-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
מעבר להרים ולגבעות
Beyond The Mountains and Hills
סיפורה של משפחה: האב השתחרר זה עתה משירות קבע, האם היא מורה שמנהלת רומן עם תלמיד, והבת מפתחת יחסים עם פלסטינאי.
תאריך הפצה בישראל: 09/02/2017
כמו כולן.
(ל"ת)
הקתציר הזה נשמע כאילו
מישהו ניסה לקחת את העלילות היחידות שהיו בקולנוע הישראל עד לפני כמה שנים (ועדיין מהוות חלק נכבד ממנו גם היום) ולאחד את כולן לסרט אחד, אבל בקטע פארודי. קצת כמו זה
https://youtu.be/jhRwfFeUIpw?t=50
באמת תהיתי
איפה הסבתא ניצולת השואה והבן ההומו חולה האיידס
סרט גרוע!
תסריט תבניתי, משחק מאולץ. פשוט לוותר!
המשחק הוא באמת נקודת חולשה בסרט
גם אני מצאתי את בחירת/הדרכת השחקנים לא מוצלחת ברובה. שזה מפתיע מאוד אם לוקחים בחשבון את ההופעות הנהדרות של השחקנים בסרטיו הקודמים של הבמאי. אבל אני חושב שהסרט רחוק מלהיות גרוע. וגם אם יש לו מגרעות צורמות, עדיין מדובר בסרט מרתק ושאפתני מאוד. לא כדאי לוותר עליו בכזאת קלות.
אחלה סרט, אבל המשחק...מסכימה עם כל מילה
אלון פדות דווקא עושה את העבודה ויוצר דמות קומית-דרמטית שהיא גם קשוחה כיאה לאיש קבע, אבל גם נוגעת ללב.
שירי נדב-נאור ונועם אימבר, לעומת זאת, עומדים מול המצלמה וקוראים טקסט ואז מרימים אבן ו/או מפשילים את החצאית ומביטים במצלמה שוב. זה די מביך, האמת..מזכיר מופע סיום של בית ספר.
למרות זאת מאוד נהניתי מהסרט – גם מהטיפול במה שהוא מכנה 'סיטואציה מורכבת' של החיים בישראל וגם מהשאלה לגביי טוב, רע ופלילי
מקפסט את מה שהגבתי ברשומה על "יום הקולנוע":
אני לא יודע עדיין שמא אוכל להמליץ על הסרט בצורה גורפת, אך אותי אישית הוא "קנה". מה שמפתיע הוא שעל אף הסינופסיס ("צבא\פלסטינים\מין\משפחה"), הסרט, כפי שאני חוויתי אותו, הוא באופן מובהק לא סרט "חברתי" מסוגת ה"שיעור אזרחות" שבמידה מסוימת הפכה לקלישאה במקומותנו. הסרט עוקב אחר עלילותיהן של ארבע הנפשות, ומביא לנו דיוקן מדויק ושובר שלהן. הבימוי של קולירין נעשה כאן עם פינצטה, ומצליח לשקף לחלוטין את הרוח שנושבת בנפשותיהן של הדמויות בתסריט שלו. אפילו קשה לי להגדיר אותו כסרט משפחתי; הסרט מצליח למזג ללא מאמץ ובטבעיות מוחלטת את הסיפורים השונים של בני הבית, ומבלי להאפיל עליהם עם צל מלודרמטי של מורכבות תוך־משפחתית.
לעומת "ביקור התזמורת" הלינקלטרי ו"ההתחלפות" המהורהר, זהו סרטו ה"עלילתי" ביותר של קולירין (לדעתי). אך בכל־זאת המעטה הדרמטי אינו חונק את האנושיות של הדמויות, כי אם מונח עליהן בעדינות, ומספק לנו כצופים מסגרת להתבוננות עליהן (מסגרת שייתכן כי חלקינו חש בחסרונה ב"התחלפות").
עם זאת מובן לי כי לצופים מסוימים תהינה בעיות עם חלק מהאלמנטים בסיפור, ואלה ייגרמו להם לשפוט את הסרט לרעה. צר לי על כך, אך אני מבין את הרגש הזה לחלוטין; למזלי עלי לרוב הוא לא השפיע.
למה אתה מתכוון ב״לינקלטרי״?
האם אתה מתכוון ש״ביקור התזמורת״ הזכיר לך את סרטיו של ריצ׳רד לינקלייטר? כי אם כן, אז אלוהים כמה שלסרט הנפלא הזה מגיעים איזכורים ראויים יותר. בעיני לדרמה הלירית והעדינה של קולירין אין דבר עם הפטפטת של הבמאי הטקסני.
אהבת האדם.
כשאני חושב על לינקלייטר, אני חושב על מישהו שבמעריך ואוהב כל דמות ודמות בסרט שלו. אף אחד הוא לא פאנצ'ליין או נבל – כולם גיבורים שעושים את הטוב ביותר שהם יכולים ולינקלייטר מאוהב בכולם.
(או לפחות, כך אני הבנתי את השם תואר הזה. אולי לבחור יש הסבר אחר)
וואו, אני כ"כ לא מסכים עם מה שאמרת על לינקלייטר.
טרילוגיית "לפני" שלו היא נהדרת וכ"כ נוגעת ללב (הסרטים אולי ברמות שונות במקצת, אבל בסה"כ די שבה את ליבי), וגם boyood שלו היה מעולה בעיניי, גם אם קצת ארוך מדי. אף אחד לא עושה את זה כמוהו. השוואה אליו בעיניי היא מחמאה.
עוד ז'אנר חדש אמריקאי הצלחנו לייבא – קומדיות קרינג'. ספציפית – קומדיות קרינג' של טוד סולונז.
זן הקומדיות שבהם אנשים עושים בחירות נוראיות, לא מדברים עם אף חבר משפחה אחר למרות שזה הדבר המתבקש לעשות ואז מתמודדים בחוסר נוחות עם התוצאות של הבחירות שהם עשו, בעוד שהקהל מתבקש לצחוק על כמה טמבלים ואפסים הדמויות הללו. יש מדי פעם קטעים כאלה בקומדיות נעורים, אבל סולונז שכלל את הרעיון הזה לאומנות בחלק מסרטיו. אפס אמפתיה, מקסימום שמחה לאיד. זה יוצר רגעים קורעים מצחוק רגע אחד, ורגעים שרוצים לגרום לך להסיט את המבט המסך רגע אחר למרות ששום דבר אלים או מיני לא מתרחש.
וזה בדיוק מה שמתרחש במעבר להרים ולגבעות. אנחנו נחשפים לאט לאט לשלושה סיפורים נפרדים של כל חבר משפחה ולשטות כלשהי שהם עושים. מדי הפעם הסיפורים מתלכדים, אבל לרוב כאשר הדמויות נפגשות הן פשוט פולטות משפטים חסרי עומק אחד לשוני, בלי יכולת באמת לגעת בכאב או לשמוע את הרגשות של השני.
זה מתחיל עם האב שמחפש את עצמו לאחר הצבא ונופל לתוך תרמית פירמידה, ממשיך עם האם שחווה תסכול ואפרוריות בחיי היום-יום שלה, בעוד הבת שלהם, פעילה שמאלנית, בוחנת את גבולות הנוחיות והגזענות שלה בעודה יוצרת קשר עם עובד ערבי מהסביבה.
כל אחד מהסיפורים האלה ממשיך והדמויות עושות עוד שטויות מטופשות שיהרסו את החיים שלהם ועוד שטויות ואתה רוצה לצעוק "תפסיקו, טמבלים!" לדמויות והסרט קורץ ואומר "איזה צחוקים, הא?". ובאמת, מדי פעם זה מצחיק. סצנת המכירה הראשונה של האבא מראה בדיוק מה יכול להיות נהדר בסוג כזה של קומדיות שבהם אנשים קטנים עושים חטאים קטנים וצריכים לשלם עליהם. אבל לרוב זה פשוט מעיק מדי. האטימות והבדידות בה חיים הדמויות האלו שמובילה אותם להחלטות השגויות פשוט קשה מדי להתמודד איתה כתור צופה מדי פעם.
ומעל הכל מרחפת חוסר ההערכה המוחלטת של הסרט לדמויות שלו. וזה כנראה הדבר העיקרי שבולט בסרט. אני אמנם ציניקן חסר לב, אבל יש משהו מעצבן בסרט שמספר לך על דמויות רק כדי לרדת עליהם. אני לא מצפה שסרטים יתייחסו לדמויות שלהם בכפפות משי או שיאהבו את כל הדמויות אבל הסרט ריק לחלוטין מאהבת אדם. שזה מוזר, כי בסרטו הקודם שאנשים הלכו לראות "ביקור התזמורת", היה מלא אהבת אדם.
אולי זה קשור לכך שהדמויות בסרט הם לא ממש דמויות. המשפחה הכל ישראלית שמוצגת בסרט משמשת גם כמשל על החברה הישראלית-חילונית-בורגנית כולה. לעיתים זה נדמה שהסרט לא רוצה לספר על משפחה ישראלית אלא על *ה*משפחה *ה*ישראלית, והמסקנות שלו, ובכן, לא משהו. מדובר בחברה עם שלדים בארון, שקושרת קשר שתיקה על עוולות שהיא עושה, שמחליקה רציחות ומעשי אלימות אחרים בגרון ורוצה עדיין בסופו של יום לשמוע שלמה ארצי ולחשוב שהיא בן אדם טוב.
ממש, ממש לא מסכים
כלומר, זה מה שהרגשת ביציאה מהסרט וזה סבבה לגמרי, עם פרשנות אי אפשר באמת להתווכח. אבל אני, לפחות, הבנתי את הסרט אחרת לגמרי (וקיבלתי אישור לחלק מזה בראיון של יאיר רוה עם קולירין).
זה נכון שהדמויות עושות המון טעויות, אבל הסרט לא לועג להן. הוא מדגיש את הטעויות שלהן פשוט כי מבחינתו לטעות זה חלק מלהיות בן אדם. אני חושב שהסיבה שהרגשתי את זה היא שהסרט מאוד נצמד לנקודות המבט של הדמויות שלו, עד שאפשר להבין בכל רגע מה עובר להן בראש (תרגיל הפינוי למשל הוא הדוגמא הכי בולטת לכך). בסופו של דבר, גם כשהטעויות שהן עושות הן טעויות גדולות באמת, עדיין ברור לי מה הוביל אותן לזה, והתחושה שקיבלתי היא שהוא מאוד לא ביקורתי כלפי הדמויות הספציפיות, ויותר כלפי החברה בכללותה, וכלפי רעיונות וההשפעות שלהם.
זה שהסרט מסביר למה הוא עושה את הטעויות לא אומר שהוא פוחת לועג להן.
אולי "לועג" זאת המילה הלא נכונה, אבל מידת החוסר תקשורת הלא סבירה של הדמויות ביחד עם העובדה שהם בסופו של דבר מהווים את הפאנצ'ליין לא גורם לי לחשוב שהסרט אוהב את הדמויות שלו יותר מדי.
כמו שרשום למעלה – בביקור התזמורת או אצל לינקלייטר גם דמויות עושות טעויות, אבל הם לעולם לא הפאנצ'ליין בצורה שמודגשת כאן ומבהירים את נקודות האור שלהם בצורה הרבה יותר ברורה מאשר ב"מעבר" שאני מסכים שכן פה ושם זורק תכונות חיוביות ורגעי אור, מה שבהחלט גורם לסרט להיות אפשרי לצפייה ולא פשוט קרינג' אחד גדול.. אבל עדיין לא מוריד מהתחושה שמדובר בסרט לא מאוד נחמד לדמויות שלו.