-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
מועדון שנות ה-80
Sing Street
נער תיכון בדבלין בשנות השמונים מקים להקה. שום מועדון לא נראה באופק.
תאריך הפצה בארה"ב: 15/04/2016
תאריך הפצה בישראל: 16/06/2016
חמוד, כיפי, מתקתק, ומוזיקת אייטיז מגניבה, מספיק כדי להתעלם מחוסר הריאליסטיות. השם העברי מטומטם ברמה נדירה.
פאק יה.
ג'ון קארני בשקט בשקט עושה סרטים מתוקים עם פסקולים נהדרים. בקיץ הדי שומם הזה, "מועדון שנות ה-80" (שם גרוע, אבל מילא) יתקבל בברכה.
וגם 96% בעגבניות נשמע לא רע.
מה שכן, באמת, "מועדון שנות השמונים"? מה זה צריך להביע בכלל?
זה נשמע כאילו מישהו ראה שיש בסרט שירים משנות השמונים
והבין שזה על חברה שאוהבים את שנות השמונים ולא על, אתה יודע, אנשים שפשוט חיים בתקופה הזאת. ויש גם מועדון איפשהו בגרסה שלו?
סרט נעורים - שנות השמונים - מועדון ארוחת הב
לא, אני מצטער. אני לא יכול. פשוט לא יכול להמשיך עם זה. נסיון לחיות בראשו של מפיץ ישראלי הוא מכאיב מדי.
לא התלהבתי מ"התחלה חדשה"ץ
דמויות מרגיזות, סרט כאילו היפסטרי, מוזיקה נוראית (קיירה נייטלי שרה סביר מינוס לפי דעתי), קלישאתי וקיטשי בלי בושה. נקווה שאולי בסרט הזה ג'ון קארני יצליח לשבות אותי בסרטו כפי שעשה עם צופים רבים ב"התחלה חדשה". אבל אם כבר סרט מוזיקלי של במאי שסרטו הקודם היה מוזיקלי ושיוצא השנה השנה, "לה לה לנד" בקלות לוקח ברף הציפיות.
אבל וויפלאש היה גרוע.
או, אם לנקוט עמדה שפחות תעורר התנגדות מיידית: אנחנו יודעים שג'ון קארני יודע לייצר פסקול מקורי ונהדר תחת ידיו בסרט. בוויפלאש היו שני שירים בסך הכל ושניהם היו שירים קיימים כבר.
אוקי, פתחת פה מלחמה.
דבר ראשון השירים ב"התחלה חדשים" היו כל מה שרע בתעשיית המוזיקה הנוכחית, שירים סתמיים, חסרי עוצמה, מתבכיינים, עלק אינדי ורגילים שאני אפילו לא מבדיל ביניהם מרוב שאני שומע כל כך הרבה כאלה ברדיו. בסדרה "וייניל" של HBO יש מעין ביקורת אל זמרי הפופ החלולים של היום כמו בסצנה הבאה. דבר שני מה שאני מחפש בסרט מוזיקלי זה לא שירים מקוריים של איזה זמר שהאולפן הביא. אני פשוט יכול לפתוח יוטיוב אם זה מה שהייתי רוצה. סרט מוזיקלי הוא סרט שמשלב בין המוזיקה לבין הוויזואליה באופן צורני מושלם שיוצר את התוכן. ואת זה "וויפלאש" מצויין לעומת "התחלה חדשה" שנראה כמו סתם קליפ MTV זול. (והסצנה שמארק רופאלו מנגן הרגישה לי קלישאתית, אז לא, זה לא דוגמה טובה). אני ממליץ לך לראות את הסצנה האחרונה של הסרט פעם נוספת ותראה כיצד באופן מושלם הנגינה ומה שקורה על המסך מתארת את התהליך שהדמות עוברת, הקשר שלה לאומנות ולעולם סביבו ואת מערכת היחסים בינו לבין פלטשר ספק המנטור ספק האויב שלו.
מלחמה בין מה למה?
טוב, לאט לאט:
א. להגיד שהשירים ב"התחלה חדשה" הם כל מה שרע בתעשיית המוזיקה זאת חתיכת הגזמה אבל יותר מכל נתק מוחלט ממה שתעשיית המוזיקה בימינו נראית כמו – איזה אמנים בתעשיית המוזיקה דומים בעיני רוחך, לקיירה נייטלי והלהקה שלה? קניה ווסט? ביונסה? סאם סמית'? אימג'ן דרגונס? טיים אימפלה? אולי השירים שמה גרועים (טענה סובייקטיבית משהו שאין לי מה להגיד עליה) אבל הרדיו והMTV לא נשלטים על ידי אמנים מהסוג שמוצג בסרט בכלל.
ב. צריך להבדיל בין "סרט מוזיקלי" ל"מחזמר", למרות שהקו ביניהם לא פעם דק. התגובה דיברה על כך שבוויפלאש אין לנו שום דרך לשפוט איך שאזל בבחירת שירים חזקים שיכולים לסחוף אותך לפסקול לעומת השירים בהתחלה חדשה או פעם אחת שהוכיחו (וכן, פה נצטרך ללכת לקונצנזוס כתור בחירה, גם אם אישית הם לא בטעם שלך) את עצמם.
ג. "סרט מוזיקלי הוא סרט שמשלב בין המוזיקה לבין הוויזואליה באופן צורני מושלם שיוצר את התוכן" זאת הגדרה אקראית מאוד שאתה החלטת אותה עכשיו. אני יכול להתווכח איתך עליה, אבל אין לי למה. סרט מוזיקלי יכול להיות כל דבר שהוא רוצה, והוא לא חייב לשלב את הויזואליה שלו עם כלום. כן, סצנת הסיום של וויפלאש מראה שהוא משתדל מאוד (והיא טיפשית ממש אהההה אני לא רוצה להיכנס לזה בכלל) אבל גם מספיק סצנות ב"התחלה חדשה" מראות את השימוש במוזיקה ככלי להעברת רגש (בעיקר סצנות עם קיירה נייטלי, אבל גם הסצנה עם האוזניות הכפולות ועוד מספיק) אז אין לי מושג מה אתה רוצה, בעצם? גם וויפלאש וגם התחלה חדשה לא סרטים עם ויזואליה חזקה מדי בכל מקרה ולכן זה ממש מוזר לי שאתה בוחר דווקא את האפיק הזה?
ד. ובכלל, ההשוואה הזאת מוזרה. אני מבין שלא אהבת את "התחלה חדשה" אבל הם שני סרטים שונים לחלוטין שהקשר ביניהם הוא "בשניהם יש מוזיקה". אחד מסופר בסגנון סרט מתח על יחסים לא בריאים של תלמיד ומורה, כאשר בסרט יש שני שירים שאף אחד מהם לא מקורי. השני מסופר כדרמה-קומית-אינדי על שני אנשים שנמצאים באשפה והמפגש ביניהם מרים אותם מעלה, כאשר בסרט אין אף שיר לא מקורי והכל נכתב במיוחד לסרט.
ה. וכל זה היה מעט מאוד קשור לנקודה העיקרית בהשוואה בין שני הסרטים שרציתי להגיד מראש: קארני יצר פסקולים שאנחנו יודעים שאנשים אוהבים (גם אם אתה לא), שאזל לא.
ו. וכל זה לא באמת קשור לנקודה המקורית שלך שאתה מצפה יותר ל"לה-לה לנד" מאשר לזה. שזה, כמובן, זכותך המלאה.
ז. אבל באמת שוויפלאש סרט לא משהו :(
שום מלחמה,
זה בצחוק נועד להביע שפתחת וויכוח.
א. אני לא מתמצא בתעשיית המוזיקה ואולי טעיתי במונח הMTV אבל אני כן יודע ששמעתי אלפי שירים כאלה והם אלפי ייחוד (שוב, זו דעתי). אין לי דרך או חשק להוכיח את הטענה הזו כרגע.
ב. אני מאמין שגדולה של כל סרט כלשהו עם מוזיקה בתוכו בין אם מחזמר או לא, הוא בימוי נכון. כמו בסצינת don't stop me now בshaun of the dead או סצנת המלחים ב"יחי הקיסר". אני לא יודע אם שאזאל יודע לבחור שירים טובים אבל אני מאמין שהוא ייתן להם עיבוד נפלא על המסך.
ג. הסצנה המוזיקלית היחידה הבאמת זכורה לי "מהתחלה חדשה" היא כשרופאלו שומע את נייטלי לראשונה במועדון ומדמיין כיצד הוא היה מעבד את השיר. גימיק נחמד, אבל עדיין גימיק. אתה מוזמן לפרט לגבי אי חיבתך לגבי הסצנה האחרונה ב"וויפלאש" וכלפי הסרט בכלל אם יש לך כוח ורצון. אני חושש שאני ואתה לא מתכוונים לגבי אותו דבר כשאנו מדברים על וויפלאש. אני מדבר על כל דבר שרואים על המסך ואני חושב שאתה מתכוון לעיצוב של הסרט, כלומר כמו וויזואליה של ווס אנדרסון. אז נכון שהעיצוב לא מאד בולט אבל הבימוי כן, וזה מה שהתכוונתי אז סליחה על הבלבול.
ה. טיעון קצת חסר פואנטה. הרי מה זה משנה מה הקונצנזוס חושב אם אתה בעצמך הולך נגד הקונצנזוס כשאתה טוען ש"וויפלאש" לא משהו.
ו. באמת זה לא קשור. זו הייתה הערת אגב שלי שפתחת לדיון שונה לגמרי.
ז. ראה סעיף ה'.
שירים חסרי ייחוד הם אחרון הבעיות שלנו, אני חושב
ב) גדולה של כל סרט שהוא היא בימוי נכון, אין ספק. ואין ספק שג'ון קארני נוטה לקפד את הבימוי ה"קולנועי" שלו לטובת הסיפור. זאת בחירה מודעת של בימוי (שהוא מוותר עליה לא פעם ב"מועדון שנות ה-80"). אבל בימוי יכול לקחת אותך רק קצת עד שאתה נתקל בסיפור גרוע. ראה ערך.. אממ.. ויפלאש?
ב2? ג? אנא ערף) הבימוי של שאזל או ספציפית של וויפלאש מתבטא בעיקר בעריכה/עריכת סאונד הקצבית והרצחנית שלו. בחינת חזון אומנותי גדול, תנועות מצלמה, תאורה או מה שאתה לא רוצה .. אין כל כך הרבה מזה בוויפלאש. (היי, קצת כמו חלוקת האפיון לדמויות בסרט!). אישית יש הרבה יותר סצנות שאני זוכר מ"התחלה חדשה" מאשר מ"וויפלאש", וכמה שאתה מדבר על "גימיק" אין שום דבר בוויפלאש שמתקרב ליופי של הסצנה מ"התחלה חדשה" שדיברת עליה.
ד) אבל, לנקודה העיקרית שלך – כן, ג'ון קארני ב"התחלה חדשה" (ואני מציין שם ספציפית, למרות שאפשר להכיל את זה גם על "פעם אחת" אולי אבל בטח לא על "מועדון שנות ה-80") לא ניסה לצאת מגדרו בהפיכת הסצנות המוזיקליות לסנסציוניות. זאת בחירה מודעת מאוד שמטרתה לקרקע את הסרט למציאות, וזה משתלם לו. יש משהו הרבה יותר יפה בסצנה פשוטה של קיירה נייטלי שרה אל הפלאפון על מנת להעביר את כל עוצמת ההופעה שלה מאשר בעריכה תזזיתית או לפרוץ בנאמבר ריקודי סביב זה.
בליפ בלופ) אבל, כן אני מבין את הנקודה העקרונית שלך – שאזל הראה יותר "בימוי" מאשר קארני בסרטים שאנחנו מדברים עליהם. הטענה שלי היא ש"בימוי!!!" הוא לא תמיד יותר טוב מ"בימוי", וזה נשפט בעיקר בכמה אתה מצליח להתאים את הסגנון לתסריט שלך.
2015) אנחנו בעצם מדברים על ספוטלייט כל הזמן הזה?
שיטת המספור האלפביתי כבר מתחילה להימאס
ב. שוב אני לא יכול להגיב לי כי אתה ממשיך לטעון "וויפלאש" גרוע בלי לספק נימוקים. אתה יכול לא להיכנס לזה אם בא לך, אבל לפחות אל תשתמש בזה בתור טיעון אם אתה לא מסביר את עצמך.
ג. כשאני מדבר על בימוי אני מכניס גם צילום, עריכה, סאונד וכו' תחת אותה מטרייה. אם נתחיל לדבר על כך אחד בנפרד בכלל תהיה סמטוחה.
ד. הביקורת שלך כלפי הבימוי!!! בוויפלאש היא חלק מהסיבות שאהבתי אותו. הבימוי התזזיתי שגורם לקהל אי נוחות הוא לא מנותק מהתסריט אלא נובע ממנו. התסריט של וויפלאש לא מעודן או מינורי וגם הבימוי שלו לא צריך להיות כזה. בנוסף אתה טוען שההחלטה לא להפוך את סצינות המוזיקה לסנסיוניות היא החלטה נבונה מצד קארני השתלמה לו אבל אני לא אמרתי שביום סצינות מוזיקליות חייב להיות אינטסיבי. קח את הסצנת פתיחה של "בתוך לואין דיוויס" (פעם שנייה שאני מזכיר סרט של האחים כהן בשרשור הזה, ולא במקרה). זמר עם גיטרה יושב על שרפרף בפאב כמעט בלי תאורה מלבד זרקור של אור עמום שמכוון עליו ופשוט שר. הפשטות בסצנה היא סוד הקסם שלה, ובמחי סצנה אחת אני צולל לתקופה ולעולם שבו הסרט מתרחש, וכבר מרגיש שאני מכיר את הדמות שמופיעה מולי. נראה ששאר הוויכוח הוא על ענייני טעם.
נ.ב. סיקרנת אותי לגבי דעתך הנחרצת כלפי "וויפלאש" ולכן גלשתי לביקורת כדי לראות את תגובתך. היא אומנם לא טוענת שזה סרט מושלם אבל היא בהחלט חיובית. יהיה מרתק אם תכתוב מה השתנה ומדוע לדעתך הסרט לא משהו.
נ.ב אז תקרא שוב?
ובנוסף תקרא את כל השרשור הארוך שבא אחריו
בוא נוריד את וויפלאש מהפרק, בכל מקרה. אני לא חושב שהוא טוב, ונימקתי באתר למה לא מעט. דבר אחרון: לא טענתי שהבימוי!! של וויפלאש מנותק מהתסריט שלו, אלא שצריך לדעת מתי לביים!!! ומתי לביים.
ההשוואה בין הסצנות שאתה שמת ובין קארני מפספסות את הנקודה: קארני לא רוצה לקחת אותך ולהעתיק את נשמתך או לגרום לך לצלול לתוך תקופה. הוא רוצה משהו נקי וריאליסטי כמה שיותר. "יחי הקיסר!" ו"בתוך לואין דיוויס", עם כל אהבתי אליהם – פשוט לא חותרים לנקודה הזאת באמת – הסצנה ביחי הקיסר היא לחלוטין מנותקת מהמציאות וגם "בתוך לואין דיוויס" מתקיים ביקום הכהני הזה שהוא ליד המציאות אבל לא לחלוטין בה.
אולי עצם החתירה לנקודה שכזאת נראה פסול בעיניך, אבל זה כבר משהו אחר.
אני לא יודע מה אומר
"מתי לביים!!! ומתי לביים." אבל אני עומד על כוונתי שבמקרה של וויפלאש בימוי אינטנסיבי הוא מתאים. אני לא יודע מה משמעות "מתי לביים!!! ומתי לביים." אבל בהחלט יש סצינות שהקצב של הסרט הוריד הילוך כמו הסצינות שקשורות לעלילת המשנה ה"רומנטית". עכשיו לדעתי מה שג'ון קארני השיג זה לא בהכרח ריאליסטיות (ובסצנה שהזכרתי עם מארק רופאלו הוא גם לא רצה בהכרח להשיג זאת) אלא שעמום. אולי זה כי המציאות שהסרט מציג לא מושכת אותי במיוחד או אולי זה סיבה אחרת. בכל מקרה אני חושב שאתה לא מגדיר נכון את המטרה של קארני. משהו נקי וריאליסטי יכול להיות חלק ממה שהוא רוצה אבל לא הכל. כמו הסרטים שהזכרתי גם הוא מנסה לשבות אותך בקסם שלו, רק באמצעים אחרים. ואני מסכים עם זה שב"לואין דיוויס" מתוארת מציאות שונה משלנו (למעשה לדעתי זה בכל סרט ככה, אבל זה דיון אחר) אבל איך זה קשור למה שכתבתי. זה לא מבטל את זה שסצנה מוזיקלית יכולה לסחוף עם "בימוי שקט ועדין". וזה לגמרי לא קשור לזה שהסרט ניסה לגרום ליל לצלול לתקופה כי זו בדיוק המטרה ב"התחלה חדשה" רק ששם המציאות הרבה יותר קרובה לשלנו.
ואין שום דבר פסול בחתירה למציאות, אבל לדעתי "התחלה חדשה" ממש לא השיג אותה. הוא יותר כמו אגדה מודרנית מסרט השואף להיות מציאות, ולפי דעתי יש בו אותנטיות מזויפת.
אולי ריאליזם זה לא המילה הבדיוק מתאימה, אבל קארני הרבה פחות מנסה לשבות אותך בקסם בעזרת אמצעים קולנועיים. כמו במאי קומדיה מפס הייצור האפאטו-י ששמים מצלמה ונותנים לשחקנים לאלתר (רק עם קצת יותר חשיבה מאחורי זה), קארני נותן לשחקנים,שירים והתסריט לעשות את שלו. הוא משתמש בהרבה פחות טכניקות קולנועיות בגלל שהוא רוצה לפשט את הסרט כמה שיותר.
אני לא חושב ש"התחלה חדשה" הוא אגדה מודרנית, בכל מקרה. או לפחות לא פחות מכל סרט שאי פעם היה באיזשהו מקום. אבל הדיון נהיה יותר מדי עליו ספציפית, ובשלב הזה אפשר לפרוש לדף הסרט שלו ולדבר עליו שם.
גם במאי לא אהב את הסרט
והוא מעשים בזה את קירה נייטלי http://e.walla.co.il/item/2965817
וזאת סתם תגובה מגעילה מצדו.
קיירה נייטלי הייתה אחד מהדברים שעוד יותר אהבתי בסרט. אם יש מישהו להאשים זה את עצמו.
אז מה הרעיון של השם בעברית?
לקרוץ למועדון ארוחת הבוקר?
פעם שלישית להקה
ג'ון קארני הוא במאי הנישה הכי ספציפי בעולם: סרטים על מוזקיאים מתחילים שלפתע מוציאים את עצמם מקליטים והסיפור סובב בחור ובחורה בזמנים שונים בחיים שלהם. מתוך השלושה שהוא עשה עד עכשיו – אני הכי אוהב את "התחלה חדשה", אחריו "פעם אחת" ואחרי זה "מועדון שנות ה-80". האם זה אומר שהסרט גרוע? חס וחלילה. זה פשוט אומר שאחרי שני סרטים שבהם הוצגו לנו מערכות יחסים פלטניות ומוזיקאים שכותבים שירים ולכן הגיוני שהם ברמה מסוימת, קארני הלך לכיוון פחות ריאליסטי בסרט הבא שלו – ילדים מקימים להקה, כותבים שירים שהם לא חרא וזוכים לאהדת הקהל המצומצם. אומנם ברקע יש את מצוקות החיים, אבל הסרט מקפיד להשאיר אותם רחוק רחוק ברקע ולא לתת להם לפרוץ באמת את האשלייה המרכזית שבתוך הסרט. ולכן הוא חמוד ממש ומתוק אבל הרבה פחות …מעניין? "רחוב שירה" הוא לא בדיוק סיפור על להקה, אבל הוא עדיין שם בתוכו להקה ובסרטי להקה הכיף הכי גדול הוא לבלות על הלהקה.. והסרט גם לא נותן לנו ממש להתרפק על זה.
בקיצור – כיף גדול מאוד וחמוד, לא בדיוק ריאליסטי. מומלץ לצפות לאחר מכן ב"אנחנו הטובות ביותר!" שעושה את זה קצת יותר טוב והרבה יותר פאנקיסטי.
פסקול מצויין - סרט בינוני
אולי זו רמת הציפיות, אולי זה ההרגל לצפות בסרטים אמריקאים, אבל לא אהבתי הרבה מאוד דברים בסרט, החל מהצילום ועד לחוסר איפיון של דמויות המשנה.
אך כנגד כל אלה עמדה המוזיקה שהיתה נפלאה והמשיכה להתנגן אמלי בראש אחרי הסרט (וכמעט גרמה לכמה רגעי מבוכה של ריקודים באוטובוס).
אז יש בסרט קסם, שהופך אותו לכיפי וחמוד, אבל לא מספיק כדי להעלות אותו להיות סרט טוב באמת.
ביקורת קצת יותר ארוכה:
https://gal015.wordpress.com/2016/08/07/sing-street/
סרט מצוין
סרט מעולה, מקסים ונוגע ללב. כל עוד משאירים את הגישה הצינית בצד. אני באופן אישי אהבתי אותו מאוד.