כמה שאני אוהב את הסרט הזה. כמה שאני מאוהב בסרט הזה.האסתטיקה של החבובותב-30/05/2018 00:17
כמה שאני אוהב את הסרט הזה. כמה שאני מאוהב בסרט הזה.
האסתטיקה של החבובות
פורסם מאי 30, 2018 ב 0:17
מהסרטים האלה שמעט מאוד אנשים מכירים, גם בארצות הברית ארץ מוצאו וכמובן שבישראל (למרות שהוא הוקרן בפסטיבל ירושלים ב-2011 אם אני זוכר נכון), וזה כל-כך, כל-כך עצוב לי. לו הייתי יכול לערוך את עשרת הסרטים הגדולים שלי בעין הדג, הוא בטוח היה נכנס. יש ימים בהם הוא היה מזנק ישר למקום הראשון. יש ימים בהם הוא היה נכנס לכל עשרת המקומות. וברורברורברור שאחת הסיבות שאני כל-כך אוהב אותו הוא שהוא מזכיר לי את האקסית המיתולוגית שלי, אבל כבר דיברתי עליה מספיק בעין הדג ויש לסרט הזה המון, המון, המון סיבות חוץ-ביוגרפיות למה הוא ראוי.
מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט שהוא כולו נטו דמויות, בלי עלילה בכלל? כל במאי ותסריטאי מתחיל רוצים לעשות את זה אבל מעטים הגיעו כל-כך רחוק, עד לפסגת השלמות של הסרט הזה. אז כן, בפעם הראשונה שצפיתי בו, חמש דקות אחרי כתוביות הפתיחה ישבתי וחיכיתי מתי העלילה כבר תתחיל, אבל אחר-כך כשהבנתי שזה לא הולך לקרות פשוט התמסרתי לו. וזה טוב. כמה שזה טוב.
אז זהו סיפורם (סיפור? מישהו אמר סיפור? בסרט הזה?) של ג'ס, שהיא נערה יפהפיה וחובבת אמנות ומלאת אהבה ולפעמים גם קצת ביצ'ית אבל ממש לא עונה לקלישאת המניק פיקסי, ושל מוס, ילד רגיש וחולמני ואאוטסיידר. שניהם אאוטסיידרים, בעצם, ולמרות שכמעט ואין דמויות אחרות בסרט, זה מורגש ועובר לכל אורכו. והם בני דודים רחוקים מאוד (לפי התקציר הרשמי) או בכלל לא (לפי הסרט עצמו). ויש ביניהם אהבה ושנאה וריבים קטנוניים ומתח מיני. וזה אמין וריאליסטי אבל גם קסום ומתעלה על המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה כמו שרק קולנוע איכותי באמת יודע לעשות.
חלקים גדולים מהסרט הזה מתרחשים בעריכת מונטאז'. חלקים עוד יותר גדולים ממנו מתרחשים בדממה, ללא דיאלוגים בכלל; וגם ככה קשה להבין מה הדמויות אומרות כי אין כתוביות בשום שפה ב-DVD הרשמי. אבל מי שצריך, יבין בכל זאת.
אז אם אין פה עלילה, אז על מה הסרט הזה, בעצם? ולמה הוא כל-כך טוב, מעבר לזה שכולו דמויות ושבעולם טוב יותר היו יותר סרטי ג'ס ומוס מאשר סרטי ג'סי וסלין?
כי זה סרט על זיכרון, ועל ההיאחזות שלנו בזיכרון, ועל הניסיון שלנו להחזיק את האנשים היקרים לנו שיוצרים את הזכרונות האלה קרוב-קרוב, גם כשהם עוזבים ומתרחקים מאיתנו ומדברים אלינו לא יפה. למעשה זה הסרט שאני הכי אוהב שעוסק בנושא הזיכרון (כן כן, *הרבה* יותר משמש נצחית בראש צלול, ואתם מוזמנים לצטט אותי.) בגלל המשחק הנהדר של שני (או אולי בעצם שלושת? כשתראו תבינו) השחקנים הראשיים. בגלל צילומי הטבע היפהפיים, והמקוריות שמאחוריהם (כי כמה סרטים אמריקאיים שאתם מכירים צולמו כולם בבתים וחוות נטושים בקנטאקי?). כי השימוש בפילטרים בסרט הזה עושה לאינסטגרם חתיכת בית-ספר. כי אנחנו כועסים על ג'ס וגם רוצים לחבק אותה בו זמנית, ושתהיה חברה שלנו גם. ואנחנו רוצים לחזור לגיל של מוס ושג'ס תשחק תפקיד כזה גם בחיים שלנו למרות שברור שזה לא אפשרי. וגם בגלל העל-זמניות שלו. הסרט הזה יכול להתרחש בכל תקופה משנות התשעים ועד שנת יציאתו (מוס לובש חולצה של אלבום של טופאק באחת הסצנות הראשונות, מה שללא כוונה תוחם את הסרט בזמן מוגדר בניגוד לרצונו של הבמאי) ולכן אמין לגמרי שמוס עדיין מקשיב לקלטות אודיו ולא, נניח, שומע פודקאסטים. אבל יותר מהכול, הסרט הזה הוא פשוט בועת סבון יפהפיה, עדינה ושברירית שאתה כל-כך משתדל לא לגעת בה כדי שלא תתנפץ, למרות שאתה יודע שהיא בסוף תתנפץ בכל מקרה. הסרט הזה כל-כך טוב שהחזרה מהסרט אל המציאות, אל החיים עצמם כואבת, שוברת, מרסקת. ואם הייתה לכם פעם מישהי, בין אם זאת בת-זוג או ידידה או קרובת משפחה מאוד-מאוד רחוקה, שהצלחתם לבנות איתה עולם פנימי שלם, רק שלכם, אז אתם יודעים על מה אני מדבר. וגם כי בו סצנת שחייה לילית שמשתווה ביופיה רק ל-"Nightswimming" האלמותי של אר.אי.אם. גם היחס המאוד מיוחד של הסרט הזה לדת שווה התייחסות, אבל באמת שכבר חפרתי מספיק.
לאיזה סרטים הסרט הזה דומה? הוא די sui generis, ועדיין יש לו נקודות השוואה אפשריות. הוא קצת כמו ממלכת טראבית'יה, אבל הגיבורה הראשית שלו הרבה פחות מושלמת, לטוב ולרע. הוא קצת כמו אמור תפילה קטנה האוסטרלי מ-1993, אחד הסרטים האהובים עליי, עוד סרט שכל-כך עצוב לי שלא הרבה בעולם ובמיוחד בישראל מכירים, אבל הוא מצולם ומשוחק הרבה יותר יפה ממנו והדיאלוגים בו יותר אמינים והדמויות בו יותר אהיבות והוא לא צריך אמירה חברתית נגד סמים (או סמים ואלכוהול בכלל) כדי לגעת ולרגש. הוא פשוט שם.
אם להיות פלצ"ן מתנש"א דן ברזלי לרגע, אומר כך – הסרט הזה מתקיים במה שלאקאן כינה "הממשי", כלומר, כל מה שקיים לפני השפה. אני יכול להמשיך ולחפור עליו וליפול על המשפטים של עצמי ועדיין לא להעביר תשיעית ממה שהסרט הזה עושה לי. הוא לא לכל אחד, בטח לא למי שמחפשים עלילה מותחת, או קונפליקט בכל סצנה (על אף שהוא בפירוש לא סרט נטול קונפליקטים) והוא מרגיש הרבה יותר כמו ספר שירה או כמו תערוכה במוזיאון מאשר כמו סרט. פשוט תראו אותו. כי אין מספיק אנשים שמכירים אותו, ואני ממש רוצה להמשיך לדבר עליו. ולחיות בו לנצח.
כמה שאני אוהב את הסרט הזה. כמה שאני מאוהב בסרט הזה.
מהסרטים האלה שמעט מאוד אנשים מכירים, גם בארצות הברית ארץ מוצאו וכמובן שבישראל (למרות שהוא הוקרן בפסטיבל ירושלים ב-2011 אם אני זוכר נכון), וזה כל-כך, כל-כך עצוב לי. לו הייתי יכול לערוך את עשרת הסרטים הגדולים שלי בעין הדג, הוא בטוח היה נכנס. יש ימים בהם הוא היה מזנק ישר למקום הראשון. יש ימים בהם הוא היה נכנס לכל עשרת המקומות. וברורברורברור שאחת הסיבות שאני כל-כך אוהב אותו הוא שהוא מזכיר לי את האקסית המיתולוגית שלי, אבל כבר דיברתי עליה מספיק בעין הדג ויש לסרט הזה המון, המון, המון סיבות חוץ-ביוגרפיות למה הוא ראוי.
מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט שהוא כולו נטו דמויות, בלי עלילה בכלל? כל במאי ותסריטאי מתחיל רוצים לעשות את זה אבל מעטים הגיעו כל-כך רחוק, עד לפסגת השלמות של הסרט הזה. אז כן, בפעם הראשונה שצפיתי בו, חמש דקות אחרי כתוביות הפתיחה ישבתי וחיכיתי מתי העלילה כבר תתחיל, אבל אחר-כך כשהבנתי שזה לא הולך לקרות פשוט התמסרתי לו. וזה טוב. כמה שזה טוב.
אז זהו סיפורם (סיפור? מישהו אמר סיפור? בסרט הזה?) של ג'ס, שהיא נערה יפהפיה וחובבת אמנות ומלאת אהבה ולפעמים גם קצת ביצ'ית אבל ממש לא עונה לקלישאת המניק פיקסי, ושל מוס, ילד רגיש וחולמני ואאוטסיידר. שניהם אאוטסיידרים, בעצם, ולמרות שכמעט ואין דמויות אחרות בסרט, זה מורגש ועובר לכל אורכו. והם בני דודים רחוקים מאוד (לפי התקציר הרשמי) או בכלל לא (לפי הסרט עצמו). ויש ביניהם אהבה ושנאה וריבים קטנוניים ומתח מיני. וזה אמין וריאליסטי אבל גם קסום ומתעלה על המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה כמו שרק קולנוע איכותי באמת יודע לעשות.
חלקים גדולים מהסרט הזה מתרחשים בעריכת מונטאז'. חלקים עוד יותר גדולים ממנו מתרחשים בדממה, ללא דיאלוגים בכלל; וגם ככה קשה להבין מה הדמויות אומרות כי אין כתוביות בשום שפה ב-DVD הרשמי. אבל מי שצריך, יבין בכל זאת.
אז אם אין פה עלילה, אז על מה הסרט הזה, בעצם? ולמה הוא כל-כך טוב, מעבר לזה שכולו דמויות ושבעולם טוב יותר היו יותר סרטי ג'ס ומוס מאשר סרטי ג'סי וסלין?
כי זה סרט על זיכרון, ועל ההיאחזות שלנו בזיכרון, ועל הניסיון שלנו להחזיק את האנשים היקרים לנו שיוצרים את הזכרונות האלה קרוב-קרוב, גם כשהם עוזבים ומתרחקים מאיתנו ומדברים אלינו לא יפה. למעשה זה הסרט שאני הכי אוהב שעוסק בנושא הזיכרון (כן כן, *הרבה* יותר משמש נצחית בראש צלול, ואתם מוזמנים לצטט אותי.) בגלל המשחק הנהדר של שני (או אולי בעצם שלושת? כשתראו תבינו) השחקנים הראשיים. בגלל צילומי הטבע היפהפיים, והמקוריות שמאחוריהם (כי כמה סרטים אמריקאיים שאתם מכירים צולמו כולם בבתים וחוות נטושים בקנטאקי?). כי השימוש בפילטרים בסרט הזה עושה לאינסטגרם חתיכת בית-ספר. כי אנחנו כועסים על ג'ס וגם רוצים לחבק אותה בו זמנית, ושתהיה חברה שלנו גם. ואנחנו רוצים לחזור לגיל של מוס ושג'ס תשחק תפקיד כזה גם בחיים שלנו למרות שברור שזה לא אפשרי. וגם בגלל העל-זמניות שלו. הסרט הזה יכול להתרחש בכל תקופה משנות התשעים ועד שנת יציאתו (מוס לובש חולצה של אלבום של טופאק באחת הסצנות הראשונות, מה שללא כוונה תוחם את הסרט בזמן מוגדר בניגוד לרצונו של הבמאי) ולכן אמין לגמרי שמוס עדיין מקשיב לקלטות אודיו ולא, נניח, שומע פודקאסטים. אבל יותר מהכול, הסרט הזה הוא פשוט בועת סבון יפהפיה, עדינה ושברירית שאתה כל-כך משתדל לא לגעת בה כדי שלא תתנפץ, למרות שאתה יודע שהיא בסוף תתנפץ בכל מקרה. הסרט הזה כל-כך טוב שהחזרה מהסרט אל המציאות, אל החיים עצמם כואבת, שוברת, מרסקת. ואם הייתה לכם פעם מישהי, בין אם זאת בת-זוג או ידידה או קרובת משפחה מאוד-מאוד רחוקה, שהצלחתם לבנות איתה עולם פנימי שלם, רק שלכם, אז אתם יודעים על מה אני מדבר. וגם כי בו סצנת שחייה לילית שמשתווה ביופיה רק ל-"Nightswimming" האלמותי של אר.אי.אם. גם היחס המאוד מיוחד של הסרט הזה לדת שווה התייחסות, אבל באמת שכבר חפרתי מספיק.
לאיזה סרטים הסרט הזה דומה? הוא די sui generis, ועדיין יש לו נקודות השוואה אפשריות. הוא קצת כמו ממלכת טראבית'יה, אבל הגיבורה הראשית שלו הרבה פחות מושלמת, לטוב ולרע. הוא קצת כמו אמור תפילה קטנה האוסטרלי מ-1993, אחד הסרטים האהובים עליי, עוד סרט שכל-כך עצוב לי שלא הרבה בעולם ובמיוחד בישראל מכירים, אבל הוא מצולם ומשוחק הרבה יותר יפה ממנו והדיאלוגים בו יותר אמינים והדמויות בו יותר אהיבות והוא לא צריך אמירה חברתית נגד סמים (או סמים ואלכוהול בכלל) כדי לגעת ולרגש. הוא פשוט שם.
אם להיות פלצ"ן מתנש"א דן ברזלי לרגע, אומר כך – הסרט הזה מתקיים במה שלאקאן כינה "הממשי", כלומר, כל מה שקיים לפני השפה. אני יכול להמשיך ולחפור עליו וליפול על המשפטים של עצמי ועדיין לא להעביר תשיעית ממה שהסרט הזה עושה לי. הוא לא לכל אחד, בטח לא למי שמחפשים עלילה מותחת, או קונפליקט בכל סצנה (על אף שהוא בפירוש לא סרט נטול קונפליקטים) והוא מרגיש הרבה יותר כמו ספר שירה או כמו תערוכה במוזיאון מאשר כמו סרט. פשוט תראו אותו. כי אין מספיק אנשים שמכירים אותו, ואני ממש רוצה להמשיך לדבר עליו. ולחיות בו לנצח.
וביקורת יחידה (?) בעברית
http://srita.net/2011/07/09/%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d-2011-%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%9c-%d7%a2%d7%95%d7%a4%d7%a8/