ביקורת: קוד פרוץ

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 1 בפברואר 2014Posted in: ביקורות
תחנות מספרים הן נושא מסתורי ומרתק שאפשר לדבר עליו שעות, אבל למרבה הצער, במקום זה אני צריך לדבר על הסרט המשעמם הזה

אם תסרקו את סקלת ה-‏AM ‏ ברדיו ישן, אולי עדיין תוכלו לשמוע אותן: תחנות המספרים. זאת ‏תופעה מסתורית, קריפית ואמיתית לגמרי. תחנות רדיו שכל מה שהן משדרות, ללא הסבר, הוא ‏קול רובוטי המקריא בזמנים קבועים רצף אקראי לכאורה של מספרים, ולפעמים אותיות בקוד ‏פונטי. רשמית, אף אחד לא מודה בקיומן של התחנות האלה או יודע מי משדר אותן ולמה. לא-‏רשמית, התכלית הברורה של תחנות מספרים הוא להוות אמצעי תקשורת בין סוכנויות ביון לבין סוכניהן השתולים בארצות אויב. כל אחד יכול לקלוט את השידורים האלה, בלי שום אמצעים מיוחדים מלבד ‏טרנזיסטור; אבל את רצף המספרים אי אפשר לפענח, ואף אחד מלבד הסוכנים עצמם לא יודע האם ‏משמעותו של "7403221" היא "ההפצצה תגיע עם שחר" או "תיקח אותו בטקסי ותרצח אותו בגן" ‏או פשוט "אין חדש, המתן להוראות נוספות".‏

כל תופעה מעניינת בעולם האמיתי חייבת במוקדם או במאוחר לשמש בסיס לסרט הוליוודי, ‏ובמקרה של תחנות המספרים – הן קיבלו את הסרט "תחנת המספרים", שבארץ כונה "קוד פרוץ" (אני די משוכנע שיש עוד חמישה-שישה סרטים בשם הזה). כמובן, כהרגלה של הוליווד בקודש, ‏הסרט משבש לחלוטין את כל העובדות האמיתיות בקשר לתחנות המספרים. הסרט מתרחש ‏ברובו בתוך בונקר אי שם בבריטניה, המשמש תחנת שידור עבור סוכנות ביון אמריקאית, ממנה ‏היא משדרת רצפי מספרים לאי-שם. בתחנה נמצאים בדיוק שני אנשים: "מומחית לצפנים", שיוצרת ‏את צופן המספרים ומקריאה אותו בקולה אל תוך מיקרופון, בזמנים אקראיים (איך הסוכנים ‏אמורים לדעת מתי בדיוק להאזין לרדיו?) ומאבטח אחד.‏

תחנות מספרים היו קיימות מאז מלחמת העולם השניה לפחות; בשנות התשעים עוד אפשר היה ‏לשמוע אותן בקלות, בכל מקום. בשנים האחרונות יש פחות ופחות מהן, כשסוכנויות הביון עוברות ‏ככל הנראה לשיטות תקשורת מתוחכמות יותר – או אולי העניין הוא פשוט שבימינו כל מי שמחזיק טרנזיסטור AM בבית הוא אוטומטית חשוד. חובבי רדיו נלהבים מתעדים ועוקבים באובססיביות אחרי שידורי ‏התחנות השונות, בידיעה ברורה שלעולם לא יוכלו לדעת בדיוק מה הן אומרות. ובכל זאת, ישנם ‏פרטים שאפשר להבין: התחנות האלה נוטות לשדר יותר בתקופות של מתיחות פוליטית ועימותים, ‏ובמקרים מסוימים נעשה ניסיון לחסום אותם על ידי שידורי אויב. יש מלחמה בלתי נראית באוויר. ‏לכל זה אין שום קשר לסרט, אבל זה יותר מעניין ממנו. אוקיי, אז נחזור לסרט. איפה הייתי?

אה, כן. ג'ון קיוזאק, בפרצוף אדיש, מגלם סוכן ‏CIA‏ שלא ביצע נכונה את תפקידו – לרצוח את כולם. ‏מתברר, על פי הסרט הזה, שה-‏CIA‏ מתנהל כמו המאפיה, ועיקר עיסוקו הוא הוא לרצוח אנשים ‏שיודעים יותר מדי, ואז לרצוח אנשים שהיו עדים לרצח וחוזר חלילה. בעקבות הפאשלה הוא נשלח ‏אל אותה תחנה שוממה באמצע הכלום, שם הוא ייאלץ לבלות שלושה ימים בכל פעם במרתף אפל ‏ומשמים. לעבודה יש רק בונוס אחד – השותפה לעבודה, המומחית לצפנים, היא מלין אקרמן . יום אחד הם מגיעים לעבודה, ומגלים שיורים עליהם. מישהו לוכד אותם בתוך תחנת ‏השידור ומנסה לגרום להם לשדר את המספרים הלא נכונים, או משהו, ומכאן מתחיל מין "מת ‏לחיות" לעניים מרודים, שמתרחש כמעט כולו בתוך אותו הבונקר ועם מספר מינימלי של אנשים, אקשן או כל דבר אחר. אני מצטער, אני לא מצליח להעמיד פנים שזה מעניין אותי, אכפת לכם אם במקום זה נחזור לדבר על תחנות מספרים אמיתיות? יופי.

כל סוכנות ביון גדולה בעולם הואשמה או נחשדה בהפעלת תחנות מספרים, וזה כולל, כמובן, גם את המוסד. הסוכנות הישראלית מפעילה, או ‏לפחות הפעילה בעבר – על פי פרסומים זרים, כמובן – רשת ענפה של תחנות המכונה E10, ששידוריה נשמעו בין השאר ברוסיה, בקנדה ובתל אביב. E10 לא שידרה מספרים אלא אותיות בקוד פונטי – מייק אינדיה וויסקי אלפא 0 1 בראבו 0 1 צ'רלי 1 0" וכו' (וזה היה ציטוט. בזה הרגע כנראה הפרתי את חוקי בטחון שדה). אם זה היה קוד שניתן לפצח, אף אחד מעולם לא פיצח אותו. שידורי E10 הופסקו סופית במרץ 2011, או לפחות עברו לצורות תקשורת אחרות. ווטסאפ, אולי.

אוף. זאת אמורה להיות ביקורת. טוב, עוד כמה מילים על הסרט הזה, שבכלל יצא באמריקה לפני כמעט שנה. אניוויי. יש דרכים לנצל ביעילות משאבים מוגבלים: סרטים ‏שמשתמשים בסביבה סגורה ומספר מינימלי של שחקנים כדי ליצור סיפור מותח ("איפה אליס", ‏‏"מי מפחד מהזאב הרע") יכולים להיות נהדרים. לא תמיד חייבים מרדפי מכוניות והרס רכוש בקנה ‏מידה גדול. "קוד פרוץ" מנסה להיות סרט קטן ויעיל כזה: זה סרט ריגול שכולל יותר דיבורים ‏ויחסים ומחשבות יעני עמוקות על מוסר מאשר יריות. אבל התחושה שהוא נותן היא שכל זה נעשה ‏בחוסר רצון, רק משום שלא היה תקציב לקרבות ומרדפים גדולים יותר. למרות היומרות הלא ‏אפויות לעומק, זה פשוט סרט אקשן עם מעט מאוד אקשן. אני מצטער, אני נכשל לגמרי בניסיון לכתוב על הסרט הזה ביקורת: ההישג העיקרי שלו הוא לקחת נושא מרתק ולהפוך אותו לסרט משעמם. במקום לצפות בו, אני ממליץ בפה מלא להאזין לפודקאסט הזה של "99% Invisible" על תחנות מספרים. באמת שעדיף.

במרץ 2006 אחת מתחנות המספרים המקושרות למוסד עשתה ‏היסטוריה קטנה כששידרה את המסר היחיד אי פעם שהגיע מתחנת מספרים ופוענח במלואו (בקלות). המסר היה: ‏G1O2O3D4N5I6G7H8T‏. פיצוח נעים.

פורסם במקור בוואלה

תגיות: