לו בלום הוא קריפ. אלה העיניים המוזרות שלו, והאופן שבו הוא יכול לבהות כשהוא חושף את הלבן של העין מסביב לכל האישון. זה הפרצוף הכחוש מדי. זה השיער המגורז מדי. זה משהו בצורה שבה הוא מחזיק את עצמו. מה שזה לא יהיה, ברור שמשהו לא בסדר עם האיש הזה.
אבל ברגע שהוא פותח את הפה, הקריפ הזה הופך פתאום למרצה למנהל עסקים. לו בלום הוא אפס – בתחילת הסרט הוא גונב גדרות מתכת כדי למכור אותן בגרושים לאתרי בניה – אבל הוא אפס עם שאיפות ועם דרייב. הוא קרא את כל מה שהוא הצליח למצוא באינטרנט על טכניקות ניהול, תקשורת בינאישית, וטקטיקות פרואקטיביות לקידום הצלחה, ולמד את זה בעל פה. הוא יכול לצטט משפטים שלמים שנשמעים כאילו הם לקוחים מ"איך להשפיע על אנשים, לעורר מוטיבציה ולהוביל", כולם זורמים לו מהפה כאילו היה מנהל קרן הון סיכון בשווי של 1.19 מיליארד דולר. עוד דבר שברור מהרגע הראשון הוא שלבלום אין שום עכבות או מוסר. כששומעים אותו מדבר, ברור שהאיש הזה עומד להיות מאוד מצליח, אם אף אחד לא יעצור אותו בזמן.
כל מה שבלום צריך זה לבחור קריירה, והוא נתקל במקרה בקריירה שמתאימה לו בדיוק: עיתונות. סוג מאוד ספציפי של עיתונות. קיימת, מתברר, תעשייה קטנה של אנשים שמסתובבים ברחובות בלילות עם רכב ומצלמה, מאזינים לרשת התקשורת המשטרתית ומחפשים דם. תאונות דרכים, מקרי שוד, שריפות, או אם יש לך מזל – רצח. כשהם מאתרים מישהו בצרה, הם מזנקים מיד לפעולה במצלמות רושפות, כמו גיבורי על, רק עם נצלנות במקום גבורה. הכוננות התמידית מאפשרת להם להגיע לאסונות רגע אחרי, ולפעמים אפילו לפני, המשטרה ומכבי האש. הם מתעדים, כמה שיותר מקרוב, כמה שיותר מדמם. הצילומים האלה הולכים מיד לרשתות הטלויזיה, לחדשות הבוקר המקומיות – איזו מבינהן שתשלם טוב יותר.
אני מחבב את ג'ייק ג'ילנהול, אבל האמת היא שאני לא יודע כמה מהסימפטיה היא בעצם חיבה לדוני דארקו. מדוני ועד היום, בכל פעם שאני רואה את ג'ילנהול, ולא משנה באיזה תפקיד, הוא תמיד נראה לי כמו וריאציה על דוני דארקו: אפילו כשהוא גילם את הנסיך הפרסי. ג'ילנהול הוא מאוד סימפטי, הוא נראה כמו בחור טוב, וזאת הבעיה שלו: הוא בדרך כלל הגון ודי בסדר, ולכן קצת משעמם. ג'ילנהול כבר גילם דמויות סימפטיות עם צדדים אפלים, אבל "חיית הלילה" הוא הסרט הראשון שבו הוא נעלם לגמרי בתוך דמות שונה לחלוטין, גם פיזית (ג'ילנהול כנראה הפסיק לאכול לקראת הצילומים) ובעיקר מנטלית. אופן ההתנהגות שלו כמעט-אנושי. בלום נראה לפעמים כמו מין רובוט, אינטליגנטי – אינטליגנטי מדי – ומסוכן. לו בלום הוא ממש לא דוני דארקו, והוא בקלות ההופעה הטובה ביותר של ג'ילנהול עד היום.
הסרט מסביב טוב, אם כי לא טוב כמו הדמות הראשית שלו. הוא קצבי, הוא מותח, ולפעמים הוא די מצחיק, בגווני הומור שבין שחור לבין שחור כהה. אבל משהו חסר בסרט כדי להיכנס לתוכו ממש: הזדהות עם הדמות הראשית. ככה זה כשהדמות הראשית היא כזה קריפ. זה לא שלא התעניינתי במה שיקרה לבלום, אבל לא נורא היה אכפת לי. אם הוא יצליח, יופי לו, ואם הוא ייפול, זה בהחלט מגיע לו. גם הסבירות של הסרט מוטלת בספק: אני לא עורך דין, אבל לאורך הסרט בלום והאנשים שסביבו עושים דברים שנראים על פניו בלתי חוקיים בעליל, ונראה שהוא ממשיך להסתובב ברחובות רק בגייל שיש לו פרוטקציות אצל התסריטאי.
העיסוק של בלום לא היה קיים אילו הוא היה החלאה היחידה. המערכת כולה, המיוצגת על ידי עורכת חדשות שאפתנית בגילומה של בובת שעווה של רנה רוסו, מוצגת כרקובה מהיסוד. זאת תקשורת שמחפשת את הסנסציה הגדולה ביותר להראות לאנשים בזמן ארוחת הבוקר. האנשים שאתם סומכים עליכם כדי שיספרו לכם מה קורה בעולם למעשה מנצלים את החולשות שלכם ומוכרים לכם פורנו זול; הקשר למציאות והנאמנות לאמת לא ממש נמצאות בסולם העדיפויות. מה שעצוב באמת הוא כמה שהמסר הזה בנאלי. אפשר לחשוב, קצת שחיתות תקשורתית, מה כבר קרה. ערוצי הטלויזיה שמופיעים בסרט הם מופת של יושרה עיתונאית לעומת כמה מאמצעי התקשורת בישראל, היום.
לא שאלתי אותו, אבל אני מנחש שהסרט החביב על לו בלום הוא "הזאב מוול סטריט": יש הרבה דמיון בין הדמות שגילם לאונרדו דיקפריו בסרט הזה לבינו. שניהם "גיבורים" ראשיים שהם אנשים מתועבים שמתמרנים את המערכת הכלכלית לטובתם ולרעתכם. וכמו "הזאב מוול סטריט", גם "חיית הלילה" הוא סרט מבדר, ששקוע בייאוש: אם אין מה לעשות נגד השחיתות, אפשר לפחות ליהנות ממנה מרחוק.
פורסם במקור בוואלה
"מופת של יושרה עיתונאית לעומת כמה מאמצעי התקשורת בישראל, היום."
יופי של ביקורת מרומזת. בוואלה הורידו את זה, לא?
הם הורידו את הפסיק, אבל הבדיחה נשארת מובנת.
זה לא כאילו וואלה הוא איזה גוף תקשורת שתומך בישראל היום או אפילו חולק אג'נדה זהה לשלו, למעשה זה די ההפך, אז אין להם ממש סיבה להוריד את הבדיחה.
ומישהו אחר היה עלול אפילו לומר
שזה לא שהסטנדרטים שלהם הרבה יותר טובים.
סליחה, אתה רמזת הרגע שיש לנו סטנדרטים?
(ל"ת)
במיוחד שבלי הפסיק הבדיחה הרבה יותר ברורה
(ל"ת)
יש שני תחומים שבהם אוהבים פרסומת שלילית. פוליטיקה ועיתונות.
כפי שאמר פעם מישהו, לא תראה חברת תעופה מפרסמת את עצמה בתמונת התרסקות של חברה אחרת ואומרת "אצלנו בטוח יותר. סע אייר-ביטחון", ומטרנה לא תפרסם את עצמה עם "פי שלוש פחות תקלות מרמדיה!"
אבל בעיתונות ופוליטיקה זה נהוג ומקובל. מאותן סיבות. למרות ש,למשל, כשמישהו מ'ידיעות' מלגלג על רמתו העיתונאית של 'ישראל היום' עלולים להזכיר לו שידיעת השער השפלה ביותר בזמן האחרון (וההתנצלות הגרועה עוד יותר מהידיעה) הייתה דווקא של 'ידיעות', זה לא מונע את זה.
למה לא המשכת?
"לו בלום הוא קריפ. לו בלום הוא ווירדו. מה לעזאזל הוא עושה כאן? הוא לא שייך לכאן…"
כמו שאמרתי בדף הסרט, אהבתי יותר את הפן הטכני של הסרט מאשר העלילתי. הדמות של לו בלום הוא פשוט דושבאג מעצבן, ובמהלך הצפייה גם אני הרגשתי שאם יפגע בו ברק עכשיו, אני לא אזיל דמעה. אולי אפילו אריע קצת. אולי תגידו "נו, זה העניין! אם כל-כך שנאת אותו זה אומר שג'ילנהול עשה עבודה מעולה!" כנראה, אבל איך אומרים? המשחק של ג'ילנהול עבד טוב מדי. הרגשתי כאילו תקעו אותי לשעתיים עם הלו בלום האסהול הזה. חיבבתי יותר את הקטעים בהם הוא לא היה ממש במרכז, נגיד כמו בתחנת החדשות (חלק מהקטעים ממש הזכירו לי את "חדר החדשות" של סורקין). בקיצור, הרבה זמן לא התעצבנתי מדמות כמו מלו בלום. ולא בקטע טוב.
לא חושב כמוך
אני לא חושב שהמשחק של ג'ילנהול עבד טוב מדי. להיפך. משחק טוב דווקא הופך את הדמות הכי מעצבנת לנאהבת איכשהו. או שכיף לצפות בה. ואני לא מדבר על דמויות כמו הג'וקר שנכתבו כדי להיות רע מבדר. אני מדבר על דמות שהיא רע שלא נועד לבדר אבל השחקן הופך אותה לכזאת. הדוגמה הכי טובה היא של דניאל פליינויו ב'זה ייגמר בדם'. דמות שכל כולה רוע מיזנטרופיות ונצלנות אבל דניאל דיי לואיס באחת מתצוגות המשחק הכי טובות שראיתי הופך אותה לדמות כל כך מרתקת ומעניינת שאתה לא יכול להוריד ממנו את העיניים. וכמה שהוא רע, אתה כן רוצה שהוא יצליח. ואם הוא ייפול אז עם כמה שתרגיש שהצדק נעשה אתה עדיין תתבאס איפשהו.
יכול להיות שהבעיה היא לפני ג'ילנהול. יכול להיות שזאת דמות ללא מוצא. שלא משנה מי ישחק ואיך ישחק היא תעצבן. מצד שני, אני דווקא הייתי אדיש לדמות. ופה זאת אשמת הסרט והתסריט. אין שום פיתולים בעלילה. שום התפתחות באמת דרמטית ככה שהדמות משייטת לה עד לסוף הסרט בקו די רציף של עליה מבחינתה. אין שום משבר שיעמיד את הדמות בקונפליקט אמיתי. הכל די צפוי בתכלס, כאילו זה ממש סיפורו האמיתי של מישהו. אז מה יש להתעצבן פה. אם כבר דמות שעצבנה (וגם את זה לקחת בערבון מוגבל) זאת אשתו של בן אפלק ב'נעלמת'. אבל נראה לי שזה שילוב של הדמות עם המשחק המעצבן של רוזומונד פייק.
לא בטוח שהמסר בנאלי.
אמנם לא ראיתי את הסרט (עדיין), אבל כשזה מגיע לצריכה נכונה של ידיעות חדשותיות אני מניח שמודעות מספיקה או לפחות קרובה להספיק, וזה מה שלטענתך הסרט מעלה.
אם כבר ההשוואה,
כשכל חוסר האכפתיות היה עם דיקפריו בזאב מוול סטריט, מישהו התלונן? ממש לא. הסרט אפילו קיבל ביקורת ממש ממש חיובית באתר זה (ובהרבה אחרים) ולא ציינו אפילו פעם אחת שלא באמת אכפת לנו ממה שיקרה לדמות הראשית. בניגוד לזאב מוול סטריט, כאן יש דמות שקיבלה את המטען הרגשי שניתן להזדהות עמה, והיא בהחלט הצליחה לעורר אצלי רגש, בערך. לדעתי, כמו ב'זאב מוול סטריט', השאלה שמחזיקה את הסרט היא עד כמה רחוק ילך הגיבור הראשי עם החולניות שבו, רק שכאן יש לו מטרה. נכון שאין טעם להשוות בניהם, (גם לא ל'נהג מונית' שכולם חייבים לעשות את זה, וכנראה בגלל הפוסטר) אבל אם כבר משווים, 'חיית הלילה' הוא סרט הרבה יותר מרגש (יחסית) ובעבורי גם הרבה יותר מעניין, אבל זה עניין של טעם.
לא ראיתי, ולא אראה אבל מה שמותר בארה"ב הוא רחב
אני לא מחפש סרטים שבהם אני סובל. וסרט עם דמות של זבל בתור ה"גיבור" לא ממש עושה לי את זה.
בקשר לדברים שהוא עושה בסרט, סביר לי מאד שבארה"ב זה לאו דווקא לא חוקי. יש תחום אפור מאד רחב, וההגנה של התיקון הראשון מאפשרת לעשות הרבה מאד דברים.
דורון (או כל אחד אחר) אם אתם רוצים להעלות תגובה עם ספויילרים אני אשמח להביע דעה (לא משפטנית) על בסיס נסיוני והידע שלי.
זבל זו לא מילה
האדם הדימיוני הזה רשע בצורה שלא תאמן
טוב, אין ספוילר, סתם ברח לי....
(ל"ת)
רפרנס למה?
(ל"ת)
לא הזאב מוול סטריט
הסרט האהוב עליו (לפחות לפי הטריילר, בעיני) הוא באפלו 66'. לחלוטין.
3. תראה לי על איזה פוסטר ראית את השם של ביל פקסטון.
4. לא, לא רק אתה ראית את הסרט. זה לא היה בדיוק מרומז.
וואלה
3. צודק. כנראה ערבבתי את כרזת הסרט עם ביקורות שראיתי לפני זה ופרטי הסרט שם תמיד זה ג'ייק ג'ילנהול, רנה רוסו וביל פקסטון.
אז לא רק לי זה הזכיר את 'הזאב'
לא רק הרעיון הכלכלי הכללי, אלא גם סצנות הפתיחה והסיום
הזכיר לי יותר את "אמריקן פסיכו" מאשר את "הזאב"
יותר מבחינת הדמות של "הגיבור הפסיכופט חסר המצפון שאינטילגנטי מעל הממוצע ויעשה הכל בשביל להצליח". כמו ב"אמריקן פסיכו" גם לגיבור פה יש קיבעון בדמות אימרות "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" וכמו ב"אמריקן פסיכו" גם פה אנחנו בעצם אמורים להיות בצד שלו אבל זה קשה מאחר שמדובר בנבל ולכן אפקט ההזדהות הלך לפח ואנחנו פשוט עוקבים אחרי מעללי הדמות הראשית.
אני אהבתי את הסרט. הביקורת די מדויקת. ג'ייק ג'ילנהול מצויין פה, הסרט מעניין ומותח, לקראת הסוף האירועים נעשים מופרכים קצת יותר והגיונים קצת פחות (אבל עדיין… זה לא ברמת "נול הגורל").
זה סרט שבעקרו הוא סרט מתח אבל חלק גדול ממנו הוא בעל הומור שחור. זאת בפירוש אינה קומדיה (או קומדיה שחורה) אבל המבט הציני לעבר "תעשיית המוות" ביחד עם ואוסף ציטוטי "מי הזיז את הגבינה שלי" של ג'ילנהול גורמים הרבה פעמים לגיכוחים מצד הקהל.
ג'ייק גילנהול מנסה להיות כריסטיאן בייל(?)
פורסמה היום " rel="nofollow"> תמונה ראשונה מתוך הסרט הבא של ג'ייק גילנהול, Southpaw, שבו הוא משחק אלוף אגרוף לשעבר
הדבר הראשון שעבר לי בראש: השינוי של כריסטיאן בייל בין הסרט "המכונאי" משנת 2004 ל"בטמן מתחיל" ב-2005
היי זה יפה,
אבל בייל הרדום והעייף יכול לחלום לשחק כמו ג'ילנהיל.
אני..אה...
אמ.. האם הרגע אמרת שגילנהול שחקן יותר טוב מבייל?
(יש לבייל הופעות גרועות, בלי ספק. אבל כשבייל במיטבו, גילנהול מסתכל עליו הרחק מלמטה)
בייל לא שחקן כזה מבריק.
הוא טוטאלי מאוד, אבל הטווח שלו, עדיין, די מוגבל.
לא ראיתי את כל ההופעות שלו
אבל יש עולם ומלואו בין הדמויות שלו בחלום אמריקאי, פסיכופט אמריקאי ופייטר אמריקאי.
(וגם אם נגיד ואין – לגילנהול יש יותר טווח?)
אם היית שואל אותי לפני "חיית הלילה", הייתי אומר שלא.
(ל"ת)
אולי אני הבעיה
אבל רוב ההופעות של גילנהול, גם הטובות שאני זוכר שנהנתי מהן מתחברות לי להופעה אחת גילנהולית גדולה. אסירים? קוד מקור? אויב? זודיאק? ג'ארהד?דוני דארקו? הכל פשוט.. גילנהול. חיית הלילה מוכיח שכשהוא יכול הוא רוצה אבל הטווח שלו בראש שלי קיים בין ג'ייק גילנהול לליאו בלום.
כריסטיאן בייל לעומת זאת נע בשבילי בין כתב עיתונות מופנם וביישן בארון (וולוט גודלמיין) לנוכל עייף שמסתבך בצרות מעל הראש שלו ורק רוצה ללכת הביתה (חלום אמריקאי) לנרקומן מסוכן שמנצל את אחיו ואת כל הסביבה שלו לצרכים שלו (פייטר) לאיש עסקים עם פנטזיות רצחניות שמזלזל בסביבה שלו ומשקיע בטיפוח העצמי שלו (אמריקן פסיכו).
גילנהול נע בין עצמו לבין דמות דרמטית מרתקת. בייל נע בין עצמו לבין אימה, קומדיה ודרמה.
או לפחות, ככה אני תופס את השניים. כמובן שלא ראיתי כל סרט של גילנהול, אז אולי פשוט כל הטווח שלו מתחבא ב"אהבה וסמים אחרים".
אם כבר 'אהבה וסמים אחרים'
אז הטווח של זו שלצידו שם מתרחב הרבה יותר בסרט הזה.
איפה זה ואיפה הצנוניות והמלודרמטיות שלה באינטרסטלאר.
יש עולם ומלואו בין הדמויות, אבל לא בין המשחק.
בייל הוא שחקן פיזי מאוד, או לכל הפחות, אדם פיזי מאוד: יש צורה מאוד ספציפית שבה הוא מזיז את הראש, מחזיק את הפה, מסיים משפטים, מביע כעס וכדומה. כשנותנים לו ממש להשתולל, כמו ב'פסיכופט אמריקאי', אז הוא קצת מגוון, אבל זאת לא ממש חוכמה: בחיים הרגילים אף אחד לא מתנהג כמו פסיכופט, אז הוא צריך לאלתר.
אבל גם כשבייל משחק אדם עייף ומבוגר, גם כשהוא משחק בחור צעיר מחושב ונקמן וגם כשהוא מניפולטר שחי דרך אחרים – בכל אלו, הוא עדיין מאוד כריסטיאן בייל.
במובן הזה, הוא קצת מזכיר לי את ליאונרדו דה-קפריו. אין לי ספק במחויבות שלו וברצון הטוב. אבל לגבי היכולות אני הרבה פחות בטוח.
לגבי גילנהול, לא יודע. לא ראיתי אותו במספיק סרטים.
אני לא בטוח איך להמשיך מפה.
אני הרגשתי שונות גדולה בין כל כריסטיאן בייל בתפקידים הללו – בשפת גוף, בהבעות, בטון הדיבור. לא שמתי לב לדברים שאמרת שחוזרים על עצמם בכל הופעה שלו. אני מניח שאנסה לשים לב להבא, אבל כרגע אני פשוט לא מצליח לראות שום דבר ממה שאמרת.
אשריך.
באמת. כריסטיאן בייל הוא ממש לא שחקן שההערכה לה הוא זוכה מעצבנת אותי. הוא שחקן לא רע בכלל, ומחויב מאוד למקצוע שלו. יש לו גם בחירות סרטים לא רעות. מבחינתי, שימשיך להצליח.
מארק וולברג, לעומת זאת…
ואז הגיע The Gambler
או לפחות כך טוענים.
אם קיים אפילו דיבור על העמדת וולברג לאוסקר, זה משהו מיוחד ומאוד יוצא דופן.
אני נורא אוהב שתי הופעות של וולברג
(אני אוהב האקביז והשתולים)
אבל יותר מהוכחה ליכולותיו כשחקן, הם הוכחה לכמה טובים או. ראסל וסקורסזה בלהוציא דברים מהשחקנים שלהם ובללהק נכון.
וכמובן שמאז הוא לא עשה שום דבר שמתקרב אל ההופעות הללו.
אני לא סובל אף הופעה של וואלברג.
יש לו שני מודים: שקט ואמפטי (ולא משכנע) ורועש ואלים (ולא משכנע). ויש לו כריזמה של מלפפון. מלפפון חתיך אמנם, אבל עדיין, לא אחד מהירקות המרשימים.
אתה צודק
בעיקר מש"א על הבמאים. אבל שים לב שבשני הסרטים האלו מקיפים אותו כ"כ הרבה שחקנים טובים שההופעה שלו נדחקת הצידה. אולי בגלל זה הוא טוב. ממש כמו אורלנדו בלום, שהיכולות שלו נגמרות בלגולאס.
לא ראיתי מעודי סרט שוולברג הוביל והוא היה טוב. (כשחקן. לא הסרט)
את פייטר ראית? בייל גנב את הפוקוס, אבל בעיני ההופעה של וולברג ראויה למועמדות לאוסקר
וככל שקראתי על מאחורי הקלעים של הסרט ההערכה שלי לוולברג גדלה – גם בשל העובדה שהוא חטף הרבה מכות (אמיתיות) בשביל הסרט הזה וגם בגלל שהוא הכוח המניע מאחורי ההפקה הזאת, והסרט כנראה לא היה קורה בלעדיו.
היה לי בדיוק את אותו וויכוח עם מספר אנשים,
ובעיקר ההבדל בין שחקנים כמו כריסטיאן בייל ודניאל דיי לואיס (למרות שהוא יותר קומבינציה), לבין שחקנים כמו הית' לדג'ר ואנג'לינה ג'ולי. אני לא חושב שמדובר דווקא בשחקנים טובים יותר או פחות, אלא בשיטת משחק שונה לגמרי. כריסטיאן בייל הוא שחקן מאוד טכני שצריך להיכנס לדמות באופן חיצוני כדי לקבל מושג על האישיות שלה. כשהוא משחק פסיכופת או נרקומן הוא מדבר ומתנהג בצורה שונה לגמרי, אבל אני כמו אדם, תמיד רואה מתחת ל"תחפושת" את כריסטיאן ביילי. לעומת זאת אם תיקח את אנג'לינה ג'ולי לדוגמא, נראה כאילו שיטת המשחק שלה היא מבפנים החוצה, כאשר ברוב ההופעות שלה היא לא שונה לגמרי לעומת כריסטיאן בייל, ועדיין מצליחה להעביר את הדמות בצורה שונה.
אני חושב שההבדל נעוץ בסוג הדמויות שהשחקנים באים לשחק. כשמדובר בדמות שמבוססת על אדם אמיתי, אתה בעצם צריך להיכנס לנעליים של האדם, לחשוב כמותו, להגיב כמותו, לדבר כמותו. כאשר מדובר בדמות בדיונית שיטת המשחק היא 'איך השחקן היה מגיב במציאות לסיטואציה בסרט'.
בכל מקרה זו רק תיאוריה שחשבתי לחלוק אותה.
היי, עברת על חוק מספר 3 בנוגע לשחקנים.
אל תשווה, לעולם, שחקן כלשהו לדניאל דיי לואיס.
למרות שאני מודע לתגובות שאני עלול לקבל מההודעה הזאת,
עם כל הערכתי לדניאל דיי לואיס, אני לא חושב שהוא השחקן הכישרוני ביותר שאי פעם התהלך על כדור הארץ. אני חושב ששילוב ההשקעה שלו, הרצינות שלו, והכישרון הלא מבוטל שלו מוציאים ממנו תצוגות משחק מעולות. אבל יש שחקנים מוכשרים ממנו שאם היה להם חצי ממוסר העבודה של לואיס היו יכולים לעבור אותו בקלות. אל פאצ'ינו עולה לי בראש. ולכתו בטרם עת של הית' לדג'ר.
אני בהחלט מאמין שמבחינת כישרון הם עוקפים את דניאל דיי לואיס.
רגע, איפה דסטין הופמן ברשימה הזאת?
(ל"ת)
ליד קלארק גייבל.
(ל"ת)
אני לא יודע אם יצא לי לכתוב את זה פה כבר או לא,
אבל דסטין הופמן ב"לני" נתן את מה שהיא כנראה אחת מתצוגות המשחק הכי דגולות שראיתי. הסרט הזה לגמרי שמט לי את הלסת, גם כי לפוסי יש תפישת צילום-עריכה מבריקה, וגם כי הופמן פשוט הימם אותי שם.
עוד אספקט שלא נידון פה, לדעתי, הוא ההתאמה של שחקן לתפקיד. יש מקרים, כמו של לדג'ר ופיניקס (חואקין) עם ההופעות הנהדרות בנפרד והאלוהים-אדירים-באיזה-קטע-זה-אותו-אדם כשמסתכלים עליהן יחד שלהם, שבהם שחקן נמדד בהתאם לגוף העבודה שלו, אבל לפעמים יוצא מצב של קורלציה מופלאה בין התפקיד על הנייר לאיזשהו שחקן שאלוהי הליהוק שידך אותו אליו. בביקורת פה ב"נעלמת" ההופעה של רוזמונד פייק צוינה ככזאת (גם אם באופן כללי, אני חושב שהיא עדיין שחקנית מצוינת שפינצ'ר זיהה בה מה שבמאים אחרים לא ראו בה קודם – מלבד אדגר רייט, שהביא לידי ביטוי את התזמון הקומי הנהדר שלה ב"סוף העולם"), אבל אני יכול לחשוב על עוד כאלה – תורמן ב"קיל ביל" (גם אם ב"ספרות זולה" ו"Prime" היא הייתה אלוהית, הכלה הביאה לידי ביטוי את המעלות שלה כנוכחות על המסך), ודוגמה קצת פחות ברורה בעיני אבל לא פחות תקפה היא של חן אמסלם ב"זגורי אימפריה", נניח. אני לא מאמין שהיא שחקנית מצוינת כמו שהתפקיד של אבישג זגורי כמו נכתב בשבילה (במקרה של תורמן הוא באמת נכתב בשבילה, וזה ניכר. במקרה של אמסלם, שוב: לאלוהי הליהוקים הפתרונים. המגבלות שלה ניכרות, אבל היא לקחה דמות של פרחה-עם-חכמת-חיים והפכה אותה לברייה טלוויזיונית מגניבה ברמות חסרות תקדים בעיני).
יש בעיני סוגים של הופעות שהם מין סוג של דוגמנות משודרגת – לשחקנים מסוימים (מרילין מונרו, אולי אפילו רובין רייט) יש נוכחות שלא בהכרח מתרגמת ליכולות דרמטיות מממשיות, אבל הבמאים הנכונים יודעים להבליט אותה על הצד הטוב ביותר. שוב, המקרה של רובין רייט למשל – בסצנה הכי אדירה שלה ב"כנס העתידנים" היא לא עושה שום דבר מלבד לעמוד ולהקשיב להארווי קייטל מדבר, אבל הנוכחות שלה מול המצלמה היא זאת שעוצרת את הנשימה.
אתה מתעסק יותר מדי במה היה אם
תכלס, ההופעות של דיי לואיס מרשימות אחת אחרי השנייה. לא אשמתו שכל שאר התעשייה 'לא מתאמצת' או כל תירוץ אחר.
יותר מדי 'אם'?
היה 'אם' אחד בהודעה. אם שחקנים אחרים היו רציניים בכל התפקידים שלהם כמו דניאל דיי לואיס.
לא האשמתי את דיי לואיס בכלום, חוץ מכך שאני לא חושב שהוא השחקן הכישרוני ביותר בעולם.
תיאוריה מעניינת
אני לא יודע כמה אני קונה את הבינאריות של החלוקה הזאת.
אני מסכים שאלה שתי שיטות להיכנס לדמות כתור שחקן, אבל אני חושב ששחקן טוב משתמש או יכול להשתמש בשניהם ( למשל: הג'וקר של הית' לדג'ר.)
בייל ודיי לואיס בהחלט יודעים גם להשתמש בחלק השני ולא רק לחקות אנשים ממש טוב.
ו….אם כבר כולנו מודים על שחקנים שהם לא חושבים שטובים אז אף פעם לא הצלחתי להבין למה אנג'לינה ג'ולי נחשבת: א. שחקנית טובה (או אפילו סבירה פלוס) ב. אישה מושכת.
אני אגב מסכים שדיי לואיס לא השחקן הכי טוב שהיה בקולנוע אי פעם. הלינקולן שלו היה מאוד מאכזב ובכלליות יש שחקנים שאני אוהב יותר ממנו, בייחוד כיום כאשר הוא נמצא רק בתפקידים רציניים (אם מתעלמים מ"ניין" ולי זה נורא קל כי לא ראיתי אותו) ומשחק פעם בשמונה שנים.
[בנוגע לוולברג, תגובה משלושת:נמרוד- ראיתי פייטר, הוא לא הפיל אותי. יאיר- אני חושב שהוא היה סביר מאוד ב"רווח וכאב",גם אם האבן ומאקי האכילו אותו אבק ביכולות שלהם. אדם – מסכים שיש לו שתי מצבים עיקריים, לא מסכים שהוא לא משכנע. מסכים שאין לו הרבה כריזמה. בעיקר מזדהה עם התחושה שלפתע כולם אוהבים שחקן או שחקנית ואין לך מושג מה אנשים מוצאים בהם]
שלא לציין שהשינויים האלה בקיצוניות במשקל בפרק זמן קצר -
ממש לא בריאים לגוף.
אפקטיבי
קצת רפטטיבי, אבל חזק ועושה את העבודה.
נקודה שבלטה לי ממש בסרט היא הרעיון הזה של כמה בן אדם יכול להתקדם אם הוא לא בוחל בשום אמצעי. הרבה פעמים מדברים על "לרמוס בדרך לפסגה", אבל בחיים לא ראיתי הצגה כל כך נרחבת ומדוייקת של המשפט הזה.
אני אחד שמאמין שבמשחקים, גם אם אלה משחקים " אנושיים" (הישרדות למשל) אפשר להשתמש כמעט בכל מהלך שבא לך בשביל לנצח, כמובן בלי לפגוע בבני אדם מעבר למסגרת של המשחק. הסרט הזה גרם לי להרגיש פתאום קצת פחות טוב עם הגישה הזאת. צריך לחשוב על העניין.
סרט טוב אבל יש לי הסתייגות קלה
ג'ילנהול בהחלט הופך אט אט להיות שחקן אופי מצוין, זה התחיל עם 'זודיאק' ונמשך ב'אסירים'. 'חיית לילה' נראה כמו חיקוי חביב ל'נהג מונית' העל זמני, רק שהפעם הרבה פחות מורכב או עמוק. הייתה חסרה לי התפתחות פסיכולוגית משמעותית בשלבים מאוחרים של הסרט וזה לא קרה, הסצינות די חוזרות על עצמן ואלו שלא – רובן צפויות. אבל כמו שאמרתי, סרט טוב, בזכות סגנון ויזואלי מקפיא דם וגילום יוצא מהכלל של אנטי דמות אה לה אנטון שיגור.
ואו. פשוט וואו.
הסרט עצמו מוצלח, וכפי שרד אמר יש בעיה מסויימת באי-הזדהות עם הגיבור. אבל איזה גיבור. ההופעה של ג'ילנהול מדהימה, כי הוא באמת מצליח לשחק פסיכופט נטול רגש: לא מישהו שעושה דברים כי הוא רוצה לגרום נזק או כאב, אלא מישהו שלא רואה שום דבר ואין לו שום, אבל שום, מעצור בדרך לשם. גם אם הוא יוצר רושם אצל מישהו שהמטרה שלו היא לגרום כאב, ברור שהוא משקר: המטרה שלו היא להשיג את היעד, והוא לא חושב לרגע בדרך לשם ואין לו שום מעצור מוסרי, שום היסוס ושום הבדלה בין טוב לרע.
מאוד לא קל לעשות דמות שאין לה שום רגש ואין לה שום מוסר, אבל לא בגלל שיש לה 'כוונה' לעשות רע. היחיד שאני יכול לחשוב עליו בשליפה הוא אנטון שיגור, ולדעתי גילנהול התעלה על חוייאר ברדם. כי גילנהול משחק מעולה פסיכופט לא-רצחני; לא כזה שהפסיכופטיות שלו באה ביחד עם זה שהוא הורג אנשים על ימין ועל שמאל, אלא כזה שהפסיכופטיות שלו באה לידי ביטוי גם בדברים הקטנים. שיגור פסיכופט גם ובמיוחד כשהוא שותק. הפסיכופטיות של לו בלום באה לידי ביטוי בכל תנועה שלו, בכל מילה שלו, כשהוא עושה משהו רע וכשהוא לא עושה אותו.
יש בזה משהוא
גילנהול באמת דמות יותר מורכבת אבל מצד שני, אנטון שיגור… עד היום השם שלו מעביר בי צמרמורת ממש מילולית, ועברו כבר שנים מאז שראיתי את הסרט הזה. גילנהול לאומת זאת כבר צריך להתאמץ לזכור מה היה כל כך קריפי אצלו.
יופי עכשיו אני צריך ללכת לישון עם תמונה של שיגור בראש :(
רפרנס
איך אף אחד לא הבחין, או לא ציין את הרפרנס הבולט לחשוד המיידי בסוף הסרט, לאחר שלו יוצא מתחנת המשטרה?
יש הרבה דימיון בין הדמויות, אפרופו אינטיליגנטיות ומניפולטיביות…
לא, אף אחד לא עשה את זה.
בייחוד לא זה שכתב את התגוב הזאת:
http://www.fisheye.co.il/nightcrawler/#target-comment-894494
אתה מודע לעובדה שאנשים, במרבית המקרים, לא קוראים 100 אחוז מהתגובות שמתפרסמות על הסרט שהם הרגע ראו, נכון?
(ל"ת)
אין בעיה
גם אני לא קורא את כל התגובות בכל ביקורת. אבל מי שלא קורא את כל התגובות, כדאי שלא יגיב משהו בסגנון "אולי זה רק אני… / רק אני שמתי לב ש… / איך אף אחד לא ציין…/ אני הראשון ששם לב ש…?" וכו'. כי אם הוא לא קרא את כל התגובות, יש סיכוי שמישהו כן אמר כבר את הדבר הזה שהוא מדבר עליו, ואז כשהוא מגיב משהו כזה, תגובות כמו של עידן הן די בלתי נמנעות (זו לא פעם ראשונה שזה קורה, וכנראה גם לא האחרונה)
בהחלט.
אבל אם זה המצב, שלפחות לא יתחילו את התגובה שלהם ב"איך אף אחד לא הבחין…" (משפט שמרמז לא מעט על זה שהם דווקא כן עברו על כל התגובות).
חיית לילה - צפייה אלטרנטיבית
כיוון שגם הסרט וגם הבקורת קוממו אותי במיוחד, להלן: חיית לילה – צפייה ובקורת חלופיים.
לו בלום משתייך לסוג האנשים שאנו ממעטים לראות על מסך הקולנוע. הוא לא בן למיעוט סוציולוגי ולכן הקיפוח שבלום סובל ממנו הרבה פחות פוטוגני ולא יצולם ע"י יוצרים כגון ספייק לי, המתמחים בתיעוד מצוקתה של קבוצת המיעוט אליה הם משתייכים. לו בלום איננו שחור, היספאני, אישה או אפילו סתם היק.
לו בלום הוא אדם עני. בדיוק כמו אינספור אנשים שקופים אחרים, גם בלום מזמין מים במסעדה, מגהץ יום אחר יום את אותו זוג מכנסיים ונוהג ברכב משנות השמונים שעדיין מנגן קסטות. לפיכך אין תמה שלו בלום רעב. כה רעב שעצמותיו מזדקרות מגופו.
רעב במובן המילולי ביותר, אבל גם רעב להצלחה.
אז כן – לו בלום גונב. גנבה שהיא בחירה תסריטאית. לא פחות ולא יותר מהבחירה להאיר על הגניבה הזו באמצעות בעל מחסן הגרוטאות, ששולח את בלום לעזאזל כשהאחרון מבקש לעבוד עבורו. אדם אשר, להזכירכם, לא מהסס לרכוש רכוש גנוב – אך מסרב נחרצות להעסיק גנב. משום מה, רק אחת הבחירות מקבלת דגש.
למזלו לו בלום, גנב (מבחירה? מכורח?), ניחן בכישרונות אחרים. נוסף על היותו אוטודידקט, בלום הוא אדם מבריק שמזהה הזדמנויות בנקל. לכן, כאשר הוא נתקל בגבר אוחז מצלמה סמוך לזירת תאונה מסמרת שיער, הוא מסתער על ההזדמנות להפוך צלם עיתונות בעצמו.
בחברה המעריצה אנשים שבנו את עצמם מאפס, לו בלום הוא לא פחות מהתגלמות החלום האמריקאי. אדם שבמו עשר אצבעותיו בנה את עצמו מאפס ותוך שימוש במערכת התקדם ממצב של עוני מחפיר לעושר ויוקרה חברתית. אלא שהדרך ליציאה מהעוני, הדרך ליציאה מהשיכונים, פתוחה כמסתבר רק בפני מי שמציית לקוד חברתי מסוים. ובזה אני לא מתכוונת, כמובן, למי שעובר על החוק – גם זו כמובן בחירה תסריטאית, כי אם למי שמתקדם במסלולים שהחברה מאשרת, תוך ציות לקודים שקבלו את חותמת האישור של הקולקטיב.
לכאורה טוענים יוצרי "חיית לילה" כי לו בלום הוא נבל מפני שלו בלום מוכן לעבור על כל כללי המוסר למען רווח אישי. בפועל, לא לו הוא שמוכן לעבור על כל כללי המוסר למען רווח אישי, אלא החברה המייצרת סיטואציות בהן נדרשים בני אדם כמו לו בלום לעבור על כללי המוסר כדי להתקדם במעלה הסולם החברתי – ואז נשפטים על בחירתם לעשות זאת.
מיהו האשם בבחירה לצרוך טלוויזיה סנסציונית? הצלם האוחז במצלמה, או הצופה האוחז בשלט? האינדיבידואל, אולי, נושא באחריות למעשיו כאדם פרטי, אבל האם באמת אפשר להאשים אותו בבחירה לחיות ולממש (כלשונם, ממש) את ערכי החברה שהוא חי בה?
אני לא חושב שלצופים אכפת מה צולם במסגרת החוק או לא,
הם רק רוצים לראות תיעוד כלשהו לאירוע שהם שלא יעברו או יהיו עדים לו לעולם. אני מאוד מסכים עם מיכל בנוגע לנקודה שהיא מעלה, כי האשמה מתגלגלת מהצלם, למדיה שמבליטה את התיעוד, ובסופו של דבר אל הצופה בבית.
קח דוגמא אקטואלית לתיעוד מזעזע, יצירת סיפור סנסציוני מעניין כלשהו, ונהירת צופים לצפייה אקטיבית (כלומר אשכרה ללכת לחפש ברשת את הסרטון המדובר); דאע"ש.
סרטוני ההוצאה להורג הראשונים שהם שחררו זכו לסיקור תקשורתי נכבד, כאשר התירוץ הוא ערך ההפקה "הגבוה" שלהם (תיקון צבע והילוך סופר איטי, משהו שאפשר לעשות עם האייפון 6 בבית), והוסיפו להם מיליוני צפיות. ואחרי זה לבקש הצעות בטוויטר כיצד להוציא להורג את הטייס הירדני. ואז עוד פרסום. ועוד צפיות.
אתה לא חושב שיש אחריות למדיה ולצופים לצנזר את עצמם? כי אחרי הסערה והרייטינג האחרונים, אני לא רוצה לחשוב אפילו מה מתכננים לנו שמה.
מעולה!
סוף סוף סרט שהקונצנזוס סביבו בעין הדג שהוא טוב ואני מסכים.
אחרי האכזבות הרבות בזמן האחרון (ראוי לציון 'נעלמת' ה…. טפשי? גרוע? משעמם? ז'אנרי? בנאלי?) התיישבתי לראות את 'חיית הלילה' ואהבתי כל רגע. התלונות שנשמעות פה בתגובות נראות לי טיפה קטנוניות, כי הסיפור הפשוט הוא טוב וסוחף מספיק כדי למשוך סרט שלם, ואי ההזדהות עם הדמות הראשית לא השפיעה עליי כי היה לי כיף לראות את ג'ילנהול על המסך כל הזמן. כמו שמישהו מעליי ציין, אף אחד לא התלונן על 'זה ייגמר בדם' והדמות הראשית החלאתית שם.
מדובר בסרט, שגם אם יש בו חסרונות מעטים, ובעיקר קווי עלילה שנפתחים ולא נסגרים כראוי, משובח ומהוקצע מהרבה בחינות, וטוב יותר מהרבה סרטים שיצאו בשנה האחרונה. את המשחק ציינו לפניי כבר (לא רק ג'ילנהול, אלא כולם) וזו בושה שהבחור לא מועמד לאוסקר. הצילום יפהפה. והבימוי… נהדר. סצינת אקשן מסויימת בסרט בסרט הייתה מעניינת ומטורפת יותר מכל הגזמה פיזיקאית או פנטזיה בדיונית שראיתי השנה.
הנקודה האחרונה שראוייה לציון היא התסריט. שוב, בגלל הזעקות על הסיפור הפשטני, אני רוצה לתת דעת נגד ולומר שהסיפור הפשוט והמונולוגים המעולים שניתנו לג'ילנהול דחקו אותי לקצה המושב בכל שנייה שעברה.
חבל שלא ראיתי לפני כן, בקלות הייתי מצביע לו בתור סרט השנה שלי.
קצת מפוספס לטעמי
זה סרט שלהרגשתי, מאוד התאמץ לגרום לי לחשוב על דברים – והנושא המסוים הוא המעגל של צופה-גוף תקשורת-כתב/ צלם שטח. אבל חוץ מתובנות די מתבקשות שהגיעו בשלב מוקדם בסרט – לא הצלחתי לדלות משהו חדש ומורכב יותר בהמשך. אפשר ליחס את זה בעיקר לרפטטיביות ולעובדה שאין קונפליקט או מכשול עיקרי.
אם להתייחס לפן הבידורי בלבד אומר שהסרט עושה את זה טוב מאוד, אבל התחושה כאמור היא של משהו רחב ואינטלקטואלי יותר מזה: תחושה שמתפספסת.
לא חייבים להזדהות עם הדמויות בסרט כדי להנות ממנו
ואני אומרת את זה דווקא משום שאני ממש לא מסכימה עם דרכי הפעולה של לו בלום: לא הייתי מצלמת באופן לא חוקי, משנה את זירת הפשע כדי להתאים אותה לסקופ שאני בונה ובטח שלא מזניחה אנשים בצרה, גם אם זה הייתי מקבלת פחות כסף על מה שצילמתי. ואמנם, לו בלום הוא דמות מסתורית, קיצונית ועם זאת- חלקלקה, וזה מה שגרם לי להנות ולהיות במתח בלתי פוסק בזמן צפייתי בסרט, וזה בכלל לא משנה שבחיים האמיתיים הייתי מתקשרת למשטרה כבר מזמן אם הייתי יודעת על קיומו ועיסוקיו של אדם מסוגו.
ביקורת טובה לסרט השנה שלי
כמעט בלי ספק, ״נייטקרולר״ הסרט הכי טוב השנה, וגם אם לא מקום ראשון אז דפנטלי בטופ 5 (יחד עם ״ex machina" למשל, שמעניין למה לא נכתבה עליו עדיין ביקורת)