בשיטוט צהריים בחנות ספרים, במדף ספרי הנוער – כי צריך הרי להתעדכן בסרטים של 2016 – נתקלתי בספר הראשון בסדרה החדשה של סוזן קולינס, מחברת "משחקי הרעב". קראתי את הטקסט באחורי הספר, והייתי זורק אותו על הקיר אלמלא חששתי שאני אאלץ לשלם עליו. מתברר שהספר עוסק באיזה ילד שמגלה עולם קסום וסודי, או משהו – כלומר, בדיוק כמו בתשעה מכל עשרה ספרי נוער אחרים – ושם, תחזיקו חזק, מתברר שהוא זה שנועד למלא איזו נבואה על האחד שיבוא ויציל את העולם ממשהו כזה או אחר. ממש ככה.
אפשר בבקשה לפנות בתחינה אישית אל כל כותבי ספרי ההרפתקאות הקסומות לילדים ולנוער בישראל ובתפוצות? אהם. בבקשה. בבקשה. די. כבר. עם. הנבואות. האלה!!! אורקעל רבאק!!!
הגעתי לקצה גבול יכולת הספיגה של סרטים או ספרים על נבואה עתיקה, ספציפית אך עמומה כאחד, המצביעה על גיבור הסרט כאדם האחד שעתיד להציל את העולם, להביא איזון לממלכה או להביס את הרוע הקדמון. זה לא היה מקורי ב"מטריקס", ב"נרניה" זה היה נאמן למקור הספרותי, ב"הארי פוטר" – נו מילא, וב"אליס בארץ הפלאות" זאת כבר היתה עצלנות נטו. זאת הדרך הכי קלה, עצלנית ומטופשת להנחית על הגיבור חשיבות בלתי מנומקת. מותר לעשות סרטים גם בלי נבואה עתיקה. באמת. קיימות בעולם עלילות אחרות.
כל זה, כמובן, לא קשור בכלל ל"פרסי ג'קסון". על הסרט הראשון בכיכובו, "פרסי ג'קסון וגנב הברק", שיצא לפני שלוש שנים, אפשר לומר הרבה מאוד דברים רעים. זה היה סרט חסר השראה ועניין, שנראה כאילו נכתב על ידי ועדה ובוים על ידי רובוט לשאיבת אבק, שטבח בחומר המקור עליו הוא היה מבוסס. אבל דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכותו: לא היתה בו שום נבואה עתיקה המבשרת על בואו העתידי של "האחד" שיציל את העולם. גם זה משהו. שלוש שנים עברו, והנה מגיע, משום מה, סרט ההמשך. ואיתו גם הנבואה. פרסי ג'קסון. האחד שיציל את אולימפוס או ישמיד אותו. כי זה מה שהיה חסר לנו בסדרה הזאת, עוד נקודת דמיון ל"הארי פוטר". די. אני פורש מצפיה בסרטי פנטזיה לנוער עד שיפטרו את כל מגידי העתידות.
למרבה הצער, מלבד הנבואה הכל כך נחוצה וחשובה, יתר "פרסי ג'קסון" החדש נשאר די דומה ל"פרסי ג'קסון" הישן. הוא לא גרוע באותה המידה, אבל "לא גרוע באותה המידה" זה רחוק מלהצדיק את קיומו של סרט המשך לסרט שאף אחד לא רצה שימשיך. היחידים שבאמת יהיה להם מאוד אכפת מהסרט ומעלילתו הם מעריצי סדרת הספרים, אבל הם גם אלה שיסבלו בסרט יותר מכולם – משום שעוד יותר מבסרט הקודם, "ים המפלצות" משתמש בעלילה המקורית כהמלצה בלבד, וברובו מתעלם ממנה.
ללא-קוראים: פרסי ג'קסון הוא חצי-אדם, חצי-אל, בנו הממזר של האל היווני פוסידון. הוא חי במחנה עם ילדי-אלים רבים אחרים, מחנה שבכלל לא דומה להוגוורטס, יש לציין, ויש לו שני מלווים צמודים – אחד מצחיק שהוא בכלל לא ג'ינג'י אלא סאטיר, ואחת שאפילו לא מזכירה את הרמיוני. פרסי לא יכול לזוז שני מטר בלי לפגוש יצור אגדתי, אל או דמות מפורסמת מהמיתולוגיה היוונית. והפעם הוא נשלח אל משולש ברמודה כדי למצוא את גיזת הזהב, כדי לרפא עץ חולה שמגן על המחנה. אותה גיזה, חשוב לציין, מוגדרת כמשהו שיכול לרפא כל דבר, מחתלתול עם נזלת ועד לסרטן בשלב 4; קצת מוזר שאף אחד לא נשלח למצוא אותה עד שהעץ היה חולה.
ניחא. העלילה לא באמת משנה, כי היא ממילא מתנהלת כמסלול מכשולים. הבס את מפלצת א', צפה ביצור קסום ב' ותתקדם למפלצת ג'. תפלצות למיניהן (עשויות באפקטים יפים מאוד, יש לציין) באות והולכות. בתחילת הסרט החברים מותקפים על ידי שור מכני מגניב, והסרט לא טורח להסביר למה שור, למה מכני, ולמה הוא הגיע בדיוק כשהגיע. בהמשך יש עוד ועוד מפלצות, וקרבות, והקרבות עצמיות, כמעט כל דמות מקבלת סצינת "הוא מת! לאאאאא!" ורגע אחר כך סצינת "אה, בעצם הוא לא מת. הידד". שום דבר מזה לא מאוד מעניין.
אגב, אחד השינויים הפחות משמעותיים בעלילה הוא בפרטי אותה נבואה, שבמקור הספרותי אמרה "…בלה בלה בלה והוא יציל את העולם או משהו עד גיל 16", ובסרט זה תוקן ל"…עד גיל 20". הסיבה היא שעבר הרבה זמן מאז הסרט הקודם, השחקנים הראשיים לא היו מאוד צעירים כבר אז, והיום אף אחד לא יתייחס ברצינות לרעיון שלוגן לרמן, יליד 1992 המגלם את פרסי, אמור להיות בן 14. מילא לרמן, אבל המצב גרוע הרבה יותר אצל ברנדון ט. ג'קסון (גרובר), שיחגוג השנה יום הולדת 30, ואנחנו עדיין אמורים לקנות אותו כתלמיד חטיבה, או משהו, במחנה קיץ, למרות שהוא נראה יותר כמו הורה מלווה (מהאלה שמנסים כל הזמן להצחיק את הילדים ומביכים את כולם).
הנוסחה עובדת. אם היא לא היתה עובדת, היא לא היתה הופכת לנוסחה. ככל שהוא לא מחדש שום דבר, "פרסי ג'קסון 2" עובד, במובן זה שהוא סרט הרפתקאות שאפשר לצפות בו, אם אין לכם משהו אחר לעשות. אבל השאלה הגדולה – למה הסרט הזה קיים בכלל? מי רצה, או צריך, המשך ל"פרסי ג'קסון" בכלל? – נשארה ללא מענה. כדי להצדיק את קיומו, כסרט המשך או בכלל, כדי להיות יותר מהעברת זמן של שעתיים, סרט צריך דמויות בעלות אישיות, טקסטים אמינים, מקוריות כלשהי שתאפשר להבדיל בינו ובין אינספור תאומיו. "פרסי ג'קסון וים המפלצות" לא מביא שום דבר מלבד נוסחה מחוממת במיקרו, אפקטים, וכמובן, נבואה.
פורסם במקור בוואלה
וזה לא שהספר שווה יותר מידי
(גם הוא ספר הרפתקאות חביב ומטופש לחלוטין).
אבל היי, יש שם את ניית'ן פילון!(בסרט, לא בספר).
והוא סיפר בדיחת פיירפלי.
ובנוסף, אנתוני סטיוארט האד שיחק קנטאור ונראה טוב יותר משנראה כבר הרבה שנים, למרות שתי הרגליים העודפות.
הבאפיסטית שבי שמחה. צופת הקולנוע שבי רצתה לתקוע את הראש בקיר.
מה הייתה הבדיחה?
(ל"ת)
לא זוכרת בדיוק אבל משהו כמו "זו הייתה הסדרה הכי טובה אי פעם, לכן הורידו אותה אחרי עונה אחת."
ייתכן שזה מקרי, אבל אחרי עשרות כאלו שהוא מפזר ב'קאסל' אני נוטה לחשוב שלא.
כמה שהבנתי זה נכתב בשבילו
השורה הספציפית הזאת כאילו, לא התפקיד כולו.
אבל, שמעתי את זה מחברה ולא ממקור רשמי אז אני לא יודעת אם זה אמין
קטנוני, אני יודע אבל
הוא הבן של פוסידון, לא פרסאוס.
אני מחבב מאד את לוגן לרמן, עוד מ Meet Bill.
חבל שהוא מתבזבז בסרטים כאלה.
בכלל לא קטנוני, תודה על התיקון.
(ל"ת)
אז אם כבר לתקן בפרסי ג'קסון וגנב הברק מזאוס לפוסידון
(ל"ת)
מה הקשר משחקי הרעב?
משחקי הרעב זה לא על "ילד שמגלה עולם קסום וסודי, או משהו". עד כמה שזכור לי, ביקרת את הסרט ואמרת שהוא ממש טוב יחסית לסרט נוער בסגנון הזה.
אופס
קראתי מהר מדי, מסתבר שזה על הספר החדש שלה שאפילו לא טרחתי לקרוא כי הוא נשמע מזעזע.
"עולמטה"? פחח.
האמת היא,
שדווקא אחד הדברים שאני זוכר לטובה מהימים שבהם אהבתי את סדרת הספרים (הדי בינונית בדיעבד), הוא העובדה שיש בהם, בסופו של דבר, טוויסט די מעניין על כל העניין של "הנבואה והגיבור הנבחר". טוויסט שאני אומנם בטוח שלא הומצא כאן וכבר שומש במקומות אחרים, אבל בשביל פנטזיית ילדים-נוער דווקא מהווה משהו די לא צפוי.
זה דווקא מבאס, כשחושבים על זה, כי כשמדובר בסרט, בשלב הזה הכל באמת נראה כמו סתם עוד שימוש קלישאתי באלמנט העלילתי המאוס הזה, ובגלל שעוד מדובר בסרט גרוע עד כדי כך, בטח לעולם לא יהיה סיכוי לתיקון הרושם הראשוני והצגת התפנית הלא-רעה של העניין. זה לא כאילו יש לי ציפיות או משהו, הסרט הראשון היה מזעזע ואני לא מתפלא שהשני גם כזה, אז אולי עדיף שבאמת הסדרה הזאת תמות. ההפתעה הזאת לא תהיה שווה עוד 3 סרטים גרועים.
בד"כ כשיש נבואות יש גם טוויסט
נבואות זה כלי אפקטיבי כדי לדון בדטרמיניזם מול בחירה חופשית. זה יכול להיות מבוצע בצורה סבירה פלוס (מטריקס הראשון) או גרועה (ההמשכים) [בהקשר הזה, בעייני בהארי פוטר זה מבוצע בצורה טובה].
וברגע שמחליטים לקיים דיון על זה, זה כבר סוג של טוויסט. בניגוד למשל לשר הטבעות, ששם לנבואות מתייחסים כפשוטן, עד כמה שאני זוכרת.
החיסרון של הכלי הזה הוא שזה מקשה על ההזדהות של הקורא / צופה עם מושא הנבואה.
איזה טוויסט היה על העניין ב"הארי פוטר"?
(ל"ת)
דארת' ויידר מישהו?
(ל"ת)
הנבואות המדויקות היחידות שייכות לאגנס נאטר בכלל.
(ל"ת)
*מדויקות ונחמדות.
(ל"ת)
שחכתי ספוילר לשר הטבעות והארי פוטר
דרך הגב: מה שהופך את הספר לכול כך מיוחד ושונה מכול הספרים שיוצאים היום בפס הייצור. היו לי כול כך הרבה שגיאות בשורה הזו
יש תשובה אחת ברורה ביותר לשאלה למה הוא קיים: המספרים
הרי ברור מזמן שלא משנה אם סרט הוא טוב או לא. מה שמשנה ליוצרי הסרטים, לפחות מהסוג הזה, הוא כמה הסרט הרוויח בקופות. אם אלה שראו אותו סבלו או לא, זה לא משנה. אני לא מכיר את המספרים ואני לא יודע האם הסרט הזה או הקודם הרוויחו או לא. אני פשוט אומר שכשדברים כאלה קורים זה בדרך כלל בגלל הכסף.
הספר "החדש" של סוזן קולינס
למעשה "גרגור והנבואה האפורה" הוא לא ספר חדש של סוזן קולינס אלא ספר שהיא כתבה כמה שנים לפני משחקי הרעב ולא אחרי
אמת לאמיתה
בעצם הוא הראשון בסדרה של חמישה ספרים- כולם כבר נכתבו עוד לפני שהיא כתבה את "משחקי הרעב" הראשון – ומיותר לציין שהסדרה לא הייתה טובה מספיק כדי שמישהו ידבר עליה או יפיק ממנה סרט – ו*ברור* שתרגמו אותה לאחרונה רק בגלל שהשם "סוזן קולינס" הפך בדיעבד לחותמת מותג.
המו"ל הישראלי של דן בראון
כבר מכין תביעה על הפרת זכויות יוצרים.
זה דווקא ממש משמח.
הרעיון שהיא כתבה סדרת ספרים אחת שעם כל החסרונות שלה, וזה שהרעיון בבסיסה לא מקורי, בכל זאת הייתה לה אחלה בניית עולם ועלילה די ייחודית יחסית לספרי נוער אחרים – ואז נגמרו לה כל הרעיונות והיא התדרדרה ללכתוב עוד ספרות נוסחאתית שראינו אלף ממנה, ממש ביאס אותי.
ככה יש למה לצפות לדבר החדש שהיא תכתוב.
אורקעל רבאק!!!
עשית לי את החג עם האמרה הזאת.
ופרסי ג'קסון מהזכור לי מהסרט הראשון מתאים בעיקר לילדים אז השני לא מפתיע נראה כזה גם.
נראה לי שאפשר להירגע-עכשיו : לא נראים באופק עוד סרטי נבואות עתיקות… בינתיים…
אם רוצים להיות קטנוניים
על פי "הגיבור בעל אלף הפרצופים", הנבואה היא כמעט בלתי נמנעת. הגיבור צריך להיבחר ובדר"כ זה על ידי כח עליון
ספר "חדש" של סוזן קולינס?
אתה מתכוון לזה:
http://en.wikipedia.org/wiki/The_Underland_Chronicles
זה לא חדש, למעשה הסדרה כבר נגמרה ב-2007, לפני שקולינס בכלל הוציאה את הספר הראשון של "משחקי הרעב"…
הוא חדש בעברית אני חושבת
לא תורגם לפני ההצלחה של מ"הר
פרסי ג'קסון נגד ההשוואות
גם לי יש תחינה קטנה. אפשר בבקשה די עם כל ההשוואות? אפילו לא להרבה זמן, רק הפסקה קצת. אני לא מדבר על הביקורת הזאת ספציפית או האתר ספציפית, אלא בכלל. למשל ב"וויי-נט" יש השוואה כל שורה שנייה בערך – 1. פירס ברוסנן כקנטאור כיירון – על תקן ה"דאמבלדור" 2. כמו בסדרה ההיא, גם כאן יש "חצויי דם" 3. בתה של אתנה אלת החוכמה (מעין "הרמיוני") 4. בנו של הרמס, המשמש כ"דארקו מאלפוי" של הסדרה (אגב, יש בביקורת הזאת גם משהו שהוא ספוילר לסוף הספר השני, אבל בעצם יכול להיות שלא כי הרי הסרט כנראה סוטה לא מעט מהספר).
אני לא מבין, חזרנו ל 2010? זה לא סרט הפרסי ג'קסון הראשון, זה השני. לא עברנו כבר את כל הקטע של ההשוואות? האם ימשיכו להשוות את זה ל"הארי פוטר" גם בסרט הבא (אם יהיה כזה)? וגם את "בני הנפילים" משווים עכשיו ל"הארי פוטר" או "דמדומים" או וואטבר. ועוד מעט מגיע "Divergent" שכבר עכשיו מתחילים להשוות אותו ל"משחקי הרעב" ומה לא. כל סרט שיוצא משווים לאיזה משהו אחר כאילו כל הקוראים של הביקורת מטומטמים מדי להבין שספרי פנטזיה לנוער לא כל-כך שונים זה מזה וצריכים להסביר להם את ההקבלה של כל דמות ליצירה אחרת.
מה שהכי מעצבן זה שתמיד, אבל תמיד, ימצאו דרך להשוות. אני יכול לעשות עכשיו סרט בשם "ג'ימי ברוסטר ופרסת הברונזה" על ילד שמגיע לעולם המאוכלס בחיות עם חזות אנושית שצריך להשיג פרסה של סוס מרושע שיושב על כס החציר שלו ואוכל קוביות סוכר כל היום. ולילד הזה יש עוד שני חברים אנושיים, שאחד מהם אסייתי ומצחיק ואחת שהיא אתיופית משכילה. כנראה שאני לא אחשוב יותר מדי על העלילה כי אני עושה פה סרט לילדים ולא אינספשן. גם אז כנראה יבוא איזה מבקר ויגיד שקונג לאו הוא "הגרסה הנמוכה ושיודעת קונג-פו של רון וויזלי וקסהון היא "הרמיוני שחומת-עור". אבל יודעים מה? אם מתמאצים אפשר למצוא נקודות דמיון בין כל דבר. אני יכול למצוא לכם אלמנטים ש"הארי פוטר" לקח מ"מלחמה ושלום" וקטניס אוודרין דומה ככה וככה להולדן קולפילד.
בקיצור, כן, יש לא מעט דמיון בין כל הסרטים האלה, איזה קטע. עכשיו אם יוכלו בבקשה להתייחס אל הסרט כמשהו בזכות עצמו ולא "עוד חיקוי של *משהו אחר*" זה יהיה מרענן. תודה.
לגבי הסרט, טרם יצא לי לראות. ראיתי את הראשון שוב לא מזמן, כי רציתי להיזכר למה כל-כך לא אהבתי אותו. ואכן נזכרתי. לא רק שהוא שוחט את הספר ומשמיט ממנו פרטים תהומיים שכנראה מוצגים בסרט החדש במשפט אחד כאילו הם היו שם כל הזמן (הנבואה, אגב, מוזכרת עוד בספר הראשון) ומשנה טריליון דברים, הוא סרט לילדים. לא, לא, אני מתכוון ממש לילדים. הוא חושב שכל הקהל של הסרט הם בני 4 ודוחף לצופים הסברים בכפית עמוק עמוק בגרון. אם אם אפשר להבין בבירור משהו שקורה על המסך או מסקנה שהגיבורים הגיעו אליה בגלל משהו שקרה, מישהו יטרח גם להגיד את זה בקול רם לפחות פעם אחת, כדי שהפעוטון שהגיע לצפות יבין בבירור מה קרה. אין לי הרבה ציפיות מהסרט החדש, אבל אני מקווה שהבמאי יודע מה הוא עושה אפילו טיפה יותר מכריס קולומבוס.
אה כן, חג שמח וזה.
אי אפשר לא להשוות
הדעה שלך על סרט מסוים היא כזאת בגלל מכלול הסרטים שראית. אם ראית הרבה סרטים בעלי אותה נוסחה, בפעם השמינית שתראה את אותו הסרט לא תוכל שלא לשנוא אותו. אם זה מעניין אותך, יש סרטון מעניין של מבקר מוזיקת אינדי בנושא:
http://www.youtube.com/watch?v=XbCpkSljxfE
מסתבר שמבקשים ממנו הרבה לא להשוות בביקורות שלו לאלבומים אחרים ולבקר את הסרט כלשעצמו, אבל הוא טוען (ואני מסכים איתו) שהדבר לא אפשרי.
הוא מתחיל לדבר על זה בערך ב-1:20
(ל"ת)
הרעיון של "משחקי הרעב" מאוד מזכיר את "באטל רויאל".
לא זוכר אם הזכרתי את זה בכלל בביקורת עליו. העלילה של "סקייפול" מאוד מאוד מזכירה את "האביר האפל". הסוף של "אוונג'רס" מאוד דומה, במידה מטרידה ממש, ל"רובוטריקים 3".
כל נקודות הדמיון האלה אולי הוזכרו בדיונים על הסרטים, אבל אף פעם לא הפכו לנושא המרכזי שרק עליו אנשים מדברים. ויש לזה סיבה טובה: כי בסרטים האלה היו הרבה דברים אחרים לדבר עליהם. הם הביאו כל כך הרבה נושאים אחרים לשולחן שלא היתה סיבה להתעכב הרבה על כך שכן, הם גם די דומים לסרטים שהיו קודם.
"פרסי ג'קסון" (הסרטים), לעומת זאת, לא מביאים שום דבר חדש. אפס. הסרט הזה ריקני לחלוטין. חוץ מחיקוי בוטה וברור של הארי פוטר, אין בו כלום. לא צריך להתאמץ כדי למצוא את ההשפעות להארי פוטר, צריך להתאמץ כדי להבחין בכך שיש בסרט משהו מלבד השפעות מהארי פוטר. אז על מה עוד יש לדבר? "בני הנפילים" הוא אולי חביב למדי בפני עצמו, אבל אין בו שום דבר מקורי, והדבר הכי בולט ומעניין לגביו הוא סלט ההשפעות שהוא מביא מ"דמדומים" וממקומות אחרים – וזה, לדעתי, הדבר שהכי יבלוט לעיניו של כל צופה סביר, אלא אם כן זה ההוא שיצא בדיוק עכשיו מתחת לסלע ולא שמע מעולם על הארי או על בלה.
לכל סרט מגיע שישפטו אותו בפני עצמו, ולא רק בהשוואה להשפעות שלו (ואין סרט שאין לו השפעות). אבל אם אין בסרט שום דבר חוץ מהשפעות, זה הנושא שאנשים ידברו עליו. אי אפשר לצפות מאיתנו להעמיד פנים שזה הסרט הראשון שראינו אי פעם.
אם ככה, אז למה בכלל לכתוב עליו ביקורת?
האם זה רק כי משלמים לכם, מבקרי הקולנוע, לכתוב ביקורת על הסרט? אם זה לא היה כך, האם לא היינו רואים ביקורת אחת עליו? כי לפי מה שאתה אומר, אין בו שום דבר חדש או מקורי, ואפשר פשוט לכתוב "לכו לקרוא את הביקורת של 'הארי פוטר', החליפו את A ב B, את C ב D ואת X ב Y". אבל אנשים לא רוצים לקרוא ביקורת על 'הארי פוטר', אלא על 'פרסי ג'קסון'. אז כן, אפשר להגיד שיש נקודות דמיון או לתת איזו עקיצה קטנה על הדמיון הזה. אבל כשבכל ביקורת דוחפים לך בכפית מי מקביל למי ב'הארי פוטר' – משהו שכל אחד עם קצת שכל יכול להבין טוב מאוד בעצמו – זה מעצבן.
שוב, אני לא מדבר על הביקורת הזאת. ההפך, היא כנראה מהביקורות הכי פחות 'פוטריות' שקראתי על הסרט. והנה, עובדה שיש עוד מה להגיד עליו חוץ מכמה הוא דומה ל'הארי פוטר'. אפשר גם להשוות אותו לסרט הקודם, או לחומר המקור. אפשר לדבר על הבימוי, המשחק, האפקטים. ברור שיש גבול לכמה שאפשר לכתוב עליהם בסרטים כאלה, אף אחד לא מצפה להופעת אוסקר מלוגן לרמן. אבל בכל סרט – בין אם זה "ג'לי טרזן" או החדש של דייויד פינצ'ר – יש כל מיני אספקטים שאפשר לדבר עליהם. להשוות לדברים אחרים זה הכי קל, ואת זה הקהל יודע לעשות גם בלי הביקורות. ואם באמת זה כל מה שיש בו והוא לא מביא שום דבר חדש לשולחן אז…מה הטעם בלכתוב ביקורת?
רגע, הם בני עשרים ועדיין גרים במחנה?
רד, פיספסת את הגאונות של הסרט.
הם לא סתם ילדים בני אלים, הם ילדים בני אלים בדיור מוגן!
זה גם מסביר את יתר הבעיות של הסרט (לא ראיתי עדיין), כמו המעברים בין סצינות שלא קשורות, הגיבורים לא מבינים למה דברים קורים להם, ולכן גם הצופה לא מבין!
וככה עשינו סיבוב שלם.
אבל ללא נבואות על האחד שנבחר להציל את העולם
מאיפה חנונים וגיקים יקבלו את תחושת העליונות הבלתי מבוססת שלהם?
מזה שהם מקבלים את הציונים
הכי טובים בכיתה?
;-)
מכל שאר הספר.
כתבתי סמינר על ספרות פנטזיה אורבנית ובין היתר דיברתי על זה שהגיבור של הספר נכתב בדיוק ככה כדי שהקוראים יוכלו להרגיש מיוחדים, יוצאי דופן ויותר טובים משאר החברה. זה לאו דווקא קשור לנבואה, אלא יותר שבהרבה מהספרים האלה בתחילת הסיפור הגיבור חי חיים רגילים ואפורים, אבל כבר מההתחלה הוא היחיד ששם לב לכמה השגרה אפורה וכמה חייב להיות יותר מזה בחיים. הוא גם נוטה להפגין תכונות יוצאות דופן מההתחלה, לאו דווקא קסומות, למשל חוש צדק מפותח או אומץ. ואז הקוראים יכולים להגיד לעצמם שכמו הגיבור, גם הם יודעים שיש עולמות קסומים מעבר לשגרה של החיים, גם אם החברה מזלזלת בזה, וגם אם הם היו נתקלים במצבים שהגיבור היה נתקל בהם הם היו יכולים להפגין תושייה יוצאת דופן, אומץ, לצאת לעזרתו של אחר, וכן הלאה.
נראה לי שזה נכון גם לז'אנרים אחרים,
בפילם נואר הבלש הוא זה שכבר הבין הכל על החיים האורבניים על כל קדרותם, מה שעוד מודגש בזה שהוא המספר הכל יכול.
במערבון יש כמובן את הגיבור הצודק אמיץ וקולע תמיד.
בקומדיה הרומנטית יש את הגיבור/ה שכמובן שמלוא יופיו ה'אמיתי' והנסתר עד כה מתגלה על ידי הבחורה/הנכונ/ה – טוב, זה הולך אחורה עד הברווזון המכוער.
ואני בטוח שאפשר להרחיב את זה לז'אנרים אחרים.
אז אפילו בזה החנונים של הפנטזיה לא כל כך מיוחדים :)
מן הסתם הרעיון ליצור גיבור שהצופה אמור להזדהות איתו ועם תכונותיו הטובות והמיוחדות הוא אחת האכסיומות של ספרות ומיתוסים מזה אלפי שנים. ז'אנר הפנטזיה בונה על זה, אבל אני מתקשה מאד להניח שבזה ייחודיותו.
לא טענתי שזה רלוונטי רק לפנטזיה,
אם כי אני בהחלט מרגישה שזה מאד חזק בז'אנר הפנטזיה, במיוחד בפנטזיה אורבנית או בפנטזית מעבר (כלומר פנטזיה שמתחילה בעולם הריאליסטי שלנו ועוברת לעולם פנטסטי אחר, כמו למשל הארי פוטר). זה כי בספרים הללו הקורא מגלה עולמות פנסטסטיים מופלאים ששאר החברה לא מכירה, שזה בדיוק מה שקורה גם לגיבור. כל הספר נבנה בדיוק על הרעיון של הגיבור שהוא בעצם יותר טוב משאר החברה גם אם החברה לא מכירה בזה, וכפרס הוא מקבל חיים מופלאים ששאר החברה לא תזכה להם.
בקשר לשאר הז'אנרים, חלק אני מסכימה וחלק ממש לא. בעיניי זה בהחלט קורה בקומדיות רומנטיות, שם הבחורה זוכה בבחור למרות שכביכול אין לה שום תכונה יוצאת דופן, רק כי היא נחמדה (במקרה הטוב) או יפה (במקרה המעצבן). בז'אנרים אחרים, למשל דרמה, בלשות וגם מערבונים – אני ממש לא מרגישה שהקורא/צופה אמור להזדהות עם הגיבור ולהרגיש שהוא הרבה יותר טוב מאנשים אחרים בחברה. ברור שהגיבור הוא תמיד הכי מגניב ויוצא דופן, אבל אני לא חושבת שכהגיבור במערבון הוא הקלע הכי טוב מישהו מהצופים חושב שגם הוא, לו רק הייתה לו ההזדמנות, היה יכול להיות הקלע הכי טוב.
בדיוק כמו שאם היתה לו הזדמנות
הוא היה יכול להיות הקוסם הכי טוב, לוחם חרב-האור או הקונגפו הכי טוב. אני לא רואה את ההבדל.
ניקח לדוגמא את הארי פוטר,
סתם כי הוא נורא קלאסי ונורא קל להדגים איתו. הארי פוטר באמת לא קוסם כזה טוב, הוא גם לא מאד חכם. מה הוא כן? אמיץ (עד כדי טיפשות, במקרה שלו), בעל חוש צדק מפותח, יוצא לעזרת אחרים, וכן הלאה.
אני חושבת שילד ממוצע שקורא הארי פוטר בהחלט חושב לעצמו "הו, כן, גם אני בסיטואציה הזאת הייתי צועק על דארקו/מגן על נוויל/נלחם באוכל המוות!". אני לא חושבת שאף אחד שרואה מת לחיות חושב לעצמו שגם הוא היה לוקח רובה ומתחיל לירות ברעים במצבו של ג'ון מקליין. ובטח שאף אחד לא אמור לחשוב ששאר הקורבנות במת לחיות פחות טובים בג'ון מקליין רק כי הם לא התחילו לרסס את הרעים בעצמם (לעומת כל האנשים בהארי פוטר שלא נלחמים באוכלי המוות, כמו הארי, שאתה כן אמור לחשוב שהארי הרבה יותר טוב מהם).
בגלל זה הרבה פעמים גיבורי פנטזיה מקבלים נבואה גנרית שכזאת. זאת דרך קלה להפוך את הגיבורים לייחודיים, אבל בעיניי זה לא באמת מה שמעורר הזדהות והופך אותם לטובים יותר – מה שעושה את זה אלו התכונות הטובות, בד"כ הלא קסומות, שהם הפגינו קודם לכן, כשהם עוד היו אנשים רגילים.
קח לדוגמא נוספת את אליס של טים ברטון, שגם שם יש נבואה גנרית – זה גם בדיוק ככה. הדבר הראשון שהופך את אליס לייחודית בסרט זה לא הנבואה ולא כח קסום, אלא זה שהיא לא רוצה להיות בת המאה ה-19 טיפוסית אלא רוצה לטייל בעולם ולא מוכנה להתחתן.
אליס של ברטון זאת לא דוגמה לכלום,
בטח לא דוגמה מייצגת – וטוב שכך.
אני לגמרי לא מסכים לפיסקה השנייה שלך, מי שמזדהה עם הילד הארי פוטר שמעמיד את עצמו בסכנות גדולות מול מפלצת כזו או אחרת, למה שלא יזדהה עם ג'ון מקליין המסתכן מול הרעים? נראה לי שנסכים לא להסכים על זה.
אגב, כשכתבתי הבנתי עוד משהו – גם ג'ון מקלין הוא פנטזיה. הוא אמנם מתרחש ב'עולם האמיתי' – זה שאין בו קסמים, אבל העולם הזה הוא בעצם לא העולם שלנו, זה העולם הבידיוני שבו שוטר אחד אמיץ מחסל עשרות טרוריסטים מיומנים ויוצא חי. זה לא העולם שבו טרוריסטים מפילים שני רבי קומות על אלפי הכבאים, האזרחים והשוטרים שבדרך.
זאת פשוט פנטזיה ל'מבוגרים', שצריכים את הבידיון שלהם ריאליסטי כדי לסספנד אותו מחד, ולהרגיע את החרדות ה(ק)יומיות שלהם מאידך. קומדיה רומנטית היא פנטזיה באותה מידה. וגם שם "מה שמעורר הזדהות והופך אותם לטובים יותר – אלו התכונות הטובות, בד"כ הלא קסומות, שהם הפגינו קודם לכן"
אבל היי, בשביל מה אנחנו הולכים בכלל לקולנוע?
אנחנו מדברים על *ז'אנר* הפנטזיה.
זה ז'אנר ספציפי, שלמשל מאופין באפקט של הכנסת הקורא/צופה לעולם חדש ומופלא שיש לו חוקים אחרים ששונים מהותית מהעולם הריאליסטי שאנחנו חיים בו, והוא נבדל מז'אנרים אחרים כמו אקשן או קומדיות רומנטיות. אלא אם כן אתה לא מסכים איתי שקיים כזה ז'אנר, ואז אני מאד אתפלא ואפנה אותך למאמרים אקדמיים בעניין. או משהו.
דבר שני – שוב, קח את הארי פוטר (הוא באמת רק דוגמא, את הסמינר שלי כתבתי בכלל על "לעולם לא עולם"). מה הדברים הראשונים שהארי פוטר עושה בספר? הוא למשל מרחם על נחש בגן חיות שדדאלי מציק לו. או מנפנף את דארקו הגזען שחושב שרק ילדים של קוסמים הם טובים. אלה דברים שכל ילד יכול לעשות. גם רוב הדברים שהוא עושה לאורך הספר לא דורשים כשרון יוצא דופן, אלא בעיקר נחישות ואומץ (טיפשות, במקרה של הארי). תן לי כח קסם ברמה כזאת או אחרת – ואני מסודרת להיות הארי פוטר.
הקורא, שגם לו אין תכונה יוצאת דופן משאר הסביבה יכול לחשוב לעצמו שוואלה, אם רק הייתה לו את ההזדמנות, גם הוא יכול היה לנפנף את דארקו או לעזור לנוויל. וזה כי הוא, כמו הארי, ולהבדיל משאר החברה, נחוש, אמיץ, טוב לב, נדיב, בעל חוש צדק מפותח ובלה בלה. והפרס שלו, בדיוק כמו של הארי, הוא להכיר עולמות קסומים שמוסתרים מהשאר (ספציפית במקרה של הארי פוטר מדובר בספר כל כך פופולרי שכולם מכירים כך שהנקודה הזאת קצת פחות עובדת).
לעומת סרט אקשן שמתרחש בעולם שמוכר לי ולכן אני יודעת מה הוא דורש ואני יודעת שאין לי את זה ואני לא מצפה שאי פעם יהיה לי את זה. אתה לא רואה מת לחיות וכועס על אשתו של מקליין שהיא לא לקחה אקדח וירתה ברעים. אתה בהחלט רואה הארי פוטר וכועס על כל האנשים בהארי פוטר שמתכחשים לזה שוולדרמורט צובר כח.
ואגב, אליס של טים ברטון הוא לגמרי דוגמא מייצגת, וזה מה שהפך את הסרט לכל כך גרוע. הם לקחו ספר שעם כל החסרונות שלו (ויש לו לא מעט חסרונות), לפחות הייתה בו רוח מקורית והפכו אותו לעוד סרט פנטזיה סופר גנרי ונטול כל השראה שיש מאה אלף כמוהו.
איך פסקה יכולה להתחיל
ב"הקורא, שגם לו אין תכונה יוצאת דופן משאר הסביבה" ולהמשיך ב"כי הוא, כמו הארי, ולהבדיל משאר החברה, נחוש, אמיץ, טוב לב, נדיב, בעל חוש צדק מפותח ובלה בלה" מבלי לסתור את עצמה, או לחילופין להעיד על חוסר מודעות עצמית מוחלט של הקורא?
וכמובן שאני מסכים שז'אנר הפנטזיה קיים.
ברור שיש פה חוסר מודעות עצמית,
ואפילו לא במובן הרע של העניין. לרובנו אין שום תכונה בולטת ויוצאת דופן, ובכל זאת הרבה מאיתנו (בעיקר בגיל מסוים, אבל לא רק) תופסים את עצמנו כיותר טובים, יותר ייחודיים מאחרים.
אני חושבת שז'אנר הפנטזיה עובד הרבה פעמים בדיוק על התחושה הזאת, ובגלל זה לא פלא שיש אינסוף ספרי פנטזיה בהם הגיבור לא סתם מגלה או שייך לעולם קסום, אלא הוא עצמו דבר קסום וייחודי בתוך העולם המופלא – נניח נסיך של ממלכה או מושא נבואה שאמור להציל את העולם, וכן הלאה.
"פנטזיה למבוגרים, שצריכים את הבדיון שלהם ריאליסטי" -
זו לא בעצם ההגדרה של אסקפיזם?
ואולי ה"טייק" הכי בוטה ומחריד על הרעיון הזה
הוא "המבוך של פאן".
לא ראיתי, מה יש שם?
(ל"ת)
בתגובה שלי בעצם ניסיתי לא לספיילר
את המבוך של פאן ועדיין לענות לeclipse, אז למרות הסימון אני מניח שאמרתי הרבה פחות ממה שמופיע בטריילר לסרט.
כמה שאתם פלצנים... האמת-סרט די טוב
אם יש דבר אחד שאני לא סובל זה את אלו שכותבים ביקורות.![!זאב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_zeev.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_zeev.gif" alt="" width="" height="" />)
)![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
זה זן של בני אדם שלעולם, אבל לעולם, לא יסתפק ויודה שמשהו טוב.
מילא- פרסי ג'קסון… לא הצלחת המאה אבל שני סרטים לא רעים ואפילו טובים! עם איך שאתם מציגים את זה אפשר לחשוב שזה הסרט החדש של one direction.
בסך הכל סט טוב ומומלץ ולכל הקוראים שרואים את הביקורת- אל תתייחסו אליה, באמת שבימינו אי אפשר למצוא כותב ביקורות שהוא לא פלצן מעצבן ( ד"א- מכירים את grumpy cat? זה החצי אח-חתול של הכותב
ועוד לרדת על הארי פוטר ולהגיד " נו מילא"?!??! אתה פסיכי?? הארי פוטר הוא אחד הסרטים המצליחים של המאה אם לא המצליח.
באמת אבל באמת- אתר עין הדג תמצאו ביקורות יותר טובות, זה יעשה טובה לכולנו- אלו שרוצים לשמוע ביקורת לא מרירה שונאת ושלילית, אמנם אנו לא רוצים לשמוע ביקורת מופרזת לטובה שתהיה שקר, אבל לפחות ביקורת שלא תהיה פלצנית ומעצבנת.
תודה ואני מקווה שתשקלו את מה שאמרתי ותחשבו איך לסנן פלצנים…
*הולך להביא פופקורן*
(ל"ת)
איזה מבקרים טובים אתה מכיר?
באמת, אני לא רוצה להיות מריר, אבל הייתי שמח לראות דוגמא למבקר סרטים שאתה אוהב.
הארי פוטר (7ב), אם זכור לי נכון, הוא הסרט השני הכי רווחי מבחינת הכנסות לסופ"ש ראשון.
סדרות סרטים, זה קצת קשה יותר למדוד, כי האינפלציה עושה שמות בכל דבר, ואם יש סרט כושל בסדרה, אז איך מתייחסים לזה?
הוא אמר במפורש שהוא "לא סובל את אלו שכותבים ביקורות",
אז אני מניח שלפיו התשובה היא שאין כאלה.
אהה תפסיק לצעוק
אני לא יכול עם הכתב המודגש הזה, זה שורף!
אבל ברצינות, יש דרכים לגיטימיות להביע את הדעה שלך, ושימוש מופרז ב: כתב מודגש, סמיילים, סימני קריאה, וקריאות זלזול בסגנון "פלצנים"; הוא לא אחת מהדרכים הללו.
רגע.
אם אתה כל כך שונא ביקורות, ובמיוחד את אלו שכותבים את הביקורות, למה נכנסת לאתר הזה?
אגב, אני ממליץ לך ללמוד על דקדוק, ובמיוחד על שימוש נכון בסימני פיסוק.
מן הסתם
כדי להסביר לכולנו שעלינו להקיא מתוכינו את מי שכותב ביקורת שאינה מאוהבת לחלוטין בסרט ולגלות את האור. הרי ידוע שעין הדג הוקם מתוך שנאה עזה לסרטים וכל מה שהם מייצגים. כבר 13 שנים שגולשים תמימים נכנסים לאתר בתקווה למצוא מילה אחת חיובית על סרט, אבל לא, רק רוע נוטף פה. דורון מעולם לא כתב מילה טובה על סרט, במיוחד לא על הארי פוטר. למה? כי הוא שונא סרטים. בגלל זה הוא מקדיש כל כך הרבה זמן לכתיבה עליהם, כדי שגם אנחנו נחשוב שקולנוע הוא בזבוז זמן ושעדיף לקרוא ספר, או לבעוט בחתול או מה שהילדים לא עושים בימינו.
עד שלפתע, הופיע בחיינו הגיבור שמפאת צניעותו, מעדיף להישאר בעילום שם. הוא זה שיוביל אותנו אל הדרך הנכונה. הוא נביא המהפכה שבסופה יופל הרודן הרשע אשר במקומו יקום שלטון נאור של אהבה טהורה. לא תאמר יותר אף מילה רעה על סרט, לא חשוב כמה הוא גרוע. אנשים לא צריכים לדעת שיש סרטים גרועים בעולם, הם צריכים להוציא עליהם כסף ולבזבז זמן בצפיה בהם, כדי להראות שביקורת שלילית נובעת אך ורק מרוע לב. אני מצטרף לקריאה להתעלם מהנאמר בביקורת ולרוץ לראות את הסרט הנפלא ופורץ הדרך ששמו "פרסי ג'קסון וים המפלצות." אוקיי, הוא לא הצלחת המאה, אבל לא שמעתם את זה ממני, כי מי שאומר מילה רעה על סרט, השליכוהו לאריות!
ההודעה שלך מוכיחה עד כמה לעין הדג נחוץ
מסנן פלוצים, ארר… סליחה, פלצנים.
אז אנונימי הוא
דן ברזל?
גם מה שאתה כתבת זאת ביקורת.
(ל"ת)
אה, לא זה לא.
בביקורת יש נימוקים.
לא אמרתי שזו ביקורת מוצלחת.
(ל"ת)
גם רובוטריקים נמצאים גבוה ברשימה של הסרטים המצליחים
זה הופך אותם לסרטים טובים?
נה!
מקרה קלאסי של חוסר עיצוב באתר
איןאור דגאדום,
אני חושב שהגיע הזמן להוסיף כפתור אנטיפיש לייק.
התגובה הזו מצדיקה כפתור שיראה כמה אנשים *לא* מסכימים עם הכותב.
הצעות לאיקון מתאים:
שניצל (ע"ש שנצקלין)
פטריה גרעינית
משהו ירוק זרחני?
וכל מה שנקבל זה טרולים ירוקים זרחניים.
שמקבלים הרבה יותר תשומת ללב מזו שמגיעה להם. לא תודה.
הבעיה בפנטזיה
שאם היא טובה באמת אין דרך טובה להעביר אותה לסרט.
אפילו the last unicorn שהוא אחד מהסרטים האהובים עלי אי פעם לא מתקרב לאיכות הספר ודווקא במקרה שלו אולי טוב שכך משום שהספר למבוגרים והסרט המצוייר לגמרי מתאים לילדים.
ואם הזכרתי אותו, אחד הדברים הגאוניים בסרט ובספר שהם בזים לחלוטין לקלישאות האבירים והנסיכות והופכים לגמרי את התפקידים שלהם.
הסרט נפלא בעיני.
את הסרט הראשון נורא אהבתי, אבל מעולם לא הצלחתי להגן עליו כי לא הצלחתי להבין בדיוק למה אני אוהב אותו.
הסרט השני גרם לי לי להבין למה אהבתי את הסרט הראשון, הוא היה פשוט ניסיון לעשות כיף טהור, בלי הרבה היגיון או מחשבה, הרגשת "חפש את המטמון" נהדרת וכיפית. כל המגרעות והדברים הטובים יצרו ביחד משהו נפלא שלא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים.
למזלי, יוצרי הסרט השני הבינו בדיוק מה עבד ומה לא עבד בסרט הראשון – וחזרו על זה אחד לאחד, הפעם בתוספת הרבה מאוד מודעות עצמית. כל הדברים הטובים וכל הדברים הרעים שוב יצרו משהו גדול יותר, שבעיני הוא היה פשוט נהדר.
לדעתי, מה שמאוד מבדיל בין סדרת "פרסי ג'קסון" (הקולנועית, את הספרים לא קראתי) ל"הארי פוטר" (שאותו אני בכלל לא אוהב) היא תחושת הכיף וההייפר של פרסי בניגוד לרצינות התהומית של הארי.
כל אחת מהדמויות בסרט היא קומיק-ריליף, אף אחד לא לוקח כמעט שום דבר ברצינות, הסרט צבעוני בטירוף והקרב הסופי מתקיים בפאקינג לונה פארק נטוש – כמה נהדר זה עוד יכול להיות?!
זה יכול להיות הרבה יותר נהדר.
אם קוראים את הספר. גם שם יש את פארק המים הנטוש, ועוד כמה דברים כמו עלילה הגיונית, כבוד ואהבה למיתולוגיה, דמויות פחות כועסות כל הזמן ודיאלוגים טובים יותר.
הזכרת לי את הקומיקס הזה
http://www.ho-lo.co.il/archives/1023
יו''ר זה אתה?
(ל"ת)
פרסי ג'קסון היא סדרת הספרים האהובה עליי ובקשר לסרטיםבתור סרט רגיל זה בסדר אבל הסרטים יחסית לספרים הם כלום…..
Oh god, why?
אם בסרט הראשון עוד היה לי ספק, עכשיו אני בטוח לגמרי שיש להם איזו אג'נדה לשחוט את הספרים אחד-אחד, ולכן אני כבר עכשיו מודיע שעם הסדרת סרטים הזאת אני לא ממשיך. בניגוד לדעה הרווחת, לדעתי זו לא עוד סדרת פנטזיה ל tweens, אלא הרבה יותר. אבל הסרטים כנראה מתעקשים לפנות לאנשים מוגבלים בני 3. אנשים עדיין מצהירים דברים מובנים מאליהם (המשפט הראשון של כל דמות בערך הוא להצהיר את שמה ואיזה יצור היא, גם אלה שראינו בסרט הראשון). אולי רק אני פירשתי לא נכון, אבל קלאריס אמורה להיות ילדה מחוספסת וקשוחה כזאת, לא דוגמנית ביצ'ית (היא הבת של ארס, לא אפרודיטה). כל משפט שלישי בערך הוא קומיק רליף. ו"משתמשים בעלילה כהמלצה בלבד" זה אנדר-סטייטמנט. נראה כאילו הם מירקרו כמה שורות בספר ואמרו "יאללה, נכניס אותן כדי שאלה שקראו לא יכלו להתלונן שזה שונה לגמרי". אני לא אומר שצריך לדבוק בספר אחד לאחד, אבל העיבוד הזה הוא פשוט אסון.
שני דברים שבכל זאת אהבתי – הקיר טיפוס הזה בהתחלה וניית'ן פיליון.
הערה על גיל ה-30 של השחקן של גרובר
לכל קוראי סדרת הספרים "פרסי ג'קסון" וסדרת ההמשך שלה "הגיבור האבוד"- כמוני, וגם למי שלא קרא את הסדרות הנהדרות באמת הללו שכתב ריק ריירדן המוכשר, הנה עובדה אירונית: ביקום של פרסי ג'קסון, הסאטירים, שהינם חייה מואנשת מהמיתולוגיה היוונית שהחצי התחתון שלה הוא כשל גדי, מוגדרים כבעלי התפתחות איטית פי 2 משל בני האדם, כלומר שכמו "7 שנות כלב" יש "2 שנות סאטיר" המקבילות לשנה אנושית- כמובן, מבחינה התפתחותית גופנית.
אם כך, גיל 30 לסאטיר בדיוק תואם את ההגדרה הזו, כאשר הסרט המדובר עוסק בהרפתקאותיהם של נערים בני כ-15…
**התראת ספוילר לספר**
אז ככה. הסרט אכזב אותי. זהו יום עצוב לג'קסונים. הספר היה אמנם הגרוע בסדרה אך זה לא מוריד מערכו.
כמעט בכיתי כשצפיתי בסרט. מעצם ההריסה של ההומור והסיפור המעולה.
גם אני מיציתי את עניין הנבואות לגמרי. (הפכתי לבובספוג וזה יצא לי מכל החורים ; ) היו חסרים יותר מדי חלקים מהספר למשל השמיטי לגמרי את החלק שגרובר נחטף וכו וכו וכו…..!
כל הספרין של ריק ריידן מומלצים בחום בתנאי שלא יעשו עליהם סרטים!
אני סיימתי את שלי. *ממרת בבכי*
אומנן הכתבה שכתבת היא לפני שלוש שנים אבל אני עדיין אשמח להגיב....
אני מעריצה של פרסי ג'קסון (סדרת הספרים) ואני חייבת לומר שאתה צודק בהכל, העלילה שגויה, הדמויות לא תואמות ולדעתי הסרט הזה גרועה מדי בשביל לקבל את השם הזה "פרסי ג'קסון".
הסרט הזה זה לקחת ספרים שהם שלמות ספרותית ולהרוס אותם בשנייה