זה לא מפתיע, אבל מדובר פחות או יותר באותו סרט כמו "יום האהבה", רק עם צוות שחקנים ומיקום אחר. אני מקווה שגארי מרשל יסתפק רק בשני הסרטים האלה, כי מתחילים להיגמר החגים בהם אפשר לתרץ עיסוק של המוני אנשים אקראיים בנשיקות וזוגיות (למרות ש"ראש השנה לאילנות" יכול להוות אתגר מעניין). רוב הסרט לא באמת מצחיק ובכלל לא מתאמץ להיות מקורי. העלילות בו יותר מעניינות מהסתמיות המוחלטת של יום האהבה, אבל הן צפויות ולא באמת מפתיעות. יאמר לזכות סילבסטר בניו יורק שחלק מהסצנות בו כן מצליחות לרגש, לפחות קצת. הסצנות בבית החולים לא מי יודע אמינות, אבל כן שוברות קצת את התבנית של שאר סרט. מישל פייפר מצוינת והדמות שלה היא היחידה שהייתה יכולה לאכלס סרט משל עצמה. כל שאר הדמויות, קלישאתיות ומתאימות למי שלא מחפש חדשנות ויציאה מהמיינסטרים, ממש כמו שיר של בון ג'ובי.
צפוי, נוסחאתי, בלתי מזיק
זה לא מפתיע, אבל מדובר פחות או יותר באותו סרט כמו "יום האהבה", רק עם צוות שחקנים ומיקום אחר. אני מקווה שגארי מרשל יסתפק רק בשני הסרטים האלה, כי מתחילים להיגמר החגים בהם אפשר לתרץ עיסוק של המוני אנשים אקראיים בנשיקות וזוגיות (למרות ש"ראש השנה לאילנות" יכול להוות אתגר מעניין). רוב הסרט לא באמת מצחיק ובכלל לא מתאמץ להיות מקורי. העלילות בו יותר מעניינות מהסתמיות המוחלטת של יום האהבה, אבל הן צפויות ולא באמת מפתיעות. יאמר לזכות סילבסטר בניו יורק שחלק מהסצנות בו כן מצליחות לרגש, לפחות קצת. הסצנות בבית החולים לא מי יודע אמינות, אבל כן שוברות קצת את התבנית של שאר סרט. מישל פייפר מצוינת והדמות שלה היא היחידה שהייתה יכולה לאכלס סרט משל עצמה. כל שאר הדמויות, קלישאתיות ומתאימות למי שלא מחפש חדשנות ויציאה מהמיינסטרים, ממש כמו שיר של בון ג'ובי.
איזה באסה, חשבתי שזה קשור לסילבסטר החתול.
(ל"ת)
תגובה כזו מרוסי משמחת אותי
ומגיע לך פישלייק ממני גם בלי קשר.
וכולם מחקים את a lot like love..
(ל"ת)