במקור: Music and Lyrics
תסריט ובימוי: מארק לורנס
שחקנים: יו גרנט, דרו ברימור, היילי בנט, בראד גארט
לא צריך להיות סטודנט לקולנוע כדי לדעת את כל מה שאתם צריכים לדעת על 'מילים ולחן' כבר מהתבוננות בפוסטר. זו קומדיה רומנטית, אחרי הכל, בכיכובם של יו גרנט ודרו ברימור. מן הסתם, שני אלה הולכים להפגש במקריות בתחילת הסרט, להתאהב, ואז לנצח בעזרת האהבה את כל הקשיים וללכת יחד בידיים שלובות אל עבר השקיעה. אבל לכל אלה שחושבים שהם יודעים הכל צפויה הפתעה משעשעת (או מזעזעת, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה). הסרט נפתח בצורה המוצלחת ביותר שניתן לדמיין, עם קליפ פופ אייטיזי מתקתק – על כל המשתמע מכך: מכנסיים צמודים, תסרוקות מטופשות ולחן כיפי. לרגע הייתם יכולים לטעות ולחשוב שמציגים לכם את כמה מלהיטיו הגדולים של VH-1, עד שאתם מזהים שאחד הזמרים במכנסיים הצמודים הוא לא אחר מיו גרנט.
כך מוצגת לנו דמותו של אלכס פלטצ'ר – כוכב פופ לשעבר שעדיין חי על גלי התהילה שהיתה לו בשנות השמונים. את רוב זמנו על הבמה הוא מבלה מול חבורה של אמהות בנות ארבעים, בכנסי מחזור משמימים או לונה פארקים קטנים. אפילו מקור ההכנסה הזה הולך ואובד לאיטו, עד שכוכבת פופ צעירה, חטובה ובלונדינית בשם קורה קורמן (היילי בנט, שזו הופעתה הראשונה בקולנוע) מושיטה לו חבל הצלה: כל מה שהוא צריך זה לכתוב לה דואט בשם 'הדרך חזרה לאהבה', אותו הוא ישיר איתה בהופעה הקרובה שלה. את פלטצ'ר זה עושה מאושר – אם הוא יוכל לנצל את ההזדמנות הזאת, אולי הוא יצליח להחיות את הקריירה הגוססת שלו.
לאלכס קשישא יש בעיה אחת: הוא אולי מלחין מצוין של שירי פופ, אבל הוא לא יודע לכתוב. עד שהוא נתקל בסופי פישר (דרו ברימור) – בחורה שלא ממש מודעת עד הסוף למה שקורה סביבה, עם כישרון מיוחד לחריזה וחיבור שירים. יחד, הם מתיישבים לכתוב את הלהיט הבא של קורה קורמן, ואף אחד כאן לא צריך שאני אספר לו מה קורה כששתי דמויות ראשיות של קומדיה רומנטית מתיישבות לכתוב שיר ביחד.
אני מוכרח להודות: אני לא מעריץ גדול של יו גרנט, דרו ברימור אף פעם לא עשתה לי את זה, ומקומדיות רומנטיות אני בדרך כלל תופס מרחק ביטחון של קילומטר או שניים. לכאורה, זה נראה כמו מתכון מושלם לערב מבוזבז. אבל הגישה הקרירה הזאת נעלמה במהירות. מסתבר שקליפ הפתיחה המוצלח היה רק הבסיס להתכתבות של הסרט לכל אורכו עם תרבות הפופ. קורה קורמן היא מעין שאקירה, שסוחטת טוויסט תרבותי (בודהיזם, במקרה שלה) וכמויות מטורפות של סקס-אפיל בשביל למתג את עצמה. לעומתה, פלטצ'ר הוא זמר פופ מ"האסכולה הישנה" – מכנסיים צמודים ומלודיות קליטות על אהבה מהווים את אמצעי משיכת הקהל שלו.
למעשה, בחלק המוסיקלי הסרט עושה עבודה מוצלחת במיוחד. 'מילים ולחן' לא עשה לעצמו חיים קלים: אין כאן אף שיר פופ "אמיתי" שפשוט הוכנס לפיהם של שחקנים/זמרים חדשים. כל המוסיקה בסרט נכתבה במיוחד עבורו, ורבים מהשירים שמבוצעים בו היו יכולים בקלות להכנס לפיו של ג'ורג' מייקל (במקרה של אלכס פלטצ'ר) או בריטני ספירס (במקרה של קורה קורמן) ובאמת שלא הייתם מרגישים שמשהו כאן לא בסדר. גם כשהם צ'יזיים, השירים של 'מילים ולחן' לפחות שומרים על אמינות.
נכון, כל חוקי הקומדיות הרומנטיות תופסים כאן לחלוטין, ומלבד הפתעה קטנה אחת או שתיים בתסריט אפשר פחות או יותר לחזות לאן הסרט הזה הולך בכל שלב ושלב שלו. אבל את מה שחסר לו ברעיון, 'מילים ולחן' משלים במימוש – שזו דרך מתנשאת קצת להגיד פשוט שהוא מאוד מצחיק. פרט לירידות המשעשעות על תרבות הפופ, יש בו דיאלוגים משעשעים ("אתה מאוד רגיש בשביל אדם שלובש מכנסיים כל כך צמודים". "הם מזרימים את כל הדם ללב שלי") וסתם רגעים של תזמון קומי מבריק. אז גם אם תוכלו לנחש לחלוטין מה יקרה בכל דקה ודקה של הסרט, את העבודה שלו בתור קומדיה הוא בהחלט עושה כהלכה.
החלק הרומנטי מסתדר קצת פחות טוב. דרו ברימור ויו גרנט הם שחקנים מאוד מצחיקים. הם גם (נא לקרוא את המילים הבאות כמו דודה מבוגרת, בעיצומה של צביטת לחי) מאוד חמודים ביחד. אבל אי אפשר להגיד שהם נוטפים אמינות ברגע שהם מנסים להפגין זוגיות ולבהות זה בזו בעיני כלבלב. אם הייתי צריך לשפוט, לא הייתי נותן להם יותר מ"ידידים טובים" (או יחסי "שוגר דדי" במקרה הטוב).
אבל באמת, אין סיבה שתתנו לזה להפריע לכם. אם מפלס הציניות שלכם לא גבוה מספיק בשביל להחריב לחלוטין את חווית הצפייה בקומדיה רומנטית, אתם הולכים להנות מ'מילים ולחן', ולצאת ממנו עם תמונה עקשנית בראש של יו גרנט במכנסיים צמודים. אבל באמת שיש דברים שחייבים ללמוד לחיות איתם.
איזה סרט כיף! אז כן, מדובר בעוד קומדיה רומנטית של יו גראנט (כלומר = הסוג הטוב של הז'אנר), כשאני באמת חושבת שמה שמשדרג את כל החוויה זה פשוט השירים. יו גראנט שר בסרט על אמת, ומסתבר שהוא עושה את זה לא רע בכלל. כן, אלו הם שירי פופ דביקים (ועוד מהאייטיז!), אבל כידוע, נטייתם המולדת של שירי פופ זה שהם קליטים, ככה שכבר ביציאה מהקולנוע הייתי מסוגלת לשחזר משפטי מפתח בקולי ה…ייחודי, שלא לדבר על שבוע אחר כך, לאחר מספר צפיות אינסופי ביוטיוב בקליפים נבחרים מהסרט, מה שאומר שעד שהפס-קול כבר יגיע לחנויות כנראה שאני כבר אהיה בשלב שבו השירים ייצאו לי מכל החורים.
סרט חמוווד ביותר, כאשר הקליפ אכן מעלה אותו, בעיניי בכל אופן, לדרגת סרט מתאים לקולנוע.
צפייה נעימה.
יאפ.
קליפ נהדר, ואחד הסרטים הכי מהנים שראיתי לאחרונה. וזה דבר די נדיר עבור קומדיה רומנטית נוסחתית.
דיי משעמם
הסרט ריקני וצפוי כל כך שלא הייתי מרגישה שום חסך אם לא הייתי צופה בו. נכון, יש בו רגעים משעשעים פה ושם אבל לא מצחיק לכדי קומדיה מהנה.
אולי באמת שרק בעלי ציניות יתרה יפסחו עליו
בעקרון אני מסכימה עם הביקורת
אם כי בתור מי שהיתה באייטיז נאלצתי להפעיל את כל מערכות הסיספונד הקיימות בגופי בשיא המאמץ למראה השעטנז: מחד, להקה של 5 בנים, מאידך שני סולנים. ההרכבים באייטיז היו או צמדים שבהם שני החברים שרו: וואהם! דמעות לפחדים, מודרן טוקינג, או להקות של 4-5 חברים שבהן היה סולן אחד – אחד! – בלבד: דוראן דוראן (סיימון לה בון), אדם אנט, פלוק אוף סיגאלז וכולי.
אחרי שצלחתי את זה, יכולתי ליהנות. אני מאד מחבבת את יו גרנט וחושבת שהוא מוכשר הרבה מעבר למה שעשוי להיראות למראה רוב הסרטים שהוא עושה. כשהוא התראיין בסטודיו למשחק עם ג'יימס ליפטון זה מאד בלט. הבן אדם למד באוקספורד, אחרי הכל. סימני הגיל מתחילים לבלוט עליו, אבל הוא עדיין נוטף סקס אפיל. את דרו אני גם מחבבת אם כי הסרטים שלה לא אחידים ברמתם, ופה היא נראית מצוין – הכי טוב שהיא נראתה מגיל 16 בערך.
היה כיף לזהות מאיזה מקור נגנבו השירים – היה אחד שהיה ריפ אוף מטורף של Careless Whisper, בקליפ של Pop goes my heart זיהינו את טייק און מי של אהא, השפעות וואהם חזקות (לבוש לבן, תנועות מתואמות) ואני כבר לא זוכרת מה עוד, אבל היה ממש כיף.
סרט מצוין למי שהחיים כבדים עליו ורוצה הפוגה במשקל נוצה ובטעם מסטיק בזוקה מימים עברו (כן, האייטיז).
''דמעות לפחדים''...
איזה פלשבק מטורף למעריב לנוער ולימים שהיו מתרגמים את שמות הלהקות-"דיבור חדיש", "נוכרי", "רטוב רטוב רטוב" וכמובן "נערי חנות חיות השעשועים" :).
וכמובן... ''הנערים החדשים בשיכון'' (או ''בשכונה''. הם לא היו עקביים)
מה, רק אני שמתי לב?
במזל טוב ראיתי את הסרט, אבל עכשיו שקראתי את כל (מעט) התגובות אני תוהה אם זה זה רק אצלי בדמיון, או שפשוט כולם פספסו את זה שאלכס פטלצ'ר, שלדעתי לא במקרה שמו מזכיר את אנדרו פלטצ'ר קלידן דפש מוד, הוא בעצם בן דמותו של אנדרו רידג'לי מוואם!.
מהרגע הראשון היה לי ברור שקולין הוא ג'ורג' מייקל שעבר לקריירת סולו מצליחה ואלכס הוא אנדרו שאף אחד לא באמת זוכר את שמו… רק אני?
ארר…לא.
וגם – דה!
ערב מושלם
ברביעי האחרון נפגשתי עם שתיים מחברותי לערב קליל. לא תכננו שום דבר אבל היה לנו ברור שהסרט היחיד שהיה שווה צפיה – אתה יודע מה אתה מקבל ולכן אין ממה להתאכזב – הוא "מילים ולחן".
היה כיף.
שיר הפתיחה לא יצא לנו מהראש – הרמנו את היד עם אלכס וקולין במקומות הנכונים – הומור פשוט ומצויין וכשרואים סרט כזה עם 2 חברות בנות ומשתדלים לא לקחת אותו יותר מדי ברצינות (לא בדקנו את זויות הצילום) הבילוי פשוט מצויין.
כבר אין יותר סרטי "כשהארי פגש את סאלי" אז מסתפקים במה שיש! ונהנים מזה!
אני רוצה להביע מחאה על הטעיה בפרסום
אני סברתי לתומי שהקישור המבטיח "גברים במכנסיים צמודים" יוביל לאתר עם תמונות של גברים מסוקסים במכנסיים תמודים, אבל הוא מוביל לתמונה (לא מלהיבה בכלל) עם דיון בנושא. ככה עושים?!
(חוצמזה הביקורת שכנעה אותי שאני חייבת לצפות בסרט, וישא"ק.)
אוקי
אתמול זה היה חביב, קליל וחמוד והיום אני כבר מוכנה לשלם כסף למי שיצליח לגרש את הניגון הפוחז של Pop! Goes my heart מהראש שלי. שום דבר לא עוזר.
הצילו!
מסכימה
השיר לא יוצא לי מהראש. בעיה רצינית. אפילו צפייה בגוסט ריידר לא הצליחה לטמטם אותי עד כדי סילוק השיר. הצילו.
*** אני הולכת להראות היום את הסרט לברווז כדי שגם היא תסבול מתופעה זו. צרת רבים נחמת תאומים רשעים***
סרט קליל, כיפי ולא סובל מחוסר אינטילגנציה
חשבתי להתעלם מהסרט הזה, אבל הביקורת הזו שכנעה אותי, וממש נהניתי לראות אותו. אמנם אפשר מראש לצפות את העלילה, אבל בסרטים מהסוג הזה, אני נמנע מלחשוב קדימה, כך שאין לי בעיה שזה צפוי. ודווקא מתאים ליו גרנט להיות עם דרו בארימור.
הופתעתי לטובה מהקול של יו גרנט. מי היה מעלה על דעתו שהוא יודע לשיר כל כך יפה? מתאים לו מאוד להיות זמר אייטיז..
יו גראנט לא יודע לשיר
הוא אפילו ציין זאת מפורשות בראיון שעשה לצרכי פרסום הסרט.
הוא הוסיף כי הוא נשאר פעור פה כיצד צווחות העורב שלו הומרו לקול זמיר פופי בידי מחשב וטכנאי סאונד מיומנים.
למעשה, הרבה זמרים שאינם יודעים לשיר בצורה מוצלחת במיוחד עוברים "ריטוש אולפן" ע"י טכנאי סאונד שעוברים על גלי הקול המוקלטים של אותם אמנים, ומתקנים שגיאות וזיופים בקול שלהם ברמת הרזולוציה של מילי-שניות.
בקיצור, אל תקוו לראות את יו גראנט בגרסאת ברודווי לונדונית של "שיקאגו"…
ווסט-אנדית
אם במקרה חיפשת את הביטוי הנכון ל"ברודוויי-לונדונית". מחזות זמר בימתיים בלונדון ניתן למצוא בווסט אנד.
יו גראנט לא יודע לשיר
יו גראנט יודע להצטנע. זה חלק מהמנטליות הבריטית שלו, לרדת על עצמו ועל יכולותיו בראיונות. מי שצפה בו בסטודיו למשחק מרואיין ע"י ג'ימס ליפטון החנפן ממש ראה אותו מתפתל בכסאו עם כל ליקוק כזה של ליפטון.
כך שהוא לא המקור הכי אמין להעיד על שירתו.
אני לא אומרת שהוא זמר טוב, פשוט שלא ניתן לדעת.
אכן, נהניתי
למען האמת, אם היו מורידים את כל הקטעים עם דרו ברימור (כולל אחותה) הסרט היה ממש מוצלח. הטקסטים, להפתעתי, היו אינטיליגנטיים (הוזכר כאן "כשהארי פגש את סאלי, ואכן, לא ניתן לחקות שלמות, אז אני מתענגת על כל שורה שנונה שאני מוצאת) ויו היה מאוד משעשע ומאוד משכנע בתור זמר פופ "hasbeen" מזדקן.
הבעיה היא דרו. בד"כ אני אוהבת את דרו, גם בגלל שהיא מצליחה למרות שאין לה אף איכות הוליוודית- דהיינו, היא לא כוסית, וגם בגלל האג'נדה הפמיניסטית לייט שלה, שמתבטאת בהפקה של הסרטים (ובמשחק בהם): "הסרט על סינדרלה" (לעזאזל איך קוראים לסרט הזה? משהו עם "עכשיו"..) ו- הפתעה הפתעה – "המלאכיות של צ'ארלי", שמעביר את המסר הפמיניסטי בהפוך על הפוך. אבל כאן היא מתבזבזת. אני לא יודעת למה. אולי בגלל שאין לה מספיק כימיה עם יו (מה, אדם סנדלר פוראבר?), אולי בגלל שמאז שהיא איבדה את עגלגלותה היא סובלת מ"אפקט ניקול קידמן" (דהיינו, שחקנית שיודעת שהיא נראית טוב ולא משנה עד כמה הדמות שלה כתובה טוב, ועד כמה היא שחקנית טובה, מרגישים את הניחוח של "הו, אני יפה". רק כשניקול, או שרליז, או להבדיל אלף הבדלות, נטלי פורטמן ב"הרוחות של גויה", מכערת את עצמה, רואים אם היא שחקנית טובה או לא. הפרדתי את מיס פורטמן כי לדעתי ברוחות של גויה – אל תראו! – היא מוכיחה שהיא שחקנית איומה). הקטעים שלה היו החלשים יותר, והקטעים עם אחותה היו נוראיים ומביכים ובעיקר קיוויתי שהשחקנית תיקח את הקורסים של הדמות שלה ברצינות ותעשה דיאטה.
בקצרה- אני ממליצה לראות את הסרט. אם מתעלמים מהקטעים של דרו, הוא מאוד משעשע וגם הנושא שלו מקורי.
עכשיו ולתמיד.
אחלה סרט. באמת
בתור לקופה אני הייתי בעד לגעת ביהלום, חברה אחת בעד נערות החלומות ואחרת רצתה אך ורק את מילים ולחן. שיגענו את הקופאית שהתעקשה להיות נייטרלית. הסיבה היחידה שנכנסתי זה כי כבר לא היה נעים מהתור המצטבר והקופאית שהתחילה לאבד סבלנות, אז זרקתי שם של סרט וזהו.
נכנסתי לסרט עם מעט ציפיות, הרבה מצב רוח, המון זמן פנוי וגם יומולדת (!).
למרות שאני אלרגית לסרטים רומנטיים בדרך כלל, נהנתי מאוד. מרגע הפתיחה עם השיר המגניב (מילה משנות השמונים, בשביל הקטע) וכל הביקורת על עולם המוזיקה של היום שמועברת בצורה קלילה. ביקורת על הקאמבאקים הבלתי פוסקים והזמרות שלא יודעות לשיר אבל יודעות לנענע…
יו גרנט מקסים כהרגלו ודרו ברימור נראית יותר טוב מתמיד. הכימיה בינהם לא הכי מושלמת אבל כל אחד מהם כל כך חמוד בזכות עצמו, שאי אפשר שלא להתאהב. אין ספק שהאחות מעצבנת, אבל נסלח לה.
בסוף הסרט, אפילו נשארתי לראות את הכותרות בסיום (בצורת בועות אינפורמציה בקליפ), דבר שאני לא עושה בדרך כלל.
יצאנו עם המון מצב רוח ושיר פופ שלא יצא לנו מהראש שעות ארוכות. בקיצור, סרט קליל וכיפי ושווה צפייה, אבל אפשר לחכות לDVD ולראות אותו בבית עם פופקורן של מיקרוגל והכי להנות.
סרט ממש טוב!
טוב יו גרנט זה שחקן באמת מצחיק לדעתי ואני אוהבת את הסרטים שהוא משחק שם… (אל תחשבו שאני חובבת מושבעת של קומדיות רומנטיות!! רק את אלו שהוא משחק בהן… זאת אומרת רובן…)
הו, חלמתי חלום שהאייטיז חזרו, והנה אני שוב בת 10, קמה בשבת ב-10 כדי לשמוע "על בטוח"… ובטלוויזיה יש שוב קליפים מטופשים עם מוזיקה מסונטזת, תופים חשמליים, אורגניות בצורת גיטרה, ואנשים עם שיער וביגוד מוזר מפזזים בחוסר טעם. רק במקום ג'ורג' מייקל יש יו גרנט, והוא אפילו סטרייט.
זה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע מאז המלחמה, אני ממעטת לצאת לסרטים בשנים האחרונות, אבל לפעמים ברור לי שחייבים, במיוחד כשיש סרטים שנוצרו במיוחד לאנשים כמוני. הביקורת לא שכנעה אותי כי לא היה צריך – אמרתם פופ אייטיזי + יו גרנט במכנסיים צמודים + דרו ברימור + קומדיה רומנטית – אמרתם הכל. למעשה, אני מסתפקת בהרבה פחות מזה… תודה לעין הדג שהביאני עד הלום, בזכותכם נודע לי על קיומו של הסרט.
גררתי הערב לקולנוע שני חברים טובים. בהתחלה אני חושבת שהם קצת קיללו אותי, כשעמדנו חצי שעה בתור לקופות, דחוקים בין המוני ילדים צווחניים ושלל ישראלים עצבניים; המקומות היו בשורה השניה, האולם די פקאקט (גלובוס, נו, זה מה יש), האוכל במזנון יקר והמוכרים התעלמו מהם… אבל כל זה נשכח כשהתחיל הקליפ המופלא של PoP! Goes My Heart ומאותו רגע צחקנו ונהנינו עד מאד לאורך כל הסרט.
טוב, אני חייבת לסיים – עברו כבר 10 דקות מאז הפעם האחרונה שצפיתי בקליפ ביוטיוב, אני מתחילה להרגיש קריז בהתהוות. אל תדאגו לי, נרשמתי באמזון, הם ישלחו לי דואל כשה-DVD יצא. הכל בסדר.
יש לי הרגשה שזה יתנגן לי בראש עוד זמן מה, אבל חוץ מזה לא ממש נפלתי.
בעיניי, הסרט הזה הוא פשוט גירסה חיוורת של "שבועיים מראש".
במקום יו גראנט יש את יו גראנט. במקום סנדרה בולוק הספאזית והמעולה יש את דרו בארימור המקסימום חביבה.
הסיפור בערך אותו סיפור, אבל זה לא חדש או ייחודי לסרטים של יו גראנט, רק הבדיחות לא מצחיקות (אבל האחות של סופי כן).
אם ללכת עם הת'ים של הסרט – אותו לחן, מילים מעפנות.
'שבועיים מראש' הוא הסרט הקודם של מארק לורנס,
שכתב וביים גם את 'מילים ולחן'. אז אין פלא שהם דומים (פרט לכך ששניהם קומדיות רומנטיות, שנוטות להיות דומות אחת לשניה בכל מקרה). אישית לא ראיתי אותו, אבל ברוב התגובות/ביקורות/דירוגים 'מילים ולחן' נחשב לטוב יותר מבינהם.
אני ממליצה בחום
על "שבועיים מראש".
אם רוב הביקורות מדברות על כך שהוא פחות מוצלח, אז כנראה שאני במיעוט.
לדעתי הוא יותר מצחיק, העלילה יותר מהודקת, הכימיה בין גראנט לבולוק היא דמות בפני עצמה, והמילה "פוקימון" נעשית נורא מצחיקה אחרי צפייה בו.
היי, יש לנו אפילו ביקורת עליו.
כתבה מספר 1446
אהבתי
להפתעתי הרבה, נהנתי מהסרט.
אכן, צפוי מראש, אבל עדיין מתקתק ומקסים.
המוזיקה היתה טובה לאורך כל הסרט.
במיוחד אהבתי את הכאילו בריטני שלהם, היא היתה היסטרית.
אני אוהבת סרטים עם סוף טוב.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל השיר הזה פשוט לא יוצא לי מהראש מאז שראיתי את הסרט :) סרט חמוד ביותר עם סאונד-טרק מטורף, אהבתי!
לגמרי :)
וואו.
אז כנראה אני היחידה שחשבה שהסרט ממש מעפן.
לא;
יש כמה זקנות באפר איסט סייד בניו יורק שממש מסכימות איתך.
(גילוי נאות: הדוברת אינה אחת מהן)
לא, גם אני חושבת כמוך
הסרט הזה תת רמה..
החיים של גרנט הכוכב המזדקן ממש לא מעניינים..העלילה, שמתרכזת סביב הנסיונות שלו ושל בארימור לכתוב שיר לפוסטמה ההיא לא מעניינת גם היא.. סיפור האהבה שלהם מעפן בטירוף, והסיום היה בכלל שיא הקלישאה הכי מעפנה שיש. ואין לי מושג איפה כל האחרים מצאו הומור, כי אני לא צחקתי שניה אחת בסרט.. גם לא גיחכתי.. וגם לא חייכתי..
סרט פשוט עלוב ביותר.
נהניתי מאוד. גם לי השיר לא יוצא מהראש
ואני והחברות שאיתן ראיתי את הסרט ממחיזות את הקליף כל הפסקה, כולל ניענועי האגן התואמים.
אף על פי שלא מאוד צחקתי, בכל זאת מאוד נהניתי. הסרט עשוי היטב, גרנט וברימור חמודים, בנט פשוט מלכה [ההילוך על קו הבלונדינית הטיפשה עם המילים המפוצצות והרוחניות הסליזית פשוט היה נפלא, ומבוצע היטב] והשירים, הו, השירים… אין צורך לציין שכולם כבר מתנגנים במערכת.
יומית מהנה ומומלצת.
מדגם סטטיסטי של התגובות לעיל, מלמד...
שנשים/בנות/גברות אהבו יותר את הסרט – בעיקר כנראה בגלל יו – איזה מאמי – גרנט.
ואילו אנשים/בנים/גברים – לא ממש אהבו – גם כי דרו ברימור לא ממש מספקת את הסחורה.
* הסקר נערך בקרב מדגם מייצג של מצביעי מר"צ בקרב היישוב היהודי בחברון.
לדעתי, חוסר הכימיה בין הזוג הנ"ל הוא עיקר הבעיה. פשוט תוצאה של ליהוק גרוע – היה צריך להחליף אחד מבני הזוג. רמז: לא את יו גרנט…
גם האווירה הכללית של הסרט היתה טובה יותר אילו היה מדובר בזוג בריטי (או לחילופין, האופציה הפחות טובה, אמריקאי) בלבד.
ראו דוגמה: דלתות מסתובבות והאינקוויזיציה הספרדית.
הסיכום שלי: הסרט כמעט בסדר, היה זוכה אפילו ל"נצפה בקושי" (וזה ממני, שצופה רק בסרטי ואן-דאם/סטלונה/צ'אק נוריס/צ'רלס ברונסון[בסרטי גולן&גלובוס] ומדמיין בד"כ מוות איטי, ארוך וכואב מאוד לגיבורים בקומדיות רומנטיות) -אילו רק הליהוק היה טוב יותר.
יופי של מדגם
איך הצלחת לדגום כל כך הרבה אנשים?
בתור גבר
מאוד אהבתי את הסרט ואני חושב שהוא הסרט הטוב ביותר שיו גרנט עשה באמריקה.
הא? מעט הגברים שכתבו את דעתם על הסרט
בביקורת זו, דווקא אהבו אותו.
אני חושבת שהיתה בינהם כימיה טובה למדי
ראיתי טובות ממנה, ללא ספק, אבל בסה"כ סיפקו את הסחורה, מבחינתי.
רק עכשיו קלטתי
ש-'מין הצמח' זה כמו 'מינה צמח'.
זה אפילו יותר גרוע מזה שהייתה כאן פעם מגיבה בשם 'כוס חמאה', ולא הצלחתי להבין לבד שזה תרגום מילולי של Buttercup.
אני הולך לי, אם כך, לחפש מרפאת השתלות-מוח בסמטאות (הפשע!) של תל אביב.
מעניין, כי המדגם הסטטיסטי ש*אני* ערכתי (בקרב שארי תומכי מפלגת כהנא, אגב) העלה שרובם הגדול של האנשים שאהבו את הסרט הם אנשים בשנות העשרים המאוחרות לכיוון השלושים.
ע"ע, אלה שלמעשה זוכרים את סצנת הפופ בשנות השמונים.
בתור גבר אני ''מודה''
ראיתי עם זוגתי, ונהניתי מאד.
סרט קליל, נוסחאתי, אבל עושה את העבודה כמו שצריך ומצליח ללכת על הקו הדק שבין לא לקחת את עצמו ברצינות ובין לזלזל באינטליגנציה של הצופים.
הדבר היחיד שהייתי משפר זה הנוירוטיות של דרו בארימור. התסריטאים הפכו אותה למשהו על גבול אלי מקביל, וזה קצת מוגזם.
אבל גם זה לא הצליח להרוס ערב כיפי ומצחיק. יש בהחלט מקום גם לסרטים כאלה
רק רציתי לחדד
כמה שאהבתי את הסרט.
אפילו אחרי צפייה שניה אני עדיין נהנת מהלעג הברור לתעשיית המוזיקה (זרם הפופ לייתר דיוק).והשירים לא יוצאים לי מהראש.
כייף!
דעתי נטולת הביקורת על הסרט
זהו סרט מקסים. אין להם (יו גרנט ודרו ברימור) כימיה, והם גם לא מנסים להראות שיש להם כימיה, כאילו- שני אנשים, מחבבים אחד את השני ולא לוקחים את עצמם ברצינות יתרה, ומתנשקים מדי פעם בשביל הגדרת הסרט כקומדיה רומנטית. גם השיר שאלכס פלטשר כתב כביכול והשיר שסופי ואלכס כתבו והלחינו כביכול אינם רבי משמעות, והם פשוט משתלבים. הקליפ הגאוני, שהראה את יו גרנט בכמה שוטים שהוא התאפק ממש חזק לא לצחוק, הקריצה שקרץ למפיקת תכנית ההתאגרפות, הסצינה נטולת החולצה, הבגדים של דרו וכל שטף הדיבור הדי זורם וכיפי שבין לבין פשוט גורם לסרט להיות קומדיה רומנטית מקסימה.
ומי שלא אוהב קומדיה רומנטית לא יאהב אותה גם בשכלול הכי גאוני שלה, כמו לגבי כל ז'אנר אחר.
יו גרנט בסטודיו למשחק הוא לא העתק של הדמויות שהוא נוטה לעשות בדרך כלל. הוא מרשה לעצמו מעט יותר, וכמו שאמר המנחה, יש לו כישרון קומי טבעי ואת זה אף לא סרט סליזי ומטופש ככל האפשר יוכל לקחת ממנו- בקיצור, הבנאדם מצחיק. ואני בטוחה שבחיים האמיתיים הוא בן זונה הרבה יותר מאשר קומדיות רומנטיות מאפשרות לו להיות, ושההומור שלו הרבה יותר מפותח וחולני מאשר קומדיות רומנטיות מאפשרות לו להיות, ויבוא יום, שאחד המפיקים יעלה על הכישרון של יו גרנט לשחק פסיכופט גאון וקורע מצחוק ואז הפנטזיה המושלמת שלי תתגשם, אה, ואתם תראו שהוא משחק נפלא.
בומבה של סרט.
דרו ברימור נותנת הפגנה של חמידות שהיא לא עשתה מאז "אי.טי", יו גרנט תעשה לי שלושה ילדים וכו'. רק מה, אני רוצה לשבח את השיר. לא את "Pop! goes my heart", למרות שהוא בומבה של שיר. אני רוצה לתת
אחד גדול ל"Way back into love". אמינות שמאמינות, זה פשוט שיר חמוד ועצוב קצת, שגם אם כריסטינה אגילרה הייתה שרה אותו (נו, בריטני זה ישן*)הייתי אומר שזה שיר אדיר. שוב, 
.
___________
*אני מתחנן, מתרפס, יורד על שתי ברכי ומבקש שלא תעשו שום בדיחת "תעזבו את בריטני בשקט!", אוקי?
מקסים
קומדיה רומנטית לפי כל כללי הז'אנר, אבל עשויה היטב.
נמנעתי כל השנים לראות את הסרט כי אני די אלרגית ליו גרנט ולדרו ברימור, בייחוד בקומדיות רומנטיות. אז בסרט שבו הם הגיבורים הראשיים? ביחד? להפתעתי הרבה הם שניהם משחקים דמויות חביבות ואמינות בצורה מקצועית ביותר. הדיאלוגים, שמלכתחילה כתובים טוב יותר מהקומדיה הרומנטית ההוליוודית הממוצעת, מועברים בצורה מעולה. אני מסכימה שאין הרבה כימיה בינהם, אבל הם משחקים מצויין והתזמון הקומי שלהם מעולה. חלק מהדיאלוגים ממש הפתיעו אותי לטובה.
אילו רק הייתה דרך להוציא לי מהראש כרגע את הפלייליסט של הסרט…
עוד סרט נהדר
שלא הייתי מוצא בלי עין הדג (נמצא על ידי שיטוט בכתבות ישנות של דג הזהב)
תודה רבה!
תודה.
דנת אותי עכשיו ל-48 שעות עם השיר הזה בראש.
אוי זה סרט פשוט מעולה.
איזה מהם?
אצלי בראש נאבקים the way back into love ו – pop.
Pop! Goes My Heart כמובן.
אבל את כל השירים בסרט הזה כיף לזמזם.
בהחלט אחד הפסקולים המקוריים הטובים ששמעתי
וכל פעם שאני רואה במקרה את הקליפ של Pop Goes My Heart אני נקרעת מצחוק.
ו-Pop היא כנראה הלהקה הלא קיימת הכי טובה שיצא לי להיתקל בה.
דווקא זה שהכי נדבק אצלי מהסרט
(שלא כל כך התלהבתי ממנו, האמת) זה בודהס דילייט. טראש פופ מושלם, וזה אחד הז'אנרים הכי שנואים עליי.