צריך יומרה כדי לקרוא לסרט בשם של מקום. יש מיליון סרטים שמתרחשים במנהטן, אבל רק אחד משמעותי שקוראים לו "מנהטן". לקרוא לסרט בשם הזה זו הכרזה: זהו סרט מנהטן האולטימטיבי. אף אחד שעושה סרט על שיקגו לא יוכל עוד לקרוא לו "שיקגו", כי כבר יש אחד כזה. לפעמים הסרט הופך למפורסם הרבה יותר מהמקום שעל שמו הוא נקרא (לגבי הרוב המוחלט של תושבי העולם, "קזבלנקה" היא קודם כל סרט, ורבים מהם יופתעו לגלות שבעצם זו גם עיר שבה גרים ארבעה מיליון תושבים). אז כשסרט לא מסתפק בעיר, אלא מנכס לעצמו מדינה שלמה – נגיד, נברסקה – זאת נשמעת כמו חתיכת הצהרה. אלכסנדר פיין לקח לעצמו שטח עצום, 200 אלף קילומטר מרובע, וחתם את שמו עליו. זאת היתה יומרה גדולה מצידו, אילו למישהו היה אכפת מנברסקה.
האב ובנו, גיבורי הסרט, יוצאים למסע ממונטנה, דרך דרום דקוטה, לנברסקה. כולן מדינות שכף רגלם של רוב תושבי ארצות הברית מעולם לא דרכה בהם. לכל היותר ייתכן שהם חלפו מעליהן בטיסה משיקגו לאיזה מקום יותר מעניין אחר. זה האמצע הלא מעניין של אמריקה, כשהדברים החשובים מתרחשים בקצוות. אף אחד לא מתכנן טיול לנברסקה, אלא אם כן יש לו משפחה שם. אף אחד אפילו לא עושה סרטים שמתרחשים בנברסקה, חוץ מאלכסנדר פיין. אז שייקח אותה, את כולה, בתור שם לסרט, למי אכפת. הרי מי יותר מתאים ממנו לעשות סרט על אנשי האמצע העלובים.
וודי גרנט (ברוס דרן) מחליט ללכת לנברסקה כדי לאסוף את מיליון הדולר שבהם זכה. כמובן, לכל בר-דעת ברור שוודי גרנט לא באמת זכה במיליון דולר. הוא רק קיבל את אחד מאותם מכתבי דואר זבל שמבטיחים לך הרבה כסף אם אתה לא קורא את האותיות הקטנות, המקביל של עידן הטרום-אינטרנט לנסיך ניגרי שמחפש עזרה בחילוץ מיליונים מחשבון בנק בשווייץ. אבל גרנט הגיע לגיל שבו לא בטוח שהוא עדיין בר-דעת. הוא מדבר בהגיון וזוכר דברים, אבל רוב הזמן יש לו מבט אבוד כזה, כאילו הוא לא לגמרי שם. אשתו ושני בניו של וודי מנסים לשכנע אותו שאין שום מיליון דולר ושאין לו לאן ללכת, אבל הוא מתעקש כמו שרק זקן שמוחו כבר לא עובד בפול גז יכול להתעקש. אחד מבניו, דייויד (וויל פורט) מחליט לקחת אותו לנברסקה – כדי לתת לו מטרה כלשהי בחיים, אפילו אם זה לימים בודדים, וכי אין לו שום דבר יותר טוב לעשות.
בדרך לשם הם עוצרים בעיר שבה גדל וחי וודי במשך רוב חייו, ושם נתקעים. הם פוגשים שכנים, קרובים ושותפים לשעבר, ששמחים לראות את הבן האובד שחזר, ועוד יותר מזה, כמובן, שמחים לשמוע על העושר הגדול שנמצא בדרך אליו, ורוצים חתיכה. כולם מבוגרים, עייפים, אפורים (פועל יוצא של היותו של הסרט שחור-לבן), ולא יודעים שהם לוקחים חלק במסע אל אכזבה ידועה מראש.
הסיפור נשמע אלכסנדר-פייני, אולי יותר מדי. גם "אודות שמידט" עסק במסע של דמות פתטית משום-מקום אחד לשום-מקום אחר, ובדרך בפגישה עם הרבה דמויות קטנות אחרות, שמה שיש להן בחיים הוא אמונה תמימה ומטומטמת בטריקים שיווקיים ציניים. אבל פיין קצת התרכך עם השנים. אם "שמידט" היה מלא בבוז ולעג כלפי כל אחד מהעלובים האלה, ב"נברסקה" יש בעיקר אהדה. אפילו וודי גרנט הסב, התמים מדי והטועה, יוצא קצת נאצל בעקשנותו החמורית. אם בכלל, "נברסקה" מגיע קרוב עד להבהיל להפיכה לקומדית-מסע קיטשית אופיינית – הבן והאב יוצאים למסע שלאורכו הם ילמדו להכיר זה את זה, וכולם יהיו אנשים טובים יותר וכל זה. דבר דומה אכן קורה, אבל בקטן. בלי צעקות, בלי כינורות ברקע, בלי סצינת מונטאז' של נסיעה על רקע מוזיקת רוק ומצלמת הליקופטר שמלווה את המכונית מלמעלה. החיים של אף אחד כאן לא יהפכו לגדולים. לכל הפחות הם יהיו קצת פחות בינוניים.
אני כמעט ולא מכיר את ברוס דרן, שמגלם כאן את הסבא, ודווקא בגלל זה אני יכול לחלוק לו את המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לשחקן: שכחתי שהוא שחקן. הסבא המטושטש קלות שלו אמין לחלוטין. אותו הדבר נכון לגבי ג'ון סקוויב, המגלמת את אשתו הרטננית. וויל פורטה בתפקיד הבן פחות מדויק, ותפקידו בעיקר לתת את הבמה לסבא.
"נברסקה" הוא לא הסרט הכי נוקב או הכי חזק של אלכסנדר פיין, וגם לא יהיה הסרט הפופולרי ביותר שלו (כי ג'ורג' קלוני לא משתתף בו). הוא גם לא הסרט הכי בולט או הכי מרטיט של עונת האוסקרים הזאת. הוא קטן מדי. אבל הוא ישיר, פשוט ויפה. כשמוציאים מ"סרט הזקנים" את הקיטש מקבלים משהו שבכל זאת שווה לראות.
פורסם במקור בוואלה
אנשים קראו לסרט הזה יפהפה, אני מצאתי אותו מכוער נורא
הכל מגורען, השחור לא שחור, והרבה הרבה לבן ואפור, אני מבין שזה האווירה אבל זה היה ממש מייבש מבחינה אסתטית. הבימוי היה חסר אנרגיה.
למרות שרטנתי מאוד התרגשתי בסוף, והדמות של דרן הזכירה לי את המלך ליר, שזה דבר טוב.
לא מצחיק כמו סרטים אחרים של פיין אבל מרגש ומתגמל בסופו של דבר. שווה צפייה בטלוויזיה או הורדה.
למה שחור-לבן?
אני לא חושב שהסרט היה מכוער, אבל הוא גם לא היה יפה במיוחד. מה שכן – אני לא מצאתי הצדקה לשחור-לבן. גם כששאלו את אלכסנדר פיין למה הוא עשה את הסרט בשחור-לבן, הוא ענה דברים כמו "השחור-לבן הוא בחירה סגנונית שלא מקבלת מספיק תשומת לב בימינו". בגדול, התשובה שלו היתה "למה לא?", אבל בעצם הוא לא נתן תשובה לשאלה למה כן.
לטעמי הסרט לא נראה כמו סרט שחור-לבן, אלא כמו סרט שצולם בצבע ואז הפחיתו לו את רווית הצבעים. יש הרבה דברים מעניינים לעשות עם שחור-לבן, אבל הוא לא עושה אותם. הוא בעיקר אפור. נראה לי כאילו הבחירה בשחור-לבן היא סתמית, רק "למה לא?", וזה לא מועיל למראה של הסרט.
יש לי רגשות מעורבים לגבי השחור-לבן
מצד אחד, בזמן הצפייה בסרט הרגשתי שהיה המון טשטוש בתמונה ולא ידעתי אם הבעיה בי או בצילום.
מצד אחר, למרות הטשטוש אני לחלוטין מסכים עם המועמדות של הצלם -הצילום בסרט יפהפה.
אבל נורא קל לעשות סרט יפהפה בשחור לבן. אפילו מוכרים בלבד, סרט שהצילום הוא לא המעלה הגואלת שלו, מרוויח הרבה מהבחירה של השחור לבן שנמצא בסרט כי הוא נותן לו תחושת מסוימת שלא הייתה עוברת בצבע.
גם בנברסקה, התחושה שלי היא שבצבע הסרט היה נראה ומרגיש אחרת לחלוטין והאווירה שהשחור לבן נתן לסרט עיצבה אותו. אז אולי הסיבה היא " למה לא?" אבל זה לא היה משהו שרירותי. זה היה משהו שמתוכו הם בנו את הסרט ואיך הוא נראה ומרגיש.
ולא קשור לכלום אבל קראתי איפה שהוא שיותר קל להעריך משחק של שחקנים בשחור ולבן, אני לא מצליח למצוא את המקור וחיפוש בגוגל לא ממש עוזר ( המון תוצאות על אנשים שחורים שמשחקים אותה לבן, ולהפך) כי המחסור בצבע מבליט את הבעות הפנים שלהם הרבה יותר.
לא במקרה הוא נראה לך כמו סרט שצולם בצבע ואז הפחיתו לו את רווית הצבעים
בפסטיבל קאן פיין דיבר על כך שיש לסרט גם גרסה צבעונית שהוא מסתייג ממנה שנוצרה, לדבריו, בעקבות לחץ של האולפנים על מנת שמאוחר יותר יהיה אפשר גם למכור את הסרט להקרנות טלוויזיוניות בשווקים פרימיטיביים. יותר מאוחר הוא גם אמר שמבחינה ויזואלית הגרסה הצבעונית די מרשימה, רק שהוא מרגיש שצבע לא נכון לסרט הזה ושהוא מקווה שאף אחד לא יראה את הסרט בגרסת הזאת.
מזכיר את מקרה "האיש שלא היה שם" של האחים כהן.
(ל"ת)
?
איזה מקרה? יש גירסה צבעונית של האיש שלא היתה שם שמסתובבת איפהשהו?
(לא הגיוני).
הסרט צולם בצבע
ואז הורידו את הצבעים שלו. כאשר הוא נשלח לקולנוע, חלק מהמקרינים קיבלו את חלקים שעדיין היו בצבע.
[ השורות היו בחסות: ויקיפדיה ]
אגב, אם אנחנו כבר בגרסאות שחור לבן מול צבעוני, יש גירסא של שלום לנוקמת שבו הסרט לאט לאט מאבד את פלטת הצבעים שלו עד שהוא נשאר שחור ולבן. אני לא בטוח אם אפשר להשיג את הגירסא הזאת בארץ, אבל זה נשמע מעניין, לכל הפחות.
פעם היה בטלוויזיה כפתור שעשה אותו אפקט...
(ל"ת)
המחיקון לא היה בטלוויזיה
הוא היה בערוץ השידור עצמו.
לא דיברתי על המחיקון
פעם בטלוויזיות היה כפתור שלאט-לאט הופך את התמונה לשחור-לבן.
(סליחה על התגובה המאוחרת)
הגיוני מאוד אפילו. ראיתי אותו בצבע.
(ל"ת)
יש לי dvd מקורי שלו, ובו שתי הגרסאות.
שם למשל, השחור-לבן באמת מוסיף המון. לאווירה, לצילום, לתקופתיות, וזה באמת נראה מתאים לסרט.
לא ראיתי את "נברסקה", (ולא אראה. הבמאי הזה יודע לעשות סרטים לא מדכאים?) אבל לפי התיאור של דורון זה באמת מיותר פה ומשמש רק כגימיק מיותר.
"היורשים"
היה מאד מלנכולי, אבל לא מדכא. זה סרט יפה מהסיבה הפשוטה שהוא עצוב, אבל יש בו גם ראייה אופטימית על העתיד ויש שם גיבור שבאמת מתמודד עם הבעיות שלו (דרך תהליך של ניסוי וטעיה כמובן). זה סרט מדהים והניסיון הראשון והיחיד שלי עם הסרטים של פיין. עדיין לא הלכתי אחורה בקטלוג שלו, אבל את "נברסקה" אני בוודאות אראה יום אחד.
אם אתה חושב שזה מה שקרה בסוף של "היורשים"
כנראה שלא סיימת לצפות בסרט.
לי מוזר לחשוב שאנשים מסתכלים על "אודות שמידט" בתור סרט מדכא.
כאילו, מישהו פספס את השוט האחרון שלו? ברור, יש בסרט הזה משהו די סולונדזי, אבל השוט הבודד הזה הפך את כל הסרט על פיו, בעיני.
לי ברור שפיין נבגד באיזשהו אופן קשה.
דבר פעם עם מישהו שנבגד, ותבין שאין ולא יכול להיות שום דבר אופטימי בדברים האלה.
אין לי בעיה עם סרטים עצובים/מלנכוליים.
אבל אני ממש שונא סרטים שמבאסים אותי.
כלומר, יש במאים שמנסים לגעת לך בלב ולרגש אותך, למשל בקטע עצוב או קשה רגשית, ע"ע רקויאם לחלום או המבוך של פאן או קראש. אפילו כנפיים שבורות נכנס לקטגוריה הזו.
אלה סרטים עם רגעים כואבים/עצובים, אבל במובן הטוב של המילה.
לעומת זאת, סרטים כמו שבעה חטאים או משחקי שעשוע או רקויאם לחלום –
בעיני פשוט מעידים על כוונת הבמאי להתעלל בצופים ולגרום להם לרצות למות או לחילופין לנסות להתנקש בבמאי.
פיין לדעתי שייך לסוג השני.
סובייקטיבי הכל.
רק להבהרה - איזה קראש?
כי זה נשמע שאתה מדבר על האחד שזכה באוסקר, אבל אף פעם אי אפשר לדעת.
קראש של האוסקר, כמובן.
(ל"ת)
רק רגע,
הזכרת את רקויאם לחלום בשתי הקטגוריות. לאיזו מהם התכוונת?
אני חושב שהתכוונתי שעברתי את השעה בעבודה.
לגמרי יצאתי חומוס עם החלום הזה.
מצד אחד, זה ממש סרט טוב ונוגע ברמה שקשה לתאר, (אא״כ אתה דן ברזל), מצד שני – הוא מדכא רצח.
אולי הוא באמת מתאים לשתי הקטגוריות.
מצד שלישי, אני לא חושב שניתן לראות אותו יותר מפעם אחת…
זו בחירה מתבקשת
ברוס דרן מגלם דמות שרואה את המסביב בשחור-לבן, זה סרט מנקודת המבט שלו.
החלטה נבונה ורגישה, למרות שהסרט אפילו לא בינוני כי הוא מאוד שגרתי ולא מעניין במיוחד.
אז מה?
נגיד שהוא מגלם דמות שאפשר לומר עליה שהיא "רואה את העולם בשחור לבן" – מה שנכון לגבי הרבה דמויות בהרבה סרטים. אז זאת סיבה מוצדקת להפוך את הסרט לכזה? משחק מילים? נו. אני לא חושב שזאת היתה הסיבה האמיתית, וזה לא היה גורם לי להעריך את אלכסנדר פיין במיוחד אילו זו כן היתה הסיבה.
אישית, לא הפריע לי השימוש בשחור-לבן
זה לא מורגש ואיני שם לב לזה. חלילה זה לא מצביע על מדד של איכות אוטומטית אבל יכולות
להיות אינספור משמעויות להורדת הצבע מהסרט, אולי הרצון של פיין לתת תזכורת לאמריקה ה"ישנה", צבע שחור-לבן מסמל "ישן", לא יודע :)
בכל מקרה, לא אהבתי את הסרט. מאוד מאוד שגרתי, למרות שברוס דרן פשוט אדיר.
בנוגע ל
"בלי צעקות, בלי כינורות ברקע, בלי סצינת מונטאז' של נסיעה על רקע מוזיקת רוק ומצלמת הליקופטר שמלווה את המכונית מלמעלה. החיים של אף אחד כאן לא יהפכו לגדולים. לכל הפחות הם יהיו קצת פחות בינוניים.…."
אם אני לא טועה המוזיקה ברקע היא כן מוזיקת כינורות, לא? והיו המון סצינות מונאז' של נסיעות וצילומי שטחים בליווי מוזיקה, זה בערך היה רבע מהסרט….
בלי זאת, מסכים עם כל מילה. סרט קטן וחמוד אך עם מלא משמעות. כמו היורשים רק בלי צבע, והכוונה היא לא רק לשחור-לבן אלא לעלילה האפורה והמתסכלת נורא בעוד ביורשים יש מעין ניצוץ של תקווה.
סרט מעולה!
וואו, הרבה זמן לא כתבתי כאן, אלא בעיקר קראתי, נחמד לכתוב שוב
בכל מקרה, דאמט, הסרט טוב! הוא מרגש, מצחיק, קצת עצוב אבל באותו זמן מביא את הניצוץ הזה שיהיה משהו טוב, בערך כמו מה ש"היא" עשה לי (למרות שקצת פחות כאן).
ראיתי רק את "היורשים" של אלכסנדר פיין, וממנו באמת נהניתי, ומסתבר בשבילי כאן שהוא מצליח להיות טוב בדיוק באותה מידה גם, אממ, בלי ג'ורג' קלוני. מאוד אהבתי את הפשטות ושהסרט לא מנסה להאיץ בעצמו, אלא מרגיש טבעי ונכון, הסרט מאוד קטן, אבל לא חושב שהוא היה צריך להיות גדול יותר. בנוסף, הוא גם נורא מצחיק משום מה. העלילה לא מסובכת, לא מפותלת, והאמת – היא די סטנדרטית וצפויה, אבל היא פשוט עשויה כל כך טוב וכל כך סוחפת שאי אפשר שלא ליהנות מכל רגע למרות שבכל זאת, אם היו מקצרים את הסרט בקצת אז זה היה רק מוסיף לו ומעלה את הקסם שלו. ברוס דרן אדיר בתפקיד שלו, ואשתו בכלל הייתה הכוכבת של הסרט, גם משכנעת וגם ממש קומית בתפקיד שלה. בכללי, הסרט מלא בשחקנים שעושים כמו שצריך את התפקיד שלהם (בוב אודנקירק, שגרם לי להתגעגע לסול מ"שובר שורות"!), גם וויל פורטה היה בסדר גמור ונכנס לתפקיד כמו שצריך לפי דעתי.
אחד הצדדים שיותר נהניתי מהם הוא המוזיקה, שמשתלבת באופן נעים עם האווירה ועם הסצינות, ביחד עם העובדה שהיא קליטה ועושה טוב מבפנים. כמו כולם, גם אני לא מצאתי סיבה באמת טובה לשחור – לבן, לא משום בחינה שהיא, אבל לפחות אצלי, ברגע שאני שוקע בסרט כזה אני פחות שם לב לשחור – לבן שלו.
לסיכום, הוא אולי לא הסרט הכי טוב של השנה או הכי מיוחד, אבל הוא פשוט עושה טוב על הלב ונהדר מכמעט כל הבחינות.
אהבתי
מסכים עם כל שכתבת ואהבתי שעוד מישהו התיחס למוזיקה השקטה והמיוחדת שמאפשרת להנות מהסרט ולא מעצבנת כמו בסרטים אחרים. אשמח אם יקבל אוסקר על כל המועמדויות שלו וחבל שאין אוסקר על מוזיקה אלא רק על פס קול.
האוסקר על פס הקול הוא על המוזיקה של הסרט.
(ל"ת)
סרט לא כ''כ טוב לצערי
ברוס דרן היה לו תפקיד מצוין בסדרת המופת 'אהבה גדולה' של HBO
סרט מקסים.
באתי לסרט הזה קצת בחששות כי ממש לא אהבתי את "היורשים" אבל התבדתי.
אני דווקא לא הרגשתי שהוציאו את הקיטש אלא פשוט שבחרו לספר את הסיפור עם הקיטש בתור משהו מובנה. היו כמה סצינות שממש ריגשו אותי. זה סרט קטן אבל זה לא מפריע לו להיות מעולה. הזקנים משחקים מעולה (אשתו של וודי מופלאה, בעלת וואן ליינרים אדירים, ושולתטת!1 בכל סצינה שהיא מקבלת), וגם הצעירים משחקים לא רע בכלל.
סרט מעולה
אולי אין בו סיפור גדול כמו אדם שחור שנחטף לעבדות או אסטרונאוטית שמנסה לחזור לכדוה"א אחרי תקלה, אבל אולי בגלל זה כל אחד יכול להתחבר לסיפור הזה, ולמרחבים המדהימים של אמריקה, גם בשחור לבן.
לאמא פה יש פאנצ'ליינים מעולים והמשחק של ברוס דרן מצוין, כמו שכבר אמרו פה. אהבתי גם את הייצוג של הוייט טראש המובטל של מרכז אמריקה, דרך בני הדודים של דיוויד.
באופן אישי, מה שאני לקחתי מהסרט הזה הוא תובנה לגבי אנשים מבוגרים שכבר לא צלולים בדעתם כל כך: גם אם הם כבר לא מה שהם היו פעם, זה לא אומר שהם כלום היום.
סרט אנושי, מרגש, דרמה נוגעת ללב, ומצחיקה. סרט יפיפה ויז'ואלית, למרות ה"שחור לבן".
(ל"ת)
אני דווקא חושב
שוויל פורטה משחק מצויין בסרט, והתפקיד של הבן דווקא יותר קשה וחמקמק. לעשות סבא סנילי ואבוד זה פחות קשה. פורטה עושה מצויין את התפקיד של הבן, בלי לפול לקלישאות – הוא לא מרחם יותר מדי על אבא שלו, הוא תמיד קוּל, והוא משדר סוג של נחישות משולבת עם צניעות, באופן מצויין לדעתי. אבל כרגי הוליווד והמבקרים אוהבים את התפקידים הגדולים, עם מצבי הקיצור והמוזרויות. בדרך כלל יותר קשה לשחק פשוט אדם נורמלי מהיישוב.
יש מצב שהסרט נגע פי יותר מעבר
נכון לעכשיו זה הסרט הכי טוב שריאתי מהשנתיים האחרונות
אם כ אני משוחד לגבי הדמות של וודי, שממש מזכירה את אבי
הדמות האפורה והמאוד לא ססגונית של פורטה כנראה באה מכך שהוא רוצה לגלות את אביו מחדש מכיוון שגם הוא עצמו רואה שחייו נעצרים,
אורו המסנוור שגורם לו להרגיש אפילו יותר בטוחים בזה מביאה אותו לצעד אומנם שקל לסביר אותו(לתת לאבא לצאת מהבית לפני שהוא יהיה גורס) אבל בגדול הכונה האמיתית שלו זה להכיר את עצמו דרך אביו.
דבר קטן שקצת הציק לי בסרט זה חוסר תיאום תיקשורתי שהעיד על קושי של הבן להתמודד עם אביו, לאו דוקא בגלל זה שקלחתו של אביו לא עברה עליו. אלה בגלל הקטשיות של הסרט בתור קומדיה מציאותית, היא שגרמה ל להחליק על מצבים מסוימים.
אולי זו כוונת המשורר, אבל בסצנה שבא האח הגדול "רב " עם אחד מבני דודים זה נראה שהקונספט נעלם בגלל הקומדיה
.
אולי זה בהשפעת הדמות הראשית,
אבל יצאתי מפוקוס המון פעמים במהלך הצפייה. בגלל הצילום, בגלל עודף המונטאז'ים ובעיקר בגלל הסיפור הקטן. את המשחק (למעט זה של הבנים של וודי, אולי) אציין לטובה, אבל אותי הסרט לא תפס; ולמרות שהבחירה הסגנונית של שחור-לבן משכה המון תשומת לב בזכות עצמה (כצופה, השחור-לבן מובנה אצלי כסרט ישן או לכל הפחות כסרט תקופתי, וכאן זה לא המצב), לא ברורה תכליתה, אם כי היא העניקה נופך "מיוחד" לחווית הצפייה.