לדעתי – הסדרה הכי טובה שרצה היום. ממליצה לכולם להשלים את שתי העונות הקודמות (הראשונה כבר נמצאת בנטפליקס ישראל) ולהצטרף לצפייה בעונה החדשה בקבוצת המעריצים הישראלית: https://www.facebook.com/groups/318660871872883/
6
לפרקונית, קיו, מתן בכר, שפן הלוח, Morin, אור ענבר?
ועכשיו שהסדרה הגיעה לסופה (בלי ספוילרים)לה להב-28/07/2019 14:25
ועכשיו שהסדרה הגיעה לסופה (בלי ספוילרים)
לה לה
פורסם יולי 28, 2019 ב 14:25
פשוט ממתק. יש לה יכולת מדהימה לעסוק בנושאים של בריאות הנפש, אהבה רומנטית, מיניות ומתקפות-קקי-עקב-שתיית-מיצים-ירוקים בקלילות וטבעיות עם הרבה אהבה והערכה לדמויות.
זו אחת הסדרות היחידות שסיימתי לצפות בהן עם חיוך ענק מרוח לי על הפרצוף ושממש צחקתי בה בקול רם יותר מפעם אחת. מומלצת בחום רב מאוד. אסייג ואומר שהיא בהחלט נישתית ומניחה שאם לא התחברתם אחרי 2-3 פרקים לא תתחברו, אז לא הייתי ממשיכה בכוח למרות הביקורות הטובות. אבל בשבילי, היא בהחלט מככבת גבוה ברשימת הסדרות המומלצות.
האם הייתם אומרים שהיא משתפרת?יובל המפוקסב-24/11/2019 22:02
האם הייתם אומרים שהיא משתפרת?
יובל המפוקס
פורסם נובמבר 24, 2019 ב 22:02
ראיתי 3 פרקים – סך הכול נהניתי, אבל זה קצת מרגיש כאילו לא ברור לאן עוד אפשר לקחת את זה. היא לא קורעת מצחוק, העלילה די סתמית – היתרון זה הדמויות החביבות והשירים המגניבים. יש איזה קונצנזוס שהסדרה לאט לאט מתגבשת למשהו מעניין יותר? או שאם מה שראיתי עד עכשיו לא סחף אותי שווה לעצור?
אבל הוא נחשף בצורה מאד איטית והרבה ממנו נמצא בעונה השלישית. העונה הראשונה היא באורך של 18 פרקים, שזה די הרבה בשביל להיצמד לסיפור אחד מהודק, ולכן יש בה התמהמהות קלה ופרקים שלא מרגישים קריטיים (בלי קשר לאיכותם). הבעיה הזו חוזרת על עצמה בעונה הרביעית, אגב.
פרק 4 של העונה הראשונה הוא אחד הפרקים הטובים בסדרה. גם פרק 9 שהוא פרק בקבוק מעולה. הייתי ממליצה להתקדם עד לאחד מהם (תלוי בסבלנות שלך) ואז לשקול שוב.
כמובן שקשה לי לומר שהיא "משתפרת" כי היא תמיד הייתה מושלמת בעיניי, והנטייה הטבעית שלי היא להגיד "פשוט תמשיך לצפות" כי אני משוגעת על הסדרה הזו ולא מבינה איך אפשר לראות בה פחות מהברקה חד פעמית. אבל אני באמת מנסה להיות ריאליסטית בקשר ליכולת של אחרים להתחבר אליה ואני יודעת שהיא לא לכולם. רק אל תקראו לה גילטי פלז'ר.
למרות שמדובר בסדרה גאונית, למרות שהיא מקורית בטירוף, למרות ליהוקים שמימיים – עבורי הסדרה לא הייתה כל-כך מהנה. הסיבה היא אותה הסיבה שמונעת ממני להנות מיצירות תרבות רבות, באמת שלצערי: אם אין דמות שאני יכול להזדהות איתה ולהיות בעדה, זה לא נעים לי.
כי למרות שהסדרה הזו מלאה באנשים נחמדים, מתחת לזה יש איזו אמונה בסיסית שהעולם הוא לא מקום מוצלח במיוחד ושאנשים כמעט תמיד ייהרסו לעצמם את החיים.
אני ממש לא חושבת שנקודת המבט של הסדרה כל כך פטליסטית. פחות או יותר כל הדמויות מתבגרות ומשתפרות במהלך העונות, ומוצאות את עצמן במקומות לא צפויים אבל הרבה יותר מספקים עד סוף הסדרה. נכון, זה לא קל, אבל זה בדיוק מה שאני מעריכה בסדרה. הנרטיב הפשוט של הצמיחה, שכולל השתפרות ליניארית והתגברות על משבר בודד, הוא מאד שקרי. המציאות נראית יותר כמו רכבת הרים, עם הרבה עליות וירידות ולוקח מלא זמן לברר מה בכלל הבעיה, לפני שמגיעים לפתור אותה, ולפעמים אתה פשוט עדיין לא מוכן לפתור אותה, לא משנה כמה תרצה. אלה כל הדברים שהסדרה מציגה באופן ריאליסטי להפליא. הנטיה של רבקה להרס עצמי לא נעלמת ביום, וגם לא בשנה. זה הופך את הצפיה בה לקשה לפעמים, אבל גם נותן לי תקווה בתור מישהי שנאבקת עם דברים מסוימים כבר שנים ולא רואה את הסוף.
מישהי חכמה חילקה את הסדרות הפמיניסטיות שהיא מכירה לאוטופיות פמיניסטיות ודיסטופיות פמיניסטיות. באוטופיות פמיניסטיות, דוגמת The Bold Type (לא צפיתי בה אבל כאמור זו לא אבחנה שלי), הבעיות של הנשים לא אמיתיות, או מאד נוחות לעומת בעיות בחיים האמיתיים, ונפתרות יחסית בקלות. יש דגש על העצמה נשית ותפיסה שלפיה שינוי גישה הוא המפתח לפיתרון בעיות. בדיסטופיות פמיניסטיות, דוגמת UnReal, אין מוצא מכל החרא שהעולם הזה מפיל על נשים. לא משנה כמה הדמויות ייאבקו, הן תמיד ייקברו בחזרה מתחת למערכת הדורסנית. ניסיונות להעצים את עצמן פשוט גורמים לנשים לאבד את עצמן ולהרוס את עצמן עוד יותר. האקסית המטורפת לא נופלת לאף אחת מהקופסאות האלה. היא לא אוטופיה פמיניסטית ולא דיסטופיה פמיניסטית – היא באמצע. שום דבר לא קל לפתירה, אבל הכל ניתן לפתירה. העולם הוא אכן לא מוצלח במיוחד, ולהרבה אנשים אכן יש נטיה להרס עצמי – אבל זה גם יכול להשתנות, ואנשים יכולים להתגבר על הנטיה הזו גם אם זה קשה ולוקח זמן. זו האמת שהאקסית המטורפת באה לשקף.
9
אדם קלין אורון, יחמור פרסי, Tom, קיו, איתי שלמקוביץ, Morin, maayanzil, לה לה, יובל המפוקס?
למרות שזו שליחות בעיניי לגרום לאנשים לראות את הסדרה הזו, אני מרגישה קצת אשמה אם אתה ממשיך רק על בסיס המילה שלי. כמו שאמרתי (כשהנחתי שאתה מדבר על כל הסדרה ולא רק על העונה הראשונה), יש עליות ומורדות כל הזמן, זה לא מפסיק באף שלב. וכנראה גם ממשיך אוף סקרין אחרי שהסדרה נגמרת, כי אלו החיים.
לא התכוונתי לסמן שם ספוילרים אבל יצא ואני מניחה שאני אכן מתארת את הסוף בקווים הכי כלליים שאפשר, אז אם למישהו זה מפריע, יצא לנו טוב.
ואני שמח שהמשכתי. לפני פרק 4 הייתי ממש קרוב לוותר, אחריו נכנסתי לקונפליקט כי הסדרה כל הזמן נעה כמו מטוטלת בין מבריקה לסתמית. אבל בהמשך הגיעו פרקים גאוניים אף יותר (9 ובעיקר 11) ונשאבתי פנימה, ועכשיו אני מאוד מאוד נהנה. בעיקר הדמויות באמת נכנסות ללב, והשירים גאוניים. כרגע אני בפרק 5 של עונה 2 ואני שוב באיזושהי צומת דרכים כי אני חושש שכרגע נפרדנו מהדמות האהובה עליי בפער.
נסכם קצת:
החצי השני של עונה 2 , בערך מהרגע שג'וש ורבקה חוזרים, הרגיש לי די חלש.
דווקא בעונה 3 הגיעו כמה מהשיאים של הסדרה – בעיקר בחצי הראשון שלה שהיה שובר-ז'אנר, מפתיע ומופתי. החצי השני אמנם היה מאוד מתון וחסר כיוון, אבל עדיין נהניתי ממנו מאוד.
עכשיו התחילה עונה 4 ואני שוב במשבר – 4 הפרקים הראשונים היו השפל של הסדרה עד כה. אין לי בעיה עם זה שאין קונפליקט מרכזי, או עם זה שרבקה כבר במצב נפשי די סבבה, פשוט העלילות עצמן מרגישות תלושות ומאולצות, והבדיחות פחות נוחתות. אני חושב שמפריעה לי העובדה שכל הדמויות בסדרה הן עכשיו חבורה אחת גדולה של חברים טובים – זה מוריד מהמתח באינטרקציה ביניהם.
בכלל, זאת סדרה מאוד משונה בעיניי. היא נעה בין פרקים של גאונות צרופה לפרקים של גנריות ושיממון, ולפעמים היא נעה בין שתי הרמות האלה גם בתוך אותו פרק. למרות זאת, אני כמובן ממליץ עליה מאוד כי כשהיא בשיאה, מעטות הסדרות שיכולות להתחרות בה.
יאללה, נראה איך היא מתקדמת ואיך היא נגמרת ואז אוכל לסכם.
תגובה שמכילה ספוילר להאקסית המטורפת (הסוף) מאת Tom
ספוילר להאקסית המטורפת (הסוף)
The End of The Movie
Tom
פורסם נובמבר 25, 2019 ב 20:01
מעבר להצגה מורכבת (ומוקצנת כמובן, עד הקצה) של אישה עם הפרעת אישיות גבולית, זו סדרה שהעזה להראות התפתחות שאין לה התחלה, אמצע וסוף. החיים הם התמודדות בלתי נגמרת שאין בה קתרזיס, רק עוד מאבק אחרי עוד מאבק, מגרדים עוד הישג ועוד הישג, נופלים וקמים. רבקה לא הופכת לכוכבת על בסוף. היא לא כותבת מחזמר מצליח בברודווי. היא בסך הכול משמיעה לחברים שלה שיר שכתבה בערב במה פתוחה, וזו הצלחה אדירה בשבילה ובשביל החברים שלה. נותנים לנו רמזים שאולי מדובר בהתחלה של הסדרה אבל אנחנו לא יודעים את זה ונשארים רק עם התקווה ועם ההכרה שהחיים הם לא סרט, אין נרטיב שאנחנו הולכים לפיו, ושאנחנו חיים בכאוס שאנחנו מנסים לסדר בכוח ונכשלים. ולכן אני סולח לה על כל הכשלים התסריטאיים, ובמיוחד על העלילה ההזויה של הפונדקאות.
בלשונה של סדרה גאונית אחרת:
Life's not a song
Life isn't bliss
Life is just this
It's living
You'll get along
The pain that you feel
You only can heal
By living
You have to go on living
So one of us is living
אז התחלתי לצפות בסדרה והיא... בסדר? נראה לי?האסתטיקה של החבובותב-20/04/2020 01:00
אז התחלתי לצפות בסדרה והיא... בסדר? נראה לי?
האסתטיקה של החבובות
פורסם אפריל 20, 2020 ב 1:00
הציפיות שלי היו או להיגעל מהבדיחות הגסות שהוזכרו (ולמזלי כנראה שעדיין לא הגעתי אליהן) או להיות המום ונפעם מיצירת המופת שמתגלה מול עיניי, והרושם שלי עד עכשיו הוא לא קיצוני לשום כיוון כזה. אחרי דיוני חברים, מרענן לצפות בדמות בשם רייצ'ל (בסדר, נו, רבקה) שמתייחסת ליהדותה בגלוי כבר מהפרק הראשון ולאורך הסדרה כולה, והיא בגדול דמות אהיבה ומצחיקה מאוד, במיוחד השירים שהיא מדמיינת, אם כי הנטייה שלה לשקר (לאחרים, אבל קודם כל לעצמה) קצת פוגמת. ג'וש חתיך הורס ואני מבין לגמרי את האובססיה של רבקה אליו, אפילו מנקודת מבטי המאוד הטרוסקסואלית. על שאר הדמויות והשחקנים עדיין לא הצלחתי לגבש דעה פחות נייטרלית אז בגדול – גרג הברמן גם נחמד מאוד וחבל שרבקה סתם עושה לו את המוות ופולה קצת משעממת אבל עושה את העבודה. את ההצגה ללא ספק גונבת אווה אייקרס היפה והמתוקה בתפקיד רבקה הצעירה. אני קהל די קשה (או סתם עצלן) בכל מה שנוגע לסדרות שהן לא סיטקומים נטו, וגם עם זאת עדיין לא הגיעה ההתמכרות, אבל הבטחה יש ואכזבה אין, אז כמו שאומרת סופר נני, אני אופטימי ואני עוד אשוב.
אני הייתי מאוד סקפטי בהתחלה והתחלתי להיתפס בסביבות פרקים 9 ו11 של עונה 1. היא מאוד לא קונסיסטנטית ויש בה פרקים פחות טובים ורגעים פחות טובים בתוך פרקים טובים, אבל יש בה לאורך העונות סצנות ולפעמים פרקים שלמים שהם גאונות צרופה, לא פחות.
כמובן שכל אמנות טובה באמת דורשת השקעה, זמן וסבלנות, וכמו שאמרתי אני קהל קשה שלא מורגל בסדרות אבל ננסה. בינתיים הדמות היחידה שקצת מעצבנת אותי זאת הת׳ר, אבל אולי זה סתם כי פעם היה לי קראש על מישהי בשם הת׳ר והיא בכלל לא דומה לה אז… מעצבן אותי שהן לא דומות? לא יודע. אם אתה מאוד אוהב מישהו ופתאום מציגים לך מישהו עם אותו שם אבל שונה ממנו לגמרי אולי אתה מכיר את ההרגשה.
לשניים-שלושה הפרקים הראשונים היו אנרגיות מצויינות (וגם שירים מעולים), בהמשך הכל מתחיל לקרטע. השירים עדיין טובים, אבל התחושה שלי שהסדרה צריכה להתרחב מהנושא היחיד שיש לה (רבקה-מאוהבת-בג'וש-מה-היא-תעשה-השבוע) ולהגיע למקומות חדשים. אתמול הגעתי לפרק 11 והוא באמת סוג של שיפור לעומת הפרקים שהיו לפניו, אבל אני פשוט לא אוהב את הדמויות (אולי רק את גרג והת'ר) ופשוט קשה לי להתחבר לכל ההתאבססות על נושא אחד הזאת שמובילה כל פרק (בניגוד למרבית הסדרות הקומיות, שיודעות לרוב לעסוק ביותר מנושא אחד).
הבעיה שלי היא ההתאבססות הבלתי נגמרת של רבקה (וגם של פאולה למעשה) על מערכת היחסים הזאת עם עלילות שהולכות לכיוונים יותר ויותר מופרכים. כולל האופרציה הבאמת מופרכת שצפיתי בה היום בפרק 12 (ואני מניח שזה ילך ויתדרדר). כמובן שגיבורים של סיטקומים תמיד הולכים עם הראש בקיר בשביל כל מיני מטרות מוזרות, אבל העובדה שמדובר עבור רבקה בעניין רציני באמת, ושהיא הולכת לאותו כיוון פרק אחרי פרק (בניגוד, נניח, לגיבורים של סדרה כמו קומיוניטי שנוטים להתאבססות קולקטיבית, אבל על שטויות מוחלטות ולרוב שטות אחרת בכל פרק) הופכת את זה לכואבת לצפיה ולרוב לא מצחיקה (דווקא השירים שחששתי מהם הם לרוב החלק הכי מצחיק, בעיקר כיוון שההומור שלהם מגיע ממקום אחר לגמרי).
היה לי הרבה יותר קל אם הסדרה היתה מציגה דינמיקת ידידים-עם-אהבה-נסתרת יותר סטנדרטית (נניח, כמו פאם וג'ים במשרד), ומצד שני נותנת לרבקה חיים ועלילות משנה שלא נובעות וכפופות בכל רגע נתון לאובססיה הבלתי נשלטת הזאת.
מה שמפריע לך וכואב לך לצפייה אמור להפריע לך ולהכאיב לך בצפייה. יש לזה תגמול מאד משמעותי אחר כך. בלי לספיילר, מה שאתה מרגיש עכשיו זה חלק קטן ממה שיהיה בעונה 4, ובזמן הצפייה בעונה כבר נמאס לי מהסדרה ומרבקה, אבל אז הגיע פרק הסיום והפך את הגדול לשווה את זה.
אם מערכת היחסים בין ג'וש לרבקה הייתה will they won't they סטנדרטי ולא סטוקינג אובססיבי, זו לא הייתה הסדרה הזו. זה כמו לבקש את פורסט גאמפ אבל בלי האינטליגנציה הגבולית. הוצאת מהיצירה את המרכיב שהופך אותה למה שהיא. אם הסדרה הייתה עוסקת בבחורה נורמלית שלפעמים יוצאת בצורה נורמלית עם בחור אחר יכול להיות שהיא הייתה סדרה טובה, אבל לא בצורה שבה קרייזי אקס טובה.
יש הרבה בעיות עם השם של הסדרה, אבל דבר אחד שחשבתי שהוא יהיה טוב בו זה להבהיר שלא מדובר בסדרה שעוסקת ברומנטיקה סטנדרטית. אז אני באמת לא בטוחה איך אפשר לבוא לסדרה בטענה בקשר לזה.
עם זאת, אם אתה לא אוהב את מערכת היחסים בין ג'וש לרבקה, זה בסדר. אתה לא אמור, והיא באמת לא הנושא. זו לא סדרה על ג'וש ורבקה, זו סדרה על רבקה. ההתאבססות על ג'וש היא מרכיב בזהות שלה אבל היא יותר סימפטום מהבעיה עצמה. שווה להמשיך לצפות ולגלות בדיוק מה הבעיה וכמה הרבה יותר רחבה ועמוקה היא.
8
זוהר אורבך, Morin, אור ענבר, איתי שלמקוביץ, לפרקונית, שפן הלוח, אדם קלין אורון, לבה קפואה?
זה לא סופר מדויק כי נגיד, רבקה וג'וש לא ביחד רוב עונה 2. אבל חביב. זה לא משנה את העובדה שהתפקיד של שם הוא לא לסכם את הסדרה אלא להעביר את הוייב שלה ולמשוך צופים פוטנציאליים. השם הזה לא עושה את זה כל כך טוב כי יש לו ניחוח סקסיסטי (כן, שיר הפתיחה של העונה הראשונה מתייחס לזה, אבל זה לא מספיק) והוא יוצר רושם של סדרה על שיגועים מופרעים של בחורה דפוקה, ולא של מבט עמוק (גם אם מבודח) על טראומה, כאב ובריאות נפש. כמו כן, מאד קל לפרש את השם ככזה שמגיע מנקודת המבט של ג'וש – לא סתם הרבה אנשים טועים וקוראים לסדרה "האקסית המטורפת שלי" – וזה כבר ההיפך הגמור מהרעיון שלה.
ביחד עם השיווק הלא מוצלח שהסדרה הזו קיבלה (גם בבית וגם במדינתנו), השם הזה די פגע בסדרה.
נהדר!
לדעתי – הסדרה הכי טובה שרצה היום. ממליצה לכולם להשלים את שתי העונות הקודמות (הראשונה כבר נמצאת בנטפליקס ישראל) ולהצטרף לצפייה בעונה החדשה בקבוצת המעריצים הישראלית: https://www.facebook.com/groups/318660871872883/
כל העונות נמצאות ביס ומשודרות צמוד לארה"ב
(ל"ת)
3>
ועכשיו שהסדרה הגיעה לסופה (בלי ספוילרים)
פשוט ממתק. יש לה יכולת מדהימה לעסוק בנושאים של בריאות הנפש, אהבה רומנטית, מיניות ומתקפות-קקי-עקב-שתיית-מיצים-ירוקים בקלילות וטבעיות עם הרבה אהבה והערכה לדמויות.
זו אחת הסדרות היחידות שסיימתי לצפות בהן עם חיוך ענק מרוח לי על הפרצוף ושממש צחקתי בה בקול רם יותר מפעם אחת. מומלצת בחום רב מאוד. אסייג ואומר שהיא בהחלט נישתית ומניחה שאם לא התחברתם אחרי 2-3 פרקים לא תתחברו, אז לא הייתי ממשיכה בכוח למרות הביקורות הטובות. אבל בשבילי, היא בהחלט מככבת גבוה ברשימת הסדרות המומלצות.
האם הייתם אומרים שהיא משתפרת?
ראיתי 3 פרקים – סך הכול נהניתי, אבל זה קצת מרגיש כאילו לא ברור לאן עוד אפשר לקחת את זה. היא לא קורעת מצחוק, העלילה די סתמית – היתרון זה הדמויות החביבות והשירים המגניבים. יש איזה קונצנזוס שהסדרה לאט לאט מתגבשת למשהו מעניין יותר? או שאם מה שראיתי עד עכשיו לא סחף אותי שווה לעצור?
היא מאד משתנה בין העונות
אם השירים שבפרקים הראשונים לא גרמו לך להתחבר, אז אולי באמת אין טעם להתאמץ. למרות שבסך הכל זאת סדרה מאד מוצלחת.
יש לסדרה נרטיב כללי מאד מעניין שנחשף לאורך העונות.
אבל הוא נחשף בצורה מאד איטית והרבה ממנו נמצא בעונה השלישית. העונה הראשונה היא באורך של 18 פרקים, שזה די הרבה בשביל להיצמד לסיפור אחד מהודק, ולכן יש בה התמהמהות קלה ופרקים שלא מרגישים קריטיים (בלי קשר לאיכותם). הבעיה הזו חוזרת על עצמה בעונה הרביעית, אגב.
פרק 4 של העונה הראשונה הוא אחד הפרקים הטובים בסדרה. גם פרק 9 שהוא פרק בקבוק מעולה. הייתי ממליצה להתקדם עד לאחד מהם (תלוי בסבלנות שלך) ואז לשקול שוב.
כמובן שקשה לי לומר שהיא "משתפרת" כי היא תמיד הייתה מושלמת בעיניי, והנטייה הטבעית שלי היא להגיד "פשוט תמשיך לצפות" כי אני משוגעת על הסדרה הזו ולא מבינה איך אפשר לראות בה פחות מהברקה חד פעמית. אבל אני באמת מנסה להיות ריאליסטית בקשר ליכולת של אחרים להתחבר אליה ואני יודעת שהיא לא לכולם. רק אל תקראו לה גילטי פלז'ר.
הבעיה שלי הייתה הפוכה:
למרות שמדובר בסדרה גאונית, למרות שהיא מקורית בטירוף, למרות ליהוקים שמימיים – עבורי הסדרה לא הייתה כל-כך מהנה. הסיבה היא אותה הסיבה שמונעת ממני להנות מיצירות תרבות רבות, באמת שלצערי: אם אין דמות שאני יכול להזדהות איתה ולהיות בעדה, זה לא נעים לי.
כי למרות שהסדרה הזו מלאה באנשים נחמדים, מתחת לזה יש איזו אמונה בסיסית שהעולם הוא לא מקום מוצלח במיוחד ושאנשים כמעט תמיד ייהרסו לעצמם את החיים.
כן, טוב,
זה נותן לגיטימציה להתעצבן על אנשים שעושים שטויות ודופקים לעצמם את החיים. רבקה כשלעצמה היא מופת של שמחה לאיד.
נשמע יפה וחשוב, אולי אנסה שוב
הבעיה היא שנשברתי אחרי העונה הראשונה, כי זה היה כל-כך מדכא (וגם מצחיק וחכם ומקורי וכו', אבל גם מדכא).
הו, צפויים לך דברים מדכאים הרבה יותר בהמשך.
למרות שזו שליחות בעיניי לגרום לאנשים לראות את הסדרה הזו, אני מרגישה קצת אשמה אם אתה ממשיך רק על בסיס המילה שלי. כמו שאמרתי (כשהנחתי שאתה מדבר על כל הסדרה ולא רק על העונה הראשונה), יש עליות ומורדות כל הזמן, זה לא מפסיק באף שלב. וכנראה גם ממשיך אוף סקרין אחרי שהסדרה נגמרת, כי אלו החיים.
לא התכוונתי לסמן שם ספוילרים אבל יצא ואני מניחה שאני אכן מתארת את הסוף בקווים הכי כלליים שאפשר, אז אם למישהו זה מפריע, יצא לנו טוב.
מעדכן שהמשכתי
ואני שמח שהמשכתי. לפני פרק 4 הייתי ממש קרוב לוותר, אחריו נכנסתי לקונפליקט כי הסדרה כל הזמן נעה כמו מטוטלת בין מבריקה לסתמית. אבל בהמשך הגיעו פרקים גאוניים אף יותר (9 ובעיקר 11) ונשאבתי פנימה, ועכשיו אני מאוד מאוד נהנה. בעיקר הדמויות באמת נכנסות ללב, והשירים גאוניים. כרגע אני בפרק 5 של עונה 2 ואני שוב באיזושהי צומת דרכים כי אני חושש שכרגע נפרדנו מהדמות האהובה עליי בפער.
זו אכן נקודה קשה.
אבל תחזיק מעמד. זה כל מה שאני אגיד.
מהי הסדרה הגאונית?
(ל"ת)
קצת באיחור
באפי. הציטוט הזה לקוח מהעונה השישית, פרק המחזמר. מיותר להגיד שממליץ
אז התחלתי לצפות בסדרה והיא... בסדר? נראה לי?
הציפיות שלי היו או להיגעל מהבדיחות הגסות שהוזכרו (ולמזלי כנראה שעדיין לא הגעתי אליהן) או להיות המום ונפעם מיצירת המופת שמתגלה מול עיניי, והרושם שלי עד עכשיו הוא לא קיצוני לשום כיוון כזה. אחרי דיוני חברים, מרענן לצפות בדמות בשם רייצ'ל (בסדר, נו, רבקה) שמתייחסת ליהדותה בגלוי כבר מהפרק הראשון ולאורך הסדרה כולה, והיא בגדול דמות אהיבה ומצחיקה מאוד, במיוחד השירים שהיא מדמיינת, אם כי הנטייה שלה לשקר (לאחרים, אבל קודם כל לעצמה) קצת פוגמת. ג'וש חתיך הורס ואני מבין לגמרי את האובססיה של רבקה אליו, אפילו מנקודת מבטי המאוד הטרוסקסואלית. על שאר הדמויות והשחקנים עדיין לא הצלחתי לגבש דעה פחות נייטרלית אז בגדול – גרג הברמן גם נחמד מאוד וחבל שרבקה סתם עושה לו את המוות ופולה קצת משעממת אבל עושה את העבודה. את ההצגה ללא ספק גונבת אווה אייקרס היפה והמתוקה בתפקיד רבקה הצעירה. אני קהל די קשה (או סתם עצלן) בכל מה שנוגע לסדרות שהן לא סיטקומים נטו, וגם עם זאת עדיין לא הגיעה ההתמכרות, אבל הבטחה יש ואכזבה אין, אז כמו שאומרת סופר נני, אני אופטימי ואני עוד אשוב.
באיזה פרק אתה?
אני הייתי מאוד סקפטי בהתחלה והתחלתי להיתפס בסביבות פרקים 9 ו11 של עונה 1. היא מאוד לא קונסיסטנטית ויש בה פרקים פחות טובים ורגעים פחות טובים בתוך פרקים טובים, אבל יש בה לאורך העונות סצנות ולפעמים פרקים שלמים שהם גאונות צרופה, לא פחות.
אני בפרקים הראשונים ממש, עוד לא הגעתי אפילו לפרק החמישי.
כמובן שכל אמנות טובה באמת דורשת השקעה, זמן וסבלנות, וכמו שאמרתי אני קהל קשה שלא מורגל בסדרות אבל ננסה. בינתיים הדמות היחידה שקצת מעצבנת אותי זאת הת׳ר, אבל אולי זה סתם כי פעם היה לי קראש על מישהי בשם הת׳ר והיא בכלל לא דומה לה אז… מעצבן אותי שהן לא דומות? לא יודע. אם אתה מאוד אוהב מישהו ופתאום מציגים לך מישהו עם אותו שם אבל שונה ממנו לגמרי אולי אתה מכיר את ההרגשה.
אני גם התחלתי את הצפיה השבוע, וקצת מתקשה
לשניים-שלושה הפרקים הראשונים היו אנרגיות מצויינות (וגם שירים מעולים), בהמשך הכל מתחיל לקרטע. השירים עדיין טובים, אבל התחושה שלי שהסדרה צריכה להתרחב מהנושא היחיד שיש לה (רבקה-מאוהבת-בג'וש-מה-היא-תעשה-השבוע) ולהגיע למקומות חדשים. אתמול הגעתי לפרק 11 והוא באמת סוג של שיפור לעומת הפרקים שהיו לפניו, אבל אני פשוט לא אוהב את הדמויות (אולי רק את גרג והת'ר) ופשוט קשה לי להתחבר לכל ההתאבססות על נושא אחד הזאת שמובילה כל פרק (בניגוד למרבית הסדרות הקומיות, שיודעות לרוב לעסוק ביותר מנושא אחד).
יש בעונה הראשונה פרקים מעולים שלא עוסקים בג'וש.
בעיקר 7 ו-8.
וגם הפרקים שעוסקים בג'וש לא *באמת* עוסקים בג'וש.
בכל מקרה, אם ההתמקדות בג'וש היא המכשול העיקרי עבורך, תמשיך לצפות. יש עוד הרבה פיתולים בעלילה לפניך.
הבעיה שלי היא לא ג'וש כדמות (למרות שהוא לא מעניין במיוחד)
הבעיה שלי היא ההתאבססות הבלתי נגמרת של רבקה (וגם של פאולה למעשה) על מערכת היחסים הזאת עם עלילות שהולכות לכיוונים יותר ויותר מופרכים. כולל האופרציה הבאמת מופרכת שצפיתי בה היום בפרק 12 (ואני מניח שזה ילך ויתדרדר). כמובן שגיבורים של סיטקומים תמיד הולכים עם הראש בקיר בשביל כל מיני מטרות מוזרות, אבל העובדה שמדובר עבור רבקה בעניין רציני באמת, ושהיא הולכת לאותו כיוון פרק אחרי פרק (בניגוד, נניח, לגיבורים של סדרה כמו קומיוניטי שנוטים להתאבססות קולקטיבית, אבל על שטויות מוחלטות ולרוב שטות אחרת בכל פרק) הופכת את זה לכואבת לצפיה ולרוב לא מצחיקה (דווקא השירים שחששתי מהם הם לרוב החלק הכי מצחיק, בעיקר כיוון שההומור שלהם מגיע ממקום אחר לגמרי).
היה לי הרבה יותר קל אם הסדרה היתה מציגה דינמיקת ידידים-עם-אהבה-נסתרת יותר סטנדרטית (נניח, כמו פאם וג'ים במשרד), ומצד שני נותנת לרבקה חיים ועלילות משנה שלא נובעות וכפופות בכל רגע נתון לאובססיה הבלתי נשלטת הזאת.
במילים אחרות-
מה שמפריע לך וכואב לך לצפייה אמור להפריע לך ולהכאיב לך בצפייה. יש לזה תגמול מאד משמעותי אחר כך. בלי לספיילר, מה שאתה מרגיש עכשיו זה חלק קטן ממה שיהיה בעונה 4, ובזמן הצפייה בעונה כבר נמאס לי מהסדרה ומרבקה, אבל אז הגיע פרק הסיום והפך את הגדול לשווה את זה.
אני קצת מבולבלת.
אם מערכת היחסים בין ג'וש לרבקה הייתה will they won't they סטנדרטי ולא סטוקינג אובססיבי, זו לא הייתה הסדרה הזו. זה כמו לבקש את פורסט גאמפ אבל בלי האינטליגנציה הגבולית. הוצאת מהיצירה את המרכיב שהופך אותה למה שהיא. אם הסדרה הייתה עוסקת בבחורה נורמלית שלפעמים יוצאת בצורה נורמלית עם בחור אחר יכול להיות שהיא הייתה סדרה טובה, אבל לא בצורה שבה קרייזי אקס טובה.
יש הרבה בעיות עם השם של הסדרה, אבל דבר אחד שחשבתי שהוא יהיה טוב בו זה להבהיר שלא מדובר בסדרה שעוסקת ברומנטיקה סטנדרטית. אז אני באמת לא בטוחה איך אפשר לבוא לסדרה בטענה בקשר לזה.
עם זאת, אם אתה לא אוהב את מערכת היחסים בין ג'וש לרבקה, זה בסדר. אתה לא אמור, והיא באמת לא הנושא. זו לא סדרה על ג'וש ורבקה, זו סדרה על רבקה. ההתאבססות על ג'וש היא מרכיב בזהות שלה אבל היא יותר סימפטום מהבעיה עצמה. שווה להמשיך לצפות ולגלות בדיוק מה הבעיה וכמה הרבה יותר רחבה ועמוקה היא.
בלי ספויילרים
הרבה מהדברים שמציקים לך מטופלים בהמשך ביותר רגישות וניואנס ממה שציפיתי. יש מצב שאתה בדיוק הצופה שעבורו המשך הצפיה ישתלם מאד.
אז... הרעיון של הפרק האחד עשר בעונה הראשונה מועתק אחד לאחד מ"ההודעה הקולית" לסיינפלד?
(ל"ת)