הערב ייערך טקס פרסי אופיר, שנראה יותר ויותר כמו טקס הכתרת "פוקסטרוט" – אבל יש בהחלט גם סרטים אחרים בתמונה. במירוץ לאופירים מובילים שלושה סרטים: "לא פה, לא שם", "געגוע" ו"פוקסטרוט" – כל אחד מהם עם 12 מועמדויות ומעלה. "מוטלים בספק" ו"פיגומים" מקבלים גם הם שבחים לרוב, אבל בגלל חוסר הבאזז הפסטבילי, הקופתי או הכללי נראה שנצחון של כל אחד מהם בקטגוריה הראשית ייחשב הפתעה גמורה לכל הדעות, והם יסתפקו, אם בכלל, בפרסי משחק. כרגיל, רבים מהסרטים המתחרים לא הוקרנו בארץ עד הטקס – "פוקסטרוט" ייצא בסוף השבוע, כדי לרכב על גלי הזכיה שכנראה תקרה – אבל בזכות העובדה ש"לא פה, לא שם" ו"געגוע" דווקא הקדימו את הטקס, ובאדיבות יום הקולנוע הישראלי, אפשר היה לצפות ולהתרשם מהם. אז אם אלה שלושת הסרטים שאמורים לזכות – בואו נעבור ונראה בדיוק מהם לכאורה התוצרים הטובים ביותר של הקולנוע הישראלי לשנת 2017.
בצבא יש מושג כזה – "פאק באמינות". זאת דרך ארוכה להגיד "שקר", שמתארת יפה את מה שמתרחש ב"פוקסטרוט" מהתחלה ועד הסוף: הסרט פשוט לא אמין. סרטים רבים על צבאות סובלים מאי-דיוקים כאלה ואחרים, אבל הניתוק המוחלט של "פוקסטרוט" מהמציאות מבטל לחלוטין כל דיון שהסרט מנסה להעלות בנוגע לצבא והקשר שלנו אליו. זה לא רק שלחיילים בסרט יש M-16 ארוך שמזמן לא ניתן לחיר"ניקים, או שהם לובשים סוודר א' ששייך רק לתומכי לחימה, ושהם לובשים אותו בזמן פעילות מבצעית, או שהם אוכלים לוף שאף חייל לא ראה כבר לפחות חמש שנים, או שחייל שינסה לתפעל ככה מחסום ימצא את עצמו נדרס במהירות, או שהנהלים במציאות הם שחיילים מדברים בערבית עם נוסעים בכלי רכב במחסום – ולא מדברים בעברית ומקווים לטוב כמו בסרט, או שככה לא משאירים ציוד צבאי ומצפים שהוא יפעל – זה שחיילים פשוט לא מתנהגים ככה. הם לא מדברים ככה, הם לא זזים ככה, הם לא סוחבים את הנשק שלהם ככה ושום דבר ממה שכל אדם על מדים בסרט הזה (כולל קצינים ואלופים) עושה לא מזכיר את הצבא הישראלי ב-2017, כך שאם הסרט ניסה להגיד משהו על צה"ל (ויש בהחלט רושם שהוא ניסה) הוא נכשל לחלוטין, כי צה"ל לא מופיע בסרט הזה. עכשיו, הסרט לא מתרחש כולו בצבא, והחלקים באזרחות קצת יותר אמינים, אבל אחרי שהסרט כל כך נכשל בתיאור המציאות בחלקי הצבא שלו, קשה לקחת כל חלק אחר ממנו ברצינות.
הסרט מספר, בעצם, שלושה סיפורים קצרים שמתקשרים למשפחה אחת – הראשון הוא על האבא שמקבל חדשות שמשנות את מהלך יומו, השני הוא על הבן שלו, ואז חזרה לאבא. תקצירי הסרט נמנעים מלספר מה באמת מתרחש בו, אז לא אני אהיה זה שאספיילר – למרות שבכלליות קשה להגיד שבכלל מתרחש משהו ברוב הסרט הזה. שני הסיפורים הראשונים הם בעיקר מונוטונית רבה שנשברת בסיום הסיפור במאורע דרמטי, והסיפור השלישי הוא מעין סיכום לשניהם שלא מסתיים בכלל ומרגיש כמו הנצח.
פרט לכל זה, אם אתם רוצים ללכת לסרט כי ראיתם את הטריילר וחשבתם "חייל רוקד! מוזיקה קצבית! חמוד!" אז תחשבו שוב. מדובר בסרט קשה, ארוך, בלי מוזיקה או עם מוזיקה מלנכולית שנותנת לכל משפט פאתוס מגוחך. הסצנה עם החייל הרוקד אכן מופיעה ונותנת זריקת אנרגיה לסרט המנומנם, אבל היא נעלמת ונשכחת די מהר בסרט שמלא פחות ב"ריקודים אקראיים ודברים מצחיקים שקורים" ויותר ב"אנשים שבאמצע שיחה פתאום מתחילים אגב כלום לדבר על ריקוד, ואף אחד לא מעיר על כמה זה פאקינג מוזר לנהל שיחה ככה".
בכל מקרה, מדובר, כאמור, בסרט שיזכה – "פוקסטרוט" הוא להיט פסטיבלים לא קטן, ובשנייה שמישהו העלה את הרעיון שהוא יזכה באוסקר, האקדמיה תתקשה לבחור בסרט אחר. לסרט יש מעלות (ליאור אשכנזי די טוב בסרט, הצילום של גיורא ביח נהדר, ותמיד נעים לראות ציורים של אסף חנוכה, גם אם האמינות של הסרט נפגמת כשהוא מציג ילד בן 19 שמצייר כמו אסף חנוכה. אפילו אסף חנוכה לא צייר כמו אסף חנוכה שהוא היה בן 19, והוא היה אסף חנוכה), אבל מדובר בסרט דרשני שאין לו את הזכות להטיף מוסר אם הוא מציג עולם שכל כך מנותק מהמציאות הישראלית. מצד שני, ייתכן שהביקורת הזאת מתמצתת חלק משמעותי מהקולנוע הישראלי.
אז אם אני לא תומך ב"פוקסטרוט" לאוסקר, הייתי אמור להיות בעד מה שנראה כיריב העיקרי שלו, "געגוע", לא? מתברר שלא. בשלב כלשהו בסרט, שי אביבי שואל דמות "זה נראה לך אידיוטי?", הדמות השנייה עונה "כן", וזה הסיכום הכי טוב לסרט שיכולתי לחשוב עליו.
להגנתו, הסרט נראה מודע מדי פעם לכך שהוא קצת אידיוטי. בניגוד ל"פוקסטרוט", לא כל משפט מוצג כפנינה עמוקה שצריך להפוך ולתהות על כל המשמעויות שלה, והגיבור של הסרט לא מוצג כמודל של יציבות או התנהגות ראויה.
החלק העיקרי של הסרט מתאר את שיטוטיו של שי אביבי בעכו בעקבות הודעות דרמטיות שאסי לוי, אקסית שלו מלפני 20 שנה, מנחיתה עליו. אחת מהן היא שהיא הסתירה ממנו את העובדה שהיא נכנסה ממנו להריון והולידה את הילד, והשנייה משום מה נחשבת ספוילר – למרות שהיא מתרחשת בתחילת הסרט והיא המניע העיקרי לעלילה. נו טוב.
בעקבות ההודעות הוא עובר ממקום למקום ומנהל שיחות טיפשיות יותר וטיפשיות פחות עם שלל אנשים. החלק הזה הוא החלק היותר מוצלח בסרט, אם כי גם בו יש נפילות תמוהות (הסרט, כאילו מחויב על פי חוזה הסרטים הישראלים, מכניס את סצנת העירום הכי לא נחוצה אי פעם) וכמה שאלות אמינות שעולות – אבל מדובר במסע שהגיבור עובר עם התחלה, אמצע וסוף, שכן מספרים סיפור מעניין, גם עם בעייתי מעט מבחינה מוסרית.
הבעיה היא שאז, אחרי החלק הראשון, קורים שני דברים.
עכשיו, אני לא מאמין גדול בחוקים לכתיבה; החוק הטוב ביותר לכתיבה הוא "מה שעובד לסיפור הזה". ובכל זאת, אם יש כלי עלילתי מתסכל, זה "באמצע סיפור לפתע קורה משהו". משהו שלא נבנה, או נרמז, או קשור בצורה ישירה למה שקרה עד כה – אלא מונחת בצורה מלאכותית כדי להכניס עוד אתגר או להביא ישועה לגיבור. וב"געגוע" זה קורה לא פעם אחת – אלא פעמיים, אחת אחרי השנייה, בחצי השעה האחרונה. הסרט מכניס אלמנט זר לחלוטין שאפילו לא נרמז עד עכשיו, שמשנה את טון הסרט ולא באמת קשור לשום דבר שקרה קודם – ובעיקר הורס את החלק הראשון, והיותר נעים ואמביוולנטי של הסרט. הדבר השני שקורה זה שהקו המוסרי הדק שהסרט הצליח להלך בו בחלקו הראשון נהרס והסרט נופל מטה לתוך "מה שקורה על המסך זה ממש לא בסדר". קצת קשה לדון בזה בלי ספויילרים, אבל הסרט מצפה שנסלח ונמחל לדמויות שמתנהגות בצורה פושעת בלי לבקר את ההתנהגות הנוראה שלהם, ואם לוקחים את זה ברמת הפשט – זה מסר רעיל ונוראי.
גם כאן, אגב, הטריילר מטעה: הטריילר מציג שלל סצנות של דברים שהולכים לאחור ומונולוג של שי אביבי לגבי התחלות וסופים. שום דבר מזה לא מופיע בסרט, שהוא הרבה פחות אומנותי משהטריילר רומז. הסרט הולך בקו ישר, ואין זכר למונולוג הנ"ל. תמוה, אבל יחסית לכמות הדברים הטיפשיים שמתרחשים בסרט – סביר.
ואחרי שני אלה, אפשר להגיע לסרט המוצלח מהחבורה. גם לו יש קצת בעיות, אבל לפחות הוא מעניין לכל אורכו, לא מעודד מעשים נוראיים ובעל שלוש דמויות ראשיות כיפיות למדי.
"לא פה, לא שם" הוא סרט הביכורים של מייסלון חמוד, המציג את סיפוריהן של שלוש בחורות ערביות שגרות בתל אביב ונתקלות בקשיים משני צידי החברה. רק תיאור העלילה יכול להעלות את הסעיף לאנשים מסוימים, אבל אם יש משהו שמפריע בו בשבילי זה המילה "בתל אביב".
עכשיו, תראו, אני לא אומר שתל אביב היא בועה, ומדינת תל אביב ובלה בלה בלה. תל אביב זאת עיר בסדר בסך הכל חוץ מזה שהיא נורא משעממת, ושכתוצאה מכך סיפורים בתל אביב נוטים להיות משעממים גם הם. אני יודע שאולי זו לא דעת הרוב, אבל אלכוהול, סמים, סיגריות, סקס ומסיבות זה, בגדול, קצת משעמם. אמנם "לא פה, לא שם" אף פעם לא נהיה משעמם, אבל זה בעיקר משום שהוא יוצא מהעיר ולא נשאר תקוע בסצנות הללו – כי כאשר הוא מתמקד בחלקים האלה של העיר הוא לא מצליח להיות מעניין יותר מדי. שלושת הסיפורים של הסרט עוקבים אחר הדמויות הראשיות, וכולם מגלמים גרסה מסוימת של "החברה השמרנית הערבית מעמידה מולי ציפיות שאני לא רוצה לעמוד בהן". אני מצאתי אותם נחמדים בסך הכל, אבל צריך לקחת בחשבון שאני אומר את זה כגבר, ואפשרי שנשים ימצאו בסרט הזה ערך מוסף כלשהו על אחוות נשים או תיאור אוניברסלי של הבעיות שלהן- כמעט כל אישה שדיברתי איתה על הסרט אהבה אותו הרבה יותר ממני, ואפשרי שיש קשר בין הדברים.
ולמען האמת, אני די בסדר עם כך שהסיפורים שלו לא סוחפים אותי, כי דווקא הרגעים שבהם הדמויות מדברות אחת עם השנייה בלי קידום עלילה משמעותי הם הרגעים המעניינים בסרט. העלילה היא ללא ספק הדבר שבו הסרט מתקשה, אבל הדמויות הם החלק המוצלח ביותר בסרט. הדמויות הראשיות שהוא מציב בקדמת הסרט, וגם לא מעט מדמויות המשנה, הופכות את הסרט לצפייה כיפית ומעניינת על המסך, ולמועמד המועדף עלי מבין השלושה. קשה לומר שהוא גרם לי לצאת מגדרי, אבל הוא היחיד שבמקום תסכולים כאלה ואחרים גרם לי לחייך לכל אורכו, לחשוב עליו בחיוב אחרי שיצאתי ממנו ולהתעניין מה יהיה הדבר הבא שהבמאית תעשה.
סחתין
אתה למיטב ידיעתי הראשון שמצליח להתרומם מעל הקקופוניה של מירי רגב מצד אחד וכל השאר מהצד השני ולהתייחס לסרט לגופו. מכיוון שהברנז'ה הגנה עד עכשיו על הסרט כמו על איזה משלט צבאי אתה כנראה גם הראשון שמצביע עניינית על פגמיו. כל הכבוד.
אלואים. פוקסטרוט לא אמין?
אולי כי זה סרט ולא דו"ח להאג? אולי כי פוקסטרוט לא מנסה להגיד משהו על הצבא הישראלי ומשתמש בצבא ככלי להמשלת המצבים הנפשיים שאנשים שתקועים, מבוהלים, משלימים ואכולי יסורי מצפון נמצאים בהם?
זו דעתי לפחות ועם התחושה הזו יצאתי מהסרט.
פוקסטרוט לא מציג מציאות ריאליסטית. זה בולט בכל שוט ובכל פריים, בערבוב הז'אנרים, והחל מהמשטחים עליהם הדמויות זזות ועד לעריכת האון ליין.
אני חוזרת. לא סרט ריאליסטי. תודה לאל. *קולנוע*. כזה שמרשה לעצמו להיות אקספרסיבי כאן במדינה הקטנה והמיוזעת שלנו. שמרשה לעצמו לתהות ולהרגיש ולומר דברים מתוך שבר.
אני מסכימה אגב שחלקים מסויימים(קטנים, לא ברמה העלילתית) מוצגים כאמירה פוליטית, והם באמת מרגישים כמו גימיק ופחות עובדים בעיני. (כמו סלאם סלאם בלבנון)
הגעתי לסרט עם המנעות מכוונת מכל פרט על הסרט ושמחתי לראות שפה מרעננת בקולנוע שלנו. הלוואי ועוד יוצרים יפתחו את הראש, הדמיון והלב לכיוונים חדשים ויפתחו גם לנו.
מסכימה עם כל מילה
אולי זה בגלל שלא שירתתי במחסום אלא ביחידה של ג׳ובניקים, אולי זה ריחוק השנים מהשירות הצבאי, אבל וואלה הצלחתי לצפות בסרט הזה בלי להשוות את הצבא שמוצג בו לצה״ל האמיתי, ובלי להיות מוטרדת מהפערים בין מציאות לעלילה רווית מטאפורות וסימבוליות.
הסרט הזה לא שואף להוות תמונת מצב נאמנה למציאות, זה משתקף לכל אורכו בטון, בבימוי, בדיאלוגים, בהכל. מי ששופט אותו כיצירה פסאודו דוקומנטרית שאמורה לייצג נאמנה מציאות צה״לית פשוט מפספס בעיני את הסרט. אני צפיתי בו כמשל על אשמה, אובדן והתמודדות. בעיני הוא היה מרתק לכל אורכו.
אולי צריך לראות אותו עם קצת ריחוק מהמציאות שלנו בשביל לא לחפש את הפערים ממנה אלא להתמסר לעלילה ולמשל שהוא מנסה להעביר. אולי זה כמו לראות סרט שצולם ברחוב שלך, רק ששינו אותו כדי שיידמה רחוב בשנות ה-80, אז כל מה שאתה רואה זה את חוסר הדיוק לעומת המציאות המוכרת לך.
אלואים, "אישה יפה" לא אמין?
שרשורפלצת פה.
http://www.fisheye.co.il/pretty_woman//#target-comment-461902
סוריאליזם הוא דבר נפלא
והוא לא בא על חשבון אמינות. אתה מספר סיפור על עולם כלשהו – תכבד את העולם הזה ברמה המינימלית, ותעשה את המחקר על ההתנהלות שלו. אחרי שתסיים עם הדקויות של הנשק שאיתו החייל שאת סיפורו אתה מספר שומר במחסום, תעשה כמה סצינות סוריאליסטיות שאתה רוצה. מבחינתי תמחיז ברושור שלם של שוברים שתיקה.
הדוגמה הכי טובה בעיני היא ״ואלס עם באשיר״. כמה מהסצנות המופלאות ביותר בסרט היו קולנועיות, פנטסטיות, חלומיות, סוריאליסטיות, אבל השחזור התקופתי שפולמן, פולונסקי וגודמן עשו בו היה מדויק לרמת הפריים הבודד.
לא פה, לא שם
מפריע לי שמעשנים כל כך הרבה בסרט. זה באמת היה נחוץ?
קטע, "למה מעשנים כ"כ הרבה" זה אותו משפט בדיוק שעבר לי בראש כשהגעתי לצבא.
אפרופו ריאליזם וכו'.
כן, ובראיונות הבמאית והשחקניות התיחסו לזה
(ל"ת)
יופי של סקירה,תודה רבה.
מסכים עם כל מילה בביקורת על געגוע.ביקורת מצוינת.
גם לי זה עד עכשיו די תמוה שמתייחסים לגילוי השני שמתרחש בתחילת הסרט כספוילר. זה האירוע המחולל שמתרחש חמש דקות אחרי שהסרט מתחיל,וגם הצורה שבה הוא מוצג לא ממש נותנת לו איזה אפקט רגשי(הגילוי הראשון,של ההיריון,מוצג בצורה הרבה יותר רגשית).וחוץ מזה,שמירת הסוד של הגילוי הזה היא גם מהלך שיווקי די טיפשי מכיוון שהוא מונע מהצופים לדעת על מה הסרט.אבל מכיוון שכולם נזהרים מלגלות אותו אני לא אהיה זה שיעשה את זה.
דרך אגב, אני מצליח להיזכר רק במקרה אחד של "לפתע באמצע הסיפור קורה משהו",אפשר להזכיר לי את המקרה השני?
אני מסכים לגבי "לא פה, לא שם" ולגבי "געגוע"
הבעיה העיקרית שלי עם שניהם הייתה שהם פשוט רפטטיביים ומשעממים. אפשר להבין אחרי חצי שעה מה הפואנטה שהם מנסים להגיע אליה, ומרגע שהבנת את זה, אין כל כך סיבה להמשיך לצפות – לא קורה שום דבר שהוא לא בדיוק מה שהיית מצפה שיקרה (חוץ מנושא הדאוס אקס מכינות של "געגוע", שזה אמנם לא צפוי אבל זה כשלעצמו לא הופך את זה לטוב).
לגבי "פוקסטרוט" יש לי קצת השגות.
אני מסכים שאי הדיוק בפרטים יוצר חוסר אמינות מאד קשה. מעבר לכל מה שתיארת, המון מההתנהלות של החיילים גם בחלק הראשון של הסרט הרגישה מאד לא ריאליסטית.
הבעיה היא שאני לא כל כך בטוח שהסרט ניסה להשרות תחושה ריאליסטית מלחתכילה. אני דווקא לא בטוח שהפואנטה שהוא ניסה להעביר הייתה על צה"ל ספציפית, אלא להשתמש בו יותר כמטאפורה כדי להגיע למשהו גדול יותר. זה כמובן לא הופך את אי הדיוקים למשהו נסלח – זה פגם שיש בסרט בלי קשר למה שהוא התכוון לעשות, אבל המחשבה הזאת גרמה לי להסתכל באור קצת אחר על הדמויות של החיילים ועל רמת הריאליזם שלהם.
אני גם חושב שהחלקים של הסרט שלא מתרחשים במחסום הם מספיק טובים כדי לפצות על כך. אני חושב שהמערכה הראשונה של הסרט היא כמעט מושלמת. מלבד אי הדיוקים שדיברתי עליהם (שהם הרבה פחות בולטים מאשר בחלק השני) ומשפט אחד של אשכנזי שנשמע קצת פחות כאילו הוא דמות בסרט ויותר כאילו הוא מספר לקהל מה מתרחש עכשיו בסרט, הכל בו הרגיש אמיתי ונוגע, הסיפור הוצג בסבלנות ובשקט וזה תרם מאד לתחושת הכבדות והאמינות – ואכשנזי רק בסצנות האלה מאד מצדיק את השבחים.
החלק השלישי הוא קצת יותר בעייתי, הוא סובל הרבה יותר מתופעת ה"דמות מספרת לנו מה אנחנו אמורים לחשוב במקום פשוט להיות אמיתית ולתת לנו להבין לבד", אבל גם הוא בסה"כ טוב ואמין מאד. אני חושב שכן יש לו (ולסרט בכללי) פואנטה גדולה יותר, וערך רב מאד למרות כמה בעיות קשות.
סה"כ לי זה די ברור ש"פוקסטרוט" הוא הסרט היותר טוב מבין השלושה.
עם זאת, לא אכפת לי מי יזכה בסוף. הטקס עצמו צפוי להיות מטונף מפוליטיקה (אבל זה טרנד גם בעולם, האמי היה בלתי נסבל) וזה כבר לא כיף, וזה חבל.
אני אתבאס אם פוסקטרוט או געגוע יזכו
שני סרטים שלא גרמו לי לרצות לצפות בהם (ודווקא חיפשתי סיבה ללכת לקולנוע לאחרונה).
לתחושתי, הרבה מההמולה סביב פוקסטרוט הגיעה ממירי רגב ותגובותיה ונראה שהרעש ההדדי הזה, המאבטחים וכל הנ"ל קצת מעלים את ההייפ לסרט.
מאוד מאכזב אותי שהציפיה שיצליחו תבוא ע"ח סרט שאשכרה הצליח.
ואני מסכימה איתך לגבי דבר אחד- לא פה, לא שם, בהחלט גורר תגובות מאוד שונות מגברים ומנשים. צפיתי בו דקה אחרי שהגיע לקולנוע וגם עכשיו, כמעט שנה אחרי, אני ממשיכה לטחון את פס הקול שלו ולחשוב שזה סרט השנה.
אגב, קל לשכוח כי הוא אשכרה יצא לפני הטקס- גם הוא סרט שקצר די הרבה פרסים ותשבוחות.
זאת רק תחושה שלי,
אבל נראה שבשנתיים האחרונות יש פתאום נסיגה – נקודתית אומנם, אבל נסיגה – בקולנוע הישראלי המיינסטרימי, בטח ביחס לעלייה שחווינו ב-5-6 שנים שלפני זה, עם סרטים כמו הערת שוליים, בית לחם, הזאב הרע ואפס ביחסי אנוש. תסתכלו על נושאי הסרטים בכתבה הזאת – עוד פעם חיילים במחסום, עוד פעם משפחה במשבר, עוד פעם ערבים בחברה הישראלית וכאלה. ואל תטעו, בהחלט יש מקום גם לסרטים כאלה, אבל אחרי שנים שבהם קיבלנו דברים שבשיא הרצינות לא ראינו פה אי פעם (מותחן אקדמי, סרט גנגנסטרים, אימה אחים-כהנית וקומדיה סאטירית עם קסם שנדיר לראות אפילו בקולנוע אמריקאי), אנחנו כאילו לוקחים צעד אחורה ושוב מדסקסים בנושאים האלה שכבר דיסקסנו בהם מיליון פעם לפני זה. מי שסיפר את הבדיחה הזאת לפני 4 שנים היה יוצא מטומטם. מי שהיה מספר אותה לפני 17 שנה דווקא היה פחות או יותר צודק, וכנראה גם קצת בזמן האחרון.
עוד פעם
קנאה בין גברים ויחסי אב ובן, עוד פעם חבורת מאצ'ואים שיוצאים להציל ילדה קטנה ושבירה תוך כדי זריקת אמירות מתחכמות-מצחיקות, עוד פעם סרט על יחסים בין ג'ובניקים ובנות שרבות בגלל הקצין החתיך, לפחות הורידו ממנו את השירה, עוד פעם סרט שמאדיר את השב"כ (טוב, לא ראיתי אותו ואין לי מושג מה קורה בו אז זה ניחוש).
כל סרט אפשר לתקצר לשורה שמורידה ממנו את כל המקוריות וגורמת לו להשמע כמו קלישאה מיותרת. זו לא חוכמה שאתה מתקצר ככה סרטים רק משום ש*אתה* פחות אהבת אותם.
(מתי ראית סרט כמו לא פה, לא שם? אני לא ראיתי סרטים כאלו כמעט בכלל, בטח שלא בערבית או בעברית.)
מבחינה ז'אנרית לכל הפחות
אי אפשר שלא להודות שבין 2011 ל2014 כולל, היה כאן מגוון בסוגות ובסגנונות שדי הפסיק מאז.
ואגב, רוב התיאורים האלו לא נכונים
"מי מפחד מהזאב הרע" לא עוסק בחבורת מאצ'ואים שיוצאים להציל ילדה קטנה, אלא בחבורת מאצ'ואים שנוקמים את מותה של הבת של אחד מהם.
אפשר מאד מאד להתווכח על האם "בית לחם" מאדיר את השב"כ או לא.
ולצמצם את "אפס ביחסי אנוש" ל-סרט על יחסים בין ג'ובניקים ובנות שרבות בגלל הקצין החתיך, זה לעשות לו diservice גדול מאד.
ולכל אלו תוסיפי את "מיתה טובה" (קומדיה שחורה), "גט" (דרמת בית משפט), "את לי לילה" (קצת יותר סטנדרטי מבחינה ז'אנרית, ועדיין מבחינה נושאית לא נופל לשילוש הקדוש של חיילים/ערבים/דתיים) ו-"שש פעמים" (כנ"ל).
יצאת מירי רגב.
(ל"ת)
ההבדל ביני לבין מירי רגב
היא שגם סרטים שאני לא מתחבר לנושא או למסרים שלהם אני לא הייתי רוצה שימומנו על ידי מציצת כספי המיסים של אנשים שלאו דווקא מעוניינים להשקיע בקולנוע.
* שאני כן מתחבר אליהם, טעות שלי.
(ל"ת)
נו, זה אפילו יותר גרוע ממירי רגב.
השרה אולי לא מתנהלת או מתנסחת באופן ריאליסטי או רציונלי או מחוברת למציאות בכלל, אבל לפחות היא ממוקדת מטרה. אתה מתעסק בתפל. אם הבעיה שלך היא עקרונית ואתה מתנגד לעצם המימון של תרבות באמצעות כסף ציבורי ואתה רואה את כל מתווכי התרבות כלא יותר מעלוקות שיש להפסיק להקצות להם משאבים מה לעזאזל משנה אלו סוגי סרטים הם עושים? (עזוב את זה שהטיעון שלך בראש הפתיל בכלל לא מחובר למציאות) הקו שלך אמור להיות יותר רדיקלי/ עידן-וילנצ׳יק-י ולשאוף לשלול כל אדם וגוף שניזון ממשרד התרבות והספורט ואז לבטל לאלתר את המשרד עצמו, לא?
בהחלט לבטל לאלתר את המשרד עצמו, חד משמעית.
(ל"ת)
אז לפחות תגיב בדיון הנכון
בדף הסרט של פוקסטרוט שנאוצר העלה את הטענה לפיה תרבות לא צריכה להיות ממומנת על ידי משרד ממשלתי, בין אם היא קומדיה שחורה כהנית ובין אם היא סרט על עוולות הכיבוש. זו עמדתו הפוליטית שאיתה אפשר להסכים או לא להסכים (אני, לצורך העניין, לא מסכים). בביקורת פה הוא מדבר כסינפיל, שמטרידה אותו העובדה שהקולנוע הישראלי של 2017 חזר להיות דרמות על משפחות במשבר, חיילים במחסום ויחסי יהודים-ערבים (לא מצאתי הגדרה מצמצמת אחרת ל״לא פה לא שם״, שהפן היהודי-ערבי בו די מינימלי, ולמען האמת, הוא לא נכנס לאיזשהו ז׳אנר ישראלי-בנאלי כמו של שנות ה-2000 המוקדמות. הוא די לוכד יפה את הצייטגייסט, בעיני, ככל שזה נוגע למאיסה בפמיניזם הלבן לפחות). שאת זה אני יכול להבין – לפני כמה שנים היינו בטוחים שהתחיל הרנאסנס הז׳אנרי האמיתי של הקולנוע הישראלי, אבל בינתיים מסתמן שאנחנו נצטרך לחכות עוד קצת. לי ״לא פה לא שם״ העיף את הפוני (מונא חווה הורסת את הבריאות!), אבל את ״פוקסטרוט״ אני עומד לראות קצת בחוסר חשק.
"יצאת מירי רגב" זה משפט מאוד מירי רגב-י
(ל"ת)
רגע
אתה רומז שלהצהיר הצהרות פופוליסטיות תוך התעלמות בוטה מהמציאות או קריאה שטחית ולא רצינית של המציאות לצורך צבירת הון פוליט (פישלייקים במקרה הנ"ל) זאת לא ההגדרה המילונית של "מירי-רגביזם"? נו, ברצינות.
לטעון שהקולנוע הישראלי סובל מנסיגה בשנתיים האחרונות מבחינת נושאי העיסוק שלו או הז'אנרים שבהם הסרטים שוחים על סמך שלושת הסרטים שסוקרו פה, זה לא משהו שאפשר להתייחס אליו ברצינות. בשנתיים האחרונות יצאו לאקרנים (או עתידים לצאת בחודשים הקרובים) מגוון לא קטן בכלל של סרטים שמשתרעים על קשת רחבה של ז'אנרים שלא היו מביישים את ה-ארבע-חמש שנים שקדמו להן. "נורמן", "אבינו", "לעבור את הקיר", "המועדון לספרות יפה", "אנשים שהם לא אני", "משפחה", "ג'רוזלם", "אינרציה", "היער שהיה", מבול הקומדיות שהגיעו אחרי או בעקבות ההצלחה של "אפס ביחסי אנוש" ("מכתוב", "הלהקה האחרונה בלבנון", "ישמח חתני"), פריחה מפתיעה של סרטי דוקו שמוקרנים בקולנוע ואנשים מצביעים ברגליים ובאים לראות אותם בכמויות לא מבוטלות ("מיסטר גאגא", "מי יאהב אותי עכשיו?", "פרינסס שואו", "המתנחלים", "בן גוריון, אפילוג"), הסרט השנתי של שי כנות ("איביזה", "ארבע על ארבע"), הקומדיות הרומנטיות של רועי פלורנטין ("ילד טוב ירושלים", "ואז היא הגיעה") ואינספור סרטי הילדים והנוער שאני אפילו לא זוכר את שמותיהם.
עזוב איכות או טעם אישי, זאת רשימה לא מבוטלת של סרטים במגוון ז'אנרים (ונושאים) שצריך להיות עיוור על מנת להיות באותה מציאות שבה הסרטים הללו הוקרנו בקולנוע ועדיין לטעון שהקולנוע הישראלי בנסיגה ומתעסק "עוד פעם חיילים במחסום, עוד פעם משפחה במשבר, עוד פעם ערבים בחברה הישראלית וכאלה". זה די מירי רגב דגם אופיר 2016 כשהטיחה באנשי האקדמיה שהם תעשיה אליטיסטית, תלאביבית וסגורה שנהנית להתעסק בעצמה כשמתחת לאף שלה זוכה בפרס הסרט סרט שעוסק במיעוטים ("סופת חול") ובשנה שלפניה סרט שמתרחש בפריפריה ("באבא ג'ון").
אני אשמח אם מישהו יוכל לעשות לי ספוילר ל"געגוע"
על כל שלל התפתחויותיו (פשוט כי אני לא אראה את הסרט אבל אני רוצה לדעת על מה כל המהומה)
יש שלל דיונים בכתבה על יום הקולנוע הישראלי, את מוזמנת להסתכל שם.ואני יודע שזה נראה קצת עצלני מצידי שאני לא מת לך את הסרט בעצבעצמי,אז אני מתנצל פשוט הפלאפון שלי גרוטאה וזה היה לוקח לי שעות,וערב ראש השנה היום.
שנה טובה
כל הסרטים של שמוליק מעוז לא אמינים
בכל מה שקשור לסרטים על הצבא יש לו פאק באמינות. גם "לבנון" שלו (למרות הרעיון היצירתי) לא אמין למי שירת בצבא. באופן כללי הרגרסיה הזאת של מחסומים/ערבים בישראל וכדומה באה לדעתי בגלל הקרבות המרים בין הקרנות קולנוע למירי רגב. כולנו מפסדים כי אז התסריטים שמאושרים נמצאים באותן שבלונות שונות, וסרטים מקוריים באמת שמראים צד שונה ומעניין בהוויה הישראלית לא מקודמים.
"לבנון" מתרחש ב1982
אני לא יודע אם שירתת אז בצבא או לא, אבל אני פחות מכיר את הפרטים הקטנים של איך השירות בטנק בתקופה ההיא נראה, אז אני לא ידוע לשפוט אם זה אמיתי או לא, רק להגיד שזה הרגיש לי אמיתי.
פוקסטרוט מתרחש בזמננו אנו (אני ממש תהיתי אם הבעיות באמינות הן משהו שאפשר לפתור ע"י כך שהסרט למעשה מתרחש בשנות ה-80, אבל אז נזכרתי שליאור אשכנזי השתמש בסמארטפון בחלק הראשון), אז הבעיות האלו הרבה יותר בולטות.
הצבא בסרט הוא קריקטורה. ולא מנסה לצייר מציאות
כל החלק, הנהדר ביותר בסרט לצעמי, הוא סוריאליסטי לחלוטין. להגיד שאין לוף, לא!: כי ביצות מבעבעות, מכשירי רדיו עתיקים ואוטו גלידה עם ציור משנות השישים זה יש בכל בסיס צבאי, נכון?
הסרט הוא אלגוריה, ואין לו שום כוונה להתייחס לצה"ל. בשום מקום בסרט אין סממן שמעיד לאיזה צבא הוא מתייחס. זה צבא אוניברסלי.
סרט חכם מאד, עם המון דקויות.
אהבתי שהסבתא אומרת על הנכד "החייל" ולא "הוא בצבא" שבדר"כ אומרים אצנו כאילו זה מקום להיות בו ולא הגדרה שהיא שם עצמם.
זה שכל התגובות פה נגררו לשיח מטומטם של מי שלא ראתה את הסרט זו תעודת עניות.
זה סרט חשוב ומרתק. ויש המון דברים שאפשר לדון עליהם.
זה היה עצוב אם על "אפס ביחסי אנוש" למשל כל הדיון היה נגרר לאמירה דומה.
או לחפש "אמינות" אחד לאחד ב"יחסי אנוש" שהוא פארודיה.
הפאק באמינות מתחיל מהראש שחושב שזה סרט ריאליסטי. הוא כ"כ לא, בעיקר החלק של הצבא.
לא ראיתי את הסרט
אבל לפי מה שהבנתי יש סצנה עם ערבי במחסום (והבנתי שהיא בעייתית אבל זה לא ממש חשוב עכשיו). ערבי במחסום לא נשמע אוניברסלי יותר מדי…
אבל לא ראיתי את הסרט אז יכול להיות שאני מבלבל את השכל.
ספויילר נראה לי
שכחתי… מחילה
תראה את הסרט לפני שאתה מגיב, כי זה תאור לא נכון
הסרט סופר סוריאליסטי, יש בו מחסום והסצנה הבעייתית היא לא "ערבי במחסום" אלא טיוח של ירי .
אני לא זוכרת אם בסצנה ה"בעייתית" אומרים במפורש, לפניה אין שום התיחסות לכך שהאנשים שמגיעים למחסום הם ערבים. זו חלק מהבעיה שלי עם הסרט. זה די ברור שהם ערבים בגלל הנראות שלהם, אבל אמריקאי/אירופאי ממוצע לא אמור לדעת לנחש את זה על פי סממנים חיצוניים.
אני חושבת שיש בעיות אמינות גדולות יותר מעניין הנשק והסוודרים וגם אליהן התיחסתי.
ברור שאירופאי/ אמריקאי יחשוב שזה ערביים
אם הוא יודע רק טיפה על הסכסוך במזרח התיכון. אין לנו שום כיוון אחר לחשוב.
הם לא דיברו ערבית? הם לא דיברו בכלל?
אבל לא ראיתי את הסרט אז אולי אני מבלבל את השכל.
לא, הם לא דיברו בכלל
דיברו אליהם רק בעברית והמסוף עבד רק באנגלית. בקיצור, תראה את הסרט כי יותר מידי דברים שברורים לך פשוט לא נכונים.
I'll be back
אחרי שאני אראה את הסרט.
יום טוב
"בשום מקום בסרט אין סממן שמעיד לאיזה צבא הוא מתייחס."
חוץ מזה שזה סיפור שמתרחש בישראל, בארץ של יהודים, קורה בעברית ומתייחס לשואה?
סוריאליזם זה לא תירוץ שאפשר להתחבא מאחוריו, ויש דרכים לבצע סוריאליזם כך שהוא עדיין ישאיר מאחוריו מספיק קשר למציאות שאפשר להתחבר אליו או להסיק ממנו… משהו. "פוקסטרוט", לעומת זאת, הולך לאיבוד ומאבד כל קשר למציאות ובכך מאבד גם את היכולת להגיד משהו באמת משמעותי.
כן, גם ב"אפס" יש יציאות מהקווים אבל הוא משתמש ביציאות האלה היטב, כדי להעביר נקודה. "פוקסטרוט", לעומתו, הוא ציור של ילד בכיתה א' שהוא *רק* יציאות מהקווים. (או, נו, ברוב מכריע כזה שזה לא משנה).
כאשר אף אחד לא מתנהג כמו שבן אדם מתנהג, כאשר *שום דבר* לא מוצג כמו שהוא במציאות – מה הטעם? סוריאליזם הוא נהדר כשהוא משתמש לאימה, קומדיה או פנטזיה אבל השימוש שלו בדרמה צריך להיות זהיר ומדויק, ו"פוקסטרוט" רחוק משני אלה. וגם כשמשתמשים בו בצורה טובה (נניח.. ווס אנדרסון?) הוא עדיין יכול להיכשל לחלוטין אצל אנשים מסוימים. אז "פוקסטרוט", מבחינתי, נכשל לחלוטין: הוא לא אמין, וההחלטות שהוא לוקח לכיווני חוסר האמינות שלו לא קשורים להתנהגות אנושית סבירה. הסרט הזה פונה, (בצורה אוניברסלית? נניח), לאנשים מאופקים. וארץ ישראל, היא לא, אההה, מקום מאוד מאופק.
אני מאוד לא מסכימה איתך
דווקא הבנתי מה הבמאי ניסה לעשות ויזואלית ואיך זה מתכתב עם המסר. אני חושבת שהעיסוק הוא יותר בזכרון ותפיסה ודווקא התאור הסוריאליסטי מאוד מעביר את הדברים האלו. הרי כשאתה זוכר משהו, להבדיל מחווה אותו הרגע, אתה לא זוכר את כל הפרטים. בשביל להעביר את המסר שרצו להעביר האסתטיקה היתה חשובה יותר מהדיוק. הצורה של המחסום נדחפה למחוזות אבסורדיים, עם המחשב/מכשיר הקשר המשונה או האופן שבו החיילים הלכו וחזרו, שברור שאין פה תאור מציאותי של מחסום.
חבל שלפעמים היו בחירות שלא היו חובה למען האסתטיקה (הסוודרים, הנשקים, מדי א' וכו').
אני חושבת שהחסרון העיקרי שלו, וכתבתי את זה במילים אחרות, שהוא עוד סרט שעוסק בגבריות ישראלית (AKA יורים ובוכים, AKA הטראומה הישראלית מהשירות בצה"ל). היו כבר המון כאלה, לא יפים כמו זה, אבל רבים שעסקו בטראומה הזו או בגבריות הזו. והסרט הזה לא בחל בשום קלישאה כדי לעסוק בטראומה, החל מהקלישאה הכי ותיקה: אבות אכלו בוסר וכלה בקלישאה הכי שחוקה: שואה. אם היתה איזושהי אמירה קצת יותר יחודית או קיצונית או כזו שהיתה מרככת חלק מהקלישאות. אם לכל שורה בטקסט היתה משמעות ברורה והכל היה משתלב בהכל, כניראה שהיה לי קל יותר לחבב את הסרט. אני גם לא אוהבת את העובדה שהוא פסאודו-פוליטי. בעיני מה שהרגיז את מירי רגב זו אמירה מאוד אנמית על צה"ל וישראליות, מנותקת לגמרי מהקונטקסט האמיתי של מה שקורה בישראל. אני חושבת שזה משרת את הנרטיב של הסרט, כלומר את זה שהעיסוק הוא פנימה ולא החוצה ולכן אין פה ביקורת של ממש. אני חושבת שזה דפוק.
בכל מקרה, באופן מוזר, אני חושבת שזה סרט לא טוב, והסיבות שלי פשוט הפוכות מאלו שלך.
לא מסכים
אין ספק שהסוריאליזם מעביר משהו – הבעיה היא שמה שהוא מעביר מנותק מהמציאות, בדיוק כמו הסוריאליזם עצמו. הפאק באמינות הוא לא רק על, ובכן, האמינות כולה – אלא גם על הקשר שלו למציאות הישראלית. מילא שהוא מנסה להעביר מסר על נושא שחוק ונושן – הוא לא מצליח לשים את האצבע שלו על הדופק של המדינה הזאת, ובכך מפספס את המסר באזורנו. במידה גלובלית, כנראה שזה פוגע יותר קרוב לליבם של אנשים.
מעניין,
הסרט זכה בכל כך הרבה פרסים, הערכות וביקורות טובות שמפתיע אותי לקרוא שהוא לא מצליח לשים את האצבע שלו על הדופק של המדינה. אני לא יודעת אם הביקורות הן קונצנזוס או שהן מאפיינות את "מגדל השן האקדמי" או משהו, כי לא התפתח עליו דיון מאוד מפורט ולא ברור לי מה נתוני הצפיה, ודווקא הדיון מעניין אותי. הרבה יותר מהסרט למען האמת. אתה מוכן לפרט? (מסקרנות, לא מויכוח).
אני חושבת שכתבתי את זה בדף הסרט- התחושה שלי היתה שהסרט בכוונה מנתק הרבה מאוד סממנים של "אזורינו" כדי לעסוק בעצמי של הגבר הזה, שהוא עאלק הישראלי המוצלח, אז אולי זה אמור לגלוש אל האומה משם. אולי זה הדופק שהתפספס בעיניך, ואז אני לגמרי מסכימה.
אני הגעתי לצפיה במידה רבה בגלל הביקורת מימין שדחפה אותי להסתקרן, התקציר והטריילר ממש לא עשו את זה, והרבה מהביקורת שלי עליו היא משמאל. למעשה, כשיצאתי מהסרט אני חושבת שאיפיינתי בטון אירוני-ביקורתי את הצופה האוהד הממוצע ע"פ המפלגה שאיתה הוא מזוהה (מה לעשות, אני כזאת וזה יהיה מיותר להכחיש). בנוסף קצת מאוס בעיני העיסוק האובססיבי בגבריות, משום שאני לא גבר ונראה לי שראיתי מספיק סרטים כאלה ובלי הצדקה רצינית זה פחות מעניין אותי, מעדיפה עיסוק אובססיבי בנשיות (אותו דיסקליימר כמו קודם).
לא נעים לשאול, אבל
אין שם גם איזה אמא שגם בה יש 'עיסוק'?
הגיבור של הסרט הוא הדמות שמשחק ליאור אשכנזי
שאר הדמויות משקפות משהו ממנו או חזרה אליו, וזה כולל את אישתו, אמא שלו והבת שלו שמופיעות בסרט. כאמור, הסרט הוא סיפור על גבריות, אז העובדה שיש נשים בסרט לא הופכת אותן למרכז הסיפור. אני לא כותבת את זה בזעם פמיניסטי או משהו, אני לא בטוחה שהסרט עובר את מבחן בכדל, אבל בקונטקסט הסיפורי זה לא מפתיע משום שכל הדמויות חוץ מליאור אשכנזי הן קלישאה. גם הבן שלו, שהמערכה השניה עוסקת באופן בלעדי בו, לא ממש קיבל מאפייני דמות. גם הוא רק שיקוף של הדמות של ליאור אשכנזי.
כרטיסית, אין לי מושג
אני חושב שלהיט גדול הוא לא נהיה (אחרת היינו שומעים על זה).
וכן, אני חושב שהעלאק-גבר-הכל-ישראלי הוא לא בדיוק כזה. הניסיון לעסוק בוואטאבר כחשבון נפש לאומי/ציבורי דרך דמות שמנותקת ממנו ומאיך שהוא מתנהג היא בחירה מעניינת שבסופו של דבר מתפספסת, לא קולעת על המטרה ונראית יותר כמו עיסוק עצמי מוגבר מכל דבר אחר.
לא, שמוליק מעוז
עירית קפלן שחקנית נהדרת, אבל היא לא ליהוק לגיטימי לתפקיד של ערבייה במחסום. גם לא שאר ים היהוד שליהקת לתפקיד הערבים בסרט.
הלוואי וזה היה החטא היחידי של הסרט, אבל זה לא. קשה, אגב, לכעוס על סרט שנראה כל כך טוב – גיורא ביח עושה עבודה מצוינת (הייתי כולל בכך גם את ערד שאואט, שתמיד אפשר לסמוך עליו, אבל כמה עוד אני יכול לרטון על זה שסרט שמספר על חיילים במחסום בשנת 2017 נותן להם לאכול לוף ולתפעל אירוע עם נשקים שטירונים ג׳ובניקים מבה״ד 7 משתמשים בו? עיצוב אומנותי זה לא רק לעשות שהסרט יהיה יפה), אבל קשה לומר שהצילום הנהדר משרת מטרה עלילתית כלשהי – ״פוקסטרוט״ כתוב רע. הסימבוליזם שלו מאולץ והדמויות מפסיקות לדבר ומתחילות לנאום באיזשהו שלב. המערכה השלישית נראית כמו מה שסטודנט בינוני לקולנוע היה כותב אם היו מבקשים ממנו לעשות הומאז׳ ל״מי מפחד מוירג׳יניה וולף״.
בביקורת שלו כאן על ״ללכת על המים״ דן ברזל השווה את הסרט למשחקי ״חבר את הנקודות״ בחוברות משחק לילדים:
13 שנה, שש מועמדויות לאוסקר, ליאור אשכנזי אחד (או שניים, אם סופרים את אחד מהמועמדים הנ״ל) ונראה שלא השתנה הרבה מאז הקאבר החמוד של ריטה ל״סינדרלה רוקפלה״. ״יחסי אב ובן״, ״הכיבוש״, ״תסביך אדיפוס״, ״שכול״, וכמובן, ״שואה״. אף אחד מהם לא התחבר לשני, אבל כמובן שאנחנו אמורים להרגיש מאוד חכמים כי אנחנו רואים סרט שעוסק בנושאים הללו. וזה, כמובן, בהנחה ואנחנו נותנים הגדרה מאוד רחבה למילה ״עוסק״. לתחושתי – הוא לא מנסה להביע כלום. אני יודע להעמיק בסרט כשבא לי, אבל כשאני מרגיש שמזלזלים לי באינטליגנציה ומזיינים לי את השכל על ריקוד הפוקסטרוט בשעה שאנחנו מעמידים פנים שמדובר במטאפורה ולא בפטיש ורבלי שהולם בפרצוף הצופה כל פעם שהמילה הארורה נהגית, אין לי עניין להעמיק. אני פשוט יושב, מחכה שהסרט ייגמר ומצטער בשביל גברת מייסלון חמוד, שביימה סרט אדיר, ובמקומה נשלח לאוסקר אחד שרצה להיות ״ואלס עם באשיר״.
והמערכה השנייה – אני ממש מתאמץ להימנע מדיבור על כל מה שנמצא בין שתי המילים ״ימין״ ו״שמאל״, כי זה באמת לגמד את הסרט למה ששרה מסוימת חושבת עליו, ולכל סרט מגיע יותר מזה. מה שלי, כחייל שראה מחסום או שניים בשנה ו-11 האחרונים, מגיע, זה שיספרו את הסיפור *שלי* כמו שצריך, עם אמינות מינימלית ואיזושהי יומרה לתאר את המציאות. אי אפשר לזרוק אלף זין על אמינות ואז לצעוק ״סוריאליזם״ כל פעם שמישהו אומר שספק אם תמצא חי״רניק חרמן אחד שמדבר על ג׳סיקה ראביט (אני בשיא הרצינות אהיה מוכן לעבור עכשיו חייל-חייל בבסיס שלי ולשאול אותו אם הוא ראה את ״מי הפליל את רוג׳ר ראביט״. הכובע שלי מוכן לאכילה), או שמסתובב עם נעלי ג׳וב כאלה. זה לא קשור לשמאל או לימין, זה קשור לרצינות שבה הבמאי ניגש לסיפור אותו הוא רוצה לספר. אם שמוליק מעוז לא היה מוכן לשבת דקה ארורה אחת ולשאול לוחם גבעתי איך זה לעמוד במחסום בישראל 2017, אין לי עניין להעמיק בסיפור שיש לו לספר.
דרך אגב, ליאור אשכנזי נפלא. זה כנראה התפקיד הכי טוב שלו עד עכשיו. יונתן שיראי, הבן שלו, מתוק מאוד. (שרה אדלר שחקנית מצוינת, אבל לקחת אישה בת 38 כדי לשחק אמא של חייל – ממשפחה שנאמר במפורש, בחלק משמעותי מהסרט, שאין בינם ובין דת ולו חצי דבר – זה לא בסדר. מתי בפעם האחרונה ראיתם את קרן מור או יעל אבקסיס מובילות סרט? לא שמה ששרה אדלר עשתה היה להוביל, חלילה – ״פוקסטרוט״ הוא מהסרטים האלה שבו הנשים יתפקדו על תקן שער בפלייבוי או אם שכולה ודולפת, עם חצי שעה זמן מסך.) רק חבל שלא היה להם תסריט אמיתי לעבוד איתו.
ללכת על המים טוב יותר
הוא בהחלט עשוי מכל הקלישאות ביקום הישראלי-אשכנזי, אבל לפחות יש בו הרבה קיטץ' שמאפשר להנות ממנו ברמה השמאלצית, רגשית.
האקדמיה הישראלית די מבאסת, בהחלט לא היה אף מתחרה ראוי ללא פה, לא שם לאוסקר ואני לגמרי חושבת שזה סרט שהיה לו סיכוי גבוה לקבל את פרס הסרט הזר.
עדיין מנסה להבין מאיפה שואבים נתונים על מכירת כרטיסים. פשוט מסקרן אותי לדעת אם תעופת המבקרים והאקדמיה הגיע לידי ביטוי כלשהו בקהל.
אולי מגיע לך שיספרו את הסיפור *שלך*
או של לוחם גבעתי במחסום ב-2017.
אבל הבמאי הספציפי הזה בסרט הספציפי הזה לא חייב להיות זה שיעשה את הסרט הזה.
זה לא סרט דוקומנטרי, ואפילו לא ריאליסטי בהכרח בכל דקה שלו.
טיעון פסיכולוגי בגרוש היה מניח שייתכן הרבה יותר שהבמאי מתאר חיילים ומחסומים שקרובים יותר לחוויות האישיות שלו, שעקב גילו מן הסתם הולכות כמה שנים אחורה.
אתה יכול לומר שעבר זמנו בטל קורבנו, אבל מצד שני, האם אתה חושב שיש הבדל כזה גדול בין ההתנהגות של חיילים במחסומים ב2017, 2007 ו1997?
ל'שיער' היה מותר לתאר בקולנוע את ההיפים באיחור של 12 שנה, ול'פול מטאל ז'קט' היה מותר לתאר את מלחמת וייטנאם באיחור של כמעט 20 שנה, זה לא מבטל כשלעצמו את מה שהיה להם לומר.
ואם לבמאי יש משהו מעניין לומר ברמה התרבותית/מוסרית/פסיכולוגית/אמנותית על הסיטואציה הנ'ל, קשה לי להאמין שאורך ה-m16 או איכות הבשר במנות הקרב הם שיקבעו האם המסר הזה יעבור או יעבוד.
אבל "שיער" ו"פול מטאל ג'אקט" מתרחשים בתקופה שאותן הם מתארים
'פוקסטרוט' מתרחש בשנת 2017 ולא בשנה שבה שמוליק מעוז היה בצבא בעצמו.
אכן לא דוגמאות מושלמות,
שאר הטיעונים עדיין בתוקף.
"האם אתה חושב שיש הבדל כזה גדול בין ההתנהגות של חיילים במחסומים ב2017, 2007 ו1997?"
חד משמעית כן.
מבלי רצון להיכנס פה
לויכוח פוליטי, תוכל אולי בכל זאת לספר איזה הבדלים מהותיים יש לדעתך?
(ללא מידע אמיתי, ההנחה הלא מאד אופטימית שלי היא שלא נעשינו יותר נחמדים/עדינים/מתחשבים/מוסריים/יו ניים איט עם הזמן. אשמח שתאמר אחרת).
לא פוליטי - טכנולוגי.
גם אז וגם היום היו חיילים טובים, רעים, ממושמעים, כאלה שהעלימו עין על עברות של חברים שלהם ועבריינים. ההבדל בעשורים הללו הוא הטכנולוגיה שהייתה לחיילים האלה, שעיצבה דרכם כל מה שקרה.
רק בשנתיים שהייתי בצבא ראיתי שינוי (שהיו, שנתיים משמעותיות בחדירת הסמארטפונים לכיס של כל אחד) בגישה של מה שקורה. מצבא מנותק לצבא שבו אימהות מטרטרות מ"פים אם החייל מתקשר הביתה בערב לאימא וככל שהסמארטפונים יותר צצים כך זה קרה יותר.
חייל עם סמארטפון בכיס במחסום הוא שונה לחלוטין מחייל עם פלאפון בכיס במחסום ששונה לחלוטין מחייל בלי כלום.
זה בלי לדבר על הבדלים פוליטיים בתקופות – לפני אינתיפאדה, אחרי מלחמה, ובזמן שלום (יחסי), הבדלים תרבותיים של עשורים ועוד ועוד. והכי חשוב – הבדלי נהלים, שמשתכללים מעשור לעשור כתוצאה מטעויות או תובנות חדשות.
אם השאלה הייתה (ואפשרי שלא הבנתי) "האם בסופו של יום, במקרה מיוחד האם כל אחד מהחיילים בתקופות שונות היה מגיב שונה – כלומר יורה, לא יורה, בורח וכו')" אז אני מסכים שקשה להגיד חד משמעית לכאן או לכאן. אבל אם ההתנהגות היא "כיצד החיילים בכלליות מתנהגים במחסום, כולל כיצד הם מעבירים את הזמן, מדברים אחד עם השנים, ומתנהגים לאנשים אחרים בכלליות" אז כן, אין לי ספק שבשני עשורים, אתה לא תמצא את אותה ההתנהגות. אולי אני אופטימי בהפרזה שלי, אבל יש הבדלי דורות מסיבה כלשהי, לא?
אבל הסרט מחק את ההבדל הזה
משום ש"לא היתה קליטה" ולא היו סלולאריים במחסום.
סלולארי זה לא רק קליטה.
וטכנולוגיה זה לא רק סלולארי. די.וי.די נייד, או נייח, או פלייסטיישן או כל דבר אחר שמראה שהטכנולוגיה התקדמה מאז שנות ה80. והנוכחות שלהם משנה בוודאות את האווירה במחסום.
אני מבינה את הטיעון שלך
ואפילו מסכימה איתו ברמה העקרונית. אבל המחסום בסרט היה יכול להיות מחסום אייטיז בסרט וזה היה נראה אותו הדבר. אין שם שום טכנולוגיה מכל הנ"ל, החייל מאייר ביומן של דפים (ברור שהוא לא כותב, כי בנים לא כותבים), והצעצוע היחיד שיש להם זו מכונית על שלט. מבחינה טכנולוגית, יש את מכשיר הרדיו/מחשב המשונה הזה שהוא יותר אומנותי וכל דבר אחר ואם הוא מטפורה למחשב אמיתי, הרי שהוא דומה למסופים מהניינטיז ולא למחשבים בני ימינו.
זה שוב הולך בעיקר לקטע שכמה שהסרט הזה יפה, ככה הוא לא טוב (כי הוא אומר הרבה כלום, תוך שימוש בכל הקלישאות המוכרות לאדם).
"אבל המחסום בסרט היה יכול להיות מחסום אייטיז בסרט וזה היה נראה אותו הדבר."
וזאת בדיוק הבעיה שלי.
קודם כל תודה
על התשובה המפורטת. היא מבהירה דברים שבכלל לא הייתי בכיוון שלהם.
לגבי הנקודה (המפתיעה) של סמארטפונים – דומני שהשימוש בטרופ הסלולרי לא עובד כל כך נפוץ, שקשה להתייחס אל זה כדבר חריג.
וכן, הכיוון שלי היה יותר כמו הפסקה האחרוה שלך.
לא לא לא
במערכה השנייה של פוקסטרוט מעוז לקח על עצמו משימה: לספר את סיפורם של חיילים במחסום באמצע שומקום. שזה נהדר – יש לו שחקן צעיר ומבטיח, עוד שחקן צעיר וחתיך, הצלם הכי טוב בישראל, ודחף עז לעשות לפחות סצנה אחת שבה אחד החיילים רוקד ריקוד סלוני כשבן הזוג שלו הוא M16. איזה כיף! תן בראש, שמוליק!
אבל – לא משנה אם אתה רוצה לעשות סרט דוגמה 95 ריאליסטי וכבד, סרט ג׳ון ויין שמהלל את חיילנו האמיצים, מחזמר קאמפי על חי״רניקים שבוזים באמצע שומקום (איתן פוקס, אם אתה קורא את זה, אז כן – זה הקיו שלך) או סרט סוריאליסטי על אמ יש כאן כיבוש, שואה, ואוטו גלידה – אתה צריך לעשות מחקר. קח את הרכב שלך וסע להר דוב, תרקומיא או עין יהב ותראה מה קורה שם. תלמד את הדקויות. כשהוא ביים את ״לבנון״, מעוז לא היה צריך לעשות יותר מדי מזה – הוא היה שם. הוא יודע איך נראה טנק בלבנון של 82. טליה לביא יודעת איך נראה משרד שלישות. עילית זקצר לקחה את עצמה וחקרה איך נראית החברה הבדואית בדרום וביימה סרט הורס.
ממש אפשר להיות סוריאליסטי ואמין. אני לא נעלב מהייצוג הלא אמין של חיילי צה״ל, אני נעלב כצופה שכבר חודשים שומע על הסרט הארור הזה, מצפה ליצירת המופת הישראלית הבאה, נוסע במיוחד לקולנוע ומגלה שמישהו כאן עשה חצי עבודה: הוא בבירור שאל מספיק אנשים איך נראית סיטואציית המבשרים מקצין העיר, הוא בנה תיאור פסיכולוגי אמין מאוד של אב המקבל בשורת איוב, ואפילו ביסס את המערכה הראשונה על סיפור אמיתי ומצמרר, בין אם במודע ובין אם לא. אבל כשהוא בא לספר את הסיפור של הילד, הוא חטא פעמיים: הפרטים לא נכונים, והדמויות לא אמינות.
כשמישהו מספר לך סיפור כדי להעביר פואנטה, ומספר על איך הוא עלה על הרכבת הישירה מבאר שבע לנתב״ג, אבל אתה יודע שחייבים להחליף רכבת כדי להגיע מהדרום לנתב״ג, אתה לא תתחיל לפקפק? וכשהוא יספר לך איך בנתב״ג, לפני העלייה למטוס, הוא קנה סופגניית שוקולד ברולדין, אבל אתה יודע שאין רולדין בנתב״ג, ושרק השבוע הם התחילו למכור סופגניות, אתה לא תתחיל להרים עוד כמה גבות? ולא תגיד לעצמך – רגע רגע רגע רגע רגע רגע, אם אתה מחרטט לי סיפור על הטיסה הספונטנית שלך, לא היה כדאי שאולי תבדוק את הפרטים לפני?
המערכה השנייה רחוקה מלהיות הבעיה היחידה של ״פוקסטרוט״, ויש בה כמה רגעים נפלאים של קולנוע (הליהוק של עירית קפלן היה לא במקום, אבל הסצנה בו הופיעה הייתה קסומה). אבל היא הרתיחה אותי כחייל, ועוד יותר: כשוחר קולנוע טוב.
אז בסופו של דבר אהבתי את "פוקסטרוט"
"נהניתי" זו לא בדיוק המלה שמשתמשים בה כשמדברים על סרט כזה, אבל הסרט טוב. אני שותף לרוב הביקורת שהופנתה כלפיו – החל מהשימוש העודף בסימבוליזם בגרוש (ואוסיף: אינפלציה מעצבנת בקלוז-אפים) ועד לבעייתיות של המערכה שמתרחשת במחסום (ואוסיף: גם אם מתעלמים מענייני ה-M16 והלוף – איפה לעזאזל בצה"ל או בכל מקום אחר במדינת ישראל מדברים כמו החיילים בסרט הזה? התשובה היא "בשום מקום". באמת שזה בולט לרעה בהשוואה לעבודה סבירה ומעלה עם הדיאלוגים ביתר הסרט).
אבל בסופו של דבר, הסרט עובד, ואפילו עובד טוב. המערכה הראשונה מצוינת, אולי הטובה ביותר בסרט כולו – אפשר לכנות אותה "הערת שוליים מהגהינום" (בכלל, התפקיד של אשכנזי ב-"פוקסטרוט" מאוד התחבר לי עם מה שהוא עשה ב-"הערת שוליים", ובמידה מסוימת גם עם מה שהוא עשה ב-"מי מפחד מהזאב הרע" – בכל הסרטים האלה הוא מגלם אב שנכשל בתפקידו, ברמה כזו או אחרת). במערכה השניה עם המחסום, קרה לי משהו מוזר: ידעתי בדיוק לאיזה טוויסט היא מובילה – ההוא שעצבן את שרת התרבות (ספויילרתי לגביו) – ובכל זאת, כשהטוויסט הזה הגיע, הוא בא לי בהפתעה. עם כל הבעיות של המערכה הזו, מעוז הצליח ליצור בה את תחושת המונוטוניות, השגרה השוחקת, וההלם הגדול שקורה כשהיא מופרת.
והמערכה השלישית קצת נגררת, ובכל זאת בסצינת הפיוס התרגשתי מאוד.
אני מסכים שהסרט בעייתי בהמון נקודות, אבל בסופו של דבר – אהבתי.
שאלה שעלתה לי מ'פוקסטרוט'
יש בצה"ל באמת מוצבים מבודדים של ארבעה אנשים בלבד? אני מכיר אחד כיתתי (10-12 איש) וגם זה די נדיר.
פילבוקסים
ויש מקומות (אני מכיר דוגמה אחת) שהופכים מוצב שיכול לקבל פלוגה למעין פילבוקס ושמים שם צוות קטן.
ואגב,
גם מוצבים כיתתיים לפחות מהניסיון שלי, הם אף פעם לא באיוש מלא, תמיד היינו שם חמישה-שישה אנשים שעושים משימות.
כשאני הייתי היו.
אולי חמישה אנשים.
זה אמנם לא היה באלף הזה, אבל מילא.