"סיפור אחר" הוא סרט לא משהו. אבל במקום להיכנס לעובי הקורה בנוגע לשאלה למה, אני רוצה לנצל אותו ולגעת בנושא אחר, אליו התייחסתי כשחשבתי שמדובר באנקדוטה קטנה ולא במגמה בולטת, אבל נראה לי נכון להרחיב עליו קצת יותר עכשיו. ספויילרים בכתבה ל"סיפור אחר", מתחילים מהרגע שמופיעה התמונה מהסרט.
אז: כתות, הא? בשנה האחרונה, על פי הספירה שלי כיכבו הכתות בשבעה סרטים שונים. והיי, יש עוד חודשיים – אולי הם יצוצו בעוד מקומות (אני מסתכל עלייך, "סוספיריה"). מדי פעם הכתות מהוות חלק משמעותי בעלילה, מדי פעם פחות אבל כשכולם יוצאים יחד ככה באותה השנה, לא נשאר אלא לשאול: למה? מה דווקא עכשיו גרם לתסיסה של כתות בקולנוע?
אפשר לחפש הסברים עמוקים לנושא – משהו בנוגע לכך שבעידן טראמפ, הדבר הכי מפחיד הוא קבוצה מלוכדת אידאולוגית שמאמינה לאל כזב ומוכנים להרוג בשבילו בגלל שמשהו משהו ככה מתנהג הימין האמריקאי אם ממצמצים ממש חזק?
אבל זה (חוץ מלהיות נורא מעליב כלפי קבוצה גדולה מאוד של אנשים) לא הסבר משכנע. וגם מרגיש לא נחוץ – אנחנו יודעים איך הדמוקרטים תופסים את הרפובליקנים הרי: כזומבים חסרי חשיבה שנוהרים בהמוניהם באוטובוסים וכו'. אז למה לשדרג אותם לבני אדם לפתע?
אפשרות אחרת היא להוציא את זה מהמימד הפוליטי ולנסות לענות על זה בצורה תרבותית אולי – יותר ויותר אנשים מוצאים את עצמם בעידן הרשתות החברתיות "מסתבכים" עם קבוצות קטנות, מתואמות ומדויקות… אבל, נו, פאנדומים הם לא כת ולא מתנהגים כמו כת. ואם מדובר מהפחד מפני ההמונים שעושים שיימינג ולינצ'טרנט – זה לא בדיוק אותו הדבר כמו "כת של עשרים חברים שעושים דברים מפוקפקים".
גם ה"פחד מהדתה ופאנטיקה דתית" לא נראה לי תופס, כי הפחד מפאנטיקה דתית אמור להיות יותר "סיפורה של שפחה" מאשר "אני מפחד שחבורת נוצרים מטורפת תחטוף את אשתי ותהרוג אותה".
אפשרי שיש אולי סיבה אחרת שאני מפספס אבל, אם יורשה לי להציע פתרון משלי, הסיבה היא אחרת: אחרי שהפוליטקלי קורקט הרג את האפשרות לשים רוסים וערבים כאויבים שאפשר להרוג בלי רגשות אשמה, ואחרי שהשתעממנו מזומבים, אנשי כת מהווים את בשר התותחים הקל ביותר: אנשים מודעים שמכרו את נשמתם למשהו אפל ורע, חסרי יכולת חשיבה (כי הם בכת), קיצוניים, מסוכנים ושאין סיכוי להציל אותם – אז יאללה, להרוג.
ותכלס, למי אכפת מאנשים בכתות? מה הם אי פעם עשו בשבילנו? הבעיה מתחילה כשמצמידים את עניין הפגניות לעסק, כמו שלא מעט מהסרטים הללו עושים.
כי פגאנים הם לא חלק מכת. הם אנשים שבמקום להאמין באל אחד או בשום אל בחרו להאמין באחת מהאופציות האחרות (פנתאיזם, פוליתאיזם, וכדומה). ואם אתם הקהל הסטנדרטי של עין הדג – אתם מכירים אחד. או אחת. או יותר. ולא, זה לא אני, למרות שזה היה יכול להיות אחלה דרך לצאת מהארון בנוגע לדבר כזה.
ובדיוק בגלל הסטיגמות שיש עליהם (נו, שהם חלק מכת שמבצעת דברים נוראיים), רוב הפגאנים לעולם לא יגידו לכם שהם פגאנים. כי במקרה הטוב ילגלגו עליהם, ובמקרה הרע יחשבו שהם עושים פולחן אדם או משהו, כמו סיפורי הבהלות על כת השטן מכיתה ט'.
ולמרות שחלק מהייצוגים של השנה מציגים אותם כמניפולטרים שרוצים לרצוח משפחות שלמות, אולי הייצוג הכי נורא שלהם הוא דווקא זה שמנסה להציג אותם בצורה עמוקה וחיובית אבל לגמרי מפספס – סרטו של אבי נשר, "סיפור אחר".
עלילת הצד של "סיפור אחר" מדברת על זוג בהליכי גירושין (מעיין בלום ואביגיל הררי) שנדרש על ידי בית המשפט ללכת לראות מגשר/פסיכולוג בדמות ששון גבאי (ואז גם בנו יובל סגל), לפני שיתגרשו. עיקר המחלוקת שלהם היא בנוגע לעתיד הילד ואצל מי הוא יגדל. הגבר טוען שאסור שהוא יהיה אצל האישה כי היא בכת פגנית, והאישה בינתיים צועקת קלישאות של איך שהקולנוע תופס פמיניסטיות. צמד הפסיכולוגים מתייחסים להיותה בכת בהתחלה בחוסר אמון ולאחר מכן בחשש גדול, וכאן בערך הפעם האחרונה שיש משהו אמין בנוגע לסרט הזה והיחס שלו לפגאנים.
יובל סגל מחליט שהוא רוצה להבין מה באמת קורה כאן ושולח את הבת שלו (בגילומה של ג'וי ריגר) שתראה את הטקס הפגני לאלה אשרה אליו לוקחת האישה את הילד שלה. האישה, לאחר מפגש עם ג'וי ריגר שבו היא שואלת אותה כמה שאלות גנריות, משתכנעת ברעיון והן הולכות לטקס. בלילה. באמצע היער. בלילה, כלומר – היא מעירה את הילד הישן שלה ולוקחת אותו לטקס. הישן. הילד היה ישן. מי מעיר ילד ישן, למען השם. בכל מקרה, שם יש אוהל גדול איפה שהן צריכות להוריד את הבגדים ולשים שמלות טקס מיוחדות, ואז הן מגיעות לטקס: 15 נשים (בערך) עומדות בצורה מעגלית לא מאוד מוקפדת ועושות קולות טקסיים כאילו הן עוד שנייה צועקות "קאלימה", בזמן שמישהי באמצע צועקת דברים על מיניות האישה והשיחרור של המיניות הנ"ל. בזמן כלשהו כולן צועקות דברים סקסיטיים שאמרו להן במהלך חייהן ואז חותכים חבל שנקשר מסביב לאחת מהמשתתפות וכולן הולכות הביתה.
וכל זה חרטא. ככה לא נראה טקס פגאני – ככה נראה טקס מ"אינדיאנה ג'ונס". הנה איך מתארגן לו טקס פגאני: ריבים לוגיסטיים לנסות להבין מה התאריך האופטימלי והמקום לעשות אירוע של הקהילה (כי זאת קהילה ולא כת), כאשר מדובר באירוע שקורה פעם בשנה במקרה הטוב. בשאר השנה יהיה קשה לכם למצוא כמות גדולה של אנשים שבאים פעם בשבוע בשביל טקס. ולא רק בגלל שבהצלחה עם למצוא בארץ 15 אנשים שמאמינים באותו פנתיאון (בסדר, חוץ מוויקאנים, אבל ככה ממש לא נראה משהו שקשור לוויקה) בארץ שלנו. אלא בעיקר בגלל שמה נסגר, לאנשים יש עבודה למחרת, אף אחד לא הולך לבוא לטקס שלך באמצע הלילה, סקוט. ולגבי איך אחד כזה באמת נראה – אתם מוזמנים למצוא מישהו שבאמת נכח באחד ולשאול אותו, כי אבי נשר בבירור לא עשה את זה (או עשה את זה אבל אז התעלם ממה שאמרו לו).
אבל, אתם יודעים מה – נגיד. נראה שאבי נשר קצת חיפף על מחקר פה, אבל ייאמר לזכותו שהוא לפחות מנסה להציג את הפגאנים לא כמסוכנים אלא רק כמוזרים. הצורך שלו לקשור את האמונה עם פמיניזם קיצוני לא ברור ונראה לי יעצבן את שתי הקבוצות, אבל נגיד. נגיד. זה סרט, וסרט לא חייב להיות מציאותי (למרות שהסרט כן מתהדר בטייטל "מבוסס על סיפור אמיתי") ונו, בוא נשפוט את הסרט לכף זכות. בסך הכל הוא מנסה להראות שפגאנים הם אולי אנשים מעניינים וטיפה קיצוניים – אבל לא מסוכנים, ודווקא נחמדים ואדיבים.
אלא שאז מגיע הפאנצ'ליין – בדרך חזרה מהטקס, ג'וי ריגר והאמא הפגאנית מדברות באוטו ומתווכחות על מה שקרה שם. ואז, במהלך השיחה כאשר היא מעומתת עם הטקס והאמונה באלה אשרה, האישה אומרת משהו בסגנון של "חחחח נראה לך באמת שאני מאמינה בפסל???".
וזה כבר באמת מעליב. זה מעליב ברמת "לעשות סרט עם דמות בי-סקסואלית שתגיד בסוף הסרט "חחחח נראה לך?? בשבילי רק בולבולים, תודה רבה!"". אם המטרה של אבי נשר הייתה להנגיש פגאנים לקהל הרחב, להגיד בסרט שלך שכל הפגאנים לא באמת מאמינים באמונות שלהם זאת לא הדרך. ולפגאנים אמנם אין פורום חזק כלשהו שימחה על ייצוג מעליב שכזה (כמו שאמרתי, רובם מעדיפים לשמור על כל הנושא בסוד) אבל בכל זאת צריך להגיד שזה פאקינג לא בסדר. כי זה לא.
גם לא סוף העולם, כן? וגם לא סיבה להחרים את הסרט או את אבי נשר או שום דבר כזה, אבל פשוט.. אם כבר הכנסת קבוצה שלא זוכה לייצוג משמעותי בקולנוע, ואתה בבירור מנסה להציג אותם כקבוצה שאין מה לפחד מהם – תעשה את זה כמו שצריך. ואת זה "סיפור אחר" לא עשה. וחבל, כי הוא היה לא רחוק משם – אבל אז בכמה החלטות לא מוצלחות במקום להביא ייצוג שהיה יכול להוות פריצת דרך עבור הקהילה, הוא יוצר את אחד הייצוגים הכי מעליבים שאפשר.
תראו, אין לי בעיה עמוקה עם הפריחה בכתות בתקופה האחרונה (למרות שחבל שאין באמת סרט שמתמקד בהם בצורה עמוקה ומעניינת), אבל הדמוניזציה שעושים לגיקים וגיקיות חמודים (מצטער על ההכללה, אבל באמת שכמות בלתי נתפסת מהקהילה הפגנית היא גיקית) שמאמינים במשהו שנראה לנו שונה או טיפשי היא מצערת. יכול להיות שכמו הרבה קבוצות מעוטות ייצוג קולנועי, גם הפגאנים יצטרכו לעבור כמה שלבים של ייצוג גרוע לפני ייצוג חיובי או לפחות מציאותי. יכול להיות גם שעצם קבלת ייצוג כלשהוא זה בעצם צעד חיובי שמעיד שמדובר בקהילה מספיק גדולה כדי שמישהו יתייחס אליה סוף סוף.
אבל אם אתם הולכים לעשות הכללות ולשים פגאנים בסרטים שלכם, תעשו תחקיר רציני. לא חייבים להתייחס אליהם בחרדת קודש: מותר לצחוק עליהם ולהציג אותם כבני אנוש: אבל לפחות שלבדיחות שאתם מספרים עליהם יהיה פאנץ' שמעוגן במציאות. אני אתחיל – למה הוויקאני נכשל במבחן זיהוי הצורות? כי התשובה שלו לכל בעיה הייתה "מעגל". מה הפגאני אמר כשביקשו ממנו להעביר את המלח? "לה לה לה אני לא פגאני איזה אדם לא פגאני אני חי חי חי". מה אומרים לבמאי שרוצה סרט על קהילה הפגנית אבל לא ממש רוצה לעשות תחקיר? שכל הכבוד על הרצון הטוב אבל במקרה הזה אולי עדיף שיספר סיפור אחר.
על אלו סרטים אתה מדבר?
כלומר, אני יכול לחשוב על שלושה סרטים, אחד מהם אפילו טוב.
THE ENDLESS – סרט בהחלט טוב.
MANDY, THE APOSTLE – שניהם למען האמת די מחורבנים.
וכמובן על WILD WILD COUNTRY שהיא בכלל סדרה של נטפליקס על אושי.
בכל מקרה, THE ENDLESS בהחלט עושה כבוד לדיון על כתות, למרות שגם על הרבה דברים אחרים, כמעט באותה רמה שסרט כתות מעולה אחר עשה – THE SOUND OF MY VOICE של בריט מארלינג המלכה שפעם כל מה שהיא נגעה בו היה זהב (אבל היא לא עשתה שום דבר מעניין מאז 2014 עם THE EAST שגם במובן מסוים היה סרט כת).
ובכל מקרה, היו לא מעט סרטים על כתות גם בעבר. זה לא באמת משהו חדש (סרט השנה של 2015 בפנקסי, היה סרט כתות, למרות שנדמה לי שזה ספוילר לומר את שם הסרט), אבל היה גם את "המאסטר", "עיניים עצומות לרווחה", RED STATE, מרת'ה מרסי מיי מרלין, ועוד רבים רבים וטובים.
אז… על איזה עוד סרטים מהשנה אתה מדבר?
פסטיבלים ברחבי הארץ.
The OA
לגבי בריט מארלינג, אני חייב לציין לטובה את The OA בנטפליקס. היא אמנם לא עוסקת בדיוק בכת, אבל משחקת עם הרבה מאותם הרעיונות.
עונה 2 בדרך ויש רעיונות לחמש עונות –
https://www.indiewire.com/2018/07/the-oa-season-2-netflix-fantastic-five-season-plan-1201989088/
נעלבתי בשם הפגאנים, ואני בכלל לא פגאני.
מהמשפט "נראה לך שאני מאמינה בפסל?" לא מהביקורת, חלילה. פסל הוא ייצוג של האל עלי אדמות, לא האל עצמו. גם היהדות לועגת להם במזמור הידוע -"עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו" מבלי להבין דבר. הם הרי לא חושבים שבכל פעם שמישהו מפסל את ענת או אשרה או בעל או יופיטר הוא יוצר אל חדש, מה?
זה בסדר, נראה שאתה מבין את היהדות בנושא פחות ממה שהם מבינים את הפאגאנים,
אז אפשר להיעלב גם בשמה ואז לקזז את ההיעלבויות וכולם יהיו מרוצים.
אתה מוזמן להאיר את עיניי, כמובן.
אני דתי לשעבר, אז לא סתם זרקתי מילים לאוויר. זה מה שלימדו אותי.
בתקופה בה התנ"ך נכתב היו אלילים מכל הכיוונים,
אז די קשה להניח שהם 'לא הבינו דבר'. מה גם שברור מהכתובים ומדי מקומות אחרים שהם ידעו שזה *ייצוג*. ועדיין זה לא הפריע לפליניוס הזקן לתמוה איך ייתכן בירושלים מקדש שאין בו דבר. כתיבה פולמוסית – "כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם" – זו קביעה לגבי התועלת של הייצוג הזה. בספר דברים כבר מבדילים באותו פסוק בין כמה שיטות של עבודת אלילים (מזבחות, מצבות, אשרות, פסילים), ובמשנה בע"ז מבדילים בבירור בין אליל שמשמש לקישוט לאליל שמשמש לעבודה, ומבדילים בין היחס של מי שנוהג כבוד באליל ליחס של מי שמשתמש בו בצורה מבזה.
אף אחד לא חושב שכל פסל הוא אל בפני עצמו, אלא שכולם חסרי תועלת במידה שווה, וייצוג של מה שאין*.
*למעט לפי הטענות שלשון התנ"ך מעידה על התנגשות בין הא-ל היהודי לאלים אחרים שקיימים, אבל זה תמיד היה נראה לי כמו נסיון לסדר את היהדות לתוך המסגרת הפאגאנית המקובלת לפחות בימי יוון ורומא.
גם כתות הן לא כתות
הבעיה עם המושג "כת" היא כפולה: הוא עמום מאוד, והוא לא מצביע כמעט על שום דבר במציאות.
כן, יש קבוצות שבהן המנהיגים מנצלים לרעה את המאמינים, ומצליחים להביא את המאמינים להתנהג בצורה קיצונית ואולי אפילו נטולת שיקול דעת אישי.
לא, רוב הקבוצות שאנחנו חושבים עליהן בתור "כתות" הן לא כאלה, וקבוצות שהן כאלה הן מיעוט ממש מבוטל בכל צורה שבה סופרים. הסיינטולוגים לא כאלה. עדי יהוה לא כאלה. בני ברוך לא. הרא קרישנה לא. ולא מדיטיציה טרנסצנדנטלית, אנתרופוסופיה, מורמונים, המרכז לקבלה ועוד ועוד.
האם חלק מהקבוצות הללו בעייתיות? יכול להיות, זה תלוי בהגדרה שלכם למה בעייתי, במקום, בזמן, בתת-הקבוצה הספציפית. אבל כמעט אף אחד מהן לא מזכירה אפילו את הייצוג התרבותי הנפוץ של כת.
בהתאם, חוקרים מצאו שבמדינות שונות, מה זו כת ולמה מפחדים ממנה משתנה בהתאם למה שנקרא "האיום הנתפס": ממה אותה מדינה מפחדת.
ביפן חוששים שכתות מוציאות צעירים משוק העבודה; בצרפת, שהן חותרות תחת ריבונות המדינה החילונית; בארה"ב, שהן מפרקות את המשפחה וגונבות כסף. בישראל הפחד מכתות קיים מאז סוף שנות ה-70 – אלא שאז פחדו שהן מכרסמות בלכידות החברתית ויגרמו לישראלים להפסיק להיות נאמנים למדינה היהודית; בימינו, לעומת זאת, מפחדים שהן ישטפו את המוח של הפרט האינדיבידואליסט החושב בעצמו ויהפכו אותו לחלק מעדר.
מכל זה אפשר ללמוד הרבה מאוד על השינויים שעברו על החברה הישראלית (או היפנית, הצרפתית והאמריקאית) – אבל כמעט שום דבר בכלל על כתות.
בהתאם, אני חושב שאנשים פשוט ממש מפחדים בימינו ממי שהוא לא כמוהם. אנחנו בעידן של הסתגרות במדינות לאום ובקבוצות זהות – וכתות, גם במציאות ובעיקר בסרטים, מאמינות במה שלא מקובל להאמין בו. חבריהם בוחרים להתנהג ולחשוב אחרת מהקונצנזוס.
והסבלנות שלנו לזה, נדמה לי, מזמן לא הייתה נמוכה יותר.
לא חשבתי על זה
אבל כן, יש משהו בין דת לכת שעובר בצומת של המקומות שהזכרת, ונראה לי זוכה לסיווג "דת/כת" בהתאם לתחושות הדובר. (למרות שההגדרה הרשמית במדינה לכת נראה לי כן אחידה).
לגבי הסיפא – אני פחות בטוח בזה ממך. לא בטוח אם זה האופטימי שבי שמדבר או זה שחושב שפשוט אין קשר בין הדברים.
הגדרה רשמית?
יש מעט מאוד מדינות בעולם שיש בהן הגדרה רשמית של כת. רבות אחרות ניסו (במסגרת גל פחד כזו או אחר מכתות), אבל גילו שזה כמעט בלתי אפשרי – או כי זו לא באמת תופעה ברורה הקיימת בעולם, או כי ניתן להכיל את ההגדרה על קבוצות רחבות מדי. בהצלחה עם ניסוח הגדרה לכת שלא תפעל על חצרות חסידיות, לדוגמה.
אגב, כרגע מונחת הצעת חוק נגד כתות על שולחנה של וועדת חוקה, חוקה ומשפט – שבין השאר, מנסה להגדיר את המונח "כת פוגענית". אחת הסיבות שהיא תקועה כבר שנים היא שכמעט כל הגורמים המקצועיים המעורבים מרגישים שהיא, מסיבות שונות, בעייתית – כשאחת הבעיות היא בדיוק אותה ההגדרה.
גם אני בטוח פחות בסיפא. ברישא, לעומת זאת, אני די משוכנע, וגם די בקי.
נ.ב. – אני גם בטוח שלא כדאי לכתוב הודעות אחרי לילה ללא שינה, אז סליחה על כל טעויות הזכר/נקבה בהודעה המקורית שלי.
כת זה כמו פורנוגרפיה.
(ל"ת)
נסבלת רק כשהיא כוללת את כריס המסוורת' בלי חולצה?
(ל"ת)
כת, כפי שכבר הסביר פעם אלפרד אי. ניומן,
היא "כל זרם דתי שאיננו הזרם שלי".
מגיע פישלייק בריבוע להגדרה הזאת.
רק שההגדרה המצוינת הזו שמה קצת סימן שאלה על הסיבה שכתבת קודם לפחד מכתות בישראל: "בימינו, לעומת זאת, מפחדים שהן ישטפו את המוח של הפרט האינדיבידואליסט החושב בעצמו ויהפכו אותו לחלק מעדר."
במדינה שבה הסיכוי שדבר כזה יקרה למישהו כתוצאה משטיפת המוח של הכ(ד)ת הראשית הממוסדת ושליחיה גדול לאין ערוך מזה של כת כלשהיא, לפחד מכתות זה בערך כמו לפחד מדוב קוטב כשאתה לבד בסוואנה האפריקאית.
לדעתי הפחד מכתות בארץ נובע (בחלקו) מסיבה הפוכה לגמרי – החשש מפגיעה בהגמוניה הרוחנית של הדת השלטת.
באופן די מפתיע, לא ממש
יש מדינות שבהן הכנסיה מעורבת ברדיפת כתות – למשל ברוסיה בימינו, או באיטליה מדי פעם – אבל דווקא בישראל, הממסד הרבני לא ממש מתעניין בקבוצות האלה.
זה לא שארגוני אנטי-מיסיון כמו "יד לאחים" מתים על עדי יהוה, כן? זה פשוט לא ממש נושא עיסוק מרכזי בחברה הדתית לאומית או החרדית, על שלל זרמיהן.
אולי פשוט התופעה הזאת אזוטרית מדי
כי מונופול שטיפת המוח העדרית מספיק חזק בשביל להתעלם ממתחרים זניחים.
הם זניחים?
אין לי מושג מה קורה בימינו, עברו 20 שנה, בסוף הניינטיז ותחילת שנות האלפיים הם (עדי יהווה) תמיד היו מגיעים לפסטיבלים ומופעים גדולים, ומחלקים עלונים וספרים לנערים ונערות.
אף פעם לא קראתי את הסיפורים על חנה שמצאה את אלוהים וכל השטויות האלה, ומכיוון שכן קראתי את הכריכות האחוריות, הייתי בטוחה שאלו מחזירים בתשובה יהודים. הבנתי שהם לא, רק כשחיפשתי עותק מתורגם של הברית החדשה והפנו אותי למוזרים מהפסטיבלים (שנתנו לי אחד בשמחה, ואז בחור ערבי אמר לי שאין מצב שזה תרגום קתולי, לא יודעת איך הוא זיהה בכזו קלות את העניין).
היום אפילו הפסטיבלים האלה
כבר נעלמו ברובם מהנוף והפכו לאזוטריה בפני עצמה. קל וחומר תופעות משניות בתוכם.
וכן, גם אני מתגעגע לניינטיז.
דווקא אחרי עשור ממש ריק אני חושבת שהפסטיבלים חזרו.
הם ממש לא באותה מתכונת כמו אז, אבל גם אנחנו לא.
דווקא עדי יהוה נכחו באופן בולט יותר באירועים שהיו מאוד קבועים, למשל סוף חגיגות ליל יום העצמאות. לזכותם יאמר שהם תמיד חילקו עלונים וספרים, אבל אף פעם לא ניהלו שיחות מסיונריות. גם כשביקשתי את הברית החדשה קיבלתי בלי תוספת הרצאות. לכן טעיתי בזיהויים כל כך הרבה זמן, ויתכן שלכן אנשים רבים לא זיהו אותם.
נדמה לי שלפני שנים ספורות הותקפו כמה דוכני הסברה שלהם ע"י קבוצות חרדים, יתכן וזה הוריד קצת את הנוכחות שלהם בשטח. זה קצת מצחיק, כי אני לא רואה הבדל בפעילות המסיונרית (חרדים תמיד היו אורבים לנו ביציאה מבית הספר)
מה זאת אומרת אין הבדל?
הקריסטל מת' של ההם יותר כחול!
זניחים בכמות, לא בפעילות.
הנתונים על כמות עדי יהוה בארץ לא מולי כרגע, אבל מדובר באלפים בודדים. אבל הם ממשיכים לפעול במרץ – יש להם דוכנים באוניברסיטת תל אביב ובטיילת שליד הים, והם גם עושים פעילות מסיונרית מבית לבית.
אני לא כתבתי קודם שום דבר על הפחד מכתות בישראל.
(ל"ת)
צודק, זה היה אק"א. התבלבלתי.
(ל"ת)
מי מעיר ילד ישן למען השם
כשהולכי לראות מטאורים
כשיוצאים לטיסה בלילה
לסליחות
חסר סיבות? יש דברים לפעמים שעושים בלילה, אז מעירים, מה קרה?…
ניסיתי, באמת שניסיתי
ניסיתי להתקדם ולקרוא עד הסוף, ואני חושבת שיש כאן דיון מאוד מעניין אבל הוא מתחיל מנקודת מוצא כל כך בעייתית בעיני שממש קשה לי להמשיך הלאה.
אולי די כבר עם הטענות כלפי הפוליטיקטלי קורקט?
"אחרי שהפוליטקלי קורקט הרג את האפשרות לשים רוסים וערבים כאויבים שאפשר להרוג בלי רגשות אשמה, " כן- סליחה באמת שאנחנו בעולם שלא מגדיר אנשים כראויים להרג רק בגלל המוצא שלהם, באמת קטסטרופה של עולם. ואגב אין בעיה עם רוסי או ערבי כאויב בסרט ספציפי. יש בעיה עם רוסים או ערבים שתכונת האופי היחידה שלהם היא "רוסים" או ערבים" וזו התכונה היחידה שהופכת אותם לרעים וכתוצאה מכך לראויים להרג.
אין שום בעיה לייצר סרטים עם דמות מכל מוצא – ערבי, רוסי או כל מוצא אחר, בתנאי שמבססים את הרוע של הדמות על איזשהי תכונה, ולא "הוא רוסי, אז הוא בטוח רע", כשהייצוג של הדמות זה קריקטורה של רוסי. וזו, אגב, לא בעיה רק של פוליטקלי קורקט, זו בעיקר בעיה של עצלנות תסריטאית שהופכת את הסרטים למשעממים, עוד הרבה לפני שנזכרים להעלב מהם.
וזה בדיוק מה שעושים עם הפגאניות, וכל מטרת הכתבה הזאת היא להגיד שעדיף לא לעשות את זה עם הפגאניות, ולהסביר למה, אז אני לא מבינה למה כשעושים את זה עם ערבים ורוסים זה "אוף עם הפוליטיקלי קורקט הזה" אבל כשעושים את זה עם הפגאנים זה "איזה מעליב זה שמציגים קריקטורה של פגאני ולא עושים תחקיר כמו שצריך".
השורה הזאת לא הייתה תלונה בגין הפוליטלי קורקט.
אני מבין למה הניסוח הקפיץ לך את הפיוז, ואולי היה עדיף להוסיף איזה "(וטוב שכך)" שבסופו, אבל מבחינתי זה היה יותר ציון עובדה מאשר ניסיון להגיד אם זה טוב או רע.
הבעיה עם הפוליטיקלי קורקט היא יותר גדולה.
בגלל הפוליטיקלי קורקט, אנשים לא ראויים להרג משום סיבה, אז איך בדיוק אפשר לעשות ככה סרטי אקשן?! הרי לכל דמות רעה יש סיבה, בטח יש טראומת ילדות או משהו, או שזאת פשוט העבודה שלו ורק ככה הוא יכול לתת אוכל לילדים, ובכל מקרה יש לו סיבה טובה לעשות את זה, ואף בן אדם לא ראוי למות, לכל היותר צריך לכלוא אותו מאחורי סורג ובריח לכל חייו. הרג זה רע! תעשו אקשן בלי להרוג דמויות! אין כזה דבר אנשים רעים, יש רק אנטגוניסטים של הפרוטגוניסט!
אני יודע שאתה צוחק, אבל עקרונית אתה מתאר את גיבורי העל של DC
לא פרקטית, כי הם טיפשיים וכל אדם שמסתכל על הנזק המשני יכול להבין שמישהו נהרג מהתוצאות שלהם – אבל כל הקטע של באטמן (טוב, חוץ משל סניידר) וסופרמן (כנ"ל) זה בדיוק זה: סרטי אקשן שבהם לא הורגים כי זה רע.
הפתרון, כמובן, הוא שהנבלים הורגים אנשים, ואז אנחנו גם מקבלים אקשן ודם אבל גם מוסר.
ואת כל הדברים האלה רונוי קנשין עושה יותר טוב, אבל זה נושא אחר.
ומזווית השנייה-
הם מסרבים להרוג את האויב שכל הזמן מאיים להרוג אותם, באופן אישי, כי זה "לא מה שגיבורים עושים".
אני מנסה לצוד את הזווית שלך
אתה טוען שהפוליטלי קורקט עלול לטעון שעצם השימוש בהפרדה בין גיבור ללא גיבור היא פגומה?
בשביל זה יש צבאות חייזרים לא מוגדרים...
(ל"ת)
הרבה קודם כבר התלוננו על זה:
https://www.youtube.com/watch?v=6oWZwCO0qrk
כתבת היטב
(ל"ת)
אני לא חושב שהיה לאבי נשר רצון לחולל טקס פגאני ריאליסטי, ככה שאני בכלל לא מבין את הנקודה שלך. עבורי כתות הן תמיד דרך מאוד מעניינת ויעילה להעביר רעיונות רדיקלים. סרטים זה דבר שעולה המון כסף, וצנזורה קשה היא בלתי נמנעת. אז הדרך שמצאו בהוליווד כדי לעקוף את זה לבנות את הסיפור דרך אאוטיסיידר. בדרכ דמות כרזימטית שאומרת כל מיני דברים מאוד קיצוניים אבל גם מאוד נכונים+אימג'ים ויזואלית חדים זו אסתטיקה מושלמת.
אם אתה קורא לסרט שלך "מבוסס על סיפור אמיתי"
(טאגליין שמוצמד לטריילר של הסרט, וטענה שאבי נשר השמיע כמה פעמים) אתה ממש לא יכול לפתע להחליט שדווקא חלק מסוים ממנו לא אמור להיות ריאליסטי. "הכל מבוסס על סיפור אמיתי חוץ מהחלק הזה שלא בא לי" זה לא דרך לעשות סרט (וכן, תלונות על חוסר אמינות של ביוגרפיות אחרות שחוטאות לאמת גם מציקות לי, אבל כאן, כאשר משחירים קבוצה של אנשים, אז זה מציק יותר).
מבוסס על סיפור אמיתי זו טענה מתעתעת
לא ברור לי מה היא תורמת, לא ברור לי למה היא טובה.
הרי סיפור מדהים באמת, ידהים אותנו גם בלי שיתבסס על מקרה אמיתי, ומנגד, לא חסרים סרטים דוקומנטרים גרועים שיוכיחו שהמציאות בפני עצמה לא תמיד חשובה או מעניינת.
אנשים חייבים להפסיק להשתמש בשטות הזו.
דווקא עם זה אני לא מסכימה
מבוסס על סיפור אמיתי זה בדיוק מה שזה – מבוסס על סיפור אמיתי.
זה לא דוקומנטרי, זה לא שחזור אחד לאחד. זה גרעין סיפורי מעניין שהוחלט להפוך אותו לסרט, ולצורך כך הבמאי לוקח לעצמו חופש אומנותי.
האם זה יוצר בעיה של סיפורים כוזבים שמתקבעים בתודעה? ברור. ולא צריך את הסרט הספציפי הזה כדי להראות את זה. תמיד יש שינוי בפרטים מסויימים כי ברגע שהסרט מסחרי יש עובדות שפשוט כבר לא עוברות. כשרואים סרט ש"מבוסס על סיפור אמיתי" חייבים להסתכל עליו בביקורתיות הראויה ולהבין שלא כל מה שמסופר שם הוא בהכרח נכון.
ואגב הטענה שלך לגבי אופי הטקס של הפגאנים היתה נכונה גם אם לא מדובר על סיפור אמיתי, כי מייצרים כאן איזשהו דימוי כלפי דת מסויימת שהוא לא נכון. כי אם היו רואים קבוצה של יהודים עושים טקס שבו משתחווים לפסל אף אחד לא היה אומר "אבל זה לא סיפור אמיתי, אז בסדר". היהדות היא אמיתית ויש לה מאפיינים משלה בדיוק כמו שהפגאניות היא אמיתית ויש לה מאפיינים משלה. הבמאי רוצה ליצור מאפיינים אחרים? שונים? שימציא דת אחרת ואז יעשה איתה מה שהוא רוצה.