סרט מיוחד, כדאי ללכת לראות.Stam Eechadב-09/01/2017 09:52
סרט מיוחד, כדאי ללכת לראות.
Stam Eechad
פורסם ינואר 9, 2017 ב 9:52
הסרט מתרחש כאילו בעולם מקביל ל"עולם היהודי" בישראל, רובו מתרחש בתל אביב, אך כמעט ולא תשמעו עברית בסרט. זה לא אומר שלצופה היהודי הסרט אינו סוחף, להפך, הוא נותן לנו צוהר לתרבות שביום יום איננו נחשפים אליה. מי יודע, אולי בסוף תמצאו את עצמכם כמוני, מחפשים את הפסקול ומזמזמים שירים בערבית.
אם לא יקרה משהו דרסטי, ראיתי את סרט השנה שלי ל2017מישיב-10/01/2017 23:29
אם לא יקרה משהו דרסטי, ראיתי את סרט השנה שלי ל2017
מישי
פורסם ינואר 10, 2017 ב 23:29
אני לא יודעת אם זה עצוב ששום דבר כבר לא ירגש אותי כמו הסרט הזה ועוד לא אמצע ינואר, או פשוט נפלא שגיליתי אותו כל כך מהר. זה פשוט ה-סרט הכי טוב שיכולתי לבקש לראות.
הסרט נפתח באנה לולו, כשחבורת אנשים שנראים כמו הקלישאה של צעירים תל אביבים, מרסקים ריטלין ושותים המון. חברה שלהם מתחתנת וזו המסיבה האחרונה לפני שתעבור לבית גדול בכפר מוסלמי שמרני. ככה מתפנה חדר בדירה של לילה (עו"ד) וסלמה (די ג'יי), ואליו נכנסת נור, בחורה דתיה (מוסלמית), מאורסת ושמרנית. הן מאוד שונות אחת מהשניה, אפילו ששתיים מתוכן קצת דומות בלוק, וזה חלק מהיופי בעלילה.
הסרט הזה עושה המון המון דברים, יש בו כמות אדירה של אמירה חברתית-ביקורתית. אם אני אשווה אותו למובנים מאיליהם- ג'אנקשן 48 וסופת חול- בכל הנקודות הקטנות ששני הקודמים פיספסו, 'לא פה, לא שם' צומח בענק. בשלושת הסרטים האלו היה נסיון להגיד משהו על נשים, על נשיות, על מעמד האישה בחברה הערבית (או הבדואית) הפטריאכלית. בשלושת הסרטים היה נסיון להעביר איזושהי אמירה ביקורתית חברתית ואולי גם טיפ טיפה פוליטית. מייסלון חמוד ניצחה את כולם. כמו כן, מבין ה-3 זה הסרט עם הכי הרבה עברית, ועדיין הוא הכי הכי פלסטיני.
נכנסת בחורה שנראית כמו שיא הקוליות לבר תל אביבי מצוי, שואלת בר' מתגלגלת אם עדיין מחפשים ברמנים. העובד מוזג לה צ'ייסר ושואל אם היא מדרום אמריקה, לא, היא עונה שהיא מתרשיחא. "אז סחא" ושותים.
התסריט פשוט מעולה, לא נאמרים במפורש דברים שנמצאים בסאבטקסט, הוא מגולל סיפור די ברור אבל לא צפוי להחריד, ולדעתי אפשר למצוא בו שלל פרשנויות ולא רק את אלו שאני נתתי לו.
הסיפור הזה הוא על להיות אישה פלסטינית בתל אביב, אבל הוא מאוד מאוד סיפור על נשים, ועל אחוות נשים. זו אחווה שאני מכירה מהאחיות שלי, זו אחווה שאני מכירה מחברות, זו הסולידריות שאני מחפשת באקטיביזם פמיניסטי- לאו דווקא על בסיס דמיון, אלא על בסיס הקיום כאישה בעולם הזה, ובכלל לא משנה מה התפיסות החברתיות, הדתיות, המיניות או המגדריות שלנו.
ככל שאני חושבת על זה יותר, התחושה שעוברת מהדמויות והסיפור והטיפול בהם.. משהו בווייב הכללי, זה משהו שעד היום מצאתי רק אצל מרגרט אטווד. אם הייתי יכולה, הייתי מחבקת את מייסלון חמוד ואומרת לה תודה שהיא קיימת.
ולמרות כל זה, למרות האוניברסליזם המסויים שקיים באחווה בין נשים, זה גם סרט שהוא מאוד מקומי, והמקומיות שלו היא חלק בלתי נפרד מהחוזק שלו והוא לא היה כזה מושלם לו היה נעשה במקום אחר. הוא מאוד עכשיוי באופן שהוא עשוי והוא גם מאוד מקומי. אחת מנקודות החוזק האדירות של הסרט הזה טמונה בפסקול, שהוא מאוד אקטואלי, הוא סצינת המוזיקה הלא מיינסטרימית שמתנגנת עכשיו בארץ. עד כמה שהצלחתי לשמוע ולזכור, כל הפסקול מקומי.
ואם כבר פסקול מקומי, עד כמה שאני מצליחה לזכור, מאז צאתו של megafauna, טייני פינגרס לא הופיעו בבלוק. אבל באמת שזו שגיאה נסלחת, ראבאק, שנים שאני חושבת שמישהו צריך כבר לשלב את המוזיקה שלהם לתוך פסקול.
.."סיפור על נשים, ועל אחוות נשים. זו אחווה שאני מכירה מהאחיות שלי, זו אחווה שאני מכירה מחברות, זו הסולידריות שאני מחפשת באקטיביזם פמיניסטי- לאו דווקא על בסיס דמיון, אלא על בסיס הקיום כאישה בעולם הזה, ובכלל לא משנה מה התפיסות החברתיות, הדתיות, המיניות או המגדריות שלנו."
את יכולה לפרט קצת? אני מנסה להבין אם מדובר באחווה שנובעות מחוויות משותפות (ואז היא דומה, נגד, לאחווה בין לוחמים או בין מי שגדלו יחד בתיכון) או ממאפיין חברתי בולט ומשותף (ואז היא דומה, למשל, לאחווה בין אנשים בעלי צבע עור משותף או דת משותפת) או שזה משהו אחר.
אני לא יודעת אם אני מתקשה להסביר במילים כי אין מספיק סרטים/סיפורים שעוסקים באחוות נשים או סתם כי אני יוצאת עילגת.
במעשה השפחה של מרגרט אטווד, השפחה נזכרת בשיחה עם האיש שהיה בעלה לפני שהיתה שפחה (זה לא ספוילר, וכן, ספר חובה לא בתרגום העברי הגרוע). הוא דיבר על כך שגברים יכולים to fraternize ושאין מקבילה נשית למילה הזו (גם אין מקבילה עברית למילה הזו, ועדיין היא לא הדבר שתורגם הכי גרוע). וזה בדיוק מה שיש בסרט הזה. השיא, וראיתי שאיזו ביקורת הזכירה אותו, בסצינה במקלחת, ואני לא אוסיף כי זה יהיה ספוילר. זה הלהבין משהו בלי בהכרח להבין אותו או להגיד אותו, ולהיות שם כי זה מה שצריך עכשיו בלי הרבה הסברים. מייסלון חמוד פשוט הצליחה לזקק את התחושה הזו ואת הפעולה הזו שבאמת שאין לי מושג איך לתאר אותה.
את אומרת שלגברים יש אחוות גברים בדיוק כמו שלנשים יש אחוות נשים, רק שאחוות גברים מוצגת בתרבות כל הזמן, בעוד שאחוות נשים לא הוצגה כמו שצריך במספיק מקומות – אבל הסרט הזה מצליח להציג אותה?
אם זה העניין, שוב – ממה את חושבת שנובעת אחווה כזו?
ואני מצטרף, בחוסר התלהבות מופגן, להמלצה על The Handmaid's Tale. אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי, והמדכא ביותר שבהם.
ממה זה נובע? מניחה שזו המהות של סולידריות, לפחות לפרשנותי. הזדהות עם דברים שהם מאוד בסיסיים, שנמצאים מתחת לכל המעטפות והמסכות והמורכבויות שיוצרות את השוני בין הדמויות (או הנשים).
עם הסייגים הנכונים (ששום דבר לא נכון ל100% מאוכלוסיה) יש חוויות שהן מאוד נשיות, לקבל מחזור בגיל שגם ככה הוא דפוק (לפחות בשנים האחרונות, לפחות איפה שאני קוראת, נפתח שיח איבוד התחתונים לדוגמה), לגדל ציצי עם כל ההשלכות, לחיות בחברה שבלי קשר לכמה היא שמרנית, היסודות שלה הם פטריאכליים..
אף אחד לא יכסה לי את השיער או את הבירכיים ביום יום, אבל בטיול עבודה לי-ם לקחו אותנו לאיזה בית כנסת עתיק ולא פעיל, והסתבר שנשים יכולות להנות מהאדריכלות והעיצוב מעזרת נשים בלבד. אף אחד לא התנצל על כך שבכלל העמידו אותנו בסיטואציה המגעילה הסו, אף אחד לא חשב שאולי זה חסר טעם, הרי זה ברור שככה נורמלי (סרבתי להכנס אגב). מזל שהיה חורף אז מי שכן החליטה להתפשר יכלה להכנס.
מתתי 2- עושים עיבוד חדש למעשה השפחה לטלויזיה, וחוץ מהעניין שיש גיוון גזעי בקאסט (בספר היה ברור ששחורים והיספאנים לא התקבלו בהבנה) הטריילר נראה ממש טוב.
ישראלי ממוצע רואה בחורה שלבושה "מערבי", יש לה עברית עם ניחוח של מבטא זר ור' מתגלגלת ועור קצת שחום. אז הרי הגיוני להניח שהיא בטח דרום אמריקאית, מה עוד היא יכולה להיות?!
הברמן שולף בטבעיות את השאלה, ובאותה טבעיות אומר 'סחא' משום שהוא לא מודע לגזענות בסיטואציה, ואין לו "בעיה עם ערבים" או משהו.
רק שמבין הנשים שמסתובבות בישראל, יש 20% שהן ערביות ואולי אחוז או שניים של נשים שהן דרום אמריקאיות. ועדיין זו לא האסוציאציה הראשונה שנקשרת למראה הנ"ל.
הסצינה הזו כל כך מדוייקת, ראיתי אותה בלייב מספר לא מבוטל של פעמים עם חברה שלי מהלימודים. פתאום בסרט זה הקליק לי במח, כמה פעמים שמעתי איך שואלים אותה אם היא ספרדיה/דרום אמריקאית, פעם אחת עלתה האופציה לאיטלקיה.
אמנם מעולם לא הייתי אישה פלסטינית, לא גרתי בתל אביב ואני לא מעשנת סיגריות, ועדיין הסרט עורר אצלי הזדהות עד כדי כך שמצאתי את עצמי בוכה, צוחקת, מתכווצת בכסא וממשיכה לחשוב על הדמויות הרבה אחרי שיצאתי מהאולם.
מייסלון חמוד הצליחה לבנות דמויות נשיות מאוד אמינות, כל אחת שונה ומובחנת מחברתה בסיפור הרקע שלה, באופי, באישיות ובמערכות היחסים שלה עם הסביבה. היא הצליחה להכניס בסרט אחד נשים שונות מאוד, למרות שכולן נכנסות תחת המטריה של פלסטיניות עם ת"ז ישראלית (או ערביות ישראליות) שחיות בתל אביב. כל אחת באה מעולם אחר לחלוטין – נוצריה או מוסלמית, בת העיר או בת הכפר, דתיה או חילונית, מרדנית או שמרנית, סטודנטית, ברמנית או עורכת דין. סיפורה של כל אחת מהשלוש הוא מרתק, מצחיק ומכמיר לב, והאינטראקציה ביניהן באמת נפלאה, ומהווה דוגמא נהדרת לאחווה נשית מהסוג הטוב ביותר.
ומכאן, ספוילרים:
החוויות שעוברות על הדמויות הן מצד אחד ייחודיות ל"מגזר", ומצד שני חוויות נשיות אוניברסליות, או לפחות כאלו שרלוונטיות לכל ישראלית צעירה בימינו. כמה שאולי היינו רוצות להגיד שהחברה היהודית בארץ היא יותר נאורה ומודרנית מהחברה השמרנית שמוצגת בסרט, במציאות התמונה מורכבת בהרבה. גם אם רובנו באות ממשפחות שבהן לא תקבלי סטירה על יציאה מהארון, לא יצפו שתתארסי אחרי שלושה דייטים ולא יתחילו לבנות לך בית ענקי בכפר מרוחק עוד לפני שהתחתנת, חלק מהההיבטים של חברה פטריארכלית כפי שהיא משתקפת בסרט מוכרים עד כאב: הורים שאוהבים מאוד את בנותיהן אך לא מקבלים אותן כמו שהן (בין אם מדובר בנטיה מינית, בקעקועים או ברווקות בגיל שנחשב למאוחר); בני זוג שתלטנים, סקסיסטיים ואף אלימים, בני זוג שאוהבים אותך מאוד אבל לא יכולים להכיר אותך למשפחה שלהם אם לא תתחילי להתנהג כמו "ילדה טובה", חברה שהתמסדה והפכה בבת אחת מחיית מסיבות לעקרת בית; בני זוג פוטנציאליים (ובני משפחתם) שמצפים ממך להקדיש את עיקר זמנך לבית ולילדים, ולא מבינים למה את צריכה לעבוד במשרה מלאה אם בעלך יכול לפרנס אותך. אם זה לא קרה לך, זה קרה לחברה שלך, או לאחותך, או שזה כמעט קרה לך רק בצורה יותר מעודנת ועקיפה. מהבחינה הזאת, הסרט עושה עבודה מאוד טובה ברגעים הספורים שבהם הוא מציג את החברה היהודית התל אביבית – המוכרת בחנות הבגדים שמסתכלת במבט מאוד מסוים על לקוחות שמדברות ביניהן בערבית, הסועדים במסעדה שלא מוכנים שההנאה שלהם מהבילוי תיפגם בגלל מילים בערבית שנשמעות מהמטבח, ובעיקר עורך הדין היהודי, שאין לו בעיה לנהל מערכת יחסים לא מחייבת עם ערביה, כל עוד הוא לא צריך להתעמת עם אמא שלו בעניין. מהבחינה הזאת ראיתי הקבלה בין יונתן (עורך הדין) לזיאד – שניהם באמת רוצים את לילה ואפילו אוהבים אותה, אבל לא מסוגלים ולא רוצים להתחייב למישהי שלא תמצא חן בעיני המשפחה (כי היא לא יהודיה, או כי היא מתירנית). זה לא משנה אם למדת קולנוע בניו יורק או אם אתה עורך דין מצליח, בסופו של דבר רובנו עדיין נכנעים לתכתיבים המשפחתיים במידה זו או אחרת. בסרט הדמויות הגבריות (ונור) מוצגות כאלו שנוטות יותר להכנע לתכתיבים מהסוג הזה – ייתכן שמשום שלגברים בסרט יש מה להפסיד, בניגוד לחלק מהנשים, שמראש נמצאות בתחתית ההיררכיה החברתית ויחסיהן עם המשפחה כבר פגועים מכדי לתקן.
מלבד זאת, אהבתי מאוד את העובדה שהסרט לא מתמקד בהכללות לגבי קבוצות אוכלוסיה מסוימות, אלא באופי של כל דמות ודמות. דווקא סלמה, שבאה ממשפחה נוצרית ו"לא פרימיטיבית" היא זו שסופגת את הסנקציות הכבדות ביותר מהוריה, בעוד שאביה של נור, איש כפרי פשוט מרקע שמרני, מקבל את בתו כפי שהיא ותומך בה כשאירוסיה מתפרקים כביכול באשמתה (כך זה מוצג לו). מצא חן בעיני גם שנור נשארת נאמנה למי שהיא. היא אמנם עוברת מסע של גילוי עצמי ובדיקת גבולות בעיר הגדולה, ובוחרת מהחיים המערביים המודרניים את מה שמתאים לה (לרקוד במסיבה, לפרק אירוסין ממושכים ומחייבים, להסתובב עם בחורות מתירניות), ומצד שני היא בוחרת להישאר דתיה, להמשיך לחבוש חיג'אב ולהימנע מעישון ואלכוהול, וחברותיה מקבלות אותה כמו שהיא (אחווה נשית כבר אמרנו?).
עוד דבר יפה הוא שגם הדמויות הבעייתיות בסרט לא מוצגות בתור מפלצות, אלא בתור בני אנוש עם מניעים מסוימים ורקע מסוים שמוביל אותן לפגוע באחרים. אבא של סלמה הוא דמות מפתח בכפר, והיציאה מהארון של בתו באמת עשויה לפגוע מאוד בסיכוייו בבחירות המקומיות ובשמו הטוב. זיאד הוא לא אדם רע או אלים, אבל גם אחרי שנים בניו יורק הוא מבין שאם הוא רוצה לחיות כאן, בחיק משפחתו, הוא ובת זוגו חייבים להתנהג כמו שמקובל בטייבה, אחרת משפחתו תתנכר לו ושמה הטוב ייפגע. אפילו ארוסה של נור, שהוא הדמות השלילית ביותר בסרט, הוא בסך הכל בנאדם. הוא חי כפי שגידלו אותו, והוא באמת מאמין שאישה צריכה להיות צנועה ולציית לבעלה, שהשותפות המתירניות משפיעות על ארוסתו לרעה, שניתן לכפר על המעשים האיומים שלו באמצעות התנצלות, ושגם אחרי כל מה שקרה הדבר, הטוב ביותר עבור שניהם הוא להינשא. מצד אחד הוא אנס ושקרן, גבר אלים וכוחני שאי אפשר להבין או לקבל. מצד שני, הוא עובד בעמותה שמטרתה לעזור לאנשים, והוא באמת אוהב את נור (אפילו שהאהבה של אדם כמותו היא מאוד רעילה ומסוכנת). הוא לא מהווה ייצוג של אדם פסיכופט או שטן מרושע, אלא תוצר של חברה חולה ותפיסות מעוותות שהופכים אותו לאדם אלים ומסוכן (ושוב, לא מדובר בבעיה ייחודית למגזר הערבי, אם תסתכלו על סטטיסטיקות של מקרי אונס ואלימות במשפחה, תראו שלמרבה הצער העניין הזה נפוץ מאוד בכל מגזר).
ועוד דבר אחד לסיום המגילה – הסרט מלא ברמזים קטנים לכל כך הרבה דברים – האופן שבו מפלחים פומלה, השלט של רחוב "הכובשים" שבו הגיבורות מתגוררות, הסיגריה שלא נדלקת, התאורה, המבטים של הדמויות, אופן העמידה שלהן, נימת הדיבור. אני חושבת שנעשה כאן שימוש וירטואוזי באמצעי המבע של המדיום הקולנועי.
סרט מיוחד, כדאי ללכת לראות.
הסרט מתרחש כאילו בעולם מקביל ל"עולם היהודי" בישראל, רובו מתרחש בתל אביב, אך כמעט ולא תשמעו עברית בסרט. זה לא אומר שלצופה היהודי הסרט אינו סוחף, להפך, הוא נותן לנו צוהר לתרבות שביום יום איננו נחשפים אליה. מי יודע, אולי בסוף תמצאו את עצמכם כמוני, מחפשים את הפסקול ומזמזמים שירים בערבית.
אם לא יקרה משהו דרסטי, ראיתי את סרט השנה שלי ל2017
אני לא יודעת אם זה עצוב ששום דבר כבר לא ירגש אותי כמו הסרט הזה ועוד לא אמצע ינואר, או פשוט נפלא שגיליתי אותו כל כך מהר. זה פשוט ה-סרט הכי טוב שיכולתי לבקש לראות.
הסרט נפתח באנה לולו, כשחבורת אנשים שנראים כמו הקלישאה של צעירים תל אביבים, מרסקים ריטלין ושותים המון. חברה שלהם מתחתנת וזו המסיבה האחרונה לפני שתעבור לבית גדול בכפר מוסלמי שמרני. ככה מתפנה חדר בדירה של לילה (עו"ד) וסלמה (די ג'יי), ואליו נכנסת נור, בחורה דתיה (מוסלמית), מאורסת ושמרנית. הן מאוד שונות אחת מהשניה, אפילו ששתיים מתוכן קצת דומות בלוק, וזה חלק מהיופי בעלילה.
הסרט הזה עושה המון המון דברים, יש בו כמות אדירה של אמירה חברתית-ביקורתית. אם אני אשווה אותו למובנים מאיליהם- ג'אנקשן 48 וסופת חול- בכל הנקודות הקטנות ששני הקודמים פיספסו, 'לא פה, לא שם' צומח בענק. בשלושת הסרטים האלו היה נסיון להגיד משהו על נשים, על נשיות, על מעמד האישה בחברה הערבית (או הבדואית) הפטריאכלית. בשלושת הסרטים היה נסיון להעביר איזושהי אמירה ביקורתית חברתית ואולי גם טיפ טיפה פוליטית. מייסלון חמוד ניצחה את כולם. כמו כן, מבין ה-3 זה הסרט עם הכי הרבה עברית, ועדיין הוא הכי הכי פלסטיני.
נכנסת בחורה שנראית כמו שיא הקוליות לבר תל אביבי מצוי, שואלת בר' מתגלגלת אם עדיין מחפשים ברמנים. העובד מוזג לה צ'ייסר ושואל אם היא מדרום אמריקה, לא, היא עונה שהיא מתרשיחא. "אז סחא" ושותים.
התסריט פשוט מעולה, לא נאמרים במפורש דברים שנמצאים בסאבטקסט, הוא מגולל סיפור די ברור אבל לא צפוי להחריד, ולדעתי אפשר למצוא בו שלל פרשנויות ולא רק את אלו שאני נתתי לו.
הסיפור הזה הוא על להיות אישה פלסטינית בתל אביב, אבל הוא מאוד מאוד סיפור על נשים, ועל אחוות נשים. זו אחווה שאני מכירה מהאחיות שלי, זו אחווה שאני מכירה מחברות, זו הסולידריות שאני מחפשת באקטיביזם פמיניסטי- לאו דווקא על בסיס דמיון, אלא על בסיס הקיום כאישה בעולם הזה, ובכלל לא משנה מה התפיסות החברתיות, הדתיות, המיניות או המגדריות שלנו.
ככל שאני חושבת על זה יותר, התחושה שעוברת מהדמויות והסיפור והטיפול בהם.. משהו בווייב הכללי, זה משהו שעד היום מצאתי רק אצל מרגרט אטווד. אם הייתי יכולה, הייתי מחבקת את מייסלון חמוד ואומרת לה תודה שהיא קיימת.
ולמרות כל זה, למרות האוניברסליזם המסויים שקיים באחווה בין נשים, זה גם סרט שהוא מאוד מקומי, והמקומיות שלו היא חלק בלתי נפרד מהחוזק שלו והוא לא היה כזה מושלם לו היה נעשה במקום אחר. הוא מאוד עכשיוי באופן שהוא עשוי והוא גם מאוד מקומי. אחת מנקודות החוזק האדירות של הסרט הזה טמונה בפסקול, שהוא מאוד אקטואלי, הוא סצינת המוזיקה הלא מיינסטרימית שמתנגנת עכשיו בארץ. עד כמה שהצלחתי לשמוע ולזכור, כל הפסקול מקומי.
ואם כבר פסקול מקומי, עד כמה שאני מצליחה לזכור, מאז צאתו של megafauna, טייני פינגרס לא הופיעו בבלוק. אבל באמת שזו שגיאה נסלחת, ראבאק, שנים שאני חושבת שמישהו צריך כבר לשלב את המוזיקה שלהם לתוך פסקול.
בקיצור עפתי, ממש מומלץ.
אחוות נשים
.."סיפור על נשים, ועל אחוות נשים. זו אחווה שאני מכירה מהאחיות שלי, זו אחווה שאני מכירה מחברות, זו הסולידריות שאני מחפשת באקטיביזם פמיניסטי- לאו דווקא על בסיס דמיון, אלא על בסיס הקיום כאישה בעולם הזה, ובכלל לא משנה מה התפיסות החברתיות, הדתיות, המיניות או המגדריות שלנו."
את יכולה לפרט קצת? אני מנסה להבין אם מדובר באחווה שנובעות מחוויות משותפות (ואז היא דומה, נגד, לאחווה בין לוחמים או בין מי שגדלו יחד בתיכון) או ממאפיין חברתי בולט ומשותף (ואז היא דומה, למשל, לאחווה בין אנשים בעלי צבע עור משותף או דת משותפת) או שזה משהו אחר.
מניחה שמשהו אחר
אני לא יודעת אם אני מתקשה להסביר במילים כי אין מספיק סרטים/סיפורים שעוסקים באחוות נשים או סתם כי אני יוצאת עילגת.
במעשה השפחה של מרגרט אטווד, השפחה נזכרת בשיחה עם האיש שהיה בעלה לפני שהיתה שפחה (זה לא ספוילר, וכן, ספר חובה לא בתרגום העברי הגרוע). הוא דיבר על כך שגברים יכולים to fraternize ושאין מקבילה נשית למילה הזו (גם אין מקבילה עברית למילה הזו, ועדיין היא לא הדבר שתורגם הכי גרוע). וזה בדיוק מה שיש בסרט הזה. השיא, וראיתי שאיזו ביקורת הזכירה אותו, בסצינה במקלחת, ואני לא אוסיף כי זה יהיה ספוילר. זה הלהבין משהו בלי בהכרח להבין אותו או להגיד אותו, ולהיות שם כי זה מה שצריך עכשיו בלי הרבה הסברים. מייסלון חמוד פשוט הצליחה לזקק את התחושה הזו ואת הפעולה הזו שבאמת שאין לי מושג איך לתאר אותה.
אז זו מקבילה?
את אומרת שלגברים יש אחוות גברים בדיוק כמו שלנשים יש אחוות נשים, רק שאחוות גברים מוצגת בתרבות כל הזמן, בעוד שאחוות נשים לא הוצגה כמו שצריך במספיק מקומות – אבל הסרט הזה מצליח להציג אותה?
אם זה העניין, שוב – ממה את חושבת שנובעת אחווה כזו?
ואני מצטרף, בחוסר התלהבות מופגן, להמלצה על The Handmaid's Tale. אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי, והמדכא ביותר שבהם.
מניחה שכן
ממה זה נובע? מניחה שזו המהות של סולידריות, לפחות לפרשנותי. הזדהות עם דברים שהם מאוד בסיסיים, שנמצאים מתחת לכל המעטפות והמסכות והמורכבויות שיוצרות את השוני בין הדמויות (או הנשים).
אז החוויה של נשים היא אוניברסלית?
(ל"ת)
חלקים מתוכה
עם הסייגים הנכונים (ששום דבר לא נכון ל100% מאוכלוסיה) יש חוויות שהן מאוד נשיות, לקבל מחזור בגיל שגם ככה הוא דפוק (לפחות בשנים האחרונות, לפחות איפה שאני קוראת, נפתח שיח איבוד התחתונים לדוגמה), לגדל ציצי עם כל ההשלכות, לחיות בחברה שבלי קשר לכמה היא שמרנית, היסודות שלה הם פטריאכליים..
אף אחד לא יכסה לי את השיער או את הבירכיים ביום יום, אבל בטיול עבודה לי-ם לקחו אותנו לאיזה בית כנסת עתיק ולא פעיל, והסתבר שנשים יכולות להנות מהאדריכלות והעיצוב מעזרת נשים בלבד. אף אחד לא התנצל על כך שבכלל העמידו אותנו בסיטואציה המגעילה הסו, אף אחד לא חשב שאולי זה חסר טעם, הרי זה ברור שככה נורמלי (סרבתי להכנס אגב). מזל שהיה חורף אז מי שכן החליטה להתפשר יכלה להכנס.
אגב, מתתי- הנה פסול הסרט
https://youtu.be/da6eGUgWAYw
מתתי 2- עושים עיבוד חדש למעשה השפחה לטלויזיה, וחוץ מהעניין שיש גיוון גזעי בקאסט (בספר היה ברור ששחורים והיספאנים לא התקבלו בהבנה) הטריילר נראה ממש טוב.
הערה קטנה
(רק כי זה אחד הרגעים המוצלחים בסרט)
הברמן שואל אם היא דרום אמריקאית והיא עונה "לא, פלשתינאית".
אוי, תודה על התיקון
(ל"ת)
מעניין אותי, מה אהבת בסצנה הזאת?
(ל"ת)
זו סצינה מדוייקת
ישראלי ממוצע רואה בחורה שלבושה "מערבי", יש לה עברית עם ניחוח של מבטא זר ור' מתגלגלת ועור קצת שחום. אז הרי הגיוני להניח שהיא בטח דרום אמריקאית, מה עוד היא יכולה להיות?!
הברמן שולף בטבעיות את השאלה, ובאותה טבעיות אומר 'סחא' משום שהוא לא מודע לגזענות בסיטואציה, ואין לו "בעיה עם ערבים" או משהו.
רק שמבין הנשים שמסתובבות בישראל, יש 20% שהן ערביות ואולי אחוז או שניים של נשים שהן דרום אמריקאיות. ועדיין זו לא האסוציאציה הראשונה שנקשרת למראה הנ"ל.
הסצינה הזו כל כך מדוייקת, ראיתי אותה בלייב מספר לא מבוטל של פעמים עם חברה שלי מהלימודים. פתאום בסרט זה הקליק לי במח, כמה פעמים שמעתי איך שואלים אותה אם היא ספרדיה/דרום אמריקאית, פעם אחת עלתה האופציה לאיטלקיה.
הקרנת אקדמיה בת״א, כניסה חינם
https://www.facebook.com/events/134906033757700/?ti=icl
הזדמנות מצויינת לכל מי שפספסה (או פספס), ולכל מי שצריכ.ה לצפות שוב
בואי נדייק - כניסה חינם לחברי אקדמיה
לשאר העולם הכניסה היא על בסיס מקום פנוי ועל בסיס טוב הלב של מחלקות הכרטיסים מטעם ההפקה והאקדמיה
אם כבר: הקרנת חינם בירושלים, עם הבמאית
https://www.facebook.com/events/281318348945122/