכולת משחק מעולה.
2. בזמן האחרון כמעט בכל סרט אנחנו רואים דמות או דמויות מעשנות סמים, זה נראה כמו ניסיון מתוכנן למסד את הסמים הקלים בארה"ב. זה מתחיל להיות ממש מעצבן כל האדרה הזו של הסמים, מכאילו מדובר במשהו נורמלי שאין לו השלכות, כמו הידרדרות לסמים קשים יותר או פשוט בריחה מהמציאות. כל התעשייה הזו מלאה בסמים ואלכוהול הפכה הרבה מאוד אנשים למכורים, חלקם כפי שקרה במקרה הזה גם מתו כתוצאה מההתמכרות. כול מה שהם מראים לנו רק את הצדדים היפים של התופעה ולא את הצד האפל של התעשייה. זה חלק מהצביעות הליברלית שמאפיינת את הדמוקרטיים בארה"ב .
I'll take the bait
מנה בבקשה את הסרטים שמאדירים את השימוש בהרואין.
מקבל את האתגר
אין הרבה סרטים שמאדירים את השימוש בהרואין, אבל הנה כמה:
Little Miss Sunshine
Tropic Thunder
Get Him to the Greek
בכול מקרה, לא זו הייתה כוונת המשורר. רציתי להדגיש שהוליווד מעודדת התנסויות קיצוניות של שימוש בסמים. הרואין אומנם מופיע פחות, אבל כמה פעמים ראינו בסרט, בעיקר בקומדיות, את אחת הדמויות לוקחת איזה גלולת פלא מסתורית, זה קרה בעשרות סרטים וזה לא פחות מסוכן ויותר מכול מראה את הצביעות של כל התעשייה הזו שמעודדת שימוש בחומרים קשים או לא מוכרים רק לשם ההתנסות, ללא שום דגש להשלכות הגופניות והרגשיות של הנוטל אותן.
גם אם סמים קלים לא בהכרח מובילים להתמכרויות קשות יותר, סגנון החיים המשוגע והמתירני (באופן קיצוני) שמאפיין את כל התעשייה הזו, מוביל בהרבה מקרים לסחרור בקרב רבים מהעוסקים במקצוע, מרמת הצלם ועד השחקן הראשי והכול נצבע בצבעים זוהרים של ליברליות וחופש. מה שאנחנו מקבלים זה מצג שווא, שבמקרה הטוב הוא חלקי.
המרכיב הבעייתי הוא כמות הסרטים שמאדירים שימוש בסמים, שמגיעה בשנים האחרונות למספר חסר תקדים. גם בסרטים שאין להם שום קשר לסמים אנחנו רואים איזה סצנה של כמה מסטולים מעשנים גראס/מריחואנה או נוטלים איזה LSD. לא נדבר על כך שרמת הכתיבה של הסצנות האלה, ברוב המקרים, הם מתחת לכל רמה. הפכו את זה למשהו יומיומי.
כמעט כל הסרטים מציגים את זה כאיזה חוויה מגניבה שכדאי לאמץ אותה בחיי היום יום. לא במקרה רוב הסרטים שמאדירים סמים הם סרטי קומדיה. הפכו את זה למשהו טריוויאלי, מכאילו שזה נורמלי לחלוטין שאנשים במשך שעות יאבדו את עצמם בתוך איזה מציאות מדומה או שיבלעו איזה כדור שזר נתן להם. ההתנשאות של המפיקים והבמאים בל.א פשוט מדהימה. הגיע הזמן שהעם האמריקאי וכל החסידים של התעשייה הזו יבינו שאורך החיים של עולם הזוהר הוא מושחת, לא מוסרי ומעודד הפקרות כמעט בכל תחום מהתמכרות לסמים, אלכוהול, סקס, הפרעות אכילה, ומה שאנחנו רואים בקולנוע הוא מצג חלקי ומעוות, שפיליפ סימור הופמן וג'ארד לטו היו רק חלק קטן מקרבנותיו.
אז אני מבין שלשיטתך הוליווד גם מעודדת רצח?
אין שום קשר בין המקרה הזה לסרטים שמאדירים סמים.
הנדריקס וג'ופלין מתו ממנות יתר כבר בשנות ה70', ואני בטוח שלא בגלל שהם ראו את "פיינאפל אקספרס".
הסיבה שרואים בסרטים בשנים האחרונות יחס חיובי יותר למריחואנה היא כתוצאה מתהליך שקורה בעולם (ובעיקר באמריקה), שהושפע הרבה יותר מתחילת השימושים הרפואיים בקנאביס מאשר מהוליווד.
עושה רושם שרק חיפשת הזדמנות לשטוח את משנת האנטי-סמים שלך. נחמד.
תגובה
זה לא משנה כי דיברתי על איך הסמים האלה מוצגים. הם מוצגים בצורה חד ממדית כתחביב מהנה ולא בשום דרך אחרת, בדרך לא למטרות רפואיות.
זהירות, הצהרה בומבסטית:
ההצגה החיובית של מריחואנה בסרטים הוליוודיים היא לא מה שהביא למותו של פיליפ סימור הופמן ממנת יתר של הירואין.
כזה אני, קונטרברסלי.
שוב פעם, אני צריך לחזור על עצמי
היי רד פיש
שים לב למה שכתבתי למטה שנייה בלבד אחרי ההודעה שלך. למרות שניתן בקלות עם קריאה קצת יותר קפדנית לראות למה בדיוק התייחסתי, בלי לעוות את דבריי.
אני מקווה שזה יבהיר את הדברים.
שאלה: למה אף אחד לא מגיב לנושא הראשון שהתייחסתי אליו?
הגבתי למטה.
(ל"ת)
כמעט פישלייקתי אותך שוב, עד שהגעתי לפסקה האחרונה
אה… סליחה? "העם האמריקאי"? "כל החסידים של התעשייה הזו"? "אורך החיים של עולם הזוהר"? "מה שאנחנו רואים בקולנוע"? הכללות על גבי הכללות, שגובלות בהתנשאות ובגזענות (לא מאמין שאפשר להגיד משהו שרלוונטי לגבי כל העם האמריקאי, אם יש בכלל דבר כזה, ארה"ב היא מדינה מגוונת מאוד מבחינה דמוגרפית ותרבותית.) אי אפשר לשפוט משהו מבחוץ בצורה כזאת, ולמרות שאף אחד מאיתנו לא הכיר את פס"ה אישית ולא יוכל לומר למה עשה את מה שעשה, לרוב אנשים המוצאים את מותם בצורה כזאת מגיעים לכך מתוך נטייה להרס עצמי, ולא בגלל "השחתה של התעשייה".
זה לא הכללות
ראשית, האשמה שלך לגזענות היא ממש לא לעניין, לא רק שלא הכללתי על כל העם האמריקאי אלא ביקרתי את העובדה שמציגים רק חלק קטן של המציאות האמריקאית ומעוותים אותו וזאת מתוך התנשאות על שאר התושבים וללא שום ביקורת עצמית. רוב האמריקאים לא יכולים לעמוד כספית באורך חיים כזה, ולמרות זאת מציגים להם מצג שווא של החלום האמריקאי, כמשהו שיש לשאוף אליו, בלי לתת הסבר מהם הסכנות שבניתוק מהמציאות. לאדם מהישוב אין את האמצעים לשלם עשרות אלפי דולרים על מוסד גמילה. נראה אותם עושים סרט על זה ולא על מסיבת התה של החברים המיליונרים של סת רוגן.
שנית, תרבות הסלבס והשפעת התרבות על האזרחים כפי שהיא מצויה גם כאן בארץ, היא לא הכללה אלא משהו שיש לתת עליו את הדין. האם גילית את אמריקה שאמרתי את זה?!?
כמו שכתבתי בפוסט הראשון שלי, "זה זמן לחשבון נפש", לדיון אמיתי.
שלישית, Knocked Up ,Pineapple Express , This Is the End, Ted, Superbad, כל הסרטים הרלוד וקומר, The 40 Year Old Virgin , Road Trip
וזו רק רשימה חלקית של סרטים מהשנים האחרונות שמאדירים סמים, האם זה לא נראה קצת מוגזם?
הנטייה להרס עצמי גם לה יש חלק, אבל תסכים איתי שבתעשייה שבה אם אתה לא מעשן אתה למעשה לא קיים, בהחלט תורמת להתרסקות שלהם.
אוקיי, אז פשוט תגיד שאתה לא אוהב את סת׳ רוגן
שהוא אחראי בתור מפיק ו/או תסריטאי לכמעט כל הסרטים שמופיעים ברשימה שלך, והוא אכן תומך מוצהר בליגיליזאציה של מריחואנה.
וכל הסרטים האלה מציגים שימוש במריחואנה, לא בהרואין. אפשר להתווכח על הבעייתיות בזה, אבל אני לא רואה קשר למוות של פיליפ סימור הופמן
הבהרה
לא אמרתי בשום מקום שבגלל שהוליווד מציגה סרטים כאלה, אז בגלל זה הופמן מת. אני התייחסתי לכך שבהרבה סרטים הם מייפים את המציאות ולא מציגים את הצדדים הקשים של המקצוע, הפיתויים שיש שם ואת ההשלכות הקשות של אורח חיים כזה. המוות של הופמן והית לדג'ר הוא זמן להתחיל קצת לרכך קצת את הקמפיין האגרסיבי והמתוזמר למען הלגליזציה ולצאת מעבר לאזור LA. לזה התכוונתי שאמרתי חשבון נפש.
הקמפיין למען ליגליזציה
הוא קמפיין למען ליגליזציה של מריחואנה. לכן הוא לא קשור למקרי מוות כתוצאה משימוש בהירואין, אלכוהול או ציד כרישים.
ואם אתה טוען שבגלל מותם של לדג'ר והופמן צריך "לרכך" את הקמפיין, אז אתה בהחלט כן קושר בין מותם לבין מריחואנה.
שוב חוזר הניגון
נמאס לי לחזור מאה פעם על אותם דברים.
דיברתי על כך שהם לא מציגים את ההשלכות של שימוש בסמים ואת אחורי הקלעים של עבודה בעולם הזוהר. לא דיברתי על קשר ישיר אלא על אופן ההצגה ועל הכמות המוגזמת של סרטים כאלה ולכן לדעתי צריך להוריד את כמות הסרטים שמציגים סמים מכל סוג או להתחיל להפיק סרטים יותר אמביוולנטיים שמציגים את הטוב והרע של התופעה.
לא במפתיע כולכם התעלמתם ותמשיכו כנראה להתעלם מהדוגמאות שנתתי על דמויות שלוקחות lsd או כדורים לא מזוהים וגם זה מוצג איזה חוויה על חושית ולא מסוכנת. רוב הסרטים (שלא תגידו שאני מכליל) מציגים את השימוש בכל סוגי הסמים כתחביב לא מסוכן ולא יותר מכך. בנוסף, וחשוב במיוחד, התייחסתי על הסיכוי הגבוה להתדרדרות שעוסקים במקצוע שתומך בפעילויות קיצוניות. יתרה מכך, הוא מונע ממך סיכוי להתקדמות מקצועית אם אתה לא חלק מהמשחק הזה שנקרא סמים ואלכוהול.
אז תחליט, יש או אין קשר?
אתה לא יכול לטעון שאין קשר בין מותו של הופמן לבין מריחואנה ובו-זמנית לטעון שצריך להפסיק את הקמפיין לליגליזציה בגלל מותו של הופמן. תחליט. אף אחד לא מבקש ממך לחזור שוב על אותם דברים, למעשה אני אשמח אם תפסיק.
יש מה לדבר על האופן שבו מוצג גראס בסרטים הוליוודיים. אבל נקודת המוצא לא יכולה להיות האשמה במקרה מוות חסר קשר. מריחואנה היא לא הירואין, LSD הוא לא הירואין. גם כדורים הם לא הירואין. הכללת קבוצה גדולה של חומרים בעלי טווח עצום של השפעות, פוטנציאל לנזק והגדרות חוקיות בקבוצה אחת – "סמים", כאילו אין שום הבדל בינהם – היא לא נכונה ועלולה להיות מזיקה הרבה יותר מ"האדרת" גראס. אם אתה רוצה לדבר על סרטים שמציגים סמים מסוכנים, דבר על "הזאב מוול סטריט" ועזוב את סת' רוגן.
לא אמרתי להפסיק את הקמפיין אלא לעדן
בשבילך אני לא אחזור על הדברים.
כרגיל תגובה אלימה מאדם אלים.
אם לא נעים לך הדיון הזה, ולשמוע דעות של אחרים, אז אל תגיב. אתה כנראה חושב שאתה אלוהים בגלל שאתה בעל האתר.
נ.ב – מצטער שפגעתי בחבר שלך סת' רוגן, רק אל תאחל גם לי למות, שמעתי שאתה קצת מהיר ועצבני לאחרונה.
Well, that escalated quickly.
(ל"ת)
שמע, אחרי התגובה הראשונה שלך
רציתי לכתוב תגובה ארוכה ומנומקת שעונה לכל הטענות שלך, בתקווה שזה יכניס לך פרספקטיבה חדשה לנושא שאתה מנסה לקדם פה בשלושת הימים האחרונים. אבל הקדימו אותי
אחרי שראיתי איך שהגבת למי שענה לך אז, חשבתי לכתוב לך תגובה קצרה ועקרונית על איך אפשר לחזק טיעון מבלי לצאת מניאק בזמן כתיבה. אבל הקדימו אותי.
אחרי שראיתי איך ענית לרד פיש, כל מה שנשאר לי זה להגיב לך ככה:
פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפטטטט…..
מקווה שלא הקדימו אותי הפעם.
הקדמת אותי
זה בערך מה שרציתי לכתוב
ולא נראה לי שרעם טרופי מאדיר משהו.
זה סרט די גרוטסקי. את Get him to the Greek לא ראיתי, אבל קשה לי לדמיין סרט שיציג דמות שמגולמת ע"י ראסל ברנד בתור מודל לחיקוי.
סצנות האקסטזי ב"הבא אותו ליווני"
בהחלט לא "שליליות".
אבל למה ללכת רחוק? גם בסוף. סצנת הסמים (גנגם סטייל) מוצגת באורח חיובי וכולם נהנים בה. לקרוא לזה האדרה זה אולי מעט מוגזם, אבל אף אחת מהדמויות לא מתעוררת עם פסיכוזה, ובכלליות זה נראה שלנטילת סמים חשודים אין תוצאות שליליות בכלל.
( שאולי זה נכון? אולי לא? אני די בור ועם הארץ בנושא של סמים. אני רק יודע שסוף. בהחלט בעד סמים)
למה צריך להכניס תוצאות שליליות בכוח?
אם הרוב המוחלט מהמשתמשים של סמים כמו גראס, אקסטזי או אל אס די עוברים את החוויה בשלום וללא תופעות לוואי חמורות (בין אם נהנו מהחוויה או לא), למה הקולנוע לא יכול פשוט ליצג את המציאות? לא ראיתי את עדיין את סוף, אבל זה סרט שנעשה על ידי אנשים שסמים קלים הם חלק משגרת החיים שלהם, והם משחקים בו את עצמם (או גירסא כלשהי של עצמם) – למה ציפית, ל-Reefer Madness?
ובכל מקרה, הקטגוריה של "סמים" מרדדת את הנושא באופן מוחלט – אלכוהול זה סם (לא חלש ובהחלט ממכר וקטלני), מורפיום רפואי זה סם (חזק וממכר), קפאין זה סם (חלש ובכל זאת קצת ממכר). לגראס יש לגיטימיות ציבורית די רחבה בתור בילוי לשעות הפנאי (ממש כמו אלכוהול, רק חלש יותר ופחות ממכר), לסמי הזיה חזקים יותר יש מוניטין בתור בעלי חשיבות בהיסטוריה של התרבות והאומנות של המאה ה-20. לא זכור לי סרט שמאדיר באמת סמים ממכרים ומוחקי אישיות מהסוג של הרואין, קראק או מת'.
לא אמרתי שצריך.
נשאלה השאלה " האם יש סרטים שמאדירים סמים?" עניתי " כן, בהחלט יש"
הסמים שיש בסוף. חורגים ממריחאונה ומגיעים לסמי הזיות חזקים וגם שם מוצגים באור חיובי. ( בלי לדבר על קוקאין שמוזכר אבל לא מיוחס, ואליו דווקא יש התייחסות יותר אמביוולנטית ואפילו מעט שלילית [ קוקאין הופך אותך לשמוק])
וכמו שאמרתי – אין לי מושג מהי ה"מציאות" של סמים. אני יודע על אנשים שלקחו אקסטות וLSD ויצאו בריאים ויודע על אנשים שזה הרס להם את החיים. אני לא יודע מה הסטטיסטיקה, או אילו אוכלוסיות יותר בסכנה מהנזקים שבסמים האלה אבל אני יודע שהקולנוע יכול להמשיך סצנה שבה מישהו לוקח LSD בצורה חיובית ( הוא נהנה והמוח שלו נפתח לרעיונות חדשים והחיים שלו משתפרים בעקבות זה) , שלילית ( הוא חוטף פסיכוזה וצריך ללכת לאישפוז, אולי פוגע בקרובים לו) או נייטרלית ( הוא נראה כאילו הוא נהנה, אבל ההנאה ריקנית) ושלושת הדרכים יהיו "מציאות".
ואם סוף היה מתקרב לקטגוריות של Reefer Madness אז הוא היה הרבה יותר טוב ומעניין ועל-זמני מאשר התוצר שיצא בסוף.
אני מסכים שאפשר לחדד ולדבר עם סמים מסוימים, אבל הדיון עד עכשיו שרד כאשר אנשים הבינו על איזה סמים אנחנו מדברים. אני די בטוח שמי שהתחיל את הדיון לא התכוון לקפאין ( אולי על אלכוהול כן).
ואני מסכים שאין המון סרטים שהם ממש שיר הלל להרואין/קראק/מת' אבל יש מספיק סרטים וסדרות שמציגים אותם בצורה יותר קלילה ( מציאותית?) ולא מרתיעה.
אני לא אומר שזה בסדר או לא בסדר. אני אומר שזה המצב.
חשבון נפש?
הקולנוע האמריקאי איננו גוף בעל תודעה ויכולת לבצע ״חשבון נפש״. אין קאבאל שמחליט על נושאים שעליהם יעשו סרטים, או אופי מסויים לתיאור שימוש בחומרים נארקוטים אלו ואחרים.
ובאופן עקרוני, אנשים לא משתמשים בסמים בגלל שהם רואים את זה מתואר באופן חיובי בסרטים, הם משתמשים בסמים, בשלב הראשון, בגלל ש*אנשים סביבם* משתמשים בסמים ולאחר מכך בגלל צורך פיזיולוגי התמכרותי.
וחוץ מזה:
רקוויאם לחלום.
כן חשבון נפש
לכל כלל יש יוצא מהכלל, רקוויאם לחלום הוא אחד מיוצאי מהכלל.
Horican הרבה מהסרטים מציגים יותר מרק מריחואנה, אנחנו רואים הרבה פעמים גם עידוד לשימוש בחומרים אחרים כולל lsd.
ושוב אני מדבר על כמות הסרטים שמראים את זה שהיא חסרת פרופורציות.
אתה לא מתייחס למה שכתבתי בכלל. חוץ לסיפא של דברי. ועל התגובה הזאת…
תסלח לי, אבל ״לכל כלל יש יוצא מהכלל״ זה משפט מטומטם.
אם יש לכלל יוצא מהכלל אז ה״כלל״ איננו כלל, כלל.
בפירוש הכללה, ואם לא גזענות, לפחות חוסר הבנה
אזור LA? מה זה לעזאזל? ואיך זה רלוונטי לנושא? לוס אנג'לס היא עיר ענקית ומשתמשים בסמים יש גם בשאר מדינת קליפורניה, במישיגן, באמסטרדם, בהודו ובתל אביב. מגוחך גם להגיד "החלום האמריקאי" כשמדובר בחלומות אוניברסליים, ובכל מקרה אין קשר ישיר בין חלום להצליח ולהתעשר לבין נטייה לדקאדנס ולהרס עצמי, זה תלוי בבן אדם. גם אני מאוד לא אוהב את הסרטים שהצגת (וגם לא את סרטי קווין סמית') אבל מדובר בקומדיות וולגריות ממילא. הסרטים האלה לא מאדירים שימוש בסמים, הם פשוט לוקחים מציאות קיימת ומקצינים אותה בשביל הומור זול. סרט הסמים האולטימטיבי הוא בכלל טריינספוטינג שהוא אכן סרט דוחה, וולגרי, מגעיל, מזעזע וקשה לצפייה אבל בשום אופן לא מאדיר שימוש בסמים אלא להפך, מציג את המשתמשים בהם כפושעים אלימים שנמצאים בשולי החברה כאשר ברור שלא מדובר שם ברדיפה אחרי שום אורח חיים הוליוודי (החלום הסקוטי?) אלא בהחלטה מודעת לא להיות חלק מהמיינסטרים בכלל.
הערה לדיון שהתפתח פה
חוץ מכל הדברים שנאמרו לך ובצדק, כדאי להזכיר ששחקנים הוליוודיים הם הרבה דברים, הם לא מסכנים. האנשים האלו, בקליבר של פיליפ סימור הופמן ונרקומנים נוספים (כמו בן אפלק או רובין וויליאמס) מרוויחים בסרט אחד, כלומר בעבודה של חודשים ספורים, סכומים ששני ההורים שלי ביחד לא הרוויחו או ירוויחו ב40 שנים של עבודה הרבה יותר קשה. וזה מבלי להתיחס להטבות לא כספיות שהם מקבלים מעצם היותם סלבס בכזה קליבר.
אני לא מרחמת עליהם, מכל האוכלוסיות בעולם הם כניראה האוכלוסיה הכי פחות מסכנה שקיימת. אפילו ביחס לנרקומן ממוצע, נרקומן הוליוודי הוא לא כזה מסכן.
את יוצאת מנק' הנחה שהסיבה היחידה ל"מסכנות"
היא כסף. וזה לא בדיוק ככה.
יש הרבה סוגי מצוקות בחיים, מצוקה חומרית היא רק אחת מהן.
ובכן, לא
ממכור לסמים הוא מכור לסמים ומצבו הכלכלי לא ממש משנה לו. אני לא מדבר על ההסתכלות החיצונית עליו, על אף שגם על זה אפשר להתווכח. מבחינת המכור, בהסתכלות שלו על עצמו, מצבו תמיד רע עד שהוא משיג את המנה הבאה שלו. ככה זה.
הם לא זקוקים לרחמים שלנו . הם ראויים לחמלה.
הם ראויים לטיפול
(ל"ת)
חמלה?
בניגוד לקלישאות של סבתא (כל הסבתות עם אותן קלישאות) כסף עוזר מאוד בחיים, כסף כן קונה בגדים, בריאות, נוחות, השכלה… יש בעיני הבדל אדיר בין אנשים שנקלעים בגיל צעיר לרחוב/שגדלים בשכונות עוני ללא השכלה ועם משפחה לא מתפקדת או כל סיפור קשה אחר ומתגלגלים לחיי סמים ברחוב לבין אנשים שחיים בעושר מופלג וכל כך אין להם מושג מה לעשות עם העושר שלהם והזמן שלהם שהם בוחרים לשחק בסמים כדי להפיג את השיעמום. אין בי הרבה חמלה לקבוצה השניה.
כסף עוזר, אבל הוא לא מספיק.
מותר שיהיה לך קשה בחיים גם אם יש לך שלל פריבילגיות. אפשר לפתח בעיות נפשיות והתמכרויות גם אם יש לך משרתים שמצחצחים לך את הנעליים כל פעם שאתה מתיישב. כסף, משפחה, בית, עבודה טובה, כל הדברים האלה תומכים באיכות החיים שלך, אבל הם בשום פנים ואופן לא מחסנים אותך מסבל.
הם נותנים לך מיליון אופציות לברוח ממנו
ומי שבוחר באופציה המסכנת חיים, ראוי לטיפול.
זה לא כל כך פשוט.
אם יש לך כאבי גב ואין לך כסף או ביטוח רפואי, אתה ממשיך לסבול מכאבי גב. אם יש לך כסף אתה הולך לרופא ומקבל טיפול. אבל אם הבעיה שלך היא בעיה נפשית, או בעיה של התמכרות, מחסור במשאבים הוא לא הדבר היחיד שמונע ממך לטפל בזה. אתה צריך להכיר בזה שיש לך בעיה ולעבור תהליכים מאד מאתגרים כדי לפתור אותה, וזה בכלל לא קל. צריך המון כוחות נפשיים בשביל לטפל בזה, ואי אפשר לקנות אותם בכסף.
לא מזמן הביאו לנו לתיכון הרצאה נגד סמים של מכור לשעבר
הוא סיפר שכרגע אחד העיסוקים שלו זה לעזור למשפחות שהילדים שלהם גם נפלו לזה, ואומר שאם המשפחה לא מבוססת כלכלית כמעט אין סיכוי שהילד יצא מזה, בתור אחד שראה הרבה משפחות. לגבי בעיות נפשיות, עושר אכן לא עוזר ולפעמים מהווה גורם לדיכאון או בעיה נפשית אבל במקרה של התמכרות לסמים וגמילה הרבה כסף יכול להועיל מאוד. מכוני גמילה ובתי החולים לבריאות הנפש הפרטיים עולים הון, ומכוני הגמילה ובתי החולים לבריאות הנפש הציבוריים הם ברמה נמוכה יותר לצערנו.
אבל הנה, הוליווד מלאה בדוגמאות לאנשים שיש להם כסף ולא הצליחו להיגמל.
אין ספק שכסף עוזר, אבל לי לפחות ברור שזה לא הדבר היחיד שעוזר, ושבן אדם אמיד אבל בודד וחלש והרוס עדיין יכול לא להצליח לקום. מה שהסיפור שלך מוכיח הוא לא שלאנשים עם כסף זו לא בעיה להיגמל, אלא שלאנשים בלי כסף זה יותר קשה.
אבל עדיף להיות מכור להרואין עשיר, לא?
אני לא מתיימרת להיות מבינה גדולה מדי בענייני ג'אנקיז, אבל נדמה לי שהסיכון הכי גדול למכורים להרואין שאין להם כסף זה סגנון החיים שבו הם חייבים להשיג כסף בשביל המנה הבאה, משיגים את המנות שלהם ממקומות מפוקפקים ומתים משימוש בחומרים לא טובים בתנאים לא טובים.
אנשים עשירים, שיכולים לטפח התמכרות להרואין "איכותי" בלבד בתנאים "טובים", מסכנים את עצמם הרבה פחות.
נדמה לי שזו גם הסיבה שאורך החיים הממוצע של מתמכר "רגיל" קצר למדי, בעוד בעולם הבידור על כל פיליפ סימור הופמן או הית' לדג'ר יש כמה עשרות איגי פופ ומיק ג'אגר.
במאמר מוסגר, זו הסיבה שבהולנד – למרות שהרואין כמובן אינו חוקי – המדינה אימצה תוכניות צמצום סיכונים למכורים במסגרתן מאפשרים לג'אנקיז להזריק תחת פיקוח רפואי וכד'. כתוצאה מכך שיעור התמותה מהרואין במדינה צנח משמעותית.
עדיף לחלות בלוקמיה בקנדה מאשר בהודו, לא?
(ל"ת)
כן.
(ל"ת)
לחלוטין כן
בדיוק כמו שעדיף לחלות בסרטן השד בארץ ולא באיטליה, משום שבאיטליה יש טיפולים שניתנים במינון מופחת מהמומלץ ובארץ הם בסל התרופות.
תרופות של סרטן הן יקרות להחריד, אנשים ממשכנים את הבית שלהם כדי לקנות תרופות שאינן בסל (של חברת הביטוח או המדינה שלהם), הרבה תרופות לא ניתנות לפי הפרוטוקול או כקו טיפולים ראשון משיקולים כלכליים, הרבה בדיקות שמעלות את היעילות של הטיפולים לא נמצאות בשום סל ודורשות השקעה כספית (בדיקות גנטיות של ביופסיות לדוגמה) וכל זה מבלי להכנס לעולם המופלא של רפואה מותאמת אישית שיכולה בכלל להעלות את יעילות הטיפול ואת תוחלת החיים של חולי סרטן אבל דורשת השקעה של הון שאי אפשר לחלום עליו בכלל בסטטוס רגיל.
כמובן שבין מיליארדר הודי למיליארדר אמריקאי לא יהיה הבדל כל כך גדול, יתכן שלהודי יהיה קל יותר לשחד מישהו כדי לקבל תרופות.
גילוי נאות- אני עובדת בתחום.
שמעי, זה לא כל כך נכון.
את העולם הזה של הסמים אני מכיר קצת מהסביבה הקרובה שלי. ה"ג'אנקי" הממוצע הוא באמת יותר קרוב למיק ג'אגר, מהבחינה שהוא לא אדם הרוס שגר ברחוב וימות בעוד שנה ממנת יתר. רוב האנשים שמשתמשים בסמים מצליחים לשלוט בזה: מבין 1.2 מליון משתמשי הרואין בארה"ב, רק 200 אלף מכורים ברמות שונות, וזה אחד הסמים הכי ממכרים.
הסטטיסטיקה שאת מתארת-עשרה אנשים שמסתדרים (עד כמה שאנחו יודעים) על כל אחד שמת, דומה למה שקורה בכל האוכלוסיה. אני לא אגיד שאין יתרונות בלהיות עשיר במצב כזה-להיות עשיר זה תמיד אחלה. אבל בשלב מסויים שום סכום כסף לא יציל אותך. מכורים כבדים מפסיקים לעבוד (לא שמישהו ישכור אותם, ע"ע דאוני ג'וניור בימים הרעים), מפסיקים לתפקד, מפסיקים לעשות כל דבר שהוא לא סמים או נסיון להשיג סמים. מהר מאוד גם המליונים כבר יגמרו, שלא לדבר על זה שהעובדה שלפחות בהתחלה יש לך מספיק כסף לקנות איזה כמות שאת רוצה מתי שבא לך, מגדילה אם כבר את הסיכון למנת יתר.
בקיצור, קצת חצוף להחליט בשביל מישהו שהוא לא מסכן כי "יש לו כסף". בדיוק כמו שלימדו אותנו בגיל 3, כסף זה לא הכל בחיים. מכור קשה לסמים, במיוחד הרואין, הוא מסכן. או הו כמה שהוא מסכן. טענות בסגנון "מה יש לרחם עליו כשיש מלא עניים מכורים?" מבלבלות ביותר, כאילו יש לאנשים פה הקצאות לרחמים שלהם, והם מפחדים לבזבז.
בקיצור, לא עלינו.
אה, זה לא מה שניסיתי להגיד
לא אמרתי שמי שמכור ויש לו כסף הוא "לא מסכן". כולם מסכנים. גם אנשים שלא מכורים לכלום יכולים להיות מסכנים ולכסף אין קשר לזה.
אבל כיום, עבור מי שאין לו כסף, ההתמכרות הזו מסוכנת יותר בלי קשר לכמה הוא מסכן או לא.
אבל הסטטיסטיקה הזו לא רלוונטית לדיון.
פיליפ סימור הופמן כבר מת. מסתבר שהוא היה בצד המסוכן של הסטטיסטיקה.
נראה לי שהשילוב בין כסף ופרסום הוא מסוכן
ולכן כל כך הרבה אנשים נכנסים לסחרור במצבים האלו, בעוד שאנשים עשירים ואלמוניים יחסית (נניח, מתעשרי הייטק) לרוב מתמודדים איתם יותר טוב. וזה עוד לפני שנכנסים לשאלה של מתאם בין אנשים מוכשרים בתחומי האומנות ונטיה לבעיות נפשיות/התמכרותיות. כנראה שעדיף להיות עשיר מאשר עני, אבל שינוי פתאומי בעושר ובאורח החיים יכול להיות מסוכן להרבה אנשים. באותה מידה כנראה שעדיף להיוולד ולחיות כעני מאשר להיות עשיר ולהתדרדר לעוני.
קוקאין זה סם של אנשי הייטק וברוקרים, לא?
(ל"ת)
אני אחזיר את ההודעה שלי לקונטקסט
שבו היא נכתבה- הגבתי לגיא שטען שהגיע הזמן שהוליווד תתמודד כלפי חוץ עם הבעיה הקשה שיש שם עם סמים. אני לא בטוחה שזו בעיה קשה, אני חושבת שיש הרבה מאוד דברים הרבה יותר מעוררי חמלה ודורשי התערבות מאנשים עשירים עם בעיות.
נכון, כסף לא מחסן מסבל. עדיין, זונה וסלב לא יגיעו לאותו מכון גמילה וזו לא רק שאלה של גאוגרפיה. באופן פרטני מאוד, יש בי מעט מאוד חמלה כלפי נרקומנים. הקריאה לטפל בבעיית הסמים ההוליוודית ולסמן אותה בתור אסון עולמי בעיני היא משמעותית יותר צבועה מלטעון שמי שלא מטפל בבעיה הזו הוא צבוע.
כתבתי במקור:
הנה דוגמה ל-למה אני כותבת את זה:
אני לא מתווכחת על כך שנרקומנים ראויים לטיפול, אני לא מתווכחת על כך שאפשר להיות עשיר ומסכן (בעקרון תלוי מה נקודת המוצא להשוואה). אני כן מעלה דעה מאוד נחרצת בנוגע לשאלה האם זו אחת הבעיות המרכזיות שצריכות להעסיק אותנו בחברה. לכן גם לא התיחסתי באופן פרטני לפיליפ סימור הופמן שהיה שחקן נפלא ולכן הוא אובדן גדול, וכמובן שמאוד עצוב שמישהו צעיר מת וכו' ולא היה לי מושג מה הרקע שלו להתמכרות כי זה לא לחלוטין רלוונטי לטענה שלי.
בניגוד לקלישאות של דיסני,
החיים הם לא שחור ולבן.
יש גם כמה אפשרויות, די הרבה אפילו, בין שני הקטבים שציירת פה.
למשל פיליפ סימור הופמן
שלפי עדותו התמכר להרואין בעודו נער ונאבק בהתמכרות הזו, לא אימץ אותה כתחביב כי יש לו יותר מדי כסף
מה אני יכול להוסיף
כל כך הרבה אנשים הגיבו לפניי תגובות טובות , אבל גם אני עצוב. לא מדוכא עד מוות, אבל כן מרגיש שאיבדנו מישהו שהיה יכול בכיף לתרום לנו מהמשחק היוצא דופן שלו בעוד כמה סרטים בעתיד.
היה שחקן נפלא
פעם ראשונה שראיתי אותו הייתה למעשה ב"טוויסטר" רגע לפני שהוא התפרסם. מאז אני לא כ"כ יכול לזכור שנה שבה לא ראיתי אותו בסרט כזה או אחר…זה באמת מעציב יותר מהרגיל שלבנאדם הייתה עוד חתיכת דרך לעבור גם כבמאי ומפיק ולא רק כשחקן גדול. יהי זכרו ברוך
ההופעה שלו ב"אושר" מצמררת ולעולם לא תרפה ממני.
שאלה
מישהו ראה תגובה של פול תומאס אנדרסון למותו של הופמן? איזה מוות מצער. מגדולי השחקנים של הקולנוע האמריקאי בעת הנוכחית.
FLAWLESS
נזכרתי היום שוב בסרט הנפלא והכל כך לא מספיק מוערך הזה.
עוד לא ראיתי איך ג'ארד לטו משחק דמות דומה בדאלאס באיירס קלאב, אבל קשה לי להאמין שהוא יכול להתעלות על ראסטי, היא פשוט היפנטה אותי כל רגע שהיא על המסך (וגם היה נחמד לראות את דה נירו משחק במשהו מכובד לשם שינוי).
זו בהחלט ההופעה הכי אהובה עלי מצד הופמן, וכנראה אחת האהובות עלי בכלל.
גם עליי היא אחת החביבות
למרות שאתמול פתאום קלטתי שהוא המשרת בביג לבובסקי ונוצרה תחרות קטנה.
אגב הטריילר עושה לדעתי אבל עם הסרט הזה (שאומנם הוא לא מדהים אבל בזכות הופעתו של הופמן הוא גרם לשומכאר להיות נסבל קצת יותר)
הוא הביא את זה על עצמו
קצת קשה להצטער על מישהו שהפגין כזה זלזול בחייו שלו עצמו.
אגב, הוא הופיע ב"ביג ליבובסקי"? באיזה תפקיד? אני לא זוכר אותו שם
אפשר להצטער על כל אובדן.
(ל"ת)
הוא היה העוזר האישי של ליבובסקי המקורי
(ל"ת)
מסכים לגמרי
אם לו לא היה אכפת מהחיים שלו, גם לי לא אכפת. בייוש פיל!
לא, זה לא עובד ככה.
לא אמורים להגיב ככה על מוות של אדם שלא עשה לך כל רע, ולא, אין פסול באבל על מוות שאדם הביא על עצמו.
ואין פסול גם בלשמור את הכוח לאחרים
(ל"ת)
לא נדרש ממך שום מאמץ כדי לשמור לעצמך מחשבות כאלה.
היית אומר אותו דבר למשפחה של אדם שהתאבד? של מישהו שמת כתוצאה מהפרעות אכילה? כולנו מחבלים בעצמנו בדרכים שונות, כי לכולנו קשה בחיים ואף אחד לא מסוגל לחיות חיים מושלמים ולעשות תמיד את הדבר הנכון. העובדה שבן אדם גרם באופן מסוים למפלה של עצמו לא אומרת שלא מגיעה לו אף אמפתיה מכיווננו. אם לא אכפת לך מהמוות שלו, שיהיה, אני לא אכריח אותך להתאבל, אבל תעשה את המינימום ותנהג בכבוד הבסיסי שמגיע לכל בן אדם, גם לבן אדם שלא הצליח לנווט את החיים שלו בכיוון הנכון. כי זה קשה. זה קשה לכולנו.
כבוד בסיסי אני נותן
לא ירקתי לו על הקבר. רשמתי דיעה בפורום המיועד לכך. פרופורציות.
ה"דעה" שרשמת
היא בדיוק המקבילה האינטרנטית ליריקה על הקבר.
תן לי לנחש...
מעולם לא עשית משהו לא בריא בחיים שלך. בוודאי שלא סמים. גם לא קלים, כי זה רק פתח ונורא אכפת לך מהחיים שלך. לעשן זה איכסה, ומלא מחקרים מראים שזה אשכרה הורג, ולך כמובן נורא אכפת מהחיים שלך. אלכוהול יהרוג אותך לאט, וגם זה רק אם אתה שותה אותו בכמויות מוגזמות, אבל אתה לא שותה כי אכפת לך מהחיים שלך.
גם בשר אתה לא אוכל, ואפילו לא מוצרי חלב, כי זה לא הכי בריא לפי מחקרים. אף פעם לא עברת את המהירות המותרת ברכב, למרות שזה כיף ולמרות שמיהרת. על לחצות את הכביש באור אדום אין מה לדבר בכלל, כי זו ממש סכנת חיים. אתה בטח מאלה שלא יכניסו את עצמם לשום סכנה, כי כאמור אכפת לך מהחיים שלך, לא קפיצות בנג'י, צניחות חופשיות, תפקיד לוחם בצבא, רכיבה על אופניים לצד הכביש, וגם לא שחייה במים שיכולים להיות בהם כרישים. ואני מניח שאין לך פלאפון, בגלל הקרינה וכאלה.
פיליפ סימור הופמן לא עשה סמים מתוך אידיאולוגיה, לא בשביל הריגוש או הכיף, ובטח לא בגלל שהוא איחר לעבודה שלו. אנשים מסכנים את החיים שלהם ונהרגים בכל יום על דברים הרבה יותר טיפשיים מאשר חיים דיכאוניים, בעיות נפשיות, בעיות התמכרות ועוד, אבל להם אתה לא תכתוב "ביוש" בכתבה שעוסקת במוות שלהם. או שאולי כן, אולי אתה באמת בנאדם עם לב של אבן, שכל כך אכפת לו מהחיים שלו ושכח איך להיות אכפתי כלפי אנשים אחרים.
במקרה כזה אין לי מה להגיד לך. רק ביוש!
הנקודה היא
שאין מה להראות אמפתיה מיותרת למישהו שלא הכרתי מצד אחד ולא שמר על עצמו מצד שני. הוא הביא על עצמו את גורלו. יש יותר מדי דברים באמת עצובים בעולם ואנשים שנאבקים על החיים שלהם בשביל שיהיה לי אכפת מאדם שויתר מראש. בייוש.
מעניין מה היית אומר לו,
חס וחלילה, זה היה קורה למישהו שהכרת אישית.
ואז גם – כנראה – היית מבין קצת יותר לנפשו, היית מבין קצת יותר את סיבותיו, וגם את קשייו.
אני מאמין שהיית מוצא קצת אמפתיה "מיותרת", גם אם הבנאדם "לא שמר על עצמו", "הביא על עצמו את גורלו", ו"ויתר מראש".
אבל הוא לא הכיר אותו אישית.
לא שאני נהנה במיוחד מהסגנון של התוהה, אבל למה אנשים מצפים ממנו כאן לגלות רגש אישי כלפי סימור-הופמן, או להתייחס אליו באותה צורה שהוא מתייחס למכריו?
הדיון כאן איננו סביב פיליפ סימור-הופמן האיש. אנחנו לא מעליבים, או מכבדים, את האדם שהיה פיליפ סימור-הופמן. אנחנו לא מכירים את האדם הזה כלל. אנחנו מכירים את השחקן הנהדר, ועל אובדן השחקן הזה ראוי להזדעק. מאוד, מאוד חבל שפיליפ סימור-הופמן מת, כי הוא היה יכול לתרום עוד כל-כך הרבה לעולם הקולנוע.
זה שלילדים שלו לא יהיה עכשיו אבא זה גם נורא, כמובן. אבל זו לא הסיבה שכתבו על מותו כאן, וזו לא הסיבה (המרכזית) לזעזוע שהמוות שלו עורר מסביב לעולם. להעביר את הדיון רק למישור האישי-רגשי-חברתי נראה לי לא הוגן.
אין מה להזדעק ומותר להתבטא.
פשוט כל התהיה הזו, האם מבחינה מוסרית הופמן ראוי לאבל, היא מאוד מוזרה. אנשים לא מכלכלים את הקצאות האנרגיה שלהם לאבל על בני אדם פר רבעון. אפילו אם החיבור שלהם הוא לאספקט אחד בחייו, הכשרון שלו, זה חיבור אישי-רגשי-חברתי.
ומה לגבי פול ווקר?
הדיון שם נראה לי טיפה שונה, משום מה.
משתי סיבות עיקריות:
א. כשפיליפ סימור הופמן השתמש בהירואין הוא היה יכול במקרה הגרוע ביותר להרוג את עצמו. כשפול ווקר (וחברו) החליטו לנסוע במכונית ספורט ידועה לשמצה כקשה לשליטה בשטח עירוני במהירות של 150 קמ"ש, או מה שזה לא היה, היה להם מזל גדול שהם הרגו רק את עצמם ולא אף אדם חף מפשע שעבר במקרה בסביבה. לסכן את עצמך זה עניין אחד. לסכן אנשים אחרים בשביל התענוג האישי שלך – הרבה יותר קשה לי לגלות כלפיו סימפטיה.
ב. מפול ווקר פחות אכפת לנו. לפחות לי. כמו שנאמר כאן – אנחנו לא מכירים אף אחד משני האישים האלה באופן אישי. זה תמיד מצער כשמישהו מת, בעיקר בדמי ימיו, אבל הרבה מאוד אנשים מתים כל יום, על רובם אנחנו אפילו לא שומעים ולא מתייחסים אליהם באופן אישי. הצער שלי על מותו של הופמן הוא "אגואיסטי" לגמרי: הוא היה שחקן גדול וחבל לי נורא שלא יהיו עוד סרטים בהשתתפותו. אם ייצאו או לא ייצאו עוד סרטים בהשתתפותו של פול ווקר – האמת שזה לא מזיז לי בכלל.
מודה שלא עקבתי אחרי הדיון ההוא.
בגדול, אני לא דורש מאנשים שמרגישים אדישות או טינה כלפי דמות ציבורית להעמיד פנים שאכפת להם, וזה לא משנה אם מדובר בפול ווקר, פיליפ סימור הופמן, אריק איינשטיין, או הרב עובדיה. אני רק אומר שלטעון שסיבת המוות מבטלת את תחושת האובדן לא תואם את החוויה שלי כבן אדם. אם נקודת המוצא שלך היא אכפתיות כלפי מישהו, זה יכול, אם כבר, להחריף את הכאב על לכתו.
זה בסדר, לא חשבתי שהוא מכיר אותו אישית.
גם לא ציפיתי שיגלה רגש אישי או להתייחס באותה צורה וכו'.
יש המון רמות שונות של אמפתיה, והמון רמות שונות של נימוס ובאופן כללי, התנהגויות חברתיות כאלה ואחרות. גם כאן זה לא שחור-לבן ולא בינארי. ממש לא חייבים להזיל דמעות ולקרוע את הבגדים עכשיו, אבל אני חושב שאמפתיה בסיסית, לקבל בשקט מוות טרגי של בנאדם, כל אדם, זה לא כ"כ קשה. אפשר להעביר עליו ביקורת מפה עד להודעה חדשה. לא חסרות סיבות. השאלה היא איך עושים את זה.
כן, זו מדינה חופשית, ואנחנו חיים בעולם החופשי ומותר להרגיש ולחשוב מה שרוצים. אבל יש עוד שיקולים ויש עוד נורמות מלבד "חוקי או לא חוקי".
לכולנו קל ונוח לזרוק ביקורת שלילית על כל מי שעושה בעינינו דברים שליליים, גם אם זה לא ממש ככה. מי שחוזר בתשובה/שאלה הוא X, מי שטבעוני/קרניסט הוא Y, מי שיורד מהארץ/מתנחל/שמאלני הוא Z, מי שנכשל בלימודים/עבודה/חיים הוא A, מי שהדרדר לסמים או מי שיש לו קשיים נפשיים הוא פשוט B!!!
אבל איכשהו, ברגע שמדובר במישהו שקרוב אלינו מאוד, רוב הביקורת מתעדנת. כשזה אח/אמא/אבא/בן/בתזוג פתאום מבינים יותר את מה שעובר על הבנאדם. אז מה זה אומר? שהביקורת המקורית מוצדקת או לא? אולי היא מוצדקת אבל בעוצמה שונה? האם יכול להיות שיש נטיה להתלהמות אינטרנטית ולא-אינטרנטית בכל מיני דברים בחברה שלנו? אני לא אומר שזה בהכרח מה שקרה פה, אני מדבר על הרעיון.
ושחקנית חשובה ומפורסמת לא פחות שמתה היום בשיבה טובה
היא שירלי טמפל, גיבורת ילדותם של כל הילדים הארץ – מאז לפני הקמת המדינה ועד ילדי שנות השבעים שצפו בסרטיה בערוץ 1.
אוי, באמת?
וואו, כמה סרטים שלה היו משודרים (יחד עם סרטים של ג'רי לואיס, לורל והארדי, ומיקי מאוס – שכולם נדירים היום). מדי פעם הייתי בודק באינטרנט מה שלומה, בידיעה שהיום הזה יבוא, מתישהו.
עצוב.
פס"ה על השער של "רולינג סטון"
“The only true currency in this bankrupt world is what you share with someone else when you’re uncool.”![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
/ ![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
דוקא ה"מגנים" פה הם המתלהמים
ודאי שעל אדם קרוב, או אפילו על כלב קרוב ארגיש צער וחמלה. ארגיש רגשות שקשורים לאובדן, ארגיש האשמה עצמית וכל זה. זו הסיבה שלא אעביר עליהם ביקורת. לא כי הם לא ראויים לאחת, אלא כי הרגש יעוור אותי. דווקא בקרה הזה, אני רואה ברור. אני רואה ילד הוליוודי מפונק ועשיר שמעשן סמים ומת מזה. בו פאקין הו. אני מכיר כל כך הרבה אנשים שהיו מתחלפים עם אורח החיים שלו ולא היו מזלזלים בהם כל כך. היו מנצלים את הכסף לעזור לאחרים במקום לקשקש על "דכאון" ולהרוג עצמם מסמים. היה כשרוני? אולי. זה לא אומר שהחה קדוש. רחוק מזה.
כנל לגבי התגובה המקסימה של Jaguar שמקשקש על אורח החיים שלי בלי להכיר אותי. ובכן, אין לך מושג מה אני עשיתי ומה אני עברתי כדי לצאת מכל זה. אולי זו הסיבה שאני מפגין פחות סלחנות פה. אני יודע שהכל זה עניין של בחירה בנושאים האלה. מנסיון. ועבור ילדים עשירים מפונקים מהוליווד שלא עושים את הבחירה הזו אני לא אצטער. אשמתם. ואשמתם בלבד.
ורק נזכור
שהרעיון להצדיק בחירות מגונות בקשיים, רק גורם לאנשים עם קשיים לבחור באותן בחירות מגונות. זה ביצה ותרנגולת.
אז אני מסרב לקרקר.
ביוש.
(ל"ת)
התלבטתי קצת והחלטתי שאני כן אענה לתגובה הזו ברצינות.
למרות שלא ממש מגיע לה.
יש לאנשים נטייה להניח שכולם חושבים כמוהם. רואים את זה הרבה באינטרנט. "אני אישה וממש צחקתי מהבדיחה הזו", לדוגמה. יופי שצחקת, אבל זה לא עושה את הבדיחה הזו לא פוגענית כלפי נשים. את רק אישה אחת, את לא כל המין הנשי, וזה בהחלט יכול לפגוע בנשים אחרות. יכול להיות שהיית במצבים קשים ויצאת מהם בכוחות עצמך. אני מצדיעה לך, בכל הכנות וללא סרקזם, אבל זה לא נותן לך את הזכות לשפוט אנשים אחרים. לא לכל אחד יש את אותם כוחות נפשיים ואת אותה מוטיבציה. לא כל אחד מסוגל למשוך את עצמו מהבוץ שהוא נמצא בו [ושוב, כסף לא בהכרח עוזר בזה], וזה לא עושה אותו בן אדם פחות ממך או לא ראוי. היית מסכים להחליף איתו חיים, כמובן, כי להחליף איתו חיים לא אומר באמת להיות הוא. אתה היית אתה, פשוט עם כסף ותהילה. אבל להיות באמת הוא זה להיות בן אדם שלא היה מסוגל לשאת את הקשיים שלו, למרות הכסף והתהילה ואולי גם בגללם.
ולהגיד "בו פאקין הו" ו"ביוש" על כל בן אדם שמת בכל נסיבות, חוץ מאולי בן לאדן, זה מגעיל ולא מכבד אותך ולא אף אחד אחר. יכול להיות שקוראים פה אנשים שבני משפחה שלהם היו בנסיבות דומות. יכול להיות שקוראים פה אנשים שמרגישים חיבור רגשי מסוים לפיליפ סימור הופמן בזכות היצירות שהוא השתתף בהן, אפילו שהם לא הכירו אותו אישית. וגם אם לא, קצת איפוק וקצת כבוד אף פעם לא מזיקים. נסה קצת לצאת מנקודת המבט שלך ולזכור שלכל בן אדם יש עולם פנימי מלא ומורכב, ומלא מהמורות וקשה ומאתגר, ושלא הכל פשוט כמו שזה נראה לך.
ואני אפילו לא אתקרב ל"לקשקש על דיכאון" כי וואו. פשוט וואו.
פישלייק ענק על האדיבות שהפגנת בתגובה הזו
וגם אני בלי סרקזם.