יום אחד, ה-15 ביולי 1988 אמה ודקסטר בילו את הלילה יחד – סקס לא היה שם – ונשארו ידידים. במשך עשרים ומשהו שנים אחר כך, הסרט עוקב אחרי מעשיהם, ביחד או בנפרד, באותו יום בשנה. הם עושים את כל מה שאנשים עושים במשך עשרים שנה: נכנסים ויוצאים מיחסים ומקריירות, פוגשים אנשים ונפרדים מהם, אחד מצליח כשהשניה מקרטעת ולהיפך, מחליפים תספורות והשקפות, ושומרים על קשר "רק-חברים-טובים" זה עם זה למרות שברור לנו שאף אחד לא היה עושה עליהם סרט אם הם לא היו נועדו להיות יחד, אז מה לוקח להם כל כך הרבה זמן? סליחה, אבל אתם כולה אן האתוויי וג'ים סטורג'יס, ממש לא הארי וסאלי.
השחקנים נחמדים, התקופתיות המשתנה נחמדה, התסריט באמת בסדר ביחס לסרטים מסוג זה, אבל הסרט ניצב בפני בעיה מתמטית שאי אפשר לחמוק ממנה: 108 דקות, לחלק ל-20 יום, שווה לא מספיק זמן לכל אחד מהימים. כל 15 ביולי מקבל בין עשר שניות לעשר דקות, ומאוד קשה להציג התפתחות אמינה של דמויות בזמן קצר כל כך מעבר למאפיינים השטחיים ביותר. אנשים משתנים בעשר שנים, שלא להזכיר עשרים שנה; להגיע עם תספורת שונה זה לא מספיק. עיבוד מתבקש יותר לספר של דייויד ניקולס היה יכול להיות סדרת טלויזיה שבה כל יום היה מקבל פרק שלם. הסרט נותן הרגשה מזורזת, מקוצררת, פאסט-פורוורד. ובו בזמן, נדמה שהחיים של בני הלא-זוג מתקדמים ממש לאט; הרבה אנשים נתקעים בחיים בג'וב מסריח, בדירה מעפנה או עם בן-זוג לא מתאים, אבל לרובנו לוקח פחות משלוש שנים להבין את זה ולהחליף אותם. אני מקווה.
אן האתוויי היא אותה אן האתוויי מקסימה שהיא תמיד; היא צריכה להחזיק בכח את הקסם האישי שלה על עוצמה נמוכה כדי להיות אמינה כחנונית. ג'ים סטורג'יס, לעומת זאת, מגלם דמות של אדם מרוכז בעצמו ומעצבן, ולא מקבל באף יום מספיק זמן כדי שיהיה אפשר להכיר את האדם הטוב יותר שבפנים. גם כאן, זאת מגבלת ה"20 שנה, יום אחד" שהסרט הטיל על עצמו שפוגעת בו. כנראה שאריסטו בכל זאת עלה על משהו חשוב עם "אחדות הזמן" הזאת שלו.
(פורסם במקור ב-Time Out תל אביב, ואפילו לא הורחב בהרבה)
אני דווקא שמח שהעלו ביקורת על הסרט, על מורה רעה וליל האימה (ראיתי את שניהם) אין הרבה מה לכתוב ביקורת, הראשון הוא קומדיה ל17+ בלי יותר מדי מקוריות והשני הוא סרט אימה ל17+ (בתלת מימד) שגם הוא לא מקורי יותר מדי. שני סרטים חביבים אבל לא מיוחדים יותר מדי.
על יום אחד לעומת זאת מאוד קוויתי שיעלו ביקורת באתר כי זה סרט עם תסריט מאוד מיוחד ועם הרבה פוטנציאל ומעניין לא מעט אנשים לשמוע עליו ביקורת.
מה שכן לא הבנתי אם בסוף היום אתה ממליץ על יום אחד או לא?
הרעיון של סדרת טלויזיה
אכן יכל להחליף את הסרט בהצלחה.
עדיין תמוה בעיניי שהם בחרו (בעיקר הסופר, מכיוון שאני מניחה שיוצרי הסרט לא היו משנים את הקונפסט העיקרי של הספר) להציג רק יום אחד בכל שנה. נכון, זה גימיקי וזה חמוד, אבל נראה שהרבה יותר הגיוני להתמקד באירועים חשובים במקום באירועים שקרו בתאריך מסוים, גם אם הוא חשוב לבני הזוג ואכן קרו בו דברים משמעותיים. נראה שסרט שמעביר 20 שנה אבל בוחר בתאריכים החשובים היה מוריד קצת את אפקט הפסט פורד, גם אם הוא עדיין היה קיים.
דווקא בנושא של "לקח להם הרבה זמן" הסרט עשה עבודה לא רעה. בניגוד לסרטים בסגנון שמעוררים תחושה שהגיבורים מטומטמים והיו צריכים להיות ביחד כבר לפני 20 שנה, עם אמה ודקסטר הסיפור לא בדיוק כזה. נראה שבכל השלבים הסרט עד השלב שהם ביחד הם באמת לא היו מסתדרים. למרות התהליך המזורז הועברה תחושה שלפחות דקסטר גדל והתפתח כך שרק עכשיו הוא מסוגל להיות רציני (למרות שהביטוי העיקרי של ההתבגרות הוא שהשיער שלו מתחיל להאפיר).
בסופו של עניין הביקורת מעבירה את הסרט באופן די מדויק: הוא היה בינוני להחריד. לא טוב במיוחד, אבל לא גרוע.
"הרבה אנשים נתקעים בחיים בג'וב מסריח, בדירה מעפנה […] אבל לרובנו לוקח פחות משלוש שנים להבין את זה ולהחליף אותם."
גם אני ממש לא מסכימה עם האבחנה הזו של פיש...
כנראה שהוא חי בעולם טוב יותר :)
אני לא בטוח שאני לא מסכים
אבל זה כאב…
מה לכל השדים כל כך מקסים באן התוואי?
שמץ הקסם היחיד בעיניי שהפגינה היה ביומני הנסיכה הראשון ותו לא. מאז היא התבגרה, ובסרטיה האחרונים היא מעצבנת, מטרחנת, והיא לא יפה כבעבר.
הקסם הוא בעיני המתבונן?
אותי היא הקסימה אז וממשיכה להקסים עד עצם היום הזה. היא לא מעצבנת ולא מטרחנת אותי (אולי יש דמויות מסוימות, אך טרם נתקלתי בכאלה) ולדעתי היא לא פחות יפה מבעבר. יש לה חיוך שובה לב והיא נעימה לעין ולאוזן. לפעמים יש לי תחושה שהמשחק שלה לא כ"כ טבעי, אבל אני חושבת שזה היה בעיקר בתחילת דרכה ודווקא השתפר עם השנים.
אני חושב שהטלויזיה של השנים האחרונות שינתה את כולנו. כ"כ הרבה פעמים לאחרונה אני מוצא את עצמי חושב "חבל שעשו מזה סרט, זה יכול היה לעבוד הרבה יותר טוב כעונה של סדרת טלויזיה". כנראה שהפורמט של עונה הרבה יותר מתאים לסיפורים רחבי יריעה מאשר סרט, שצריך עריכה אגרסיבית בשביל להוריד אותו לאורך ניתן לצפיה.
או לחילופין, שלושה סרטים של שלוש שעות כ"א – ראה שר הטבעות.
זה רק הגיוני
שסדרה יותר מתאימה לסיפורים רחבי יריעה, כי כאמור: יש המון זמן להעמיק בכל אחת מהדמויות.