יש כל כך הרבה דרכים לספר שבית הספר הוא הגיהנום. אינספור סופרים ותסריטאים כבר ניסו לנסח את תוגת התיכוניסט, רובם ככולם – דרך עיניו של הנער החנון, הלא מקובל, המוזר, שסובל מהצקות מצד הביריונים של נבחרת הפוטבול (כנראה משום שהנערים הפופולריים, המקובלים, הנורמליים שנמצאים בנבחרת הפוטבול לא גדלים להיות סופרים או תסריטאים). כשמסתכלים על כל היצירות האלה יחד, נראה שהחומרים שמהם מורכבת חוויית בית הספר הם בסך הכל די דומים. נדמה שלכולם היתה טראומה מבחירת שולחן בקפיטריה, לכולם היה מורה אחד שהם אהבו, ולכולם היתה ילדה אחת יפהפיה באופן בלתי סביר שהם היו מאוהבים בה. אבל הטון יכול להיות מגוון: מ"שנות הקסם" ועד "ברוכים הבאים לבית הבובות". ישנם שנזכרים בתקופה ההיא בחייהם בנוסטלגיה, ויש כאלה שזוכרים אותה בזעם.
"כמה טוב להיות פרח קיר" נזכר בבית ספר כמו בפנטזיה. העיבוד לספר של סטיבן צ'בוסקי, שכתב את התסריט בעצמו, לא מתרחש בזמן ובמקום מסוימים, אבל אפשר להבין שהוא בארצות הברית בתחילת הנייינטיז. צ'רלי (לוגן לרמן) הוא גיבור חנון אופייני, ואמנם יש לו סיבות רציניות יותר משל רובנו לחשוש מהתיכון ומהעולם, אבל הן נחשפות רק בשלב מאוחר בסרט. לבית הספר שלו ישנם כל המאפיינים של בתי ספר אמריקאיים מוסרטים – לוקרים, נבחרת פוטבול, הומקאמינג וכל זה. צ'רלי לא הופך בשום שלב להכי פופולרי או הכי חזק ולא מגלה כוחות-על, ובכל זאת יש לו דבר אחד שהופך את הסרט להגשמת פנטזיה: יש לו חברים. הוא נתקל במקרה ונופל אל תוך קבוצת החברים האולטימטיבית, כזאת שכל אחד היה רוצה שיהיו לו בתיכון. הם יפים, חכמים, מיוחדים, שנונים, מסורים זה לזה ובעלי טעם טוב במוזיקה.
בראש קבוצת החברים המופלאה הזאת עומדים זוג של אח ואחות חורגים. הוא – ה"חבר ההומו" הכיפי והידידותי, חיית מסיבות שמסתיר עמוק את הכאב שלו, דמות מוכרת למדי שמבוצעת מעולה על ידי עזרא מילר. בתחילת השנה מילר נתן הופעה מצמררת ב"חייבים לדבר על קווין", וכאן הוא עושה תפקיד שהוא ההיפך המוחלט, וכך מוכיח בתוך שני סרטים בלבד שהוא שחקן שצריך לשים עליו עין. ואחותו המאומצת, כמובן, היא אמה ווטסון.
בסרטי "הארי פוטר" אמה ווטסון בעצמה גילמה את התפקיד של החנונית הדחויה, ובערך מאז הסרט השלישי היא התחילה להיות יפהפיה מדהימה מכדי שזה ייראה סביר. כאן היא קיבלה סוף סוף את התפקיד שהיא, בעצם, מגלמת כבר שנים, על המסך ומחוצה לו: נערת החלומות. השלמות הבלתי מושגת. השוט הראשון שבו היא נראית בסרט מציג אותה כמו התגלות אלוהית, ומשם ואילך זה לא מפסיק. זאת הבחורה שאי אפשר שלא להתאהב בה, ואמה ווטסון, עם המראה והקסם האישי שממיס אנשים בהינף עיקום אף, נולדה לתפקיד הזה. קצת אחרי סיום הלימודים בהוגוורטס ורגע לפני שהיא גולשת לתפקידים בוגרים ומאתגרים שבטח ידרשו ממנה לכער את עצמה ולקלל, התפקיד של אמה ווטסון ב"כמה טוב להיות פרח קיר" הוא מתנה אישית לכל אלה שהלכו לראות את הארי פוטר בשביל הרמיוני.
החוויות שהסרט מתאר אולי אוניברסליות בכל גיל ובכל תקופה, אבל הסרט יעבוד במיוחד על ילדי אייטיז, בגלל הדגש על המוזיקה (הוא מתרחש בתקופה שבה אנשים הכינו מיקסטייפים זה לזה) והפסקול המדויק שלו. הסמיתס פה ו"Come on Eileen" שם עושים נפלאות כדי לדגדג את בלוטות הנוסטלגיה. מצד שני, מכאן גם מגיע החור הגדול ביותר בעלילה של הסרט: אנחנו ברצינות אמורים להאמין שהאנשים האלה לא שמעו אף פעם על דייויד בואי?!
הזכרון הופך הכל למוקצן. גם הבדידות של צ'רלי בתחילת הסרט וגם הגדולה של החברים הנפלאים שלו הם לא בדיוק מה שהייתם מכנים ריאליסטיים, אבל הרגש מאחוריהם כן. בזיכרון הכל הופך לגדול יותר – הביריונים למרושעים יותר, הרגעים המאושרים למאושרים יותר, והילדות היפות ליפות הרבה הרבה יותר. זה אולי לא ממש דומה למה שאתם עברתם בבית הספר, ומבחינה עלילתית הוא לא מחדש הרבה מעשרות סרטים שמספרים סיפורים דומים, אבל זה סרט התבגרות מקסים עם שחקנים מצוינים ואחלה מוזיקה.
פורסם במקור בוואלה
אני כנראה אראה את הסרט הזה באיזשהו שלב
רק רציתי להגיב ולומר שאני לא מתחבר לשיער קצר/קארה בבנות. ככה שאמה, בסרט הזה? ממש לא.![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
הגזמת, עדיפה הליפה מימי הזוהר של הוגוורטס?
(ל"ת)
אני דווקא אהבתי אותו מאוד.
הוא הזכיר לי כמה בנות שאני מכיר, ככה שהוא רק העלה את ההזדהות שלי עם הדמויות בעוד כמה רמות. באופן כללי, אני די בטוח שגם אם ווטסון תעשה אנדרקאט מחומצן עם פנסים שמאייתים "Granger" היא עדיין תראה כמו מלאך.
אז זה לא מייקל סרה. נקטס!
(ל"ת)
ברור שלא שמעו על דיוויד בואי
החברה האמריקנית באותם שנים לא שמעה על דיוויד בואי, פוליס או כל דבר שמחוץ לגבולות ארה"ב. לקח להם אפילו 10 שנים איחור לגלות את החיפושיות.
לא נכון.
קודם כל, הסרט מתרחש איפשהו בתחילת הניינטיז, הרבה יותר מ-10 שנים אחרי תחילת הקריירה של דייויד בואי.
שנית, דייויד בואי בהחלט היה מוכר אז בארה"ב. היו לו שני שירים שהגיעו למקום הראשון ב"בילבורד" בשנים 1975 ו-1983, והרבה מאוד להיטים נוספים.
ההיסטוריה של דייויד בואי ב"בילבורד"
השיר הספציפי שמופיע בסרט, "Heroes", אמנם לא היה להיט בארה"ב, ובכל זאת זה נשמע לא סביר שהאח והאחות שבסרט – שמתגאים בטעם מוזיקלי איכותי – מעולם לא שמעו על השיר, או לפחות זיהו את הקול וסגנון השירה המאוד מובהקים של בואי.
אגב
כנ"ל לגבי פוליס.
זה יותר סביר ממה שזה נשמע
הנה הודאה מביכה: עד לפני כמה שנים הכרתי את השיר modern love רק משמיעה ולא ידעתי מי שר אותו או איך הוא נקרא. זאת למרות שאני אוהב ומכיר לא מעט שירים של בואי.
אם הכרת אותו, זה לא ממש מצב מקביל.
(ל"ת)
לאמריקאים גם ממש לא לקח "10 שנים איחור" לגלות את הביטלס
שנה אחרי תחילת ההצלחה שלהם באנגליה הם כבר היו האמנים המצליחים ביותר בארה"ב.
ההערצה ההמונית כלפיהם בארה"ב החלה ב-1964, בביקור הידוע שלהם, עם הקבלה ההיסטרית וההופעה המפורסמת בתכנית של אד סאליבן. תוך חודש הם כבשו את חמשת המקומות הראשונים בבילבורד – הישג שאף אמן לא הצליח לחזור עליו. זה גם הביקור שהחל את "הפלישה הבריטית" המפורסמת.
בקיצור, ממש לא 10 שנים.
האמת שזה ממש הגיוני
כשהייתי בגיל הזה אהבתי מאד את דיוויד בואי, אבל את "הירוז" לדעתי גיליתי מאוחר יחסית רק בסביבות גיל 16, שזה לא רחוק מהגיל שלהם בסרט (שעוד לא ראיתי).
אני חושבת שזה שהם ילדים אמריקאים זה כן פרט מאד חשוב. העובדה שבספר הם אוהבים את הסמית'ס ואת רייד מאד הפתיעה אותי בזמנו.
יש הבדל בין לשמוע על ולשמוע את
שמעתי על דיויד בואי מילדות אבל לא ממש הכרתי את שיריו עד שהייתי בצבא, ולמעשה עברתי חוויה די דומה בעצמי (באמצע שנות ה-90). במשרד בצבא שמעו גלגל"צ כל הזמן (אז היא עוד הייתה נסבלת) ויום אחד מישהו שם נפל על Starman והתחיל לטחון לו ת'צורה בהשמעות יומיות. לא הכרתי את השיר לפני כן, לא היה לי מושג מי שר, וכדרכה של הטחנה (pun intended) הנחתי שאם משמיעים כ"כ הרבה זה כנראה שיר חדש.
היום, כשיש יישומים שמזהים שירים ויש גוגל ויוטיוב וכו' זו לא בעיה; בשנות התשעים (וודאי שבתחילתן) זיהוי שירים הייתה מלאכה מאתגרת יותר, למי שזוכר. דיברתי עם ידיד מבוגר ממני בכמה שנים ושאלתי אותו אם הוא יודע מי שר את השיר החדש הזה וזמררתי לו מה שקלטתי מהפזמון. אחרי שהוא סיים לצחוק הוא ענה שזה ממש לא חדש אלא שיר של דיויד בואי משנות השבעים. אמרתי לו שהוא ודאי טועה, כי אין שום סיבה או היגיון להשמיע בתדירות כזאת שיר ישן… (נו טוב, גלגל"צ) אבל הוא התעקש, ואמר לי לבדוק את השיר ב-Ziggy Stardust.
השאר היסטוריה; מצאתי את השיר, קניתי את האלבום, ראיתי כי טוב, קניתי עוד… ניהלתי רומן קצר עם כמה מאלבומיו של בואי מראשית הסבנטיז + סקרי מנסטרס, ואז נפרדו דרכינו לשלום. ל-Heroes כבר לא הגעתי; לכן גם בסרט לא הכרתי את השיר, אבל מכיוון שזיהיתי את המבצע וידעתי שיש לו שיר כזה (בזכות האלבום) קישרתי בין הדברים. לסיכום, נראה לי בהחלט אמין והגיוני מאוד שהם לא הכירו את השיר ושלא היה כ"כ פשוט לגלות ולעלות עליו ולהשיג אותו (בעידן טרום האינטרנט, כזכור).
כל חור הדיוויד בואי הזה סספינד לחלוטין:
הם לא שמעו על השיר הזה, אבל זה לא אומר שהם לא שמעו על דיוויד בואי. גם לי לוקח לפעמים זמן להבין שאני שומע שיר של אדל או של נינט כשאני שומע אותם בפעם הראשונה. הסרט מתרחש בתחילת-אמצע שנות התשעים (בספר מספרים על "Smells like teen spirit" שיצא ב-91, אז כנראה שהוא מתרחש בסביבות התקופה ההיא). זה שדמויות משם, של טרום-היפסטרים עם פטיש למוזיקה ישנה, לא שמעו על "Heores" של דיוויד בואי זה בכלל לא משונה – לא נאמר שם שהם לא מכירים את האומן עצמו.
לא ולא!
זה הביצוע של בואי בשתי הפעמים, הפסקול והקרדיטים תומכים בזה…
באמת סרט מקסים.
אני חושבת שהעיקר בסרט הזה, מה שהופך אותו למיוחד, זה שהדמויות בסרט פשוט שובות לב, והמשחק של השחקנים כל כך מדויק ומעורר הזדהות (בעיקר של עזרא מילר), ככה שלמרות הפגמים שלו – לדעתי שווה לראות אותו.
אני דווקא לא מסכימה עם רד פיש שמדובר בפנטזיה. אני חשבתי שהדמות של אמה ווטסון, למרות ההאדרה שעושה לה הגיבור לפעמים, היא מאד אנושית ונמצאת על הקרקע. גם לא חשבתי שהקבוצה עצמה היא הגשמה של פנטזיה, אולי כי אני מכירה כזאת קבוצת אנשים ואני יודעת ממקור ראשון שכל הפוליטיקה הפנימית והמי-יצא-עם-מי יכולים להיות מאד מעייפים ושאנשים כאלה רחוקים מלהיות אידיאל כלשהו.
למעשה, זה אחד ההישגים של הסרט הזה – זה הסרט הראשון שבו ראיתי מסיבה אמריקאית שנראתה לי אמינה. ממש הרגשתי שהייתי במסיבות כאלה (אמנם בצבא ולא בתיכון, אבל עדיין).
בכלל היו בסרט הרבה קטעים שהרגשתי שהם מאד מעוררי הזדהות או שנלקחו מהחיים שלי – משפטים שאמרו לי, מצבים שהייתי בהם (למשל היום הראשון שאתה לא מכיר אף אחד ומחפש מי יגיד לך שלום).
הסרט הזה באמת הצליח לגעת בי, וכל הזמן רק רציתי לגשת לדמויות ולחבק אותן…
פגמים נוספים בסרט (מלבד הקטע עם השיר של דיוויד בואי שהיה מגוחך. ממש מגוחך. ממש אבל ממש מגוחך) בהודעה עם ספוילר.
יכול להיות שזאת אחת מתופעות הלואי
של סרט המבוסס על ספר (ועובד על ידי מי שכתב את הספר). לא קראתי, אבל יכול להיות שבספר העלילות האלה מפותחות יותר.
רק התחלתי לקרוא,
אבל כבר יש דברים שונים מאוד. הטיפול בבעיות האלו אחר לגמרי בספר, לא ברור לי למה בסרט זה שונה.
המסיבות בארץ שונות מהמסיבות בארה"ב.
זה אולי נשמע מוזר, אבל ביליתי 5 חודשים שם, הייתי עם חברים במסיבות שלהם, בחווית הקולג', נכנסתי לשיעורים ולמשחקי פוטבול – הם לא מאוד שונים מהסטראוטיפ שלהם. כמובן שיש יוצאים מן הכלל אבל באופן כללי, מההתרשמות שלי, מה שרואים בסרטים מייצג לא רע את התרבות שלהם.
זו אחת הסיבות שאני מאד מתקשה להזדהות
עם סרטי נעורים אמריקאיים, הם לא דומים לחיים שלי בשום צורה. בארץ בגיל 16 לאף אחד לא היה בית פרטי שריק תמיד (כנראה בארצות הברית ההורים של כולם נמצאים מחוץ לעיר בכל רגע נתון), ובטח שאין מסיבות המוניות שמחלקים אליהם פליירים מראש ואף אחד לא מכיר בהם אף אחד.
אבל בסרט הזה ממש הרגשתי שהייתי במסיבות כאלה, ושפגשתי אנשים כאלה.
התיכון עצמו, אגב, כן היה זר לי לגמרי, כמו בכל סרט אמריקאי אחר. כל פעם שאני רואה סרטים אמריקאיים אני מודה לאלוהים שאני גרה בארץ, איפה שאף אחד לא הולך מכות בתיכון, לא מתעללים פיזית בתלמידים, אין קפיטריה, ובקושי יש חלוקה למקובלים ולא מקובלים.
אה, ואנשים קוראים מרצונם החופשי, ואפילו באופן קבוע. מה נסגר עם תרבות הקריאה בארה"ב אם צ'רלי הוא היחיד שקורא מעבר למסגרת בית הספר?…
את בת מזל.
הכרתי אנשים שלמדו בארץ במקומות שבהם היתה חלוקה ברורה בין המקובלים לשאינם כאלה, שבהם מכות בין תלמידים היו כמעט שגרה יומית ושרוב התלמידים בהם לא התעניינו בכלל במילה כתובה מחוץ לשיעורים. ואלה לא היו אנשים שגדלו בשכונות מצוקה או משהו.
אני מניח שגם בארצות הברית לא כל התיכונים נראים כמו שהם מוצגים בסרטים ושיש שם מקומות שבהם תלמיד יכול לגדול בשקט. זה פשוט משעמם ולא מעניין אף אחד ולכן זה לא מוצג.
וואו.
הלוואי עלי בית-ספר כמו זה שלמדת בו.
אמנם לא הייתי קורבן לביריונות- אבל היה הרבה ממנה בבית ספרי. בטח שגם מכות. לא אחת גם המורים חטפו… הקפיטריה בהחלט היתה קיימת וכל הקטע של מקובלים\לא מקובלים היה מגוחך לחלוטין- אבל כולם היו חזק בקטע.
להיפך, בית הספר שלי הרגיש כמו בית-ספר אמריקאי כמו בסרטים, רק בלי הצד הזוהר של נבחרות ספורט\מעודדות\מסיבות ענקיות. אפילו נשף לא באמת היה לנו. העלנו מעין מופע סיום להורים ואחר כך כולם נסעו לרקוד באיזה מועדון בתירוץ של אפטר פארטי. במקום, הלכתי עם החבורה הקבועה שהיתה לי אז לאכול בסטקייה. וזהו.
ורגע לפני שכולנו נתחיל להעלות זכרונות:
דיון דומה כבר התעורר פעם או פעמיים בהיסטוריה של האתר. נראה שהרבה אנשים עושים בו את אותה הטעות הנפוצה: להניח שבית הספר שהם מכירים מייצג את כל בתי הספר בארץ, או בארה"ב, או בכל מדינה אחרת. וזה לא נכון. ארצות הברית היא מקום ענק, וגם ישראל בעצם לא כל כך קטנה. יש בתי ספר בירוחם, בבני ברק, בטירה, בצפון תל אביב, בדרום תל אביב ובמאה שערים, ונורמות ההתנהגות בכל אחד מהם בוודאי שונות מהקצה אל הקצה. לא משנה איזו אמירה כוללת תגידו על "בתי הספר בארץ" או "בתי ספר בארצות הברית" – זה אף פעם לא יהיה נכון, כי אין אחידות בינהם.
ובכל זאת
העובדה שיש שוני בין בתי-הספר בישראל, כמו שיש שוני בין בתי-הספר בארה"ב, לא שוללת את העובדה שיש גם מאפיינים אמריקאיים שלא נתקלים בהם בישראל (או שנתקלים בהם הרבה פחות).
בסופו של דבר, בהחלט קיים שוני תרבותי בין ישראל לארה"ב. הגיווּן הפנימי לא שולל את זה.
סתם כמה דברים שקופצים לי לראש: לוקרס, נבחרת מעודדות, קבוצות ספורטאים מאורגנות בליגת בתי"ס מסודרת ומתוקצבת, נשפי סיום (המצאה של העשור האחרון, בהשפעת התרבות האמריקאית), תחרויות איות (עד לאחרונה זה לא היה נהוג בישראל), וכו' וכו'.
גם התרבות הסטודנטיאלית שונה. שמעת בישראל על "אחוות" במכללות? לא, כי זה לא קיים.
כמובן שיש מאפיינים אמריקאיים.
אני רק מנסה למנוע את הויכוח שבו כל אחד מנסה להסביר איך הם "בתי הספר בארץ" לעומת "בתי הספר בארה"ב" על סמך בית הספר שלו. למשל, אקליפס כתבה שהיא גרה "בארץ, איפה שאף אחד לא הולך מכות בתיכון…" וכו' – וזה כמובן לגמרי לא נכון, לצערנו.
ראיתי את הסרט היום
והיה … נחמד!
נתחיל דוןקא מהמשחק- אמה ווטסון נפלאה וזה מדהים שהיא עשתה את התפקיד הזה קצת אחרי הארי פוטר
עזרא מילר- ואו עזרא מילר איזה משחק מדהיםםםם
צארלי ג'קסון הזה חמוד אבל לא ואו-ֶלמעט מה שעשה בסוף
הסרט עצמו- נחמד , לא ואו, לא מדהים, יש פה דברים מעניינים והרבה איטיות שלא.
ההתחלה שלו חמודה אבל הוא מהר מידי מגלה את חבריו ומהרגע שהוא איתם הוא קצת איטי ולא מעניין מספיק אבל נחמד
ןאז מגיע הסוף ו15 דקות אחרונות מדהימות פשוט- זה לא מספיק טוב להפוך את הסרט לממש טוב
אבל בגלל ההתחלה הטובה האמצע הנחמד והסוף המדהים
אני הייתי ממליץ עליו בכללי
וכן עברו יותר מ10 שנים מאז שהוא יצא אז נעיר את הדף למה לא
רק רגע, אין לוקרים בכל בית ספר בישראל?
ניפצת לי כרגע מחשבה שחייתי איתה שנים!
ממש אין.
(ל"ת)
התכוונתי למה שרצוץ ומצוץ אמר מעליי.
לא התווכנתי להשליך מחווית בית הספר שלי לכל בתי הספר בארץ, אבל יש דברים בסיסיים שהם מאד שונים מהארץ לארצות הברית – למשל פעילויות אחר צהריים. בית ספר בארץ הוא בעיקר רק בית ספר (אולי היום בעידן פייסבוק פחות), בעוד שנראה שבתי ספר בארה"ב משתלטים לך על החיים, כי אתה לומדת שם עד מאוחר, אוכל שם ארוחת צהריים, מצטרף למועדונים עם אנשים מבתי הספר, הולך למשחקים. זה לא שאני חושבת שבארץ באמת לגמרי אין מקובלים ולא מקובלים, אלא שזה יותר מוגבל, כי אחרי שתיים בצהריים אתה לא חייב להסתובב עם אנשים מבית הספר שלך. גם אין את כל הדברים כמו נשף שצריך לבחור בו מי הבחור והבחורה הכי פופולריים, אז זה פחות בולט.
גם לגבי תרבות הקריאה – בסרט מדובר בקרם של השמנת של התלמידים, שעוד בחרו ללמוד כיתה מתקדמת באנגלית. זה מוזר שאף אחד שם לא קורא מרצונו החופשי.
מה שאני מנסה להגיד באופן כללי שיש המון אלמנטים בסרטי נוער אמריקאים שהם לחלוטין זרים לי ומונעים ממני להזדהות עם הדמויות. בסרט הזה עשו את זה יותר טוב (עבורי, כן? יש מצב שפשוט ככה זה בארצות הברית), לא בנוגע לתיכון עצמו, אבל באספקטים אחרים כן.
You were lucky!
בית הספר שלי היה מתחיל לפני שעת האפס, המורים היו זורקים עלינו ספסלים, השניצלים היו מלאים כל כך הרבה שמן עד שהיה אפשר לסחוט אותם לתוך מנוע, אפילו המקובלים לא היו מקובלים, לא היה טקס סיום, וכשחזרנו הביתה – ההורים שלנו היו הורגים אותנו ורוקדים על הקברים בשירת הללויה!
כוסות פלסטיק אדומות!
סימן ההיכר הנצחי של נשפי תיכונים / מסיבות קולג'ים אמריקאים.
לוגן לרמן שחקן נחמד כזה, ואת עזרא מילר אני לא מכיר. אמה ווטסון אחלה שחקנית והכל, אבל לדעתי השיער הארוך היה לה הרבה יותר יפה. למה, אמה, למה?![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
לא נשמע סרט כזה מלהיב, נראה לי שאחסוך את כספי הפעם. חוץ מזה, "X כטריסים ל'כמה טוב להיות פרח קיר' " נשמע ממש מטומטם (לא שזה עברות גרוע או סיבה לא לראות את הסרט, אבל עדיין…)
הסרט השאיר אותי בתחושות מעורבות
לפי השיר היפה בפתיחה ציפיתי לסרט יותר אינדי ברוחו, יותר אמנותי. בפועל שוב קיבלנו מנה גדושה של קלישאות התיכון כתקופה איומה. בדיוק אמרתי לבן הזוג מה שכתוב כאן – או שבעצם כולם כולם כולם סובלים בתיכון ואף אחד לא באמת נהנה, או שרק הסובלים גדלים לסופרים ותסריטאים. ואם כך הם בעצם צריכים להגיד תודה לכל הבריונים מהנבחרת :-). ככה שמצד אחד התאכזבתי.
מצד שני… החבורה הזו הזכירה לי מאוד את החבורה שאני הסתובבתי בה בתיכון. לא היינו כאלה יפים ואני גם בחורה ולא בחור, וכמובן לא הסתובבתי עם אנשים כל כך מבוגרים ממני (עוד חלק בלתי אמין בעלילה. תלמיד ט' מסתובב עם תלמידי י"ב??? נחמדים ככל שיהיו?). אבל כמו הגיבור, גם אני הייתי המתבוננת מהצד, השקטה. וכמו בסרט, גם לנו היה קטע של מופע הקולנוע של רוקי (רק שמעולם לא שיחקתי על הבמה). אז כן, גם הזדהיתי מעט – אבל לא מספיק.
גם כל קטעי הפלאשבק היו עשויים לא טוב, לטעמי. תלושים ובסגנון קולנועי שלא ממש התחבר לי לסרט.
עוד דבר מעניין הוא לגבי התקופה… במשך חלק די גדול מהסרט חשבתי שהם תלמידים בני זמננו, פשוט עם קטע של רטרו לקלטות ולפוסטרים בחדר :-) רק אחרי שהוא אמר שאינו מצליח לאתר את השיר של בואי, הבנתי שמדובר בתקופת טרום אינטרנט.
ולסיכום – הייתי ממליצה על הסרט רק למי שממש משעמם לו, או למי שרואה הרבה הרבה סרטים בקולנוע. למי שזמנו יקר, עדיף להתאפק ולחכות לבונד. או משהו.
כמו לשים את הלב במיקרוגל.
לא הפסקתי לחייך פחות או יותר מהשלב שבו סאם ופטריק רקדו לצלילי "Come on Eileen" – הדמות של צ'רלי כל כך מעוררת הזדהות וסימפטיה שהיה לי קשה שלא להתרגש עד עמקי נשמתי מכל סצנה, והיו כמה רגעים שבזמן הסרט יכולתי להישבע שהם גרסה הרבה יותר אסתטית של דברים שקרו לי פחות או יותר לפני ארבעה חודשים. אמה ווטסון עשתה עבודה טובה בכך שהיא גרמה לי לשכוח שקוראים לה בעצם הרמיוני גריינג'ר, אבל לא היו לה רגעים כבירים של משחק כמו הריקוד בהארי פוטר השביעי, או האגרוף באסיר מאזקבאן. עוד כמה שנים היא תזכה באוסקר, אבל היא צריכה להתאמן קצת (והיה לה מבטא אמריקאי די חלש, עלי לציין). יחד עם זאת, השחקן שבאמת הימם אותי עם תצוגת המשחק שלו היה עזרא מילר – הוא פשוט היה כל כך מקסים וכל כך חד בו זמנית, שבאמת לא יכולתי להאמין שהוא אותו קווין המצמרר מ"חייבים לדבר על קווין".
אחרי שהסרט נגמר היה בי רצון עז לומר לכל מי שאני מכיר שאני אוהב אותו, ולתת לו חיבוק – למרות שיש בו לא מעט פגמים, "כמה טוב להיות פרח קיר" (השם שלו, המקורי והמתורגם, הוא אחד מהפגמים האלה – לא רק שבסרט לא פירטו על היותו של צ'רלי פרח קיר, זה פשוט לא שם מספיק מעניין. קצת התביישתי לומר לחברים משהו כמו "'כמה טוב להיות פרח קיר' זה סרט מעולה) הוא אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה. איפה שהוא שם למעלה, ג'ון יוז מחייך.
השם אכן בעייתי.
הפתרון הסביר ביותר שמצאתי היה "החדש ההוא עם הרמיוני, נו, אמה ווטסון".
אני פשוט קורא לו "פרח קיר".
שם שבדיעבד היה יכול להיות מצוין (בסרט פטריק מתאר את צ'רלי בתור פרח קיר, אבל בשום שלב בסרט לא מזכירים כמה זה טוב להיות פרח קיר), אבל גם הוא די מעפן. "הרמיוני עם שיער קצר" יכול להיות אלטרנטיבה עדיפה.
"(כנראה משום שהנערים הפופולריים, המקובלים, הנורמליים שנמצאים בנבחרת הפוטבול לא גדלים להיות סופרים או תסריטאים)"
או שיכול להיות שגם אם הם כן הופכים לסופרים או תסריטאים – או שניהם – הם לא סבלו לאללה בתקופת התיכון ולכן לא מוצאים לנכון לדבר על התקופה הזו. היא פשוט לא מעניינת מספיק מבחינתם.
נגיד – דיאבלו קודי – איפה היא היתה בתיכון? דחויה, פופולרית? מתי היא נהייתה חשפנית בכלל? (חלק מהתשובות כאן: http://www.starpulse.com/Actresses/Cody,_Diablo/Videos/?player=aol&vxChannel=&vxClipId=&clip_id=517224830&video_title=Young+Adult+Stars+Talk+High+School+Days).
סתם, פשוט אני לא חושבת שאם היה לך לא גהינום בתיכון ואם חלילה היה לך כיף, גם אם הפכת לסופר או תסריטאי – לא יעניין אותך לדבר על כמה שהתיכון היה גהינום. מה אתה כבר יודע על זה? ויותר מה – לא יעניין אף אחד לשמוע כמה לא סבלת בתיכון או נהנית ממנו דווקא.
אז נראה לי שזו יותר הסיבה שלא נמצא הרבה סרטים על התמה הזאת. או ספרים.
יש המון מה להגיד על התיכון
ויש סרטי תיכון שעושים דברים נורא מעניינים שהם לא " ילד דחוי נהיה פופולרי עד שהכל מסתדר" –
התנקשות בנשיא בית הספר ( שהוא בערך אותה נוסחה רק משולב עם פילם-נואר), ג'ונו, Fast times at ridgemont high, בריק,ילדות רעות, אמריקן פאי ועוד.
אפשר כמובן להגיד שהתיכון בסרטים שציינתי הוא לא העיקר אלא רק "רקע", אבל אותו דבר אפשר להגיד גם על הסרטים היותר נוסחתיים.
ולגבי הטענה שלאנשים לא יהיה מעניין לראות סיפורי תיכון שאין בהם קשיים – אפשר להגיד אותו הדבר על כל תקופה בחיים ( ילדות, עבודה, אוניברסיטה, גיל המעבר ) ועובדה שברוב הסרטים על תקופות החיים האלה לא תמיד מתרכזים בכמה שנוראי לך במסגרת ומצליחים להביא קשיים ממקומות אחרים.
תשובה גם לך וגם לעט המרקד
ברור שיש סרטים שבהם אנשים לא סובלים בתיכון. אבל כמו שאמרתם שניכם (ואגב, מה הזכרתם את ג'ונו כאילו בתור דוגמה שלא חשבתי עליה? למה נראה לכם ששאלתי מה דיאבלו קודי היתה בתיכון אם לא בגלל שג'ונו הוא סרט שבו הגיבורה – בתיכון – לא סובלת ואומללה?) – הסרטים האלה הם לא ממש על התיכון, על החוויה של להיות בתיכון.
ובשורה התחתונה – גם אנשים שלא סבלו בתיכון או כאלה שאשכרה נהנו ומסתכלים על התקופה ההיא בנוסטלגיה וגעגוע גדלים להיות סופרים ותסריטאים. אאל"ט, סטיבו קינג עבר חוויית תיכון מאוד נעימה, ובאופן כללי אהב את תקופות בית הספר. מנגד, סטיבן קינג גם *לימד* בתיכון, ובתור מורה הוא ראה מהצד את הקשיים של תלמידים דחויים, ובתור סופר עם עין רגישה מאוד, הוא הצליח לכתוב את החוויות האלה בצורה כל כך מוצלחת, למרות שזה חורג מהכלל של "write what you know". גם מהצד אפשר "לדעת". אם מספיק רגישים.
(באופן אישי, אני זוכרת כשהייתי בתיכון וקראתי את "המשחקים של ג'ראלד" ונפלתי מכמה שהוא הצליח להיות אמין בכתיבת חוויותיה של אישה שעברה התעללות מינית בילדותה מנקודת המבט שלה. פשוט אין על האיש הזה!)
woah
אמריקן פאי הוא לא חווית התיכון? זמנים מהירים ברידג'מונט הוא לא על חווית התיכון? ילדות רעות? התנקשות בנשיא בית הספר?
אם הסרטים האלה הם לא על חווית התיכון – אז גם הסרט הזה ודומיו לא. אני חושב שאת השאלה האם הסרט הוא על חווית התיכון ניתן לשאול בצורה אחרת – האם הסרט היה עובד במקום אחר בדיוק כמו שהוא? ולא, הסרטים האלה לא היו עובדים.
הטענה על מה סופרים עשו או לא עשו לא כזאת מעניינת אותי – אבל בוא נחזור לטענה המקורית, כמו שהבנתי אותה – טענת שסרטים על התיכון שלא מציגים סבל ודחייה של הגיבור הם לא מעניינים את הקהל ואת הסופר. אני חושב שיש, ושלא חייב כל סיפור על תיכון בסבל ובדחייה ושיש עוד חוויות תיכון שהן לא סבל שיכולות להיות מעניינות.
במטוטא -
הטענה המקורית היא של רד פיש ואותה בסך הכל ציטטתי, אם כי רק מהחלק של הטענה שעליו אני הכי הרבה חולקת. הנה הציטוט המלא:
" רובם ככולם – דרך עיניו של הנער החנון, הלא מקובל, המוזר, שסובל מהצקות מצד הביריונים של נבחרת הפוטבול (כנראה משום שהנערים הפופולריים, המקובלים, הנורמליים שנמצאים בנבחרת הפוטבול לא גדלים להיות סופרים או תסריטאים)"
מבחינתי, זה שדמויות רבות או כולן הן בגיל תיכון, לא הופך את הסיפור על תיכון.
נרניה או סדרת הארי פוטר, הן לא על בית ספר יסודי או חטיבת ביניים – או תיכון למרות שהדמויות לומדות בבתי ספר כאלה. האסופית הוא לא ספר בית ספר. גם נשים קטנות לא. וגם ג'ינג'י – זה היה השם של הספר על היתום ההוא?
ולא כל החוויות צריכות להיות על סבל ודחייה – אבל חייב להיות בהן משהו יוצא דופן, לא סתם התנהלות יומיומית.
בדרך כלל, לכל הפחות.
סליחה על ה
אבל המילה היא 'במטותא', מארמית. מעניין גם לציין שעל פי כללי האקדמיה צריך בכלל לכתוב 'במטותה' בה"א, אבל זה פחות מקובל.
התנהלות לא יומ-יומית
אינה חייבת להיות סבל ודחייה, אבל נראה לי שיש הסכמה בנושא.
בקיצור, נראה לי שהבנת מה את רוצה להגיד ( שלא רק סופרים שסובלים בתיכון כותבים עליו, אבל אם הם כן לרוב מתארים חוויות יותר קשות) ושהבנת מה שאני רוצה להבין ( שיש עוד סיפורי תיכון עם אלמנטים שונים, שלא חייבים לכלול את מעגל הסבל הזה)
שבוע טוב לכולנו.
לא בדיוק אבל בערך![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אני רוצה להגיד שגם אנשים שלא סבלו בתיכון או חלילה – ממש נהנו בתקופה ההיא וזוכרים אותה לטובה או בערגה – הופכים להיות תסריטאים וסופרים. ואפילו מצליחים.
אז אם מקבלים את ההנחה שסרטי התיכון, רובם ככולם נכתבים על בני נוער חנונים ודחויים חברתית, זה לא אומר שרק חנונים דחויים חברתית הופכים לסופרים, אלא מקסימום אומר שאלה שהיו חנונים דחויים חברתית, כשהם חושבים על תיכון – וכותבים על תיכון – זה כל מה שהם יכולים לחשוב עליו או לראות בעיניים.
ואולי כשהם לא היו אומללים ודחויים ועדיין גדלו להיות סופרים או תסריטאים, הם פשוט רואים הרבה יותר מהמאקרו, מהחלקים בכלל לא כאלה גרועים של החוויה – או פשוט לא מתמקדים בחוויית בית הספר התיכון כחלק מהמכלול שהוא "להיות בגיל תיכון". או בעצם – שלהיות בגיל תיכון לא אומר שכל החיים שלך מתחילים ומסתיימים בלהיות בתיכון. יש גם מסביב.
יש?
כן, המפקדת.
(ל"ת)
או, לחילופין,
לחוויית התיכון אין קשר לבחירה של המבוגר להפוך לתסריטאי, אבל יש לה קשר הדוק לבחירה לכתוב על התיכון – מכיוון שתסריט (או כל יצירה כתובה, בהכללה) מבוסס על קונפליקטים – מי שלא חווה קונפליקטים רציניים בתיכון, לא יכתוב על התיכון, ומי שכותב על התיכון – זה בגלל שהיו לו שם קונפליקטים טובים לכתוב עליהם.
היר היר!
(אני יודעת שהשתמשת ב"לחילופין", אבל בעצם פשוט ניסחת בצורה יותר ברורה את מה שניסיתי להגיד. אז תודה![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
)
"Fired Up" (או "מעודדים צמודים", כמו שאוהבים לקרוא לו).
אחד מסרטי התיכון הכי מאושרים שראיתי בחיים שלי – שני שחקני פוטבול חתיכים שלא עושים בסרט שום דבר חוץ מלזיין. בזכות העבודה המצוינת של ברט רויאל ו-וויל גלוק (התסריטאי+במאי של "באה בקלות") זה גם עשוי טוב.
ואפרופו סרטי מעודדות – גם "מעודדות צמודות" הוא סרט תיכון שמציג את חווית התיכון בתור כיף. יש גם סרטים שנמצאים בצד האחר של הסקאלה החברתית, אבל הם פשוט מעטים מדי.
כי אלה סרטים שיותר מזכירים קולג' מאשר תיכון
וגם זה שהשחקנים בני 25 עוזר לזה.
איך זה בדיוק קשור?
כן, כמו שמיקה ציינה בתגובה אלי, אלו סרטים שלא מתרחשים (ברובם) בין כתלי התיכון. זה לא אומר שהם קשורים לקולג׳ באיזושהי צורה, אולי חוץ מזה שיש שם אנשים שנהנים מהחיים ומחליטים לא להתבוסס בדיכאון של עצמם (דרך אגב, הסרט עצמו, למרות כמה וכמה רגעים מבאסים, הוא בסה״כ סרט מאוד שמח ואופטימי על ילד אאוטסיידר שסוף סוף מוצא אנשים שמקבלים אותו – זה סרט ממש שמח). אלו סרטים שמספרים על טינאייג׳רים – על תיכוניסטים. על תלמידים בגיל תיכון. ובאשר לגיל השחקנים – כן, זה ככה פחות או יותר בכל פאקינג סרט תיכון באשר הוא. ב״כמה טוב לזיין את הרמיוני בזמן פיזום שירי דיוויד בואי״, לדוגמה, הדמות הראשית, של חמשוש בן 15 (14 בתחילת הסרט) מגולם ע״י ילד בן 20. אמה ווטסון, שמשחקת ילדה בת 18, בת 22. זה לא קשור.
זה לא סרט תיכון מציאותי כי אף אחד לא חי ככה בתיכון
וכן, זה שהשחקנים בוגרים מדי הרבה פעמים פוגם קשות באמינות.
וראיתי את הסרט ההוא, אם תחליף טיפה את העלילה יכלת לחשוב שזה סרט קולג'. כולם יושנים במעין מעונות בסרט הזה, מז***ים כל דבר שזז, ונראים בוגרים, מאוד. זה שהסרט מאושר לא הופך אותו לסרט תיכון טוב. סרטי תיכון טובים , אני מעריך, שבד"כ נכתב על חוויה אישית ומציאותית, הסרט הזה בטוח לא על חוויה אישית ובטח לא מציאותי. יותר פנטזיית פורנו מאשר סרט תיכון אמין.
אף אחד כאן לא דיבר על מציאותיות. דיברו כאן על איכות.
א. מה הקשר? הם לא ישנו ב"מעין מעונות", זה היה מחנה קיץ. זה דברים שקיימים גם בארץ. באותה מידה זה יכול היה להתרחש בקורס מד"צים של המחנות העולים. זה לא לגמרי מנותק מהמציאות. אני לא מבין מאיפה טיעון הקולג'ים הזה בא פתאום. כן, אם הייתי מחליף טיפה את העלילה הייתי יכול לחשוב שזה סרט קולג' – באותה מידה, אם הייתי מחליף טיפה את העלילה, "כולם אוהבים את ריימונד" הייתה יכולה להיראות כמו סדרת מאפיה.
ב. זה שהסרט "מאושר" לא הופך אותו לסרט תיכון טוב. זה שהוא סרט טוב הופך אותו לסרט תיכון טוב.
ג. העובדה שסרט תיכון נכתב על חוויה אישית ומציאותית לא תהפוך אותו לסרט טוב. העובדה שהוא סרט טוב (ומתרחש בתיכון, או מספר על תיכונסטים באופן כללי) תהפוך אותו לסרט תיכון טוב – אם הוא במקרה מבוסס על חוויה אישית ומציאותית אז פנאן. אם לא, גם פנאן. יש לי הרגשה שרוב האנשים בעולם לא זכו להילחם בערפדים בשנות התיכון שלהם, אבל בכל זאת "באפי קוטלת הערפדים" נחשבת לאחת מסדרות התיכון האהובות ביותר בכל הזמנים. ריאליזם זה לא בהכרח מעלה, זאת פשוט תכונה – כן, אולי זה מבאס לראות שלוגאן לרמן, שמגלם את צ'רלי בסרט, גדול ממני ב-4 שנים. זה מונע מחלק מהסצנות בסרט להיראות כאילו הן נלקחו לי מהחיים הפרטיים? (רמז: לא). חלק מהיופי שבקולנוע זה בריחה – לא, אני לא נראה כמו הקאסט של "90210", ורוב הבנות מהשכבה שלי לא נראות כמו אמה ווטסון (חלקן יותר יפות ממנה, אבל שוין). אבל לשעה וחצי, תמורת 38 שקלים בערב ו-33 בהצגה יומית, אני יכול להעמיד פנים שכן. אתה לא חושב שזה קסום?
ד. קשה למצוא סרטי תיכון עם שחקנים שהן באמת בגילן של הדמויות אותן הם מגלמים. הסרטים האלה קיימים, אבל עדיין רוב סרטי התיכון לוקחים שחקנים בגיל קולג' ומעלה ומאפרים אותם. זה פוגם באמינות, אבל אפשר לחיות עם זה.
ה. פנטזיית פורנו? אני לא יודע על מה אתה מדבר כל כך, כי הסרט הזה דורג PG-13, הופיע בו זוג שדיים אחד ולא הייתה בו ולו סצנת סקס אחת. הם דיברו ורמזו שהם מזיינים כל דבר שזז, אבל לא הראו שום דבר – זה לא פנטזיית פורנו בשום צורה, זה סרט על שני חברים חמודים שמנסים ליהנות קצת בחופש הגדול.
כנראה שעל זה שהוא סרט איכותי יש לנו אי הסכמה גדולה
איכותי (אתה קראת לו איכותי) הוא לא. אפשר לטעון שהוא מצחיק, אבל לדעתי יש בו איזה 3 בדיחות מצחיקות בשעה וחצי שלו. וזה לא שכל סרט שאני אוהב או שהוא טוב לדעתי הוא איכותי. אני אוהב גם לא איכותיים, את זה אני פשוט לא אוהב. בקיצור, איכות אין פה.
1. ברצינות? אתה רואה דבר כזה קורה במחנה מדצ"ים? אל תגזים.
2. ראה כותרת.
3. איך אתה מערבב פנטזיה בכל העניין הזה? בפנטזיה אין צורך שזה יהיה מציאותי, אבל בפנטזיה אתה יכול להזדהות עם הדמויות. לא ראיתי באפי אבל אני מניח שיש בו תכונות אמיתיות של תיכון. הסרט הזה חלש אז אתה לא מזדהה איתן. בכללי, אני אוהב לברוח לשעה וחצי עם סרט שאני אוהב. זה שזה קומדיה לא הופך את זה אוטומטית לכיף.
4. ווס אנדרסון. ווס אנדרסון. ווס אנדרסון.
5. כן, לשכב עם 30 "נערות" שנראות לא פחות טוב מדוגמנית צמרת בשבוע זה פנטזייה לדעתי. לי זה עדיין לא קרה.
אני בטוח שתרצה להגיב פה אחרון אבל זו התגובה האלרןמה שלי, כי אתה פשוט אוהב את הסרט יותר מדי וכנראה לא תבין שאין בזה שום דבר טובה לסרט תיכון. שום דבר בו לא מזכיר תיכון אמיתי.
אני מקבל את זה שזאת התגובה האחרונה שלך פה.
אבל הדברים שאתה אומר פה פשוט לא קשורים למה שאני מנסה לומר בכל כך הרבה צורות, שאני רק רוצה שנגיע להתחלה של הבנה. בסדר?
1. איכות זאת המילה הכי מונפצת בתולדות הזמנים. "איכות" זה עניין סובייקטיבי בדיוק כמו ש"כיף" או "טעים" זה עניין סובייקטיבי. מבחינתי, גם "Fired Up" וגם "יוקרה" יכולים להיות סרטי איכות באותה מידה. להחליט ש"סרט איכות" זה בהכרח סרט סינמטקים זר זו לא יותר מטעות. ולענייננו – לא, אני לא רואה דברים כמו שקרו ב-"Fired Up" קורים בקורס מד"צים. יחד עם זאת, קורים דברים מיניים אחרים, וכן, אני יכול להעיד על כך. הסרט מהווה הקצנה מטורפת של מה שקורה במחנות קיץ אמיתיים, בישראל, באמריקה, ובאוגנדה. באותה מידה, "12 הנועזים" מהווה הקצנה מטורפת של מה שקרה במלחמת העולם השנייה.
2. אני לא ניסיתי לטעון לשנייה אחת שזה סרט תיכון מציאותי. אם אתה תחליט שזאת בעצם לא התגובה האחרונה שלך, אשמח אם תצביע לי על המקום המדויק שבו אמרתי "Fired Up" זה סרט תיכון מציאותי, כי אני סרקתי את התגובה הראשונה שלי על הסרט החמוד הזה ולא מצאתי שום מקום שבו ניסיתי לטעון שזה סרט "מציאותי".
3. את הפסקה הזאת פשוט לא הבנתי, בכלל כאילו. אתה אומר שסרטי תיכון טובים הם סרטי תיכון ריאליסטיים:
אבל חוויה אישית ומציאותית לא יכולה לעמוד בקנה אחד עם סרט פנטזיה שמתרחש בתיכון. אם סרט תיכון טוב=סרט תיכון מציאותי, הרי שסרט תיכון לא מציאותי (להלן, סרט פנטזיה המתרחש בתיכון), הוא לא סרט טוב. אמנם הרגשות אמיתיים, אבל מה שקורה לא אמיתי. רגע, אז אתה מנסה לומר שהדמויות ב"Fired Up" לא מתנהגות כמו דמויות אמיתיות? כמו בני אדם? טוב, כאן נכנסת המחלוקת שלנו – אני, שאהבתי את הסרט, מאוד, חשבתי שהם מתנהגים כמו טינאייג'רים רגילים. מן הסתם, יש להם כמה תכונות מיוחדות – הם מצחיקים, שנונים, הם לא הטינאייג'רים הטיפוסיים, אבל הם גם לא עושים דברים שגורמים לי לרצות להרביץ לתסריטאי.
4. "הסרטים האלה קיימים". זה בדיוק מה שאמרתי, לא הכחשתי את קיומם של סרטים שלוקחים ילדים בגיל תיכון כדי לגלם תיכוניסטים, להפך, אני הצהרתי על כך שאני יודע שהם קיימים, אבל עדיין חייבים להכיר בעובדה שהם מיעוט. וכן, "ווס אנדרסון" – הדמויות הראשיות ב"ממלכת אור הירח" הן של ילדים בני 12. זה לא סרט תיכון, או סרט על תיכוניסטים, באיזו צורה שהיא. להפך, זה מה שכל כך מקסים בסרט היפה הזה – זה סרט על ילדות, במלוא מובן המילה. עוד מילה, אם אתה רוצה – "הארי פוטר". דניאל רדקליף מבוגר בסה"כ משנה מהדמות של הארי פוטר. אז מה?
5. So fucking what? אני לא רואה את עצמי נלחם יחד עם חייזרים כחולים עם זנב דמוי USB בכוכב הלכת פנדורה. זה הופך את "אווטאר" לפחות טוב?
רמת הריאליזם של סרט תיכון כלשהו, בין אם הוא "Fired Up" ובין אם הוא "מועדון ארוחת הבוקר", לא אמורה להשפיע על מידת ההערכה שלי לסרט הזה. זה בסדר להיות קצת מוקצן לפעמים. יש לי תיכון מציאותי חמישה ימים בשבוע, משמונה בבוקר עד שתיים וחצי (במקרה הטוב). אני לא צריך אותו גם על מסך הקולנוע שלי.
אין לי כוח לקרוא את כל זה, אני רציני.
אתה פשוט חוזר על עצמך שוב ושוב.
שתי נקודות שחשובות לי = יש פה קטע כזה שאם מישהו אומר משהו רע על הסרט שמישהו אחר ממש אוהב, אז הוא משמיץ אותו בהיותו איש סינמטקים רשע ומתנשא.
ול-ווס אנדרסון יש לו עוד סרטים חוץ מ'ממלכת עוד ירח', תראה אותם.
יש סיבה שאני חוזר על עצמי שוב ושוב.
אתה מסרב להבין את מה שאני מנסה להסביר לך. אם היית מראה שאתה מבין את מה שאני מנסה להסביר לך על "Fired Up" ספציפית ועל סרטי תיכון מציאותיים/לא מציאותיים כללית, אולי הייתי מעלה נקודות חדשות במקום לטחון עד מוות את הנקודות החדשות.
לא אמרתי שאתה איש סינמטקים רשע ומתנשא. אמרתי שאתה גורם למונח "סרט איכות" להשתייך לז'אנר סרטי הסינמטקים, אותם רואים אנשי הסינמטקים (חלקם רשעים ומתנשאים, חלקם חמודים מאוד).
ראיתי עוד סרטי ווס אנדרסון. אסתטי מאוד, מגניב לפרקים, לא עפתי. "ממלכת אור הירח" מקסים ו"משפחת טננבאום" נפלא. "ראשמור" לא עניין אותי מספיק כדי שאמשיך לראות אותו, לא משנה בן כמה השחקן.
אני חושבת שמה שאופיר מנסה להגיד
(ויתקן אותי אופיר אם אני טועה), זה שסרט תיכון טוב צריך להיות קשור לתיכון.
יכול להיות סרט טוב שבמקרה מתרחש בתיכון, אבל אני לא אקרא לו סרט *תיכון* טוב אם התיכון לא מניע את העלילה, אם אין לי יכולת להזדהות עם הדמויות כתיכוניסטים (כי הם מתנהגים כמו בני 22) וכן הלאה.
זאת נשמעת לי טענה די פשוטה להבנה ומאד לגיטימית.
עוד כמה סרטים נוספים על תיכון מהנה (או לפחות לא עד כדי כך מדכא)
שמתי ברז למורה, קלולס, גריז (טוב, הם כ"כ בשנות השלושים שבאמת קל לשכוח שמדובר בתיכון…), אמריקן פאי שכבר הוזכר כאן… בעיקר קומדיות, כי דרמות אכן נוטות יותר לדרמה. גם בסרטים הקלילים יש כמובן קשיים, יש דמויות שמתבאסות ולא כל הזמן נחמד להן, אבל זה נכון כל החיים, בלי קשר לתיכון; אלה לא סרטי "התיכון הוא גיהינום" או "תיכון = דיכאון".
איך התחיל הסטריוטיפ של שחקני הפוטבול הטיפשים והבריונים?
רובם ממש לא טיפשים (פוטבול זה המשחק הקבוצתי המסובך ביותר).
רובם באמת לא טפשים,
אבל לא קשה להבין מאיפה הסטריאוטיפ מגיע. קודם כל היותם בריונים ענקיים, מפלצות אתלטיות מגושמות, נותן את הרושם הראשוני.
מעבר לכך, פוטבול הוא אמנם משחק מסובך, אך ברמה האינדיבידואלית הוא פשוט ביותר. רב השחקנים במגרש לא צריכים לחשוב בכלל, או להגיע לשום החלטה שהיא. לפני כל מהלך יש הפסקה בה המאמן והקוורטרבק אומרים לשאר השחקנים בדיוק מה הם צריכים לעשות ומוציאים מהם את הצורך לחשוב לבד. כך שכדי להיות שחקן פוטבול, כל מה שצריך זה אתלטיות, גובה וידע בסיסי בקריאה (של ספר המהלכים של המאמן).
כל זה התגלגל, כמו כל סטריאוטיפ, והוקצן ברמות שונות ובמקומות שונים עד שמקבלים את התוצאה שלפניך.
בסרט הזה שחקני הפוטבול לא היו טיפשים בשום צורה,
הם פשוט היו בריונים מאד לא נעימים. גם דמות אחרת, שנאמר עליה במפורש שיש לה רק מאיות בתעודה, הייתה בריונית לא נעימה. אין לזה בכלל קשר לחכמה.
השאלה של Tom1 הייתה
ועל זה ניסיתי לענות. יש שחקני פוטבול חכמים, יש בריונים שהם לא שחקני פוטבול ובריונים שהם גאונים. זו פשוט לא הייתה השאלה שניסיתי לענות עליה.
אה, כן, ברור.
הגבתי להודעה שלך הערה כללית על הנושא כי היא הייתה האחרונה בשרשור, לא בניסיון לתקן את מה שאמרת.
דווקא השחקנים הכי גדולים (קו ההתקפה)
מוציאים את הציון הכי גבוה במבחן הפסיכוטכני שה-NFL מחייבת כל שחקן שנרשם לדראפט.
שים לב שאתה מדבר על NFL ואני על ליגת התיכונים.
ההבדל ברמות בין הליגות הללו, הוא כמו הפער בין סרטיו של ימין מסיקה לאלו של ג'יימס קמרון.
ניקח את הפוטבול כפירמידה, כאשר בצמרת עומדת ליגת ה-NFL. אליה מגיעים השחקנים הטובים והמוצלחים ביותר. זה כולל גם את מנת המשכל שלהם ואת מהירות המחשבה שלהם. אי שם בתחתית נמצאת ליגת התיכונים. וכדרכן של פירמידות, התחתית היא בדרך כלל רחבה יותר. כך, ששם בתחתית יושבים להם הרבה שחקנים כושלים, מסיבות רבות. כאשר מדובר במשחק פיזי לחלוטין כמו פוטבול הדרישה הבסיסית לשחקנים היא שהם יהיו פיזיים. כך נוצר מצב ששחקני ליגת תיכונים רבים הם יצורים פיזיים מאוד, כי זו דרישת הבסיס, אבל הצד השכלי הוא לא החזק שלהם. בדרך כלל, השחקנים האלה לא מצליחים להתקדם הלאה. אבל מכיוון שמדובר בסרטי תיכון, אותם שחקנים הם התדמית של שחקן פוטבול בליגת התיכונים.
כל הדיונים פה נתנו לי רעיון
אולי אפשר להוסיף לפה סקר (או אם אתם נדיבים במיוחד, פוסט שלם) על "סרט התיכון האהוב עליכם". גם כדי שאנשים יוכלו להביע את דעתם, וגם כי הרבה זמן לא היה פה סקר. הפעם האחרונה הייתה ביולי, בטורניר פיקסאר. כשעברתי לא מזמן על הארכיון, ראיתי שפעם היו פה לא מעט סקרים מעניינים. יהיה נחמד אם הם יעשו קאמבק. לשיקולכם.
(אגב, ברור שלי שיש המון סרטי תיכון, אבל אפשר לכתוב את הידועים ביותר ולעשות אפשרות "אחר", ושיכתבו בתגובות את הבחירה שלהם).
נראה לי שזה ייצא קצת סקר "בן כמה אתה?"
זו אמנם תחושה אישית לא מבוססת שלא נבדקה אמפירית, אבל נדמה לי שהחלוקה תהיה בעיקר בין-דורית…
רק עכשיו נתקלתי בתגובה הזאת,
אבל אני רק חייב לומר את זה – אני יליד 96', וסרט התיכון האהוב עלי אי פעם הוא "מועדון ארוחת הבוקר" (כשפריס ביולר נושף בעורפו). אני גם מאוד מאוד מאוד אוהב את "באה בקלות" ו"ילדות רעות", אבל לדעתי אין במאי סרטי-תיכון יותר רגיש ומוכשר מג'ון יוז. סרט שיהיה אפקטיבי גם בעוד 20 שנה.
ג'ון יוז (בחיי שכבר נמאס לי מהמילה הזאת בעצמי)
אוברייטד. מועדון ארוחת הבוקר הוא סרט מקומם, והסברתי כבר למה בדיון על Easy A, שגם אני עדיין חושב שהוא סרט מקסים, וגם אני עדיין רוצה לעשות לאמה סטון, לאלי מישלקה ולאמנדה ביינס ילדים (אבל לא לאמנדה שלי. מישהו צריך להסביר לה שסקסטינג בחג הפסחא זה חטא חמור מאין כמוהו.) שש עשרה נרות כנ"ל. לא רק שמולי רינגוולד מעולם לא עשתה לי את זה חיצונית, אלא שהופעת האורח שלה בלא עוד סרט נעורים הייתה פשוט מבישה. אם יש שחקן מעולה מאותם סרטי אייטיז מיושבנים, שרק אוליב פנדרגסט חושבת שהם תמימים, זה אנתוני מייקל הול, כי מי עוד חוץ ממנו יכול לשחק חנון בתול דחוי ולוזר בסרט אחד ונהג אוטובוס סאדיסט ופסיכופת בסרט אחר. ילדות רעות כנ"ל, דוחף בדיחות וולגריות ללא הכרה (לפחות בזכותו אני יודע שמאפין הוא גם כינוי לאיבר המין הנשי, ותודה כמובן גם לליידי גאגא) וגם את ההשוואה הקלישאתית בין התיכון לג'ונגל, כי הרי בלעדיה אין שום הצדקה עלילתית לעובדה שקיידי הרון גדלה באפריקה, וזה עוד מבלי להזכיר שכל הדמויות בפלסטיקיות הן בגדר גרסה גרוטסקית ומעוותת של מועדון האופנה מדריה. סרט הנעורים האהוב עליי הוא עדיין Bandslam, למרות הופעות האורח המבישה של דייויד בואי – איזה עוד סרט נעורים חוץ ממנו נמנע מבדיחות גסות אבל לא מפחד לגעת בכל הנושאים הקשים? ואיזה עוד סרט נעורים חוץ ממנו מוכיח שוונסה האדג'נס באמת שחקנית טובה? ובאיזה עוד סרט נעורים חוץ ממנו אפשר למצוא את אליסון מישלקה הסקסית והשולטת עושה מחווה לגרסה של לטרז טו קליאו ל"אני רוצה שתרצה אותי"? ואיזה עוד סרט נעורים חוץ ממנו מלהק את ליסה קודרו בתפקיד מביך? (באה בקלות.)
להגיד שג'ון יוז אוברייטד
זה כמו להגיד שסיינפלד הוא אוברייטד.
that's all.
זה גם כמו להגיד שרדיוהד אוברייטד, ואני מעריץ של שניהם
אז מה בעצם אתה מנסה לומר?
סיינפלד (הסדרה) אכן מוערכת יתר על המידה בעיניי.
אני לא מתווכחת עם ההצלחה וגם לא עם הסגנון הרענן שהיא הביאה, אבל כשאני שופטת את הסדרה נטו (בלי כל ההקשרים התרבותיים וכו') היא פשוט לא מצחיקה אותי כבר לא מעט שנים. בזמן אמת צפיתי בה חלקית וצחקתי, לימים התבגרתי והיא הפסיקה להצחיק והתחילה להעיק, והתחשק לי להפליק לדמויות שחזרו על אותו שטיק. לא מסוגלת לצפות בה כיום, היא משעממת ומתישה אותי.
הצלחת להצחיק אותי עם החרוזים, גם אם אני לא בטוח שאני מסכים
(ל"ת)
אבל הסיבה שהיא משעממת
היא בגלל שהיא קבעה את המוסכמות של הז'אנר שלה, קומדיות מצבים. בגלל זה היא התיישנה לא טוב והיום לצפות בסדרה זה לא אותו דבר. אותו דבר לגבי סרטיו של ג'ון יוז, שקבעו את המוסכמות של ז'אנר הנעורים, ובגלל זה לקרוא לשניהם אוברייטד זה "לא פיירי" כלפיהם.
הא? סיינפלד ממש לא המציאה את קומדיית המצבים
והמוסכמות שלה דווקא לא בהכרח אומצו בסדרות אחרות. הסגנון הקטנוני והמגעיל של לארי דיוויד (שזוקק עוד יותר ב"תרגיע" הבלתי נסבלת מלכתחילה, עבורי) פשוט עושה לי איכס כיום. אני מעדיפה דמויות קומיות נחמדות יותר שאני יכולה להזדהות איתן, שאני רוצה "לארח" בסלון שלי, על פני חבורת מיזנטרופים שאני לא סובלת.
יש סדרות ותיקות ממנה שלא התיישנו. לדוגמה, "כן אדוני השר/רה"מ" (משנות השמונים) נותרה רעננה ומצוינת גם כיום (החידוש שנעשה לה היה נורא, צפינו בשני פרקים ופרשנו). יצירה תרבותית (בין אם אמנות ממש או בעיקר בידור) לא חייבת להתיישן; אם היא מתיישנת זה אומר עליה משהו.
הייתי מוכן לארח את הדמויות מסיינפלד אצלי בסלון הרבה לפני הדמויות מחברים
טוב, אולי חוץ מאיליין. אבל הדמויות בחברים באמת לא אהיבות, וולגריות, אנוכיות ואפילו סאדיסטיות וחסרות רחמים. אחרים יגידו את אותו הדבר על הדמויות מסיינפלד אבל על טעם ועל ריח and etc.
הדמויות ב"חברים" הן אכן חברים...
לא את כולם אני אוהבת, אבל הם אנשים שהייתי מוכנה לארח בסלון שלי. בסיינפלד לא לגמרי ברור מה הם עושים יחד, פרט לכך שהם כנראה היחידים בעיר שמוכנים לסבול זה את זה… (או שהם מאוחדים בשנאתם המשותפת לאחרים).
שוב, אתה מדבר על השפעה תרבותית לזמנה
וכתבתי מראש שאני לא מתווכחת עם ההצלחה או עם ההשפעה (אם כי אני ממש לא מסכימה שאלמלא 'סיינפלד' לא היו "חברים" ואחרות; סדרות מקוריות היו לפניה וגם אחריה) אלא שופטת את הסדרה בפני עצמה, וכן, לדעתי היא מוערכת יתר על המידה (ואגב, לא מצאתי שום ספוילר בהודעתך).
זה לא באג!
רוצה לומר: כן, סיינפלד הייתה מרירה וצינית, היא הראתה כמה מנוכרים וקטנוניים יכולים להיות חבורה של צעירים ניו-יורקיים ניירוטיים, אבל כל הדברים האלה הם בדיוק מה שעשה אותה לנצחית.
אוהבים לומר שסיינפלד היא סדרה על כלום, אבל מדוייק יותר לומר שהיא סדרה על אנשים שהחיים שלהם סובבים סביב כלום. היא סאטירה חדה על מטרופולין אמריקאי שבו היחסים בין בני אדם מבוססים על ניצול הדדי. על חברה בה אדם גוסס על המדרכה הוא רק הפרעה בדרך לבית הקפה השכונתי.
ואם יש ספק שהכותבים מסתכלים על הדמויות האלה בצורה מאד מאד ביקורתית, אני חושב שהאופן בו הסדרה הסתיימה מוכיחה שהדמויות האלה אולי נועדו שיזדהו איתם, אבל גם אמורות לגרום לנו להבין כמה החיים האלה רוויים רשע וריקנות ולהרגיש מאד אשמים על ההזדהות הזו (כל כך אשמים שהטלוויזיה האמריקאית הייתה חייבת להרגיע את עצמה מיד בעשר עונות של ההיפך הגמור – תוכנית סכרינית שמראה כמה ניו-יורק מלאה בחברים נאמנים, שחיים חיי שיתוף ואחווה יותר מבקיבוץ. תוכנית שרק השם שלה מכניס בצורה עדינה כמו פטיש בראש כמה שכולם בעצם נורא אוהבים אחד את השני והכל בסדר בעולם).
ממש לא אמרתי שסיינפלד המציאה את קומדיית המצבים
הנקודה שלי שסיינפלד היא כנראה הסדרה הכי משפיעה בז'אנר הזה. ובלעדיה לא היו "חברים" ועוד הרבה קומדיות מצבים שהושפעו מסיינפלד. בגלל שכולם כל כך מיהרו לחקות את סיינפלד, הסדרה עצמה לא התיישנה טוב.
סרט לא רע, אבל צריך לבוא אליו במצב המתאים
לדוגמה זה סרט מעולה לדייט, אבל סרט גרוע מאוד (בהכללה גסה) לכאלה שרוצים לראות סרט באדיז (כמו 'האנגהובר' ואיתרתי לא מעט כאלו באולם).
המשחק של הדמות הראשית מעולה, הוא ביצע את הריחוק שלו בצורה טובה, גם בקטעים הרומנטים ששחקן פחות טוב יכל להגרר לבצע אותם בצורה יותר "ריגשית" ובכך היה פוגע באמינות של הדמות. גם עזרא מילר מעולה פה והקטע ממופע הקולנוע של רוקי, כשהוא משחק את התפקיד הראשי היה הברקה ותפס אותי לא מוכן, והרמיוני בסדר גמור ותו לא.
מה שקצת פחות אהבתי היה את העובדה שכל סצינה בעצם משרתת מטרה מסוימת.
זו קצת נקודה עדינה אז אני אנסה כמיטב יכלתי להסביר. בגדול, אחד הדברים שאני יותר אוהב בסרטים שמתארים תקופה מסוימת, אלו "הרגעי שגרה", אותם רגעים בסרט להם לכאורה אין ממש מטרה מסוימת חוץ מלתאר שגרה כלשהי של הדמויות, כמו ישיבה שגרתית במסעדה ושיחה אחד עם השני על ארועי היום. אגב הרמיוני, ב'הארי פוטר' (בספרים לפחות) ג'יי קיי, עשתה את זה בצורה מצוינת עם הנסיעות ברכבת והדיבורים על הסוכריות בטעמים, או סתם כשהארי, רון והרמיוני מדברים אחד עם השני בפאב על סתם דברים שאנשים בגילם מדברים עליהם. לכאורה השיחות האלה סתם מבזבזות עמודים/או זמן מסך, כי הם לא מקדמות את העלילה אבל זה לכאורה בלבד, כי יש להם מטרה חשובה, והיא שבסוף הסרט תוכל להרגיש נוסטלגיה ולהרגיש שבאמת עברת תקופה מסוימת עם הדמויות. כי מה שמהווה בסופו של דבר נוסטלגיה אלו רגעי השגרה האלו, לא הסצינות מפתח שמקדמות את העלילה. בסרט הזה קצת הרגשתי שאין יותר מדי סצינות כאלה, אם בכלל, וחבל.
אהבתי את הקטע על הקשר שבין שגרה לנוסטלגיה
סלמתק
סרט מקסים, רגיש ומרגש. אהבתי מאוד
יש לי חיבה לסרטי תיכון על בני נוער חנונים / מוזרים / לא מקובלים וכו' (מעניין למה…) וזה היה אחד המוצלחים שראיתי. בצהריים צפיתי באמה סטון "קלה להשגה" (ואהבתי, אותה ואת הסרט) ובערב באמה ווטסון (ואהבתי אותה ואת הסרט). ווטסון היא ליהוק מעט אמין יותר למישהי לא מקובלת כי היא פחות "כוסית", לא יורה סקס-אפיל למרחקים ארוכים, ולא נראית כמו דוגמנית אלא כמו בת השכן, חמודה וחיננית להפליא במבטא לא לגמרי אמריקני אבל בהחלט משתדל (אני תוהה אם הייתי שמה לב לכך אלמלא ידעתי). יפה לה יותר בשיער קצת יותר ארוך (כפי שהוכיחה הפאה של ג'אנט) אבל גם בקצר היא נראית נהדר.
אהבתי את החלקים הקטנים שיצרו פסיפס שלם; היו לא מעט דמויות שהבליחו ממש לרגעים, אבל זה הספיק לי כדי להרגיש שיש שם עוד רקע מאחור, שיש עוד הרבה מה לספר. השחקנים היו מצוינים אחד אחד (כל הסרט שברתי את הראש מאיפה מוכר לי האח הגדול, ורק תודות לימד"ב גיליתי שמ-Make it or break it), אהבתי את התסריט, אהבתי גם קטנים שהיו יותר עמומים או לא סגורים עד הסוף, פרטי מידע שנחשפו לאט לאט ורק בסוף הובנו לחלוטין, וגם אז חלקם נשארו חצי מרומזים.
וכמובן, היה כיף לראות איך הקרנות פעילות של רוקי משתלבות בכל הסיפור. חשבתי שבארה"ב זה הרבה יותר ממוסד ומגיע קהל מבוגר יותר… ובסופו של דבר אלה שעלו על הבמה היו בני הנוער המוזרים והדחויים של בית הספר, אלה שהם לא שחקני פוטבול או מעודדות או תלמידים במגמת התאטרון… אבל על הבמה הם יכולים להשתחרר ולהתחבר למוזרות ולחופש ולקבלת האחר שיש בסרט הזה, ועל כך לא נותר אלא לומר Don't dream it – be it.
אין לי יס... סתם נזכרתי בביקורת החיובית והתקשר לי לצפות בו
ונכון שהסרט קצת מדכדך, אבל לא דוכדכתי. הוא היה פשוט מקסים מדי… לכל אחד יש קשיים בחיים, השאלה מה עושים איתם ואיך מתגברים. מן הסתם כשעוסקים בדמויות שוליים שאינן מלכת הכיתה או הספורטאי המצטיין אלא כאלה שמלכתחילה מרגישים זר ומוזר ולא כ"כ משתלבים, יש לזה סיבות.
כן אבל
הדכאון בסרט הזה הוא לא טוטאלי כמו ב"חייבים לדבר על קווין". כן, החצי שעה הראשונה היא ממש מדכאת, אבל זה רק מראה כמה הסרט הצליח לגרום לנו להתחבר כל כך עם הדמות של צ'ארלי: כשהוא שמח, אנחנו שמחים, ושהוא מדוכא, אז גם אנחנו.
זה נראה מוגזם
אבל הצרות בחיים באמת מגיעות בצרורות לפעמים, והכרתי מספיק אנשים שהיו נראים כמו תסריט מופרך.
לא אמרתי שזה בהכרח לא ריאלי.
אמרתי רק שזה מבאס נורא.
[וגם בפעם השניה שראיתי את הסרט הרגשתי אותו דבר ובכיתי המון.]
אני מסכים עם כל מה שכתבת
רק רציתי לומר שלהרגשתי הסרט הוא יותר על "קבלת עצמך" מאשר קבלת האחר.
לא רלוונטי רק לסרט הזה, אבל גם
צורם לי קצת לראות סרטים שנעשו במילניום הנוכחי והעלילה שלהם מתרחשת בשנות השמונים והתשעים, אבל עדיין שומרים על צילום HD מלוטש ועל שחקנים ושחקניות שנראים, מתלבשים ומתאפרים ממש כמו היום, כאשר כל ההבדל הוא בכתובית על המסך שמציינת את השנה בה מתרחש הסרט או בטכנולוגיה שבה הדמויות משתמשות (ולפעמים גם זה לא). גם סרטים אחרים כמו פרשס והסרט ההוא עם קריסטן סטיוארט שאינו חשוב מספיק כדי שאטרח לזכור את שמו סובלים מאותה בעיה. אם כבר לשחזר את סוף המאה העשרים בקולנוע אז עד הסוף, עם הצילום המגורען של אותם שנים כמו בקליפים של ביילי וולש ועם האופנה המיושבנת והמזעזעת.
הסרט עצמו כיפי לצפייה אבל לא מאוד מיוחד, שוב אותו הסיפור השגרתי של "כולנו קצת אאוטסיידרים, אבל אם יש לך חברים שאוהבים מוזיקה איכותית אז זה בסדר". גם השימוש במוזיקה אלטרנטיבית כקיצור דרך תסריטאי כדי להעיד על אופיין של הדמויות כבר מתחיל לצרום, ואני אומר את זה כחובב מוזיקה אלטרנטיבית מגיל צעיר; מה שכן כבוד לסרט על השימוש הקולנועי היחיד שאני מכיר ב"סופרת אחורה".
הכי קרוב לבקשה שלך היה ב'התבגרות'
הקטעים שבהם מייסון ילד (תחילת העשור הקודם) נראים קצת מגורענים כראוי למצלמות מאותה תקופה.
אבל שם זה לא נעשה בכוונה
אלא כי זאת באמת הייתה הטכנולוגיה באותה תקופה. באופן אירוני, יכול להיות שלשחזר את המראה הזה עכשיו יהיה הרבה יותר יקר ומסובך ממה שהיה לצלם ככה בזמן אמת.
אבל שם זה לא נעשה בכוונה
אלא כי ככה באמת הייתה הטכנולוגיה באותה תקופה. באופן אירוני, ייתכן שעכשיו יהיה יותר יקר ומורכב לשחזר את המראה הזה ממה שהיה לצלם את זה ככה בזמן אמת.
לא הבנתי מה הקשר
למה הצילום אמור לרמז על התקופה, האם כל סרט על מלחמת העולם הראשונה אמור להיות בשחור לבן ?
מסיבות אמנותיות ונוסטלגיות
רבים מאיתנו זוכרים את הסרטים של שנות השמונים והתשעים מזמן אמת, וגם אלה שלא בוודאי צפו בהם אחרי שיצאו, ויש באיכות הצילום משהו שזורק את הצופה באופן מיידי לאותה תקופה. זה תורם לאווירה ולהרגשה אם באמת רוצים לשחזר את התקופה באותו סרט, אחרת זה סתם זלזול בצופה, וראה לדוגמה סרטים כמו פרשס או שוב בן 17 שלמעט הכתובית של השנה שום דבר בהם לא מעיד על התקופה שבהם הם מתרחשים. אם אין שום חשיבות לתקופה שבה בחרתם למקם את הסרט שלכם, למה לא ללכת על זמן הווה וזהו? בסרטים שנעשו על מלחמות העולם זה אחרת, כי שם הרצון הוא דווקא לקרב את הצופים רגשית לאירועים ונמצא שהרבה פעמים צופים התקשו להזדהות עם סרטי מלחמה שצולמו בשחור לבן כי זה כביכול מעיד על משהו שקרה מזמן ולא רלוונטי לחיים שלהם בשום צורה.
והתשובה המקוצרת
קולנוע הוא פורמט חזותי. לכן, יוצרי קולנוע שמכבדים את עצמם מחויבים להעביר תקופה מסוימת בקצת יותר מכתובית על המסך שכתוב בה מספר השנה, בדיוק כמו שהם מחויבים להעביר את מה שהדמויות מרגישות ביותר מקריינות רקע.
רבים מאיתנו חיו באותה תקופה, וחוו אותה באבחנה גבוהה וצבעים מלאים.
אני מסכים שאיכות הוידאו/פילם היא אכן אמצעי אמנותי שזורק את הצופה לתקופה אחרת, וזה נחמד כשמשתמשים באלמנט הזה פה ושם, אבל המרחק מכאן ועד "זלזול בצופה" הוא ענק.
כי מה שחשוב לך בשביל להבהיר תקופה מסויימת הוא לא בהכרח מה שחשוב לאחרים.
לי, נגיד, הרבה יותר חשוב שיוצר ימקם את היצירה שלו בתקופה מסויימת ע"י שימוש באלמנטים תוך-יצירתיים, כמו האופנה, הטכנולוגיה והרפרנסים התרבותיים שמופיעים ביצירה עצמה, על-פני הפילטרים דרכם היא מועברת לקהל שלה.
ואין שום אלמנט שהיה משתפר ב"מד מן" אם מת'יו ווינר היה מחליט לצלם אותה כמו סדרת טלוויזיה משנות ה-60.
אבל פעמים רבות גם האלמנטים האלה חסרים.
בפרשס, מלבד הכתובית 1986 על המסך בתחילת הסרט, אין שום התייחסות תרבותית או טכנולוגית לשום דבר, מלבד מוזיקת היפ הופ שהיא ברובה אקסטרה-דיאגטית ומחשבים שלא היו קיימים במציאות עד שנות התשעים (לא אגלוש לשאלה איזה סוג של מוזיקת היפ הופ יותר אופייני לשנות השמונים ואיזה לא כי זה באמת אוף טופיק רציני). בפרח קיר עצמו, שום דבר לא מעיד על התקופה עצמה (תחילת שנות התשעים על פי הספר), אלא על טעמן הטוב של הדמויות – כן, יש סצנה שבה הגיבור הראשי מתעסק עם קלטת אודיו, אבל חובבי בואי והסמית'ס זה משהו שתמצא בכל חבורה איכותניסטית. מי שבאמת רוצה ללכת עד הסוף עם הדיוק הכרונולוגי בשביל האמנות שלו עושה את זה, כמו מוזיקאים שמתגאים בהקלטה באמצעים שהיו קיימים עד תחילת שנות השישים בלבד, גם אם המוצר המוגמר נראה ונשמע לגמרי שייך לשנות האלפיים; וכמובן שלא התכוונתי שאיכות הצילום הוא הדבר היחיד שאמור להעיד על התקופה, אלא שהוא חסר ביחד עם כל השאר. בנושא מד מן, זה נראה יותר כמו בחירה אמנותית מכוונת, בדומה לסרטי המלחמה שכבר נידונו – הרעיון של מד מן הוא שהצופים יסיקו משנות השישים דברים על התקופה שהם חיים בה בהווה ולכן הסדרה מצולמת כסדרה עכשווית למרות התקופה בה היא מתרחשת, שהרי בשנות השישים סדרות דרמה טלוויזיוניות עדיין לא זכו למעמד שהן זוכות לו כיום. הם לא היו משיגים את אותה תוצאה אם מד מן הייתה מבוימת, משוחקת ומצולמת כמו ההאנימונרס.
בטח. המלחמה הייתה בשחור לבן, למה שהסרט עליה יהיה בצבע?
(ל"ת)
לפי ההגיון הזה
אי אפשר לעשות סרט שמתרחש לפני 1980 כי אם כבר אתה משחזר את התקופה זה לא אמין להשתמש במצלמת וידאו.
לעומת זאת אם יעשו סרט על אדיסון ופיתוח מצלמת הוידאו הראשונה ויצלמו אותו רק באמצאים שאדיסון עצמו פיתח זה יהיה סרט מאוד מיוחד מבחינת צילום. לא בטוח שיצליח להעביר את העלילה בצורה נוחה אבל בטוח יהיה מיוחד.
כמובן שהתכוונתי 1880
(ל"ת)
לא צריך להיות דחוי כדי לסבול בתיכון
להיות בתיכון זה סבל עילאי לכולם:
מורים, תלמידים ועובדי תחזוקה
לפחות כל עוד אף אחד לא רוצה להיות שם
לפחות מאז שהמציאו את התלבושת האחידה
לפחות כל עוד דחוסים בו 800מתבגרים למשך למעלה משש שעות
ובטח אם אתה רוצה להיות אינדבידואליסט, ומסיבות אלכוהול נראות לך כמו דרך עלובה ממש לגמור את החיים. ועוד כשבאמת חלמת להיות אזרח פעם. הדרך הכי טובה להנות בתיכון היא להיות בה כמה שפחות. אני מקובלת יחסית, וזה עדיין סבל. והכי גרוע זה אם אתה אוהב ללמוד. ולא מחבב באמת אף אחד ב-30 הילדים האקראיים שדחפו לכיתה שלך.
אולי נעשה שלום ונבטל כבר את הדבר הזה?
כן, ולשלוח את כולם ישירות למשרדים!
(ל"ת)
חבל שכך את מרגישה, אבל למרבה השמחה זה לא סבל לכולם
אני לא סבלתי בתיכון ומכירה תלמידים רבים (גם כיום) שממש לא סובלים, חלקם אפילו נהנים (כן כן!).
במחשבה שנייה, את צודקת
יש אנשים שנהנים .
בדרך כלל (לא תמיד) הם אומרים שהם באים בשביל החברים ומאוד נהנים איתם. שזה לגיטימי לגמרי. רק שבבית הספר ש-ל-נ-ו כל ההפסקות יחד אורכות שעה ורבע, והן מחולקות לרבעי שעה. הכוונה ביום לימודים קצר משמונה ורבע עד שתיים וחצי. בדרך כלל לומדים עד יותר, ואז אין הפסקות. זה אומר שהם נהנים רק שעה ורבע, או לחלופין, ממש נהנים לדבר אחד עם השני בשיעורים. שוב, לגיטימי לגמרי. אבל בגוף ההודעה שלי כתבתי שהכוונה במיוחד למי שאוהב ללמוד (יש כאלה. למעשה כולנו אהבנו ללמוד דברים חדשים כשהיינו קטנים, ואז עברנו במשך עשר שנים תהליך יפה שהוציא מאיתנו את כל החשק לנושאים שנלמדים בבית הספר ולא היו מגמות שאנחנו בחרנו ) ואז אלו שבאים בשביל חברים לא רלוונטיים. הכוונה הכללית הייתה שקשה להיות "אתה" בבית הפר ושהרבה פעמים הנורמות החברתיות מאוד גרועות ולהרבה אנשים קשה להתנגד אליהן. ושגם אם אתה אוהב ללמוד זה מאוד קשה ומאוד לא מהנה בבית הספר.
במחשבה שנייה, את צודקת
יש אנשים שנהנים .
בדרך כלל (לא תמיד) הם אומרים שהם באים בשביל החברים ומאוד נהנים איתם. שזה לגיטימי לגמרי. רק שבבית הספר ש-ל-נ-ו כל ההפסקות יחד אורכות שעה ורבע, והן מחולקות לרבעי שעה. הכוונה ביום לימודים קצר משמונה ורבע עד שתיים וחצי. בדרך כלל לומדים עד יותר, ואז אין הפסקות. זה אומר שהם נהנים רק שעה ורבע, או לחלופין, ממש נהנים לדבר אחד עם השני בשיעורים. שוב, לגיטימי לגמרי. אבל בגוף ההודעה שלי כתבתי שהכוונה במיוחד למי שאוהב ללמוד (יש כאלה. למעשה כולנו אהבנו ללמוד דברים חדשים כשהיינו קטנים, ואז עברנו במשך עשר שנים תהליך יפה שהוציא מאיתנו את כל החשק לנושאים שנלמדים בבית הספר ולא היו מגמות שאנחנו בחרנו ) ואז אלו שבאים בשביל חברים לא רלוונטיים. הכוונה הכללית הייתה שקשה להיות "אתה" בבית הפר ושהרבה פעמים הנורמות החברתיות מאוד גרועות ולהרבה אנשים קשה להתנגד אליהן. ושגם אם אתה אוהב ללמוד זה מאוד קשה ומאוד לא מהנה בבית הספר.
אמנם עבר הרבה זמן מאז שצפיתי בו אבל
הסרט הזה הרגיש כמו סרט תיכון שנכתב ע"י מישהו בחטיבה שחושב איך זה יהיה בתיכון
אני לא בטוח שאני מסכים איתך, אבל זה תיאור מצחיק
(ל"ת)
זה גם בסדר