-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
מתויגת
The DUFF
תלמידת תיכון מגלה שהיא קיבלה את תווית ה-DUFF – החברה השמנה המכוערת הייעודית – של חברותיה, ומנסה לשנות תדמית.
תאריך הפצה בארה"ב: 20/02/2015
תאריך הפצה בישראל: 05/03/2015
די כבר
יש תיכונים שבאמת נראים ככה? ובכלל, יש בני נוער שבאמת מתנהגים ככה? כי אני לא מכיר אף אחד כזה, ואני שמיניסט בעצמי.
בארץ אין.
בארצות הברית? קיבלתי עדויות סותרות בנושא, אבל חלק בהחלט דיברו על חוויה של חלוקה לקבוצות. לא הרמטית כמו בחלק מהסרטים, אבל קיימת.
חלוקה לקבוצות יש, לא ברמה כזאת אבל יש.
מה שכן, נערים בגילאי 14-18 שנראים כמו דוגמני צמרת בשנות ה-20-30 שלהם אין (קולג'ים לעומת זאת זה סיפור אחר).
גם בתי הספר לא נראים נוצצים ובוהקים כמו בסרטים.
יש בארצות הברית תיכוניסטים שנראים ממש טוב
הרבה יותר מאשר בישראל. דוגמני צמרת זה… מאוד תלוי בהגדרה ובטעם.
וזה כאילו, עובדה מוכחת ידועה או משהו?
גם בישראל יש הרבה אשכנזים עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, אבל גם הם וגם הנערים בהוליווד עדיין לא מקבלים את ה… נקרא לזה, ה"זוהר" שיש להם בסרטים ההוליוודים שמביא להם שעות של איפור פלוס עיצוב וסידור שיער פלוס בגדים יוקרתיים שנותנים להם שמן הסתם נערים לא עושים כל בוקר לפני שהם הולכים לבית ספר. גם הבתי ספר בארה"ב הם הרבה יותר כהים ומלוכלכים מאשר בתי הספר הבהירים והמסודרים להפליא שמוצגים בסרטים.
יום אחד כשהייתי ממש אבל ממש משועמם,
מצאתי את עצמי איכשהו בסקשן של יוטיוב שכולו בני נוער (אני בן 17 זה בסדר) שיום אחד לקחו איתם מצלמה לבית ספר ועשו School Vlog. ראיתי כמה וידאואים שונים של אנשים שונים ומבתי ספר שונים, ואני חייב לומר שאם פעם הייתי הסכמתי איתך, אני חייב להגיד שהופתעתי מלראות כמה הם קרובים למה שמתואר בסרטים. לא זהים, חס וחלילה, זה אין מצב, וזה לא שבתגובה שלך אין שום דבר נכון. אבל הם כן היו הרבה יותר קרובים ממה שתיארתי לעצמי. גם מבחינת המראה של הילדים וגם מבחינת בתי הספר עצמם.
באמת?!
יש לי שתי בנות דודות שגרות אחת בלוס אנג'לס ואחת במיאמי וביקרתי בבתי הספר שלהן, וממה שראיתי זה ממש לא היה כמו בסרטים.
מצד שני זה היה לפני חמש שנים, אולי דברים השתנו מאז?
עד כמה שזה נראה מטופש
וצפוי וסתמי ומיותר, מיי וויטמן מצדיקה את הכל.
היא מצליחה כבר להוכיח את זה מהמעט טריילר שיש כאן.
זה מוזר איך בכל סרט שהיא משתתפת בו, היא נראית יותר צעירה מהקודם.
(ל"ת)
מה שאני לא מבין זה איך מיי ויטמן יכולה להיחשב
בתור ה-"החברה השמנה המכוערת הייעודית". מישהו מיוצרי הסרט ראה אותה אי פעם?
אבל אין לה משקפיים וקוקו
איזו מין סצנת מהפך תהיה בלי שהגיבורה תוריד משקפיים ותשחרר את הקוקו?
אני מריץ בראש שלי את כל מה שיש לי לומר על הסרט המעצבן הזה,
ולצערי זה פשוט נשמע בול כמו מה שאמרו המלעיזים על "באה בקלות" (אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם) כשהוא רק יצא, כשהייתי בכיתה ט': הוא מתחכם יותר מדי, הוא מנסה להיות שנון ומגניב אבל בעיקר יוצא מתאמץ ויומרני. אז הסבר אחד הוא שאהבתי כל כך את "באה בקלות" כי הייתי בכיתה ט' והוא דיבר אלי בצורה מאוד ספציפית, ושאם הייתי רואה את "מתויגת" בכיתה ט' הייתי מתאהב בו בדיוק כמו אז, עם אוליב פנדרגסט. אבל זה לא נשמע לי הגיוני – עדיין, מעבר לנוסטלגיה, כשהסוף הטוב הכפוי של "באה בקלות" נהיה יותר בולט, כמו שאר המגרעות שלו, אני עדיין רואה סרט שכתוב, משוחק ומבוים נהדר, עם סאבטקסט חכם במיוחד על אמת ושקר, ואמה סטון מפוארת אחת.
לעומתו, נמצא "מתויגת", שכמו הסרט המענג ההוא מ-2010, מנסה להקצין תופעה חברתית כלשהי בתיכון. אוקי, נניח. כבר אז טענתי שכל הסיטואציה שמוצגת ב"באה בקלות" מופרכת במודע ואין בה שום יומרה לריאליזם. אבל השורשים שלה לחלוטין נטועים במציאות – וזה לעומת "מתויגת", שמבוסס על סלנג כלשהו שאני בחיים לא שמעתי, ומנסה בכל הכוח להיות רלוונטי ומגניב דרך זה שהדמויות יאמרו שוב ושוב שמות של אפליקציות. אני לא צוחק, יש סצנה שלמה (סליחה, שתי סצנות) שבה הדמויות יורות אחת על השנייה את המילים "אינסטגרם", "ווצאפ", "פייסבוק", "טאמבלר", "טוויטר" וכדומה. שני השחקנים הראשיים ממש חמודים (רובי אמאל, בתפקיד החתיך התורן שעושה מייקאובר לדמות הראשית כי שקר כלשהו אפילו יותר מחמוד, יאמי), אבל כששמים בפיהם טקסטים כל כך מביכים ומגושמים זה לא עוזר להציל את הסרט.
שמעתי איפשהו שיש לתגחוכת הזאת באזז של "ילדות רעות" החדש. בבקשה. מיי וויטמן אולי שחקנית יותר מוכשרת מלינדזי לוהאן, אבל מה שהברבי נטולת הכריזמה שמשחקת את הביצ'ית הראשית ב"מתויגת" עושה לא מתקרב בכלל לקסם שרייצ'ל מקאדמס חוללה ב-2004 עם רג'ינה ג'ורג'. בדקות הראשונות של "מתויגת", שמתכתבות יפה עם "מועדון ארוחת הבוקר", עוד חשבתי שיש לנו סרט שיכול לעמוד בכבוד ליד הסרטים הגדולים באמת של הז'אנר, אבל התבדיתי. ולמען השם, אם אני עוד פעם אחת רואה סרט שמשתמש בהודעות קוליות ברצינות, אני מפסיק אותו באמצע. די כבר.
תעודת עניות לנוער האמריקאי
לפי IMDb הסרט הרוויח בערך פי 4 מהתקציב שלו.
שזה די מצער כי למרות שאפשר לדעת בקלות במה הסרט עוסק וכמה זה לא חשוב אנשים הלכו לראות אותו.
מצד שני הוא גרם לי להתגאות בנוער בארץ, שבימים האלו זו סוג של נקודת אור קטנה.
להלן ביקורת
https://gal015.wordpress.com/2015/07/31/the-duff/
ראשית, אני לא ממש מבין מה הבעיה הקיצונית שלך עם הסרט
(קצת קשה לי עם תגובות שעיקר מטרתן היא להפנות לטקסט חיצוני כשאפשר פשוט לשטוח פה את דעתך, כך שאין לי מושג מה הטענות נגד "מתויגת" חוץ מזה שלא אהבת) זה סרט נוסחתי, עם מעט מאוד טוויסטים אבל עם התאמה מרעננת לרוח התקופה. בשורה התחתונה הוא עושה את העבודה שלו על הצד הטוב ולא בטוח שאפשר לשייך לו השפעות שליליות על קהל היעד.
שנית, אין לי נתונים מדויקים אבל בארץ (לפחות בסינמה סיטי שהיא רשת הבית של מפיץ הסרט) הוא רץ תקופה יחסית ארוכה לסרטים בז'אנר, כך שכשלון הוא לא היה גם בקרב הנוער בארץ.
כמו כן, אני לא בטוח שנקודת אור קטנה יהיה כינוי הולם לאותו פלח אוכלוסייה שהופך את "איביזה" לשובר הקופות שהוא (70 אלף צופים בעשרה ימים אנד קאוטינג). ואני אומר את זה לא רק על סמך הביקורות שמטבען מתעליינות על הצופה הממוצע, אלא סמך צפייה בסרט ותחושת עלבון קלה בעבור כל המעורבים בדבר.
הבעיה שלי שהוא לא מנסה לשבור סטיגמות
(אני מפנה לטקסט חיצוני כדי לא ליצור תגובות בארוך של חצי מסך ששאי אפשר לצמצם. ככה גם מי שרוצה לקרוא מה דעתי יילך לבלוג).
הסרט באמת מצליח להעביר את הנוסחה ביופי ויזואלי המתאים לשנת 2015. לפעמים הוא אפילו צוחק על איך נראה הנוער היום ואלה היו החלקים הנחמדים.
אבל הבעיה שלי היא עם העובדה שהוא לא מנסה לשבור את הנוסחה ולכן כנראה שנקודת ההתחלה שלו מבחינתי לא היתה טובה. אפשר להתווכח על הנושא, בכל זאת אנחנו אנשים שונים ולכל אחד מותר להשמיע את דעתו.
חזרה לתגובה: אני לא מכיר את הנתונים בארץ ומסתמך על שיחות עם חברים. אם באמת הקהל הישראלי ניגש לראות את הסרט חבל. אני כן אצא מנקודת הנחה שלא מעט מהנוער האמריקאי מתנהג בצורה דומה לסרט (אך פחות מוקצנת), שזה שונה מאוד מהמקום בו אני גדלתי, ולכן אני מלא בגאווה כלפיו.
את איביזה לא ראיתי ואני לא מכיר אף אחד שראה אז אין לי מה להגיד בעניין.
הביקורת שלך מלאה בגזענות, גילנות ולאומנות
חברה בה יש זמן לדון בחיי היומיום ובמערכות יחסים בניגוד לחברה שעוסקת בעניינים של צבא ומלחמה היא חברה אידיאלית ולא להפך.
אולי בגלל שאנחנו שונים בדעתנו
יש הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם בתיכון שהם לא מעמדות חברתיים. למשל מה ייקרה הלאה. בארץ זה צבא (כי אין מה לעשות, כאן אנחנו חיים) או ש"ש ובחו"ל זה יכול להיות קולג'ים או לא יודע מה (מוזכר לשניה וחצי בסוף הסרט).
לדעתי העיסוק במעמדות חברתיים בתיכון (במיוחד כשעומדים לעוזב אותו עוד חודש) הוא עיסוק בטפל. כמובן שאפשר לחשוב שאני טועה וזו זכותו של כל אדם, אבל מכאן להגיע לטענות על גזענות נראה לי מוגזם.
למען האמת אני גם קצת חושש שהדיון מתחיל לחרוג לדברים שהינם פחות קשורים לקולנוע ולכן חבל לי שהוא ייערך דווקא כאן. במידה ויש תחושה שהנושא לא מוצה אני אשמח לדון על כך בצורה מתורבתת במייל או בכל מקום אחר.
גזענות בגלל משפטים כמו "הנוער האמריקאי גורם לי לרצות להקיא"
זה בערך כמו לשפוט את כל התרבות הישראלית רק לפי סרטי בורקס.
ולמרבה האירוניה
המשפט הזה עצמו הוא דיבור אמריקאי מעוברת (באופן קלוקל במקצת).
גורם לי לרצות זה אמריקניזם? נו...
(ל"ת)
נהנתי
בעיני הסרט בכלל לא עסק במעמדות בתיכון.
פשוט משום שלביאנקה לא ממש משנה אם היא מקובלת או לא. היא לוקחת את החיים בקלילות ומודעת לבחירות האופנתיות המצערות שלה. היא מתבאסת לגלות שהיא 'מתויגת' לא משום שזה שם אותה בתחתית הסולם החברתי – אלא כי היא מרגישה נבגדת ע"י חברות שלה והבטחון העצמי שלה נסדק. לא ממש אכפת לה משרשרת המזון בתיכון, אכפת לה ממי שקרוב\ה אליה.
בניגוד לרוב הסרטים בז'אנר (=קומדיות נעורים-תיכון), ביאנקה לא עוברת איזה מהפך מטורף, וסצינת השופינג מדגישה כמה סצינות מהסוג הזה מגוכחות בסרטים מקבילים.
גם מבחינת הכישורים החברתיים שלה, ביאנקה רחוקה מלהיות החננה האולטמטיבית. למעשה, היא די פאקינג בטוחה בעצמה בהתחשב בכל הדברים שהיא מוציאה מהפה והאופן שבו היא מתמודדת עם הסרטון.
וכאן הגענו לנקודה שבה הסרט עוסק הרבה יותר מאשר במי מקובל יותר ממי, לפחות בעיני, והיא המקום של הטכנולוגיה בחיים של בני הנוער האלו.
אסייג ואומר, הוא לא עושה את זה בצורה חכמה במיוחד. הסרט חוזר לקלישאות מהז'אנר ומפספס את הדיונים החשובים באמת שעולים בו (קצת ספוילר: בריונות רשת – אני אמורה להאמין שהיא מושפלת בצורה כזאת וחוזרת לעצמה תוך יומיים?), זורק סצינות לאוויר ולא ממש מטפל בהן (אוקי החרימו להם את הטלפונים – מה עכשיו? זה השפיע? זה לא? למה בזבזו בסרט כל כך הרבה סצינות על העסק הזה ובסוף לא נגעו בו באמת?) והוא נטול אמירה מעניינת בנושא (או שפספסתי אותה). הוא נוגע בשאלות מעניינות – אבל זונח אותן מהר מידי.
עם כל זאת, הוא עדיין סרט תיכון כייפי עם דיאלוגים שנונים, שחקנים ראשיים מקסימים שהכימיה ביניהם מעולה, הומור לא רע ומספיק חכם בשביל לא לרצות לתלוש את המוח מהמקום בזמן הצפיה.
ולפחות הוא לא גרם לי לגלגל עיניים בבוז כלפי הדמות הראשית כמו ב"אני וארל וכל הג'אז הזה".
אני חולק עלייך.
ביאנקה נעלבת כשהספורטאי הדושבג אומר לה שהיא שמנה ומכוערת. מה לעשות, היא באמת שמנה ומכוערת. לא שזה דבר רע, להפך אפילו, מרענן לראות בתפקיד הראשי בסרט נעורים שחקנית לא יפה שתצליח גם להיות אהיבה וגם לחבב עלינו את הדמות. הבעיה היא שביאנקה היא לא דמות אהיבה – היא פותחת בברוגז ילדותי נגד החברות הכי טובות שלה למרות שהן לא עשו לה כל רע, ובכך מאבדת כל טיפת אהדה שיכולה להיות לנו כלפיה. גם הדמות של הספורטאי – מהרגע שבו היא נכנסת לאוטו שלו והמוזיקה הרומנטית מתחילה להתנגן ברגע כבר ברור מה יקרה ולאיזה קלישאות זה הולך. ומוסר ההשכל בסוף? אל תסתכל בקנקן, יופי זה לא הכול בחיים, הג'וק הוולגרי הוא בעצם לא כזה גרוע אלא חבר נאמן ואוהב והחתיך הרגיש שכותב שירים בעצם כולו זיוף אחד גדול. בחיים לא שמעתי על זה. לפני חמש שנים הייתי מפנה אוטומטית לבאה בקלות, אלא שמאז כבר התוודעתי לכל-כך הרבה סרטי נעורים אמריקאיים טובים אחרים, שרוב-רובם אינם איזה אינדי יומרני בסגנון סופיה קופולה אלא מלב-ליבו של המיינסטרים ההוליוודי, שבאמת שהסרט הזה מיותר.
ולשאלה שכולם חיכו לה, אחרי שסופסוף מותר לדבר עליה בעין הדג – אז איך בלה ת'ורן? מיותרת לגמרי. הדמות של מלכת הכיתה הכלבתית בכלל לא קיימת בספר שהסרט מבוסס עליו והתפקיד נכתב במיוחד בשבילה, כנראה כדי למשוך קהל; מה גם שבלה ת'ורן כבר שיחקה דמות של כלבה באלכנסנדר והסרט עם השם הארוך יותר מהעיירה הוולשית. שני סרטים זה בהחלט לא מספיק כדי לשפוט את המשחק שלה בקולנוע, אבל הסרט השלישי העיקרי בהשתתפותה זה חופשה בהפרעה או איך שלא קוראים לדבר הזה עם אדם סנדלר, ואין מצב שאני סותם את האף לאורך סרט שלם של אדם סנדלר רק בשבילה.
באיזה הקשר?
כלומר, לא ממש הבנתי על מה אתה חולק, חוץ מעל טיבו של הסרט בכללי.
ו – מיי וויטמן מכוערת ושמנה?! בתוך הסרט בהחלט מנסים להציג אותה ככזו, אבל אובייקטיבית נראה לי שלקרוא לה שמנה ומכוערת זה ממש למתוח את הגבול של ההגדרות האלו.
אני חשבתי שהיא מכוערת ושמנה גם בפרח קיר.
כדי לענות על השאלה שלך, רציתי לחזור שוב לשתיים מן המילים האהובות עליי – נוסחאתי וקלישאי. אבל אחר-כך הבנתי שלא, יש גם סרטי נעורים שמחממים לנו שאריות מחוממות היטב של נוסחאות וקלישאות מסרטי נעורים אחרים ובכל זאת עושים את זה באהבה, בחום, בחוכמה ובאופן כזה שיענג את הצופה. ענן 9, למשל. הבעיה של הסרט הזה, מעבר לזה שהוא צפוי לכל אורכו ושקן ג'ונג המעצבן משתתף בו, היא שהדמות הראשית שלו לא אהיבה ולא מעוררת הזדהות. יש לי את אותה בעיה גם עם מי מפחד מהזאב הרע, למרות ששם יש מחלקות בנוגע לשאלה האם יש לסרט הזה דמות ראשית בכלל, אבל התגובה שם תגיע בהמשך. ביאנקה מעצבנת. מילא בהתחלה כשהיא מתאהבת בחתיך של הבית ספר שנראה לה רגיש כי היא לא יכולה לדעת מה יקרה אחר-כך, לי יש קראשים ילדותיים-כביכול כאלה עד היום. הבעיה מתחילה אחרי שהספורטאי מעליב אותה. במקום להתנהג כמו שאדם אמיתי היה נוהג במצב כזה, היא מתנהגת כמו דמות בסרט נעורים. במקום לבכות, להרגיש מושפלת ולהתרחק מאותו ספורטאי, היא פונה אליו כדי שיעזור לה לעשות מהפך ואחר-כך גם מתאהבת בו, כי הם שכנים מאז ומתמיד וזה נועד לקרות. במקום לפנות למי שהיא מחשיבה כחברותיה הטובות ביותר כדי שיעזרו לה, יעודדו אותה וינחמו אותה, היא מתחילה להעליב אותן ולהתנכר אליהן. היא סובלת מרגשי נחיתות? גם אני, ועדיין אני לא הולך ומטריל את יהודה לוי ורן דנקר בטוויטר רק כי לא התמזל מזלי להיוולד חתיך כמוהם. הסרט אמור לגרום לנו להרגיש כמו היפוך של סינדרלה, אבל קייסי וג'סיקה אינן בחורות יפות ורעות, אלא יפות וטובות. כך נוצר מצב ובו במקום שנהיה בעד ביאנקה, אנחנו נגדה, כי היא בעצם מוכיחה גם כיעור פנימי בצורה שהיא מתייחסת אליהן. בעצם, כשחושבים על זה, קשה גם לרחם עליהן יותר מדי, כי אין להן בכלל אופי חוץ מהחברות היפות של הגיבורה הראשית שמקנאת בהן. כך גם כל שאר הדמויות האחרות – הדחויה, החתיך, הספורטאי, מלכת הכיתה המרושעת. את כל זה כולם כבר מכירים. אם אתה לא מעריץ סופר-אובססיבי של בלה ת'ורן אין שום סיבה לצפות בסרט הזה, ואני מחזיק את עצמי לא להזכיר את באה בקלות שוב כי ידוע מי עושה את זה יותר טוב ממני. אבל רק בקצרה – ב-Easy A, הדמויות הסטריאוטיפיות מגלות את אופיין האמיתי שמבעד למסכות החברתיות של התיכון בצורה אמינה ואנושית, ואוליב/אמה פנדרגסט/סטון היא אכן אינדיבידואליסטית במהותה, ולא רק בקישוטים החיצוניים של "אוי אני כזאת מיוחדת כי אני שומעת סמית'ס". בגלל זה אנחנו רוצים בהצלחתה של אוליב גם כשהיא מתנהגת לא יפה ובגסות, כי היא חושפת את המנגנונים הסמוים ואת הצביעות של חיי התיכון בכלל ושל סרטי נעורים בפרט. חמש שנים אחרי זה לחזור שוב לאותן קלישאות? למה?
אוקי, מה הסיפור עם בלה ת'ורן?
הלכתי לדבי ולא ראיתי שום דבר מיוחד בפילמוגרפיה שלה. מי זו, ולמה יש לה מעריצים אובססיביים? מרגישה שאני מפספסת משהו.
את לא.
בקיצור נמרץ – מדובר בבדיחה/מם שאני התחלתי בעין הדג (וכן בצ'ט הלא רשמי של עין הדג) כסוג של פרודיה על הסגידה המוגזמת של אושיות מסוימות בעין הדג (כולל דורון עצמו, לפעמים) לשחקניות ג'ינג'יות ויפות אחרות. אין לזה הרבה עדויות אחרות באתר עצמו ומחוץ לצ'ט, אבל זה התחיל כאן.
לא לא לא
בוא נתאפס על משהו:
ג'ון גודמן שמן.
דביר בנדק (היה) שמן.
גבורי סידיבי שמנה.
מיי וייטמן, במקרה הגרוע ביותר, שמנמנה.
אני לא מאמין בהפחתות כאלה.
("שמנמנה", "חמודה"). מבחינתי כל בחורה היא או יפהפיה אלוהית או מכוערת או בדיוק באמצע, וזה ממש לא קשור למשקל – אני אומר את זה בתור מי שמוחה כל פעם שמעירים לו שהוא עלה ושנמשך ללילי אלן ולג'ניפר סטון.
א. למה.
ב. איך לעזאזל לקבוע האם מישהי שמנה או לא,יכול להיות לא קשור למשקל?
א. כי אני דיכוטומי.
ב. התכוונתי שהשאלה האם היא יפה או לא לא נגזרת מהמשקל שלה. להלן: מיי וויטמן שמנה ומכוערת, אבל היא לא מכוערת בגלל שהיא שמנה. יכולה להיות בחורה שהיא גם יפה וגם שמנה. יותר ברור, עכשיו?
אתה אומר שאתה דיכוטימי.
אתה מדבר על בחירה שעשית לראות את החיים בצורה דיכוטימית, על אבחנה שלך של בעיה אצלך, או אבחנה שלך של תכונה אצלך שאתה לא רואה כבעייתית/ רואה כחיובית?
אל תדאג, אני לא מתכנן להתחיל פתיל ארוך של ויכוחים אם לא תהיה מעוניין, אני באמת רוצה לשמוע את התשובה שלך.
בעיקר השני, אבל גם השלישי, לפעמים.
זאת אומרת, זאת בהחלט בעיה שמשפיעה על כל תחומי החיים, אבל זה גם יתרון, כי זה אומר שאני חווה גם רגשות חיוביים בצורה קיצונית מאוד, ולא רק שליליים; אבל אני מרגיש שזה גולש לשיחה על חיי האישיים ולכן באמת עדיף שנעצור את זה כאן.
שום בעיה. תודה רבה על התשובה.
(ל"ת)
הפחתות?
זה התיאור הכי מקומם של נשים שקראתי כבר הרבה זמן. ממליצה לך להתחיל להסתכל על נשים בפרט (ואנשים בכלל) בצורה מעט יותר מורכבת.