ביקורת: חייזרים וחרבות קסומות וזומבים

היה פה מגניב באייטיז. במשך שנים ניסיתי להסביר לאנשים שכל מה שהם שמעו על העשור הזה הוא תעמולה כוזבת, ושעשור בו במאים כמו סטיבן ספילברג, ג'יימס קמרון ורוברט זמקיס יצרו את שוברי הקופות המפורסמים שלהם לא יכול בשום אופן להיקרא תקופה גרועה. ואז באה "דברים מוזרים" והסבירה את זה טוב יותר ממה שאני אי פעם אוכל.

יכול להיות שבזכות הצלחת הסדרה הנ"ל יצאו בין סוף השנה שעברה לאמצע השנה הנוכחית לא פחות משלושה סרטים ששמו לעצמם למטרה להרחיב את המנעד של שוברי הקופות הנוכחיים, שנע בין עיבוד לקומיקס של מארוול ל… אה… עוד עיבוד לקומיקס של מארוול. למרבה הצער, שלושתם התרסקו בקופות ואף אחד מהם לא הוקרן בארץ. ולמרות שלכל אחד מהסרטים האלה יש את הבעיות שלו, כל אחד מהם שווה צפייה בדרכו.

אוברלורד

הטריילרים של "אוברלורד" גררו השוואות לסדרת משחקי המחשב "וולפנשטיין", אבל נדמה לי שתיאור טוב יותר לסרט יהיה "מה היה קורה אם ג'ון קרפנטר היה מביים את "להציל את טוראי ראיין" ב-1986". כדי להמחיש את הנקודה הזו, המפיקים ליהקו את ווייאט ראסל לתפקיד שנראה כמו הממוצע המשוקלל של כל התפקידים שאבא שלו גילם בסרטים של קרפנטר אי פעם.

העלילה עוקבת אחרי יחידת צנחנים שנשלחת למשימת חבלה מעבר לקווי האויב בצרפת הכבושה של שנת 1944 כהכנה לנחיתה המתקרבת על חופי נורמנדי. דברים מתחילים להשתבש עוד לפני ההגעה ליעד, וכשהגיבורים מגיעים אליו, הם מגלים שמחכות להם צרות גדולות הרבה יותר ממה שהם ציפו – והעובדה שהצרות האלה קשורות ב(סוג של) זומבים היתה אמורה להיות ספוילר, אלמלא הטריילרים הכריזו עליה בגאון.

אחד הדברים הבולטים בסרט הוא ההחלטה של המפיק ג'יי ג'יי אברמס והבמאי הדי אלמוני ג'וליוס אייברי להסתמך בעיקר על אפקטים פרקטיים במקום אפקטים דיגיטליים. זה לא תמיד נראה משכנע, אבל כשזה כן (במיוחד בסצנות הגועל-נפש) זה נותן תחושה פלסטית מטרידה שתורמת מאוד לאווירה. אייברי מתגלה כבמאי שבהחלט יכול לביים סצנות זוועה ואקשן אפקטיביות, והוא נותן למערכה הראשונה ולמערכה האחרונה של "אוברלורד" תחושה של אינטנסיביות דחוסה.

הבעיה היא שבמערכה האמצעית האינטנסיביות הזו די הולכת לאיבוד, עם גרירות רגליים מיותרות ונפילות מתח עגומות. זה נובע בעיקר מהניסיון לגרום לצופים להתחבר לגיבורים, ואלה, למרבה הצער, לא ממש יוצאים מהשטאנצים הצפויים (החייל השחור שתקוע במלחמה של לבנים, החייל עם משאלת המוות, החייל המעצבן, ונדמה לי שהיה שם עוד איזה חייל). קיצוץ אכזרי של בערך עשרים דקות מאמצע הסרט היה יכול להפוך אותו לשרירי, רזה ומהנה יותר. כמו שהוא, "אוברלורד" מזמן לצופים פתיחה מצוינת וסיום מסחרר, ודורש סבלנות בין לבין. אבל הסבלנות הזו משתלמת והסרט בהחלט מעורר ציפיות לפרויקט הבא של אייברי.

הילד שיהיה מלך

כבר כמה שנים מפמפמים לנו שג'ו קורניש הבריטי, אחד מכותבי "טינטין" של ספילברג ובמאי קומדיית המד"ב "השכונה נגד חייזרים", הוא הדבר הגדול הבא אחרי אדגר רייט. בסרט החדש שלו, "הילד שיהיה מלך", הוא מנסה להוכיח את זה עם סיפור הרפתקאות שמרפרר מצד אחד לסרטי הילדים של שנות ה-80 ("הגוניס" ושות') ומצד שני לסרטי "הארי פוטר". החדשות הרעות: הוא נכשל באופן מרהיב. החדשות הטובות: בכל זאת מרגישים את הפוטנציאל שלו, במיוחד בהתחלה.

גיבור הסרט אלכס (לואיס סרקיס, הבן של) הוא ילד כאפות מצוי, ובמהלך ניסיון להגן על החבר הטוב שלו שמצליח להיות אפילו יותר ילד כאפות ממנו מתגלגל לשלוף את אקסקליבר, החרב האגדית של המלך ארתור. המלך ארתור, כמובן, צריך לחזור ולהושיע את בריטניה בתקופת משבר ופילוג, והתקופה הנוכחית עונה לכל הקריטריונים – המילה "ברקזיט" לא נאמרת באף שלב אבל מהסצנות הראשונות עולה תחושה שאפילו ילדי מערכת החינוך הבריטית, ללא כל קשר למוצאם ומעמדם, נמצאים על סף מלחמת אזרחים. איך ילד כל כך צעיר יצליח לאחד אותם?

הבעיה עם הפרמיס הדי מבריק הזה הוא שאחרי שהסרט זורק אותו לאוויר, הוא לא עושה איתו שום דבר. אלכס מגייס סביבו חבורת גיבורים שיוצאת למסע לאורכה של בריטניה כדי להביס את המכשפה הרעה מורגנה (רבקה פרגוסון בתפקיד דמות האנימציה הממוחשבת האנמית ביותר שנראתה בסרט כלשהו), וקשה לתאר כמה זה לא מעניין. לאחר הומאז' חביב לסרטי ההרפתקאות של האייטיז שמותאם למציאות העכשווית הקודרת, אלכס וחבורתו עושים בעיקר רושם של נודניקים שעסוקים בהפרת מנוחת השכנים של אנגליה המנומנמת בשעות הבוקר המוקדמות.

גם לאורך המסע הדי משמים הזה יש לא מעט רגעים מוצלחים, בעיקר בזכות אנגוס אימרי שמשחק את מרלין ומצליח לאזן בין תפקידו כמנטור לתפקידו כאתנחתא קומית משובבת נפש. לקראת סופו הסרט מעלה הילוך עם סצנות שיא מצוינות שנראות כמו שילוב של "באפי" ו"הארי פוטר". חבל שבין הסצנות הפותחות לסצנות האלה קורניש לא התאמץ קצת יותר, ונתן לנו בסך הכל סרט בנאלי עם מסרים באנליים עוד יותר.

מדינה שבויה

קנת' ג'ונסון הוא אחד הגיבורים הפחות זכורים של שנות ה-80. בתפר שבין העשור ההוא לעשור שקדם לו הוא הפיק את "הענק המדהים" – סדרת הטלוויזיה בכיכובם של ביל ביקסבי ולו פארינגו שהקדימה בכמה עשורים טובים הפקות עכשוויות כמו "ג'סיקה ג'ונס" ו"Swamp Thing" כשהראתה איך אפשר להפוך עיבוד של גיבורי על לדרמה סוחפת ואינטליגנטית. בשנת 1982 ג'ונסון כתב וביים את המגנום-אופוס שלו – המיני-סדרה "V" שעקבה אחרי השתלטות עוינת של חייזרים על כדור הארץ ומחתרת שמנהלת נגדם מאבק אלים. אחרי השיא הזה באה ההתרסקות: ג'ונסון סולק מכל מעורבות בהמשכים של "V" (וגם מסדרת הרימייק שיצאה לפני עשור) ונדחק לשולי התעשייה.

אבל "V" המקורית היתה ועודנה הפקה משפיעה מאוד, ו-"Captive State", סרט המדע הבדיוני של רופרט ווייאט ("כוכב הקופים: המרד") שיצא השנה, הוא בעצם גרסה קשוחה, אכזרית ונטולת קרדיט למיני-סדרה שג'ונסון יצר. הטרגדיה הגדולה של ""Captive State היא לא הכישלון המסחרי שלו, אלא שהמבקרים לגמרי פספסו אותו. טענות נפוצות כלפי הסרט היו שקשה לעקוב אחריו, שהוא מרגיש כמו חלק אמצעי בטרילוגיה שמישהו שכח לביים את שני החלקים האחרים, ושסגנון הבימוי שלו מקשה על הצפייה. אני יכול להבין שבעידן הפוסט-נולאן מצפים מסרט לעצור ולהסביר מה הולך כל שתי דקות בערך, אבל חבל שלא נותנים יותר קרדיט לסרט שמכוון קצת יותר גבוה.

הסרט, כאמור, מתרחש בעולם שלנו לאחר השתלטות חייזרית, כשהחייזרים (שהעיצוב שלהם מזכיר קצת את החייזרים מ"קצה המחר") כופים על האנושות חיים תחת מעקב מתמיד בסיוע נרחב של משת"פים מקומיים, שאמור לדכא כל ניסיון התקוממות. קבוצה של לוחמי מחתרת יוצאת לפעולת טרור בקנה מידה גדול נגד נציג בכיר של החייזרים, והסרט עוקב אחרי המבצע הזה בקפדנות, מההכנות דרך הביצוע ועד להשלכות.

אולי קצת מוזר לומר את זה על סרט שעוסק בפלישה חייזרית לכדור הארץ, אבל אחד הדברים הכי מרשימים ב"Captive State" הוא הריאליזם שלו. הסרט כולו מצולם בסגנון כמו-תיעודי, שבו אמריקה תחת שלטון החייזרים היא בעצם מדינת עולם שלישי דיקטטורית שבה כל אזרח חי בפחד מתמיד מהשכנים האנושיים שלו לא פחות מהחייזרים שמשגיחים עליו מלמעלה. כך נוצר בסרט פיצול מעניין (שמקשה במידת-מה על המעקב אחר העלילה בצפייה ראשונה) בין העלילה המרכזית שעוסקת בחברי המחתרת לזמן המסך של הגיבורים האמתיים של הסרט, האזרחים שמוצאים את עצמם מעורבים במאבק בעל כורחם. תחושת ה"עזה-שיק" הזו היא לא רעיון חדש בסרטי מד"ב ואפשר היה לראות אותה למשל בסרטים של ניל בלומקאפ, אבל "Captive State" עושה בה שימוש נכון יותר: הסביבה העלובה שבה הגיבורים מנסים לשרוד היא דמות חיה ונושמת בפני עצמה ויש אפילו משהו מושך ביאוש שהיא מייצרת. "Captive State" הוא הטוב מבין הסרטים שנסקרו בכתבה הזו, והוא מחכה לצופים שיגלו אותו מחדש – אולי בשירותי הסטרימינג, שם כנראה היתה מצפה לו קבלת פנים אוהדת יותר.