במקור: Mozart and the Whale
במאי: פיטר נאס
תסריט: רונלד באס
שחקנים: ג'וש הארטנט, ראדה מיטשל, גארי קול, שילה קלי
איך יודעים שמישהו אוטיסט? לא קשה: יש לו בעיות בהתבטאות רגשית, הוא לבוש כמו שלוך, הוא מרחף הרבה יותר מהממוצע, הוא קשור בצורה קיצונית לחפצים שלו, הוא תופס דברים באופן מילולי מדי (למשל, הוא עלול לטעון שהוא לא קשור לחפצים שלו כי בכלל אין לו חבלים), הוא רואה צלילים, ואם הוא גאון מתמטי – זה עוזר. למעשה, השמועה טוענת שמאז שספר העוסק בתסמונת אספרגר (בקווים כלליים מאוד: סוג קל של אוטיזם) הפך לרב מכר, כל הגיקים והלא-חברותיים בעולם אימצו את התסמונת.
ואיך מזהים שמישהי אוטיסטית? גם לא קשה: היא לבושה היטב בבגדים אופנתיים, ישירה מאוד, חסרת טאקט, צוחקת צחוק מעצבן, וכשהיא רוצה מין – היא אומרת את זה ישירות.
להבחנות הרפואיות והתרבותיות המעמיקות הנ"ל הגעתי בצורה פשוטה מאוד: ראיתי את 'משוגעים מאהבה', או, כפי שמשום מה בחרו לתרגם את שמו לאנגלית, 'מוצרט והלווייתן'.
'משוגעים מאהבה' עוסק בדונלד מורטון (הלא הוא ג'וש הארטנט המושלם, כידוע לקוראי עין הדג), בעל תסמונת אספרגר, שאיננו מצליח להחזיק מעמד בשום עבודה, אלא אם תקראו עבודה לתחביב שלו – ניהול קבוצת תמיכה לאוטיסטים אחרים שמצבם חמור יותר משלו. הקבוצה כוללת אחד שיודע מה היה מזג האוויר בימי הכתרתם של כל נשיאי ארצות הברית (וגם בתאריכי לידתם. ומותם. וב-12 בספטמבר 1873. וה-13 בו. וכן הלאה), אחת שטכנית לא מסוגלת למחוק את החיוך מהפרצוף, וכיוצא באלה טיפוסים. הקבוצה, אם להיות נמלצים קצת, היא מקור הנחמה היחיד של חבריה, לפחות כך נראה על סמך העובדה שהם מקפידים להגיע כל שבוע, גם אם חלקם לא מקיימים אינטראקציה כמעט בכלל עם האחרים.
יום אחד, מצטרפת לקבוצה איזבל סורנסון (ראדה מיטשל), צעירה נאה וחיננית, שחיש מהר מביכה את כל השאר כשהיא מדברת על דברים לא נעימים שאירעו לה, ומביכה את דונלד כשהיא יוזמת איתו קשר. ומנקודה זו, החיים של שניהם משתפרים, או מסתבכים, או שניהם, והם צריכים להתאמץ מאוד כדי להישאר ביחד מול כל הקשיים, בעיקר אלה שהם מציבים לעצמם. אהה, אומר הקורא, עכשיו זה מעניין! אוטיסטים עם קשר רומנטי!
ופה הבעיה: שזה לא כל כך מעניין.
ג'וש הארטנט מבצע בצורה סבירה את הסטריאוטיפ של האוטיסט הגאון המתמטי, ובין חבריו לקבוצת התמיכה יש כמה שבהחלט משכנעים שצורת החשיבה שלהם שונה משל האדם המצוי. אבל הבעיה היא במיטשל, שפשוט לא עושה רושם של אוטיסטית. למעט מאפיין אחד – נטייה להיכנס להיסטריה כשהיא שומעת צלילים מתכתיים – הדמות שלה היא גיבורת קומדיה רומנטית סטנדרטית. חוסר טאקט, נטייה להתעללות קלה בבן הזוג וגם מעט רשעות במקרה הצורך התסריטאי הם לא דברים חריגים בקומדיות רומנטיות, ואפילו דיבור ישיר על מין, רחמנא לצלן, הוא כבר לא סימן ברור לאוטיזם (השמועה טוענת שבקרוב אפילו גברים המדברים על רגשותיהם עשויים להיחשב לשפויים). כתוצאה מזה, כל הבסיס העלילתי של הסרט קצת לוקה בחסר. אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בזוג אוטיסטים – לא כשזה נאמר כל שתי דקות – אבל רוב הזמן הסרט מתנהג כמו סרט רומנטי ממוצע, שרק במקרה גיבוריו הם טוסטרים. סליחה, אוטיסטים.
זה אפילו לא סרט רומנטי מוצלח במיוחד, סתם בינוני. כקומדיה, הוא לא מצחיק מספיק: יש רגעים משעשעים, שאת רובם מספקים חברי קבוצת התמיכה, כמו ההיא שאומרת "אני מאוד עצובה" בלי למחוק את החיוך מהפרצוף – אבל לרוב הרגעים האלה לא מצחיקים ממש. גם בתור דרמה, 'משוגעים מאהבה' לא מספיק מוצלח. אולי בגלל בעיית הסיספונד לעיל, התקשיתי לפתח הזדהות של ממש עם הדמויות, והקשיים שלהן נראו לי לא מעניינים מספיק ולא מרגשים מספיק. יש כמה רגעים מוצלחים, כגון הזעם של דונלד על אובדן פריט ביתי שהיה בעל חשיבות רגשית עבורו, וההשלמה שלו, למען איזבל, עם העובדה שדברים לפעמים צריכים להשתנות – אבל הרגעים האלה לא הספיקו כדי לשכנע.
הדבר המוזר הוא שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, והתסריטאי, רונאלד באס, היה מעורב בעוד סרט קטן על אוטיסטים – 'איש הגשם'. למרות זאת 'משוגעים מאהבה' נשאר לרוב בדפוס של קומדיה רומנטית: הגיבורים נפגשים, מתאהבים, הגיבור עושה משהו טיפשי, הגיבורה מתעצבנת, הם נפרדים, הם מתגעגעים וכיוצא בזה. העובדה ששני הגיבורים אמורים להיות חריגים לא הופכת את הסרט בעצמו לכזה, והוא נשאר סרט רגיל על אנשים חריגים. או טוסטרים.
הכוונה היא לספר ''הסיפור המוזר של הכלב בשעת לילה''?
כי עד כמה שהבנתי, הגיבור של הספר אוטיסט..
אכן זה.
למיטב הבנתי הוא בעל אספרגר, אבל לא בדרגה הקלה שלה (וכזכור, אספרגר הוא לרוב הדעות סוג מסויים של אוטיזם, ולהסברים קלים- לינקים):
http://www.telhai.ac.il/gifted/outizm/
http://makom-m.cet.ac.il/pages/item.asp?s=0&id=-1&defid=86&page=1&item=2527
הכוונה היא לספר ''הסיפור המוזר של הכלב בשעת לילה''?
לא, יש לו תסמונת אספרגר, שזה אותו סוג אוטיזם של הגיבור בסרט.
שיגעון של שם
לא מגיע גם לסרט המסכן הזה קמפיין נגד שמו המטומטם?
האמת, מגיע
מלבד העובדה שאין לו שום קשר לשם המקורי, יש לפחות שני דברים לא בסדר בשם 'משוגעים מאהבה':
א. "משוגעים". אין משוגעים בסרט. יש אוטיסטים. אני חושב שלו הייתי אוטיסט הייתי מאוד נעלב.
ב. "אהבה". די כבר עם האהבה הזאת, די!!! זאת המילה הכי משומשת ונדושה בהיסטוריה של תרגומי שמות הסרטים (הרבה יותר מ"קטלני" או "מת"), אבל עזבו את ההיסטוריה – תסתכלו על ההווה. ממש עכשיו מוקרנים בבתי הקולנוע בארץ 'חגיגה של אהבה', 'אהבה וצרות אחרות' ו'אהבה מטורפת'. אפילו אם המילה "אהבה" מושכת קהל (והמפיצים מן הסתם מאמינים שכן, אחרת הם לא היו משתמשים בה כל כך הרבה), אין סיכוי שזה מפצה על כך שארבעה סרטים שונים מוקרנים בו זמנית עם שמות שהם באופן מעשי זהים. איך מישהו בעולם אמור להבחין בין 'משוגעים מאהבה' לבין 'אהבה מטורפת' (שעלה לאקרנים רק לפני שבועיים, והוא סרט הרבה יותר מעניין)? בנוסף לכל, השם הזה טיפה, ככה, ממש קצת, דומה לשמה של הסדרה הקומית הותיקה 'משתגעים מאהבה', שכמובן אין לה שום קשר אליו.
אני רוצה לציין רק שברגע ששמעתי על השם הזה פניתי למפיצים שלו, יונייטד קינג, בניסיון לשכנע אותם שזה רעיון רע. לא הלך.
הבעיה המרכזית בשמות האלה
היא שהם גורמים לחוסר עניין רפלקסיבי בסרט. כל הסרטים שנקראים "הכנסשםכאן קטלני" "משתגעים מ-" וכו', פשוט גורמים לפסיחה מולדת מעל הסרט הנ"ל, לא משנה כמה הוא טוב.
כי הרבה פעמים, לסרט טוב יש גם שם מוצלח, והמתרגמים הישראליים כאילו מבטלים את האפשרות להתעניין בסרט דרך שמו.
רומן על אמת?
שם שיכלו לתרגם כלשונו, בלי לאבד מהמשמעות. הייתי מפספס את הסרט לולא אזכור של טרנטינו בקשר אליו (תסריטאי או משהו כזה).
הבעיה המרכזית בשמות האלה
אני דוקא חושב שלהיפך.
אני לא אחדש לך כלום אם אומר לך שרוב האנשים לא מתעניינים בסרטים או באומנות עד כדי כך, וסרט הוא בידור יחסית זול (יחסית לסטנדאפ או הצגה). לכן, מה שחשוב על הפוסטר של הסרט הוא "מהיוצרים שהביאו לכם…", או "שובר קופות ענקי…" או "הסרט שכולם חיכו לו". לרוב, אנשים רוצים לראות פחות או יותר את אותו הסרט בורסיות שונות, וסרטי הפעולה והקומדיה הרומנטית בד"כ עובדים לפי הנוסחאות האלו (ראי "אהבה בתפריט" שרק מהטריילר שלו אני יכול לספר לך מה יקרה כמעט בכל שלב בסרט).
אני זוכר שנכנסתי לקולנוע לפני שנתיים וחצי לראות את עיר החטאים וראיתי שם המון בני ארבעים וחמישים פלוס שחשבו שהם הולכים לסרט אקשן סטנדרטי של ברוס ויליס, אף אחד מהם לא שרד אחרי הסיפור של מארב. אני חשבתי רק "מגיע לכם!"
אני מניחה שהמפיצים חושבים כמוך
ואולי הם גם צודקים. השאלה היא אם מישהו באמת בדק את זה.
להערכתי היום מי שרוצה לראות "סתם סרט", ידליק טלויזיה ויזפזפ, אולי יכנס ל-VOD. מי שבא לקולנוע רוצה לראות סרט טוב, כלומר סרט לפי טעמו.
עכשיו, סביר להניח שהסרט הנוכחי למשל, הוא באמת יותר לפי טעמו של מי שמתחבר לשם כמו "מוצרט והלויתן" מאשר "משוגעים מאהבה" ולכן בחירת השם הזה פשוט גורמת לשיווק המוצר לקהל היעד הלא נכון. זה מקביל בעיני לשיווק דגני בוקר בריאותיים ולא טעימים באריזה סגולה עם דמות אנימציה מצויירת ולעומת זאת את עתירי הסוכר באריזה לבנה עם דמות של מתעמלת. לא תהיה קנייה חוזרת של המוצרים הללו. לא תהיה הפצה של הבשורה מפה לאוזן. כל הצרכנים שיצרכו את המוצר יהיו מאוכזבים. למה ולמי זה טוב?
האם קנייה חוזרת של סרטי קולנוע היא בכלל דבר רלוונטי? לדעתי כן – במובן שאם מישהו הולך 3-4 פעמים לקולנוע ומתאכזב, הוא פשוט יישאר בפעם הבאה בבית.
האמת? נראה לי שאנשים בכלל לא הולכים היום לקולנוע על בסיס שמות. הולכים על בסיס ביקורות והמלצות חברים, ולכן זה ממילא לא רלוונטי. פשוט קשה לי לראות בעיניים את הכרזות האלה שמפרסמום טיפשות וכוחניות וחוסר כבוד לאמנות פזורות ברחבי העיר, ולפספס את ההזדמנות להגיד לעצמי "מוצרט והלוויתן? נשמע כמו משהו ששווה לברר לגביו".
לדעתי המציאות קרובה יותר לתיאור שלו מלשלך
אפילו אני, שקוראת ביקורות בעינדג ומחכה לסרטים מסוימים ויודעת לשייך סרטים לבמאים החביבים עלי (אם כי לא סינמפילית כמו חלק מהמבקרים הקבועים פה), מוצאת את עצמי בערב משועמם מגיעה לסינמה-סיטי ועוצרת על יד המסך שלצד הקופות לראות אם יש משהו שנשמע מעניין.
לראות סרט בטלויזיה או במחשב זו חוויה אחת, לצאת מהבית לסרט, לרוב בליווי של לפחות כוס קפה, זו חוויה אחרת. לפעמים פשוט מתחשק לצאת מהבית ולא למסעדה, אבל גם אין רצון להתחייב למשהו "כבד" או יקר (תיאטרון, הופעת מוסיקה, איש איש וטעמו). סרט אקראי נותן מענה נהדר לערב כזה ואפשר להתקל ככה גם בסרטים מעניינים במקרה.
גם רוב האנשים שאני מכירה מחוץ לעינדג בוחרים לצפות בסרטים באותה שיטה אקראית שבה החשק לצאת לסרט קודם לרצון לצפות בסרט מסוים. אני אפילו מכירה אנשים שזו הדרך היחידה (או כמעט יחידה) בה הם בוחרים סרטים. אמא שלי, למשל. אני מאמינה שהקהל הזה רחב יותר מקהל המזמינים מראש כרטיס לסרט שחיכו לו עוד לפני סיום הליהוק.
במקרים כאלה שם הסרט והפוסטר (וגם דברים שהמפיצים לא יכולים לקלקל, כמו פרצופים מוכרים) מהווים שיקול עיקרי בבחירת הסרט. לשמחתי לי יש את האתר, וכך גם כשאני עומדת מול המסך המתגלגל עם רשימת שמות כמו "הדייט שתקע אותי" ו"חרמן על הזמן" (לא היה כתוב שם "סופרבאד"), אני יודעת מה עומד מאחוריהם.
אני לא מאמינה שאנשים הם טיפשים
כמו שהמפיצים חושבים. הם טיפשים, כן — אבל המפיצים התמכרו קצת יותר מדי לתאוריית "ככל שנעליב להם את האינטליגנציה יותר, כך הם ינהרו אלינו יותר ונרוויח יותר", שלא תמיד מוכיחה את עצמה, ושעסקים נוקטים בה בלי באמת לבחון אותה.
אני בטוחה, למשל, שאנשים מעדיפים סרטים שאפשר לזכור את השם שלהם (בניגוד ל"איזה מין משתגעים 2" או "המסע המופלא אל האהבה והכלבלבים") — פשוט עניין של שימושיות.
כשראיתי את השם העברי לסרט הזה, בכיתי
טוב, אמנם הייתי בימים הרגישים בחודש, אבל בכל זאת.
בעיני שמות גרועים של סרטים הם מן מיקרוקוסמוס של כל מה שרע בחברה האנושית.
– מה שמחליט התאגיד, זה מה שקורה.
– מה שהתאגיד מחליט, זה בד"כ מטומטם
– מה שהתאיגד מחליט, נובע מבורות ואי ידיעת העובדות, כמו למשל ההבדל בין אוטיזם ושיגעון.
– אני לא יודעת אם בתאגיד יושבים אנשים מטומטמים, אבל הם בטוח חושבים שהציבור מטומטם ומנסים להתאים את העולם לציבור המטומטם שם רואים בעיני רוחם. מחאות הציבור האמיתי לא משנות.
– הרצון להרוויח כסף מעביר אנשים על דעתם עד שלא אכפת להם לפגוע בקבוצות מיעוט.
ואין שום דבר שהאדם הקטן יכול לעשות.
שיגעון של שם
הסרט ידוע גם בשם Crazy in Love
כי גיבורי קומדיות רומנטיות לא צריכים להיות שונים באמת, רק כאילו.
http://www.xkcd.com/122/
(אל תסתכלו עלי ככה. זאת לגמרי אשמתכם.)
מש''א
כבר היה אחד כזה
כבר היה סרט דומה עם ג'יובני ריבסי וג'ולייט לואיס עם בחורה עם פיגור שיכלי שמוכיחה שהיא יכולה להסתדר לבד ומתאהבת באחד כמוהה.
שמה המשחק היה הרבה יותר טוב כי אין כמו ג'יובני וג'ולייט בלשחק אנשים עם פיגור.
גם במקרה הזה שם הסרט חוטא בחטא ה"אהבה" ונקרא "יותר מאהבה" (the other sister במקור)
סרט חביב לדעתי
כבר היה אחד כזה
ומה עם "בני וג'ון"?
בבני וג'ון אין אף אחד עם פיגור שכלי
ג'ון חולת נפש וסאם סתם אאוטסיידר מעט ילדותי.
בבני וג'ון אין אף אחד עם פיגור שכלי
אוטיזם זה לא פיגור, בפעם האחרונה שבדקתי. זו הפרעה, שאמנם לא מתקרבת בחומרתה למה שהלך עם ג'ון (אולי קצת מזכיר את סאם, באמת).
בבני וג'ון אין אף אחד עם פיגור שכלי
א. בן כתב על פיגור ולכן, נראה כאילו התגובה שלך התיחסה לפיגור ולא לאוטיזם.
ב. אני מניח שמי שלומד פסיכולוגיה אולי ידע, אבל נדמה לי שבשום מקום בסרט לא מזהים את המחלה של ג'ון בשמה. סאם לא מוגדר כחולה, רק כמוזר. יש אנשים בריאים לחלוטין שמתנהגים ככה. הבעיה שלו אולי נובעת מחוסר בטחון או העדר דמות אחראית בחיים, אבל הסרט לא מתייחס אליו כחולה.
למען האמת
שמונים אחוז בערך מבעלי האוטיזם לוקים גם במידה מסוימת של פיגור. אוטיזם הוא למעשה מימד, ולא הגדרה קטגורית מוציאה. לכן, יש כאלה שמתייחסים לתסמונת האספרגר כקצה הגבוה של התפקוד האוטיסטי או כהפרעה נפרדת
''מבוסס על סיפור אמיתי''
זו סיסמה חסרת תוכן בימים אלה ואחרים שמטרתה רק לנסות לגרוף עוד כמה מצלצלין.
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי בערך כמו ש X-מן מבוסס על סיפור אמיתי…
''מבוסס על סיפור אמיתי''
אני מוחה על ההערה הזו בכל תוקף!
''מבוסס על סיפור אמיתי''
למה ססמא חסרת תוכן?
בהחלט יכול להיות שאי פעם היו שני אנשים עם אספגר שהתאהבו אחד בשניה. זה לא מספיק ביסוס?
הסרט לא ''מבוסס'' על סיפור אמיתי.
הוא נושא את הכתובית המאוד פופולרית לאחרונה, "בהשראת סיפור אמיתי" – שהיא חסרת משמעות, כי השראה אפשר לקבל מכל דבר.
כמה מילים...
ראשית אני מצטרפת לביקורת על השם המטופש שניתן לסרט בארץ.
מעבר לכך הסרט היה לי די מעניין, במיוחד כמי שמכירה מקרוב אנשים עם אספרגר (מהחיים ולא משיעורי פסיכולוגיה).
חלק מאנשים אלה נראים ומתנהגים כמעט כמו אנשים "רגילים", אך עדיין יש פער בלתי ניתן לגישור הנובע מקושי בהבנת קודים חברתיים.
יפה שהסרט נותן במה לתופעה הזו, שעד לאחרונה לא ממש הכירו אותה בשם.
השם לא סתם מטופש - הוא ממש מכעיס.
כמו לקרוא לסרט נגד אלימות 'קרע אותו לגזרים'.
השם לא סתם מטופש - הוא ממש מכעיס.
לא נראה לי שהייתה פה כוונה להעליב סקטור מסויים.
יש לציין כי מי שמחליט על השמות העבריים לסרטים עושה זאת בד"כ באותה רמה של טיפשות לרוב סוגי הסרטים. אין משוא פנים, רק טיפשות ורדידות נטו (וסליחה לכל היוצאים מן הכלל).
מה שאני לא הבנתי זה..
למה הסרט יצא בארץ רק עכשיו, אם לפי IMDB הוא מ-2005???
יש מצב שיש אותו בארץ ב-DVD?
ביקורת נהדרת
ולמרות שלא ראיתי את הסרט, התקציר שלו הזכיר לי סרט אחד מעולה משנות ה-90 "יותר מאהבה" – the other sister, באנגלית – מומלץ ביותר למי שעוד לא ראה.
מחפשת את הסרט
האם ישנו הסרט בדי.וי.די. עם תרגום לעברית???