אומנם פרסי אופיר קרויים על שמו של שייקה אופיר, אבל ההתפתחות האחרונה מזכירה יותר שייקה אחר, ששר ביחד עם גברי ופולי את המילים הנכונות מתמיד: "עובדים עלינו בפנים, ואנחנו לא לומדים".
תקציר הפרקים הקודמים: לפרסי אופיר, פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, יש שתי נקודות מעוררות מחלוקת עיקריות לגבי ההתנהלות שלהם – העובדה שפרס הסרט הטוב ביותר הוא זה שנשלח לאוסקרים, והעובדה שכמעט בכל שנה, אף אחד שאינו חבר אקדמיה לא ראה את המועמדים לפני שהטקס עצמו מתקיים. ואז לפני שנתיים , מוש דנון, יו"ר האקדמיה החדש החליט לעשות שינוי והכריז ש"לא יתחרה סרט עלילתי בתחרות לפרס אופיר אלא אם יצא בהפצה מסחרית לפני כן" . שינוי שעורר את כל אמות הסיפון וגרם לקהל כאן באתר לצהול משמחה. ואז הוא דחה את ההחלטה הזאת בשנה, כדי לתת זמן למפיצים ולכולם להתארגן. מאכזב, ואפילו מאכזב מאוד – אבל סביר.
ואז, השנה, מסתבר שהמפיצים והמפיקים סוף סוף התארגנו על עצמם, והצליחו לגרום לההחלטה ההיא להיות לחלוטין חסרת כל ערך – ואולי גרוע מזה. הפרטים מובאים באריכות אצל סריטה, ומי שרוצה לקרוא את התקנון החדש בעצמו מוזמן לעשות את זה כאן אבל בקצרה: לא הפצה מסחרית ולא נעליים.
כדי להסביר את השינויים צריך קצת להבין איך הטקס הזה עבד עד כה. עד כה, במהלך החודשיים שקדמו לאוגוסט, האקדמיה הישראלית עורכת את מה שאפשר לקרוא לו "פסטיבל הקולנוע הישראלי הנרחב והסודי שמיועד רק לחברי אקדמיה ואם את לא חברי אקדמיה אז נה-נה-בננה לכם". באותו כאילו-פסטיבל, 30 סרטים (בערך) מתחרים על ליבם של המצביעים בהקרנות אקדמיה שמתרחשות בתל אביב, כאשר ככל שאתה מגביר את כמות ההקרנות שלך – ככה גוברים הסיכויים שלך לזכות במועמדויות. בגלל שלא לכל סרט קטן יש את הכסף לארגן את אותה כמות הקרנות כמו כל סרט גדול ומכובד, נוצר חוסר שוויון מובנה בתחרות על תשומת הלב של המצביעים.
לאחר מכן, באוגוסט, מפורסמים המועמדים ואז ממשיך הפסטיבל – אבל הפעם ההקרנות הן רק לסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. כלומר, אם נניח אתה "מי מפחד מהזאב הרע" שמועמד ל-11 פרסים, כולל פרסי משחק, בימוי ותסריט אבל לא לפרס הסרט, אז זה מאוד יפה – אבל לא מזכה את המצביעים בהזדמנות נוספת להתרשם מאיכות הסרט שלך. בספטמבר נערך הטקס, ואז לסרט שזוכה ונשלח להתמודד באוסקר יש בערך יום וחצי להתארגן על הפצה מסודרת כדי לרצות את אותו טקס פרסים שמתרחש באמריקה.
כל זה, שוב, במקום פשוט להפיץ סרטים בצורה סדירה לאורך השנה, לתת למבקרים ולקהל להצביע על הסרטים שהם הכי אוהבים, במקרה הצורך לשלוח סקרינרים למצביעים רלוונטים ואז לשאול לקראת סוף השנה (או באיזה תאריך שלא יהיה) מי הם חושבים הם המועמדים הטובים ביותר לכל קטגוריה.
אז מה הוא, בעצם, אותו שינוי מיוחל שהתרחש? מה עכשיו השתנה? ובכן, עכשיו אותו פסטיבל סודי ומהולל לסרטים ישראלים הוקדם לאפריל-מאי, כדי שהמועמדים יוכרזו ביוני. "אה, הטקס הוקדם?" אתם שואלים. לא, הוא לא. הולכת להיות תקופה המתנה של שלושה חודשים בין הכרזת המועמדים לטקס עצמו. אל תתפלאו אם עד שהטקס יתרחש, רבים מהאנשים ישכחו שהם השתתפו בחלק מהסרטים המועמדים.
מה יקרה בשלושה חודשים האלה? ובכן, בתקופה הזאת כל חמשת הסרטים המועמדים לסרט הטוב ביותר יהיו חייבים לעשות "פסטיבל טרום-בכורות" עד הדדליין באוגוסט שבו המצביעים יתחילו להצביע. על כל סרט לעשות 15 הקרנות טרום-בכורה, אחת לפחות בנוכחות היוצרים כאשר עשר לפחות צריכות להתרחש מחוץ לתל-אביב-יפו-סינמה-סיטי-גלילות. וכמובן שאני בטוח שכל הפצה תתייחס לזה מאוד ברצינות ובכלל לא יעשו עשר הקרנות ב-14:00 בסינמה סיטי ראשון לציון בלי פרסום. כמובן. ומה יקרה אם סרט כלשהו לא יעשה את זה? ובכן אז, לא יהיה אפשר להצביע לו בפרס הסרט הטוב ביותר. כלומר, סרט כמו "מוטלים בספק" שיודע מראש שהוא הולך להפסיד ל"פוקסטרוט" או "געגוע" יכול מראש לוותר על התענוג המפוקפק ולהסתפק בכבוד של המועמדות שלו, בהקרנות שהוא עושה לאקדמיה ולצאת מתי ואיך שבא לו.
כלומר, שוב, לא הפצה מסחרית ולא נעליים – וכל השנתיים האחרונות שחיכינו לשינוי הנהלים הזה היו כדי שנוכל עכשיו לחפש איפה הסרטים המועמדים לסרט הטוב ביותר (ורק הם) עושים את ההקרנות המונפצות שלהם. במכתב שלו לאנשי האקדמיה, מוש אכן מחביא מאחורי השורות איזה טון של "הם הכריחו אותי לעשות את זה! הצילו!", אבל זה לא עוזר לאף אחד. במקום לקדם את הטקס, את הקולנוע הישראלי ואת הסרטים שיוצאים כאן במהלך השנה – נוצר מצב אפילו יותר מטומטם מהמצב שהיה קודם, כי עכשיו גם פסטיבלי הקולנוע המקומיים נדפקו מכל החלטורה הזאת.
אם ציפיתם לסוף טוב בסוף הכתבה – מצטער, זה מה יש. אין מילים לתאר את האכזבה מהאי-שינוי הזה, בייחוד אחרי המתנה של שנתיים, וקרנו של מוש דנון ירדה באופן ניכר לאחר ההשתפנות הזאת.
יכול להיות שאין לי כוח לחשוב על זה לעומק
אבל למה זה קורה בעצם? רפרפתי ב"סריטה" והאקדמיה טוענת שהטקס מקדם מכירות של המועמדים, אבל זה תירוץ דבילי, מה האינטרס מאחורי זה? למה כל כך חשוב להם להישאר עם הסדר הקיים?
כי שינוי זה מפחיד.
שוב, גם בסריטה וגם אתה וגם כולנו אומרים – אין היגיון. הרי הסרטים האלו יוצאים גם כך וגם כך בתקופה של שנה, פשוט אחרי האופיר ולא לפני האופיר. המפיצים מפחדים להוציא סרטים בלי תווית האיכות של אופיר עליהם, כי הם מפחדים שאנשים לא יילכו עליהם. האם יותר אנשים הלכו ל"פיגומים" בגלל שהוא זכה בפרס אופיר אחד? אני איכשהו בספק, אבל מה אני יודע. ולמרות שמן הסתם שהשוק יתרגל לדבר שכזה, יש פחד משינוי, כי שינוי זה מפחיד.
אולי דווקא ה"חלון" של השלושה חודשים האלו, הוא מה שהמפיצים מקווים לרכב עליו
כיוון שאפשר להפיץ בתוכו את המועמדים מסדר שני כמו "פיגומים" או "מוטלים בספק" בתור "מועמד ל-5 פרסי אופיר, כולל הסרט הטוב ביותר" במקום "זוכה פרס אופיר אחד וגלמוד".
על פי סריטה - לא
כי אם זה היה כמו שאתה אומר, הרי ההיגיון היה שמתבקש שלפחות הסרטים הללו היו מופצים מסחרית בחודשים האלה. אבל ה"גורמים" אומרים שמכיוון שמדובר בסרטי הקיץ, לא הוגן לבקש מסרטי האופיר להתחרות בבלוקבאסטרים, ולכן הם לא רוצים שיחייבו אותם באותם שלושת חודשים להפיץ את הסרטים.
אז בקיצור...
אם אין לי סינמטק קרוב לבית או "ערוץ ישראלי" שקר כלשהו, אין לי הרבה סיכוי לראות את הסרטים האלו…
אז בעצם, לפי האקדמיה, רמת השרון זה תל אביב וראשון לציון לא?
(ל"ת)
לא, רק סינמה סיטי גלילות.
אני חושב שהקרנה בקולנוע "כוכב" כן תיחשב פריפריה.
כלומר שלפי האקדמיה, רמת השרון זה תל אביב, אבל רמת השרון זה גם פריפריה.
אגב, אני לא זוכר הכרזה רשמית לזה
אבל נראה לי שאפילו עניין "פסטיבל טרום הבכורות" נזנח בשנת הקורונה, אז אפילו את זה אין. יאי.
זה מתחבר למשהו שיאיר רווה פרסם לא מזמן בפייסבוק
רווה עושה מדי שנה מדגם לקראת פרסי אופיר, שבו הוא שואל חברים נבחרים עבור מי הם הצביעו כדי לשער מי הולך לזכות. אחת מחברות האקדמיה שהוא שאל ענתה לו "תפסיק להתערב בענייני האקדמיה".
לאקדמיה הזאת, מתברר, אין שום אינטרס שמישהו מבחוץ יתעניין בפרסים שהיא מחלקת. או בסרטים שזכו בהם.
תגובה קצת חצופה, אבל יהיה לא רע אם חברי האקדמיה
ישמרו לעצמם את הבחירות עד ההכרזה, לפחות מתוך כבוד למועמדים האחרים.