ההופעות המועמדות לאוסקר, מדורגות

אתמול הבריטים חילקו את הפרסים שלהם ונתנו את היתרון ל"רומא". הסרט זכה בפרס הסרט, הבמאי והצילום בקטגוריות הגדולות וגם בקטגוריית הגטו של הסרט הזר. "המועדפת", לעומת זאת, היה הסרט שיצא עם הכי הרבה פרסים – 7 בסך הכל, כולל "הסרט הבריטי הטוב ביותר", השחקנית הראשית, שחקנית המשנה והתסריט. חוץ משני אלה, היה גיוון די גדול בחלוקת הפרסים וכל המועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר הצליחו לקטוף פרס או שניים. מה זה אומר בנוגע לסיכויי הזכייה? טוב, זה ל"הכה את האוסקר".

בינתיים, אנחנו כאן עם קטגוריות המשחק – 20 הופעות מ-11 סרטים. אבל מי הטובה ביותר? והגרועה ביותר? טוב, אין דרך למדוד את זה באמת כי יש משהו שהוא כמעט סובייקטיבי מדי במשחק – יש אנשים שאוהבים משחק מופנם שעובר בעיקר דרך העיניים, יש אנשים שאוהבים משחק צעקני שלועס את כל התפאורה, ויש אנשים שאוהבים חיקויים מושלמים. לכל אחד יהיה בסופו של דבר את הדירוג שלו. אבל הנה הדירוג שלי להופעות המשחק המועמדות לאוסקר השנה, שנועד פחות כדי לקבוע חד משמעית את הסדר הנכון ויותר כדי לעורר דיון בנושא. אז אתם יותר ממוזמנים לדרג בעצמכם, להתווכח על הדירוג, להגיד לי מה פספסתי בהופעות שאני מזלזל בהן או דברים אחרים בתגובות.

20. מרינה דה טווירה בתפקיד סופיה ב"רומא"

"No matter what they tell you, we women are always alone"

הא? הא?? לרוב, מועמדויות מפתיעות באוסקרים מצביעות על איזה סולידריות עם אגדות קולנועיות חיות (ראו ערך דנזל וושינגטון בשנה שעברה) או הופעה שבאמת אי אפשר להתעלם ממנה (מריון קוטיאר ב"יומיים ולילה" ב-2014) אבל זה? מועמדות שנידונה להישכח ברגע שנהגתה, פספוס לא ברור של האקדמיה על חשבון מועמדויות טובות בהרבה ובשביל מה? מי לעזאזל יכול להיזכר ברגע, סצנה או משפט של הדמות הזאת שבאמת השאיר עליו רושם?

היו מועמדים גרועים ממנה בשנים האחרונות, והיו מועמדויות תמוהות יותר אבל השילוב המנצח של "למה היא פה" וההופעה הבסדר מינוס הזאת גורם למועמדות הזאת להיות אחד הדברים היותר הזויים שיצא לאוסקר להעמיד בשנים האחרונות. בסדר, הבנו, אתם אוהבים את "רומא". לא צריך להגזים.

19. ברדלי קופר בתפקיד ג'קסון מיין ב"כוכב נולד"

" All you got to do is trust me. That's all you got to do"

האם ברדלי קופר הוא שחקן הקולנוע היחיד שמדרדר מהופעה להופעה? טוב, זה מן הסתם לא נכון. בכל זאת יש לו את ההופעות ב"בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" באמצע הקריירה שלו, ורוקט רקון שלו הוא אחת הדמויות הטובות ביקום של מארבל. אבל איכשהו נראה שעם כל מועמדות לאוסקר הוא מפספס יותר ויותר. אחרי צמד ההופעות המוצלחות אצל או. ראסל, הוא שיחק דמות גרועה של גבר גברי שיואו איזה גבר ב"צלף אמריקאי" ועכשיו הוא מלמל את דרכו דרך קלישאות אלכוהוליזם וניצול של סטריאוטיפים על מחלות נפש למועמדות לאוסקר. היה עדיף כבר לו היה מועמד על רוקט רקון.

18. איימי אדאמס בתפקיד לין צ'ייני, "סגן הנשיא"

"No, we’re going to discuss this right now while you smell like vomit and cheap booze"

איימי אדאמס ממוקמת בתחתית לאו דווקא כי ההופעה שלה גרועה, אלא בעיקר כי אין מספיק ממנה. לא מההופעה עצמה ולא ממה שאיימי אדאמס יודעת לעשות. לעזאזל, היא אחת השחקניות הטובות של דורנו ואתם רוצים לשכנע אותי שכל מה שהיא מסוגלת לעשות זה גינוני ליידי מקבת' על ניוטרל? לא. יש לשחקנית העצומה הזאת הופעות אדירות בעברה ובעתידה, אבל "סגן הנשיא" ייזכר בעיקר כמועמדות מריל סטריפ על אוטומט שכזאת.

17. יאליצה אפריסיו בתפקיד קליאו ב"רומא"

"I like being dead"

אני כמעט בטוח שהוראות המשחק של קוארון לא היו "תהיי יפה ותשתקי", אבל הן היו יכולות להיות אלה באותה המידה כמעט. אפריסיו, שחקנית לא מנוסה, עושה כמיטב יכולתה עם דמות שהבמאי משתמש בה יותר כבובה מאשר דמות בשר ודם. ובכל זאת, למרות שלא הייתי אומר שמדובר באחת מחמש הופעות המשחק בתפקיד נשי ראשי הטובות של השנה (איפה רג'ינה הול מ"תמכו בנערות", איפה) החן שלה לבדו, כמו העובדה שהסיכויים שתחזור למעמד שכזה די נמוכים, מצדיקים את המועמדות.

16. כריסטיאן בייל בתפקיד דיק צ'ייני ב"סגן הנשיא"

"I believe… we can make this work"

אוקיי, אוקיי, אף אחד לא אומר שכריסטיאן בייל הוא שחקן גרוע. המימיקה שלו לצ'ייני מושלמת והוא מצליח להציג דיוקן מורכב של דמות לא פשוטה אבל בסופו של יום, בייל נכשל בשאלה הכי חשובה: מי זאת הדמות הזאת, לעזאזל?

כי כל הגינונים, ההשמנות והטריקים לא מצליחים, בסופו של דבר, לחבר אותי לדמות או לגרום לי להבין מה מניע אותה. אולי זה כי לא נראה שיש לבייל בעצמו תפיסה חזקה על מי זה דיק צ'ייני בדיוק – טוב, חוץ, כמובן, מזה שהוא דמות מאוד רשעה. אבל זה ממש לא מספיק, ובטח לא משחקן ברמתו של בייל.

15. סם אליוט בתפקיד בובי מיין ב"כוכב נולד"

"?If I was no good, why did you steal my fucking voice"

כשנכנסתי ל"כוכב נולד" כבר שמעתי כמה וכמה אנשים שהרעיפו שבחים על אליוט במה שהגדירו "תפקיד חייו". ואז הוא הופיע ואכן היה מאוד טוב וחיכיתי לראות מה הוא יעשה עם הדמות ואז הוא די נעלם. לא שאין הופעות מעולות של 10 דקות, אבל בובי מיין היא דמות שצריכה יותר מזה, בסרט שמקדיש את רוב הזמן שלו לסיפור האהבה הראשי בין אלי לג'קסון. אין ספק שאליוט עושה את המירב עם מה שיש, אבל כשמה שיש הוא כל כך מעט, קשה להגיד שהתרשמתי.

14. רג'ינה קינג בתפקיד שרון ריברס ב"סיפורו של רחוב ביל"

"Love brought you here. If you trusted love this far, trust it all the way"

זה לא שרג'ינה קינג לא טובה בתפקיד שלה. בכלל, מכאן והלאה כל ההופעות טובות ומצדיקות את המועמדות שלהן (מי יותר ומי פחות). להפך, רג'ינה קינג אולי יותר מדי טובה בתפקיד שהוא באמת, איך אומרים – תומך. קינג משכילה לא לקחת לעצמה את הפוקוס, מבינה שהסיפור לא עליה וכמו כל אמא טובה תפקידה הוא לעזור לילדיה. הבעיה היא שאחרי עשרות הופעות של אמהות תומכות (ז'אנר הופעות שהאקדמיה אוהבת במיוחד) קשה להתרשם מעוד תפקיד מוצלח שכזה. המיקום שלה כאן מעיד הרבה יותר על האדישות שלי מאשר על היכולות שלה. אבל אולי כדאי לנצל את זה ולנסות להיזכר שיש עוד כמה שחקניות משנה טובות שלא משחקות אימהות או נשים בבית, ושאולי יהיו אפילו יותר תפקידים שכאלה אם האקדמיה תפסיק להעניק שבחים רק לתפקידים מסוג מסוים.

13. מהרשלה עלי בתפקיד ד"ר דון שירלי ב"ספר הירוק"

"You never win with violence. You only win when you maintain your dignity"

מה שבאמת מראה כמה ההופעה של מהרשלה עלי היא טובה זה כאשר משווים אותה להופעה עליה זכה באוסקר לפני שנתיים ורואים כיצד מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין. כיצד החום והקשיחות הפכו לקור ומופנמות. ובכל זאת, לא מדובר בהופעה מסעירה (ובטח שלא בהופעה משנית, מה נסגר) – מהרשלה קיבל את הטקסטים היותר קלישאתיים ומטיפנים של הסרט וזה גורר מטה את ההופעה. נראה שהמועמדות (והזכייה העתידית?) בעיקר מראים שיש כאן עסק עם שחקן שצריך לשים לב אליו. מישהו שהולך להפוך לאחד מהשמות החשובים (והמסובכים) ביותר בהוליווד.

12. מליסה מקארתי בתפקיד לי ישראל ב"האם אי פעם תסלחי לי?"

" I’ll have you know, I’m a better Dorothy Parker than Dorothy Parker"

תראו, המועמדות הזאת של מקארתי הלכה לקרות מהרגע שאנשים ראו את הטריילר. השחקנית הקומית הגדולה ביותר כרגע (קשה לחשוב על מישהי אחרת שיוצא סרט קומדיה בכיכובה בכל שנה) בתפקיד דרמטי? מהר, תזרקו עליה מועמדויות! אבל מקארתי היא יותר מסתם "ליצנית שהפכה לשחקנית", ולי ישראל בכיכובה הוא דיוקן יפה של אישה מוכשרת, חדה ושנונה אבל גם בודדה ומתקשה לתקשר עם הסביבה. יותר משהסרט הוא איזה סיפור פשע על המעשים שלה, הוא סיפור עליה ועל הקושי שלה למצוא את הקול שלה כדי להתחבר לאנשים, ואת זה מליסה מקארתי מבצעת היטב, תוך כדי ניצול היכולות הקומיות שלה לרגעי ההומור הקטנים בסרט.

11. וילם דפו בתפקיד ויסנט ואן גוך ב"ואן גוך: בשערי הנצח"

" I feel God is nature and nature is beauty"

המועמדות השנייה הכי מפתיעה השנה אומנם לא מצדיקה את היעדרותו של איתן הוק מהקטגוריה, אבל בהחלט אפשר להבין למה היא פה. מעבר לניסיון להגיד "סליחה שהפסדת על "פרויקט פלורידה"", דפו באמת מוצלח בסרט הזה. אומנם "ביוגרפיה על ואן גוך" נשמע כמו הדבר הכי אוסקרי אי פעם, אבל הסרט הוא לא אסופת מונולוג בוכיים והתפרצויות זעם וקטעי "משחק!!!" אלא ניסיון לבחון את עמקי נפש האמן. הסרט לא תמיד מצליח בזה, אבל קשה להאשים בכך את דפו, בהופעה שתגרום לכם לשכוח כל תפקיד מרושע שלו אי פעם או את העובדה שהוא מגלם דמות שצעירה ממנו ב-25 שנה. השאלה היחידה היא אם כבר נתנו לסרט מועמדות לאוסקר למה לא העמידו גם את הצילום היפהפה שלו, אבל זה לזמן אחר.

10. סם רוקוול בתפקיד ג'ורג' בוש הבן ב"סגן הנשיא"

"!Hot damn"

חיקוי של תוכנית סאטירה? לא ממש. רוקוול, בסרט שרוב השחקנים בו לא מצליחים להבין בעצמם מה ממש המהות של הדמות שלהם ושל הסרט, מצליח לנווט בים הסוער ולקלוע בול כבוש הבן. לא קריקטורה נלעגת, לא בובה על החוטים של צ'ייני אלא דמות ערמומית שיודעת להשיג מה שהיא רוצה אבל גם מלאה בבטחון באדם ובאמת מאמינה שהיא עושה את מה שטוב עבור המדינה שלה. מישהו שהוא תמים באותה מידה שהוא מתוחכם. אבל אפילו יותר משרוקוול קולע לטון של הדמות, הוא קולע לטון של הסרט – סאטירה לועגת שתמיד רוצה שנזכור שמדובר בבני אדם ולא בקריקטורות מרושעות ובעיקר רוצה שתראו כיצד אפשר לתמרן את המערכת בקלות מכעיסה. רוקוול יודע להציג את הדמות במלוא כשליה שהובילו לאסונות גדולים אבל גם להצחיק בחיקוי המדויק שלו, וגורם לדמות שגולמה באלפי גרסאות (מויל פארל ועד ג'וש ברולין) להיות לחלוטין שלו.

9. ליידי גאגא בתפקיד אלי ב"כוכב נולד"

"I started writing this song the other day. Maybe that could work"

אם יש איזושהי הצדקה לקיום של "כוכב נולד", זאת ליידי גאגא. הרי מה מרכז הסרט? "Shallow" (שתנו לי להגיד לכם, החלק המרכזי בו הוא לא ברדלי קופר), עלייתה של אלי מאלמוניות לכוכבות ומערכת היחסים מול ג'קסון מיין. כלומר, ליידי גאגא. והיא מצדיקה את המעמד כאילו היא משחקת בסרטים כבר שנים על גבי שנים (וראוי להזכיר שהיא כן שיחקה קודם בסרטים, בניגוד לכותרות "הופעת הבכורה/פריצה" שהוענקו לה). לא רק שהיא כוכבת קולנוע שמתפוצצת מכריזמה – היא גם, בפער ניכר, השחקנית הטובה ביותר בצוות שחקנים שמתהדר בכמה שמות שהיו בתעשייה שנים. אמנם הסרט גורם לה לקבל כל מיני החלטות תמוהות שלא קשורות ממש לדמות, אבל גאגא מצליחה לגבש את אלי לדמות אחידה ומלוכדת במסע רגשי לא פשוט בכלל ולכן אין שום ספק שהיא תקבל את האוסקר. על פרס השיר. מצטער, זאת השנה של גלן קלוז. ואם מדברים עליה-

8. גלן קלוז בתפקיד ג'ואן קסטלמן ב"האישה"

"I am a kingmaker"

זכיות אוסקר של שחקנים שלא תוגמלו בזמן אמת הן ז'אנר בפני עצמו. החל מפול ניומן ועד אל פאצ'ינו ואפילו אפשר לכלול את ליאונרדו דיקפריו וקייט וינסלט בז'אנר, למרות גילם הצעיר. מכל ההופעות בז'אנר הלא מכובד הזה, אפשרי שקלוז תהיה הזוכה המוצדקת ביותר. זאת שההופעה שלה (אם לא הסרט) באמת עשויה מהחומרים שיש מה לשקול לתת להם אוסקר, בלי קשר לגיל ולמעמד. בלי מניירות מביכות או סיפורי גבורה – פשוט הופעה כבירה של דמות שכלואה בסרט סתמי לחלוטין. זאת אמנם חוכמה קטנה להיות כזאת טובה בתפקיד שנראה כאילו נתפר למידותיה של קלוז אבל בהופעתה הכבירה, קלוז מזכירה בכל זאת שתוקפן של יכולות המשחק שלה לא פג בשנות השמונים.

אם היא תפסיד, זה כנראה בגלל הסרט שמקיף אותה – סרט בינוני במקרה הטוב שלא יודע מה לעשות עם המתנה העצומה שקלוז מעניקה לו, או אולי אפילו גרוע מכך: מודע לכך שהוא רק משמש פלטפורמה להביא לקלוז אוסקר ולכן לא מנסה להיות שום דבר מעבר.

7. ריצ'רד אי גרנט בתפקיד ג'ק הוק ב"האם אי פעם תסלחי לי?"

"That’s me. The renegade, the rebel. Jack Hock, big cock"

"ויתניל ואני" אף פעם לא ממש תפס בארץ. הסרט נחשב לאחת מהקומדיות הטובות ביותר במחוזות דוברי האנגלית (ובמיוחד באנגליה עצמה), אבל כאן בארץ לא ראיתי עדת מעריצים לסרט הקאלט על צמד השתיינים. על כן, האירוניה ש-30 וקצת שנים לאחר ההופעה הכי מוכרת שלו, ריצ'רד אי גרנט מועמד על גילום דמות אלכוהוליסטית נוספת שלא ממש הכתה גלים בארצנו הקטנה. אבל לולא גרנט היה כל כך מומחה בלשחק אלכוהליסטים הוא כנראה לא היה כל כך מוצלח ב"האם אי פעם תסלחי לי?".

גרנט נוסק מעל לקלישאות "החבר ההומו" ויוצר דמות מורכבת ולא פשוטה שהחיוך והצחוק שלה מחביאים כאב רב, וההומור השחור שמרחיק אותו מרוב העולם דווקא מקרב אותו לגיבורת הסרט. הסרט מצליח לשלב את הדמות שלו בצורה מדויקת –הוא אף פעם לא מקבל יותר מדי פוקוס על חשבון מקארתי, אבל יש מספיק ממנו כדי שנבין את הדמות עד לעמקי נשמתה. בכך הוא יוצר דיוקן של דמות שלא נראית הרבה בקולנוע – ההומו המבוגר והמזדקן בעולם של צעירים שלא יודע לאן לפנות, שמחביא את הכאב מאחורי חיוך, שהוא עדיין בעל יצרים מיניים אבל בעיקר ומעל הכל בעל יצר הרס עצמי בלתי נמנע.

6. אדם דרייבר כפליפ זימרמן ב"שחור על לבן"

"?What is this? Is this your Jew den"

היה ברור לכולם שמתישהו דרייבר יהיה מועמד לאוסקרים. השחקן שמצליח לשלב בין סרטי אינדי למלחמת הכוכבים, בין נבלים לגיבורים, בין דושים למלאכים הצליח תוך שנים ספורות למקם את עצמו בראש רשימת השחקנים הצעירים שפועלים בהוליווד. ואת כל הניגודיות הזו דרייבר מביא לתפקידו כפליפ – תפקיד כפול כנבלה מוחלטת ומלאך בתור יהודי שמנוכר למוצאו ומגלה אותו מחדש בזמן שהוא מתחזה לחבר KKK. עיקר כוחה של ההופעה של דרייבר לא מגיע דווקא מהאלמנטים הדרמטיים שבה אלא מהקומיים – דרייבר דופק את אחת ההופעות הקומיות הטובות של השנה האחרונה עם רצף בדיחות גזעניות אותן הוא מגיש בצורה נפלאה (אם כי הסרט קצת לוחץ על הדוושה של סוג ההומור הזה פעם אחת או שתיים יותר מדי). דרייבר כנראה לא יזכה השנה, וזה בסדר – אם הקריירה שלו תמשיך במסלול הנוכחי, פליפ יהיה רק הסיפתח לרצף מועמדויות כביר, שאם להאמין לשמועות מסאנדנס – אפשרי שימשיך כבר שנה הבאה.

5. רמי מאלק כפרדי מרקורי ב"רפסודיה בוהמית"

"!I've got to make an impression, darling"

יודע מי שצפה בסדרה "ליפ סינק באטל" או סתם מבלה זמן רב במועדוני קריוקי – ליפ סינק זה לא כזה פשוט, ויש כאלה שעושים אותו פרווה, יש כאלה שעושים אותו טוב, ויש כאלה שעושים אותו פשוט מושלם. הדבר הראשון והחשוב ביותר שמאלק עושה נכון זה ליפ סינק מושלם. כזה שאפילו אם הוא לא שיקוף "נכון" של דמותו של מרקורי הוא בעיקר מתאים לדימוי של מרקורי בצורה מושלמת.

ומכאן, שאר הפיצוח של מאלק כמרקורי – לא גרסה נאמנה למציאות, לא האדם המורכב שהוא היה באמת אלא מעין גרסה שמצליחה להיות המיתוס של פרדי מרקורי יותר מאשר האדם. זה אומר הרבה סצנות אקסטרווגנטיות, הרבה משפטי מחץ, הרבה רגש ומעט ניואנסים. אבל על מה שחסר למאלק בעידון הוא מפצה בטונות של כריזמה שסוחפות אותך עד שאתה שוכח את כל התלונות שלך. מאלק מביא לבמה את הרוח של השירים של להקת קווין בדמות שמנותקת מהמציאות ומהחיים – אבל זה רק בגלל שהיא גדולה עליהם.

4. ויגו מורטנסן כטוני ליפ ב"ספר הירוק"

"That Titsburgh was a major disappointment. I didn't notice any difference at all"

כמאמר הקלישאה – גם קלישאות צריך לדעת איך לעשות. ואדון וללונגה בגילומו של ויגו מורטנסן הוא אם כל הקלישאות – איטלקי חמום מוח ממעמד נמוך שאוהב לאכול ולקלל ויש לו קשרים למאפיה. מה לתפקיד כה מוקצן ולאחת הזיקיות הגדולות של הקולנוע? ובאמת, קשה להאמין שהשחקן שפרץ כאראגורן ומאז המשיך לעלות במעמדו דרך סרטי קרוננברג ("היסטוריה של אלימות" ו"סימנים של כבוד") וסרטי אינדי ("קפטן פנטסטיק") בכלל מבזבז את זמנו בתפקיד קומי בסרט שמאלץ. אבל מסתבר שכשנותנים לויגו תפקיד קומי עסיסי הוא ינעץ בו את השיניים שלו ויעשה ממנו מטעמים. הוא יודע מתי הדמות מצחיקה בכוונה, מתי לא בכוונה והוא מצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהפוך דמות שהייתה נקטלת בידי כל מורה לכתיבה כקריקטורה גזענית שעבר זמנה לכיף עצום שאתה רק רוצה ממנו עוד. ויגו מוכיח שעם כשרון, כריזמה ותזמון קומי אפשר לקחת את הדמות הכי טיפשית ולהפוך אותה להופעה שראויה לכל פרס שאפשר לתת לה.

3-1. נשות "המועדפת" : רייצ'ל וייז, אמה סטון ואוליביה קולמן

" As it turns out, I'm capable of much unpleasantness"

למרות שיש לי דירוג ברור מי יותר טובה ומי פחות, קשה להפריד את השלישייה להופעות נפרדות – שלושתן תלויות זה בזו: הן מגדירות אחת את השנייה, מעצבנות אחת את השנייה ומושכות אחת את השנייה. משולש הדמויות הזה תלוי בדינמיקה המשתנה באופן תדיר וכך מגיש ביחד את ההופעות הטובות ביותר שהיו בסרט אוסקרים בשנה האחרונה. אף אחת מהן היא לא מי שנראה שהיא בתחילת הסרט וכולן משתנות לחלוטין עד סופו. הן מצליחות להראות את הצדדים המצחיקים, העלובים, המרגשים והחדים של דמויות מורכבות וגורמות לך להחליף את אהדתך ביניהן במחי סצנה. שלושתן הופכות את הזכייה של כל סרט שאינו "המועדפת" בפרס האנסמבל בכל טקס פרסים שהוא למגוחכת. הן (וגם צוות השחקנים התומכים האחרים) מראות בדיוק כיצד צוות שחקנים צריך לעבוד – אחד מול השני, אחד מול עצמו ואחד עם השני. ולכן, כמובן, כולן יפסידו את הפרס אליו הן מועמדות. במקרה של סטון ווייז אני מקבל את זה כעונש קוסמי על השתחלות לקטגוריה שלא מתאימה להן (שתיהן שחקניות ראשיות לכל דבר), במקרה של קולמן (שהיא לחלוטין במקום הראשון מבין שלוש ההופעות) נצטרך להתבאס ביחד איתה על חוסר הצדק המובנה באוסקרים ולקוות שאולי הזכייה בבאפט"א מסמנת על הפתעה כלשהי באוסקרים. למרות שכנראה שלא.