ביקורת: החבובות: מבוקשות!

החבובות ממשיכות הלאה בדיוק באותו פורמט, כאילו עברו במכונת זמן מ-1984 ל-2014. ומצידי שימשיכו ככה
שם רשמי
החבובות: מבוקשות!
שם לועזי
The Muppets Most Wanted
סרט מס' 8 בסדרת החבובות

מכל תכניות הטלויזיה שזכו למעמד מיתולוגי שרק תכניות טלויזיה שראית כשהיית ילד יכולות ‏לקבל, "החבובות" הן היחידות שהגיעו לקולנוע של היום בלי לעבור ריבוט, שיכתוב, מיחשוב ‏ושידרוג. יש לנו סרטים על "הדרדסים", אבל הדרדסים ‏התלת-מימדיים האלה שמסתובבים בניו יורק לא דומים בכלל לדרדסים של פעם. יש לנו סרטי "רובוטריקים", ‏אבל אל תתחילו אפילו להשוות את ערימות הגרוטאות האלה לסדרה המצוירת של ארבע אחרי ‏הצהריים. החבובות, לעומת זאת, נראות כאילו עברו מ-1980 ל-2014 במכונת זמן: אותן בובות ‏בלתי-ממוחשבות בעליל, אותו הומור, אותה תמימות בדיוק. אז איך אפשר להעביר ביקורת ‏אובייקטיבית על החבובות? הייתם יכולים להעביר ביקורת על הדובי שלכם מגיל 3? אלה ‏החבובות, הן אחלה.‏

כל זה היה נכון לגבי הסרט הקודם של החבובות, וזה נכון גם לגבי הסרט החדש, שמתחיל שניה ‏אחת אחרי שהסרט הקודם נגמר ושומר על אותה רוח בדיוק. הסרט הקודם היה הדבר הכי קרוב ל"ריבוט" שהחבובות עברו – הוא ניסה להציג את החבובות מחדש בפני קהל שעוד לא נולד כשהן נגעו בטלויזיה או בקולנוע לאחרונה, ולכן היה צריך ‏להסביר מי זה קרמיט, מי זו פיגי ומה לעזאזל זה גונזו. הסרט החדש לא מבזבז זמן על הצגות, ‏אלא נכנס מיד להילוך גבוה: שתי בדיחות ושלוש הופעות אורח לדקה. ‏

לסרט יש גם עלילה, אם חייבים: ‏הפושע המסוכן ביותר בעולם הוא צפרדע שנראה בדיוק כמו ‏קרמיט. בעזרת סגנו ריקי ג'רביס הוא מפתה את החבובות לצאת לסיבוב הופעות באירופה, מפליל ‏את קרמיט, שנשלח לגולאג ברוסיה, ותופס את מקומו בתור מנהיג החבובות. במילים אחרות: ‏העלילה השניה הכי משומשת בתולדות הסרטים בכלל ותכניות הטלויזיה לילדים בפרט. לזכותה ייאמר שהצפרדע הרוסי ‏שמגלם את אנטי-קרמיט הוא שחקן מעולה – צריך לראות אותו כדי להבין איך בובה זהה לחלוטין ‏יכולה לגלם דמות שונה לגמרי, והניסיונות שלו לחקות את קרמיט הם מהרגעים הכי מבדרים ‏בסרט. יש לנו מועמד ודאי לפרס האוסקר לצפרדע הטוב ביותר השנה.‏

לחבובות יש חסינות מפני האשמות על הומור דפוק: חלק מהבדיחות שלהן מצחיקות, חלק לא ‏מצחיקות אבל אז פוזי אומר "וואקה וואקה" ואז זה כן מצחיק כי זה ‏לא מצחיק.‏ כרגיל, הרבה ‏מההומור שלהם מבוסס על משחקי מילים מפגרים וסלפסטיק צ'יזי לחלוטין; היתר הוא מודעות ‏עצמית. החבובות לא רק יודעות שהן בובות, אלא גם שהן בובות שמופיעות בסרט. כשמשהו ‏מטופש במיוחד קורה, הן מסתכלות למצלמה ועושות פרצוף של "למה ציפיתם, אנחנו בסך הכל ‏בובות" (מוזר שגרב עם עיני פלסטיק מסוגל לעשות פרצוף כל כך עתיר משמעות) ואני סולח על הכל. גם בני האדם שבסביבה נהנים מהילת ההגנה של החבובות: אפילו אם הם גרועים, הם ‏טובים. טינה פיי בתור סוהרת רוסיה עוברת את כל הסרט עם מבטא רוסי מגוחך לחלוטין, וזה ‏בדיוק הקטע. טיי בארל מופיע כחוקר משטרה צרפתי שנאלץ לשתף פעולה עם הסוכן החשאי ‏האמריקאי סאם איגל, והנשר הכחול הוא לא הקריקטורי מבין השניים. הנשר והשחקן הבלתי ‏צרפתי בעליל הם צמד קומי כל כך מוצלח שצריך לתת להם ספין-אוף ואז לבטל אותו מיד כי זה ‏רעיון דבילי.‏

שווה להתעכב לרגע על הגישה הדי ביזארית של החבובות להופעות אורח. יש הרבה מאוד ‏כוכבים, מתברר, שאוהבים מאוד את החבובות ושמחים להתארח בסרטים שלהם, אפילו לשניות ‏בודדות. טכנית, הסרט הזה עמוס בכוכבים יותר מהסלפי של אלן בטקס האוסקר, ואפילו יותר מ"מלון גרנד בודפסט". בערך כל ביט-‏פארט בסרט – כל תפקיד של מישהו שעובר בפריים לרגע ואומר שורה אחת, ולפעמים אפילו את ‏זה לא – מגולם על ידי מישהו מפורסם, וזה בטח מאוד משעשע לאנשים שבניגוד אלי, יש להם יכולת לזהות פרצופים. וזה קצת מוזר: יש סלבז שלפחות מקבלים איזה משחק ‏מילים על השם שלהם (כריסטוף וואלץ רוקד וולס. וואקה וואקה!), ויש כאלה שפשוט עוברים ‏וחולפים, ומשאירים אותי ממצמץ ותומה: הזאת שעברה הרגע בתמונה למשך חמישה ‏פריימים באמת היתה קלואי גרייס מורץ, או שנדמה לי? ‏

חלק מהאנכרוניזם של הסרט – ההתעקשות לעשות את הסרט כאילו האייטיז מעולם לא הגיעו וחלפו – הוא ההתעקשות על השירים. היום כמעט לא קיימים סרטים לא-מצוירים שעושים ‏הפסקה באמצע העלילה כדי לשיר, אבל החבובות לא שמעו על זה. רק שבמקרה הזה אולי היה דווקא משתלם להתעדכן קצת. השירים, שכמו בסרט הקודם ‏נכתבו על ידי ברט מקנזי מ"‏Flight of the Conchords‏", הם בסדר גמור – אבל רובם לא מעניינים, והם מתפוגגים ‏מהזכרון ברגע שהם עוברים. אין פה שום להיט כמו שיר הפתיחה או "‏Man or Muppet‏" ‏מהסרט הקודם.‏

בדיוק כמו בסרטן הקודם, המהנה באותה המידה, "החבובות" חסינות ביקורת. המשקל של הסרט הוא אפס, העלילה לא משנה, ‏השחקנים לא משנים, ההגיון לא משנה: אלה לא יותר משעה וחצי של שטויות טהורות וכיפיות, ‏בעיקר לחובבי החבובות נוסטלגיים – אבל כנראה גם למי שאינו כזה. מצידי שימשיכו ככה.


פורסם במקור בוואלה