מורן רוזנבלט ממש חמודה אבל הסרט שמסביבה הוא סך הכול עוד דרמה ישראלית על משפחה במשבר ועל אוטיזם שלא מביאה משהו חדש או מעניין לשולחן. כמעט שום דבר לא מוסבר במהלך הסרט וההרגשה היא של סרט שלא היה לו מספיק כסף לפתח אותו. חבל לי נורא להגיד את זה על סרט ביכורים אבל הסרט הזה מאוד מאכזב. מאחל לבמאי קריירה פורה בהמשך.
אבל אני חושב שהוא סרט טוב: הוא מאוד אפקטיבי בלגרום לצופה תחושה של חרדה מהעומד לבוא. הניגוד בין נקודות המבט של האם והבת נעשה היטב, וספציפית הסרט מצליח ליצור רגעים של הזדהות עם האם אבל גם רגעים של ריחוק והתבוננות ביקורתית עליה, ואסי לוי פנטסטית באותם הרגעים.
הדבר שאני הכי אהבתי בסרט היא הבחירה המודעת שלו להימנע כמעט מכל סוג של דרמה שהיא. כמו שאתה אומר, יש כאן כל הזמן חשש של "הנה הולך לבוא המשבר הדרמטי" והוא אף פעם לא. וזה נהדר ומקסים ותפיסת עולם אופטימית ומופלאה.
זה נכון שיש בסרט הזה ניסיונות של הגיבורים שלו לייצר נורמליזציה, אופטימיות והימנעות ממשברים, אבל אלה באים בין רגעים קשים מאוד (לדמויות, ולצפייה). כלומר, זה ממש לא פיל-גוד מובי.
מעבר לכך שאותה הימנעות ממשברים היא בין הגורמים להתפוצצות שלהם (גם כן קלישאה דרמטית), ביחד עם החלק בסרט שגרם לי ללחוש לשותפתי לצפייה: "זו הנקודה בסרט שבה כולם מתנהגים באופן מטומטם?"
תיאור העלילה לא בכיוון
הבן שלו לא מציע לה נישואין, היא סתם מפנטזת שזה דבר שיקרה.
אני בכלל לא ידעתי שלמפעלים יש צאצאים.
(ל"ת)
ממש מהר עשו המשך ל"ערים של נייר", אה...
(ל"ת)
דל ומאכזב
מורן רוזנבלט ממש חמודה אבל הסרט שמסביבה הוא סך הכול עוד דרמה ישראלית על משפחה במשבר ועל אוטיזם שלא מביאה משהו חדש או מעניין לשולחן. כמעט שום דבר לא מוסבר במהלך הסרט וההרגשה היא של סרט שלא היה לו מספיק כסף לפתח אותו. חבל לי נורא להגיד את זה על סרט ביכורים אבל הסרט הזה מאוד מאכזב. מאחל לבמאי קריירה פורה בהמשך.
אכן אין כאן שום דבר חדש
אבל אני חושב שהוא סרט טוב: הוא מאוד אפקטיבי בלגרום לצופה תחושה של חרדה מהעומד לבוא. הניגוד בין נקודות המבט של האם והבת נעשה היטב, וספציפית הסרט מצליח ליצור רגעים של הזדהות עם האם אבל גם רגעים של ריחוק והתבוננות ביקורתית עליה, ואסי לוי פנטסטית באותם הרגעים.