יום אחד

מה עשו ג'ים סטורג'יס ואן האתוויי ב-15 ביולי של כל שנה, מ-1988 ועד היום? אפילו להארי וסאלי לקח פחות זמן
שם רשמי
יום אחד
שם לועזי
One Day

יום אחד, ה-15 ביולי 1988 אמה ודקסטר בילו את הלילה יחד – סקס לא היה שם – ונשארו ידידים. ‏במשך עשרים ומשהו שנים אחר כך, הסרט עוקב אחרי מעשיהם, ביחד או בנפרד, באותו יום ‏בשנה. הם עושים את כל מה שאנשים עושים במשך עשרים שנה: נכנסים ויוצאים מיחסים ‏ומקריירות, פוגשים אנשים ונפרדים מהם, אחד מצליח כשהשניה מקרטעת ולהיפך, מחליפים ‏תספורות והשקפות, ושומרים על קשר "רק-חברים-טובים" זה עם זה למרות שברור לנו שאף אחד ‏לא היה עושה עליהם סרט אם הם לא היו נועדו להיות יחד, אז מה לוקח להם כל כך הרבה זמן? ‏סליחה, אבל אתם כולה אן האתוויי וג'ים סטורג'יס, ממש לא הארי וסאלי.‏

השחקנים נחמדים, התקופתיות המשתנה נחמדה, התסריט באמת בסדר ביחס לסרטים מסוג זה, ‏אבל הסרט ניצב בפני בעיה מתמטית שאי אפשר לחמוק ממנה: 108 דקות, לחלק ל-20 יום, שווה ‏לא מספיק זמן לכל אחד מהימים. כל 15 ביולי מקבל בין עשר שניות לעשר דקות, ומאוד קשה ‏להציג התפתחות אמינה של דמויות בזמן קצר כל כך מעבר למאפיינים השטחיים ביותר. אנשים ‏משתנים בעשר שנים, שלא להזכיר עשרים שנה; להגיע עם תספורת שונה זה לא מספיק. עיבוד ‏מתבקש יותר לספר של דייויד ניקולס היה יכול להיות סדרת טלויזיה שבה כל יום היה מקבל פרק ‏שלם. הסרט נותן הרגשה מזורזת, מקוצררת, פאסט-פורוורד. ובו בזמן, נדמה שהחיים של בני ‏הלא-זוג מתקדמים ממש לאט; הרבה אנשים נתקעים בחיים בג'וב מסריח, בדירה מעפנה או עם ‏בן-זוג לא מתאים, אבל לרובנו לוקח פחות משלוש שנים להבין את זה ולהחליף אותם. אני מקווה.‏

אן האתוויי היא אותה אן האתוויי מקסימה שהיא תמיד; היא צריכה להחזיק בכח את הקסם האישי ‏שלה על עוצמה נמוכה כדי להיות אמינה כחנונית. ג'ים סטורג'יס, לעומת זאת, מגלם דמות של ‏אדם מרוכז בעצמו ומעצבן, ולא מקבל באף יום מספיק זמן כדי שיהיה אפשר להכיר את האדם ‏הטוב יותר שבפנים. גם כאן, זאת מגבלת ה"20 שנה, יום אחד" שהסרט הטיל על עצמו שפוגעת בו. ‏כנראה שאריסטו בכל זאת עלה על משהו חשוב עם "אחדות הזמן" הזאת שלו.‏

(פורסם במקור ב-Time Out תל אביב, ואפילו לא הורחב בהרבה)

תגיות: