-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
פרה אדומה
Red Cow
בת יחידה חיה לבד עם אביה בהתנחלות במזרח ירושלים. אביה משוכנע שקיבל סימן להתחיל לבנות את בית המקדש השלישי, ובינתיים, הקשר שלה עם אביה נסדק כאשר היא מתאהבת בבת שירות לאומי.
אורך: 1:31
תאריך הפצה בישראל: 10/01/2019
אבל מה עם פוסט-טראומה? איך אין בתקציר פוסט-טראומה?!
(ל"ת)
פוסט-טראומה תהיה לנו כשנצא מהקולנוע.
יש לי השערה (כי אני לא מסוגל שלא לחלוק את הרעיונות הדביליים שלי): היהודים בחו"ל יצירתיים ופרועים משמעותית יותר מאיתנו הישראלים, אחרת איך ייתכן שלעומת אסימוב, סילברברג, ספילברג (להבדיל), האחים סטרוגצקי, מייקל שייבון, מרדכי ריצ'לר, בילי ויילדר (להבדיל) וכו' וכו', אנחנו טובעים כאן בדרמות על הכיבוש ומין ספרות דרמטית חצי-אוטוביוגרפית. ותרגומים. אני חושב שבגדול כנראה שפורצי הגדר התנערו מרגשותיהם הלאומיים ועקרו לארה"ב וקנדה, או נשארו במדינותיהם והזדהו איתן, בעוד שישראל בלעה אחוז נכבד מהיהודים השמרנים (או בעלי נטיה שמרנית מסוימת, קצת קשה לסווג סוציאליסטים שהחליטו להקים קומונות דווקא במזבלה הטורקית הזאת) חושקי-ארץ-אבות והעורגים-למסורת שלא היו רטרוגרדים מוחלטים (וכל מיני סרחים עודפים כמוני שלא היתה להם אפשרות להגר לשום מדינה טובה יותר, כי כישורים והשכלה אין אבל סל קליטה ואזרחות מיידית יש).
אני חושב שזה המקום, לא האנשים
כלומר, ארצות הברית, למרות כל מגרעותיה (הרבות) היא מדינה שמתגמלת יצירתיות ופריצת דרך כלכלית. בארץ, לעומת זאת, בטח בעבר – לא היה מאוד משתלם להיות קולנוען, סופר (בטח לא סופר קומיקס) או שחקן. המניע הכלכלי, מה לעשות, משחק כאן משחק. רוב היהודים שפגשתי בחו"ל לא הרשימו אותי כיצירתיים או מבריקים יותר מיהודים בארץ, אבל בחו"ל היה להם יותר כלים, מקומות ודרכים לבטא את עצמם. כשאתה מוגבל לתקציב אינדי – אתה תיצור בעיקר סרטי אינדי.
סביר להניח.
הדשא של השכן, וכו'. ברגע שאני אצליח לעוף מפה אני אתחיל להתעורר באמצע הלילה ולצרוח "איפה החומוס?!"
ובכל זאת… באמת אי-אפשר לקבל פה קצת ריאליזם מאגי, לפחות? משהו שלא דורש אפקטים מפציצים. או ספרות מד"ב. איך זה שספרות מד"ב כל כך פופולארית (הספריה העירונית במזבלה שאני גר בה, בירת האנלפבתים, ירושלים דבערות, עשתה צעד מהפכני: זרקה חצי מהספרים, קנתה במקומם 10,000 עותקים מספרי דיוויד באלדאצ'י, הארלאן קובן וכו', אבל במדור המד"ב כמעט לא נגעו – אפילו הספרים של מסדה עם הכריכות המתפוררות עדיין במקומם, ברובם), אבל כמעט אף אחד לא כותב אותה? פשוט אף אחד לא יצרוך יצירה ספקולטיבית אם לסופר לא קוראים ג'ון ג'ונסון? זה כל כך פשוט?
תחשוב על זה ככה
כמה סופרי מד"ב אתה מכיר שאינם כותבים באנגלית כשפת המקור? כלומר לא בריטים או אמריקאיים? השוק לאנגלית הוא עצום, וספרי אנגלית מתורגמים כמעט לכל השפות אם הם הופכים להצלחה. השוק לעברית הוא קטנטן, ויש סיכוי מסוים, אבל בהחלט לא בטוח, שאולי תתורגם לשפה אחרת במידה ותתגלה כלהיט.
אגב, זה המקום לציין כל מיני כותבים ויוצרים ישראליים מאוד מגניבים ויצירתיים אבל אני צריך ללכת מצטער יואב בלום, אשר קרביץ, שי צ'רקה, הגר ינאי ושות'!
נקודה טובה. יש הרבה סופרי "ז'אנר" שכותבים רוסית ויפנית, ואני מכיר כמה מפולין, אבל גם אלה שווקים עצומים.
ממליץ על הכלב היהודי, אגב, או חושב שממליץ, בכל זאת קראתי אותו לפני עשור… ומסתבר שאשר קרביץ גם כתב ספר בשם קלמן קימרלינג: חוקר פרטי בעזרת השם. על סמך השם בלבד הבנתי שזה מה שאני צריך בחיים.
את זה אתה מכיר?
http://www.kinbooks.co.il/page_29739
למרות השורה הזו,
"גבע וחבריו מוצאים עצמם במוקד העימות, וכשהחול בשעון מתחיל לאזול, יש להם זמן קצוב לעצור את הרצח הבא ולשנות את העתיד, לנצח",
אקרא, תודה.
מה שהכריכה לא מגלה,
זה שכשהחול בשעון מתחיל לאזול, קוראים לחצצית.
מעניין. תודה.
(ל"ת)
ובכן, אני כותב ספרי פנטזיה (שגם יצאו לאור בהוצאה עצמאית)
וכרגע עובד על אוסף סיפורי אימה ומסתורין. ברור שאין לזה ממש שוק בארץ, אבל מה לעשות, אלה הנושאים שמעניינים אותי ולכן זה מה שאני כותב (וגם אשאר, כנראה, עני ואלמוני).
אפשר לסדר:
https://www.facebook.com/yagil.henkin/posts/10157449474325476
מה זה פה, האם שכחת? אי הפוסט-טראומה שהבטחת?
(ל"ת)
אתה לא רואה איזו פוסט-טראומה קיבלתי מ'ההסדר' ומהספר 'ערפילי טוהר' שקדם לו?
זה ניכר בכל הטקסט!
אני חושב שפשוט היית מאוהב בבת של הרב,
והחלטת לפוצץ את תעשיית הקולנוע הישראלי.