-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
אהבה בימים קרים
Zimna wojna
על רקע המלחמה הקרה, ויקטור והצוות שלו נודדים ברחבי היבשת בחיפוש אחר כשרונות חדשים ללהקה בניהולו. הוא פוגש בזולה, זמרת צעירה, תמימה ומלאת קסם אישי, ובין השניים נרקם רומן.
אורך: 1:28
תאריך הפצה בארה"ב: 21/12/2018
תאריך הפצה בישראל: 10/01/2019
נהדר
יש בסקירה מעין ספויילרים ל'ליקוי חמה' של אנטוניוני ו'נוסטלגיה' של טרקובסקי. לא ספויילרים ממשיים, כמו שלדעתי אין ספויילרים אמתיים ל'אהבה בימים קרים'. אבל מי שרגיש שידע וייזהר.
הסרט החדש מהבמאי של 'אידה' (שמלבד העובדה שזכה באוסקר הזר, גם מדובר באמת בסרט נהדר) מתרחש ברובו בעשור של שנות החמישים ולוקח אותנו לטיול בין מדינות שונות באירופה (פולין, יוגוסלביה, צרפת, גרמניה ורוסיה) בזמן המלחמה הקרה.
'מלחמה קרה' זהו גם שמו המקורי של הסרט, שקיבל שם עברי מוזר, אבל למרות שהגלים הפוליטיים של התקופה והמלחמה הקרה נוכחים בסרט בצורה חד משמעית ורלוונטית לסיפור, הסרט הוא הרבה יותר סיפור אהבה ספציפי באותם ימים קרים.
לפני שנכנס לסיפור עצמו, כתבתי שהסרט ברובו מתרחש בעשור של שנות החמישים, מכיוון שהסיקוונס הראשון של הסרט מתרחש ב1949 בעוד הסצנות האחרונות מתרחשות ב1964.
הסיקוונס המהמם שפותח את הסרט, הוא מעין סיבוב ברחובות בפולין של 1949, בה שלושה אנשים מקליטים באובססיביות מוזיקה עממית ונוסטלגית הנשמעת ברחובות. זהו טיול בין כלי מוזיקה שונים וישנים, בין אנשים מבוגרים וצעירים, בין רחובות למועדונים, כשהמשותף לכולם זוהי אותה מוזיקה נוסטלגית וממכרת שנשמעת בכל פינה.
כאמור, זהו סיקוונס מהמם. מצולם (כמו כל הסרט) בפורמט המתאים לאותה תקופה, בשחור-לבן מסנוור עיניים. בדיוק כמו ב'אידה' (רק יותר כהה), מהרגע הראשון וכצפוי עד האחרון, גם הסרט החדש של פאבל פאבליקובסקי הוא תצוגה של יופי בלתי פוסקת.
אמנם, הסיקוונס מקבל תפנית לקראת סופו, כשאנחנו בעצם מבינים שצילומי ההקלטות של אנשי הרחוב בפולין לא יהפכו לסרט על המוזיקה הנוסטלגית, אלא בדיוק להפך. ההקלטות עתידות לעבור שכתוב ולהפוך למוזיקה מודרנית, על מנת לבנות הופעה בורגנית, מתחנחנת ומתייפייפת, שככל שהסרט יתקדם תהפוך בוטה יותר ויותר לכיוון המלוקק. (מה לעשות, ככה זה אומנות באותה תקופה)
הסיקוונס מסתיים כשאחד משלושת מפיקי ההופעה מביע סוג של אשמה על כך שהם לוקחים מוזיקה לא שלהם ומשנים אותה. הוא יוצא מוואן ההקלטות כי הוא צריך להשתין ומגיע למעין כנסייה נטושה ומסתובב בחורבותיה. (כנסייה שמזכירה מאוד, גם במראה וגם ברעיונות שהיא מייצרת, את הכנסייה ב'נוסטלגיה', יצירת המופת של אנדריי טרקובסקי)
בכוונה פתחתי בכך שקצוות הסרט יוצאות מן העשור בו הוא מתרחש, מכיוון שגם בסצנה האחרונה, כמו בסיקוונס הפתיחה, הסרט חוזר לאותה כנסייה נטושה בנסיבות כאלה ואחרות ובעצם מצביע לא רק על סגירת מעגל נהדרת, אלא גם על מה שהופך אותו לסרט גדול ומבריק ביותר.
לאחר ההקלטות, שלושת המפיקים יוצאים למבצע ליהוק לקראת המופע החדש. סדרת אודישנים ארוכה שמטרתה הברורה היא למצוא את הקולות הטובים ביותר, אך בפועל מתחשבת בכל מיני פרמטרים אחרים, לאו דווקא הקשורים לאיכות הקול בלבד.
ויקטור, אחד מאותם מפיקים, מבחין בנערה צעירה בשם זולה. אמנם יש לה קול מהמם ומרגש (כמו ללא מעט מהזמרות באודישנים), אבל משהו בה מושך אותו יותר מן האחרות. כנראה היופי משחק כאן תפקיד גדול (בדיוק כמו בכל הסרט), אך גם סיפור אפל מעברה של הבחורה גורם לו לרצות לשמוע ולראות ממנה עוד ועוד.
זולה מתקבלת למקהלה וההופעות הראשונות יוצאות לדרך בהצלחה מסחררת, כשגם הרומן בין ויקטור לזולה מתחיל לקרום עור וגידים.
הרומן בין השניים מצד אחד ממכר ונורא יפה לעין (שוב, כמו כל דבר אחר בסרט הזה. מרגיש לי צורך לחזור ולהדגיש כמה שהסרט הזה יפה, כי זה פשוט לא מרגיש מספיק.), אך מצד שני גם לא פחות הזוי. הוא בערך בעשור הרביעי לחייו, כשהיא רק בחורה צעירה. הוא רגוע, שקול וכעוס מבפנים, היא אפלה, לא ברורה ושלווה מאוד מבפנים. אבל לא רק הדמויות עצמן עלולות להפריע לסיפור האהבה להתגשם, כי כאמור, מדובר בימים קרים. ימים קרים מאוד, כשהפוליטיקה והממשל מפריעים כל הזמן ברקע.
נורא קל להתמכר לאהבה בין שני הגיבורים, נורא קל לרצות שהם יהיו ביחד. לא כ"כ ברור למה אבל זה גם לא כ"כ משנה.
מנקודה זו, הסרט, ביחד עם דמויותיו ובדיוק כמו המופע שהוא מציג, נע בין סצנות מסחררות לבין סצנות שקטות ורגועות. בין שירים שקטים ומרגשים (חפשו את הגרסה המקורית ל'לבלבו אגס וגם תפוח' במהלך הסרט) לבין קטעי ג'אז מקפיצים. ריקודי סלואו רגועים, מול ריקודים מהירים ומסחררים כשמעל כל השירים והריקודים חוזר שוב ושוב שיר אחד, 'לב' ('רינה', בגרסה העברית) מהסרט המוזיקלי הרוסי 'החברה העליזים' מ1934 (קישור שני לקולנוע הרוסי), השיר שמכניס את זולה ללהקה ואתו היא תמשיך להופיע בכל הסרט.
וכמו שהמוזיקה והריקודים משתנים ללא הרף, ככה בני הזוג. בגלל הרקע הפוליטי, המצב באירופה, השוני בין שניהם ומעל הכל בגלל אותו מושג חמקמק שהם מנסים לחלוק ולא בדיוק יודעים איך בכלל ניתן לחלוק אותו.
וכך, במשך עשור שלם, הדמויות עוברות ממקום למקום באירופה, נפרדים, חוזרים, יוצאים עם אחרים אך לא באמת מסוגלים לשחרר רגשית אחד מהשני, למרות שהמציאות לא מאפשרת להם להיות ביחד בכ"כ הרבה מובנים.
נכון שהמלחמה הקרה היא אחד הגורמים העיקריים ברקע שמשפיעים הן על סיפור האהבה בין השניים והן על המופע הגדול. המופע הופך להיות מופע פוליטי שמשרת ממשל כזה או אחר, השירים משתנים, המוזיקה משתנה. אבל את הרגשות, לעומת זאת, אי אפשר לשנות. וזאת הבעיה הגדולה באמת.
לכן, למרות שהסרט נקרא 'מלחמה קרה' וזה מובן לחלוטין, ונכון שלשנות את השם זה מעשה מוזר ואידיוטי בד"כ (וגם פה אני לחלוטין לא מצדיק), השם העברי מתאים לו מאוד. כי אפשר לתרץ תירוצים. אפשר להגיד שהמלחמה מפרידה בניהם, הקומוניזם מפריד בניהם, הגילאים, הסיטואציות. אבל לדעתי זה מפספס את כל הרעיון והתהליך המבריק שהסרט הזה מעביר אותנו. מעבר לכל הרקע, אני חושב שיש כאן מעין חיפוש בלתי פוסק אחר משהו נשגב יותר. זאת יכולה להיות המוזיקה, הדת או האהבה, או שבמקרה הזה שלושתן משחקות את אותו הרעיון בדיוק.
כמו המוזיקה שעוברת כ"כ הרבה וריאציות, שינויים וחידושים ומשתנה בהתאם למצב קיים (בדיוק כמו שהסרט מתחיל עם הקלטות המוזיקה ברחוב), כך גם הדת עוברת לא מעט שינויים, נעלמת ונשכחת רק כדי להיזכר שוב (כמו הכנסייה בסרט) וכך גם האהבה. (כפי שסיפור האהבה מוצג בסרט הזה)
אני חושב שההשוואה הזאת אמנם כן מציגה גורמים חיצוניים שמשפיעים על אותו רעיון, כמו מלחמות ופוליטיקה, אך בפועל ההשוואה הזאת מייצרת תהליך מאוד אישי, לפחות עבורי. המלחמה האישית של כל אחד מאתנו על המוזיקה, הדת והאהבה האישית שלו. מלחמה שמשתנה כל הזמן בהתאם למציאות ותמיד, גם אם נשתנה לחלוטין, נזכר בה בנוסטלגיה ובגעגוע בלתי פוסק.
זאת אחת הסיבות שאני מרגיש שהכנסייה המופיעה בתחילת הסרט ובסופו מהווה את אותו מהלך מבריק שהסרט מציג וגם ההשוואה לכנסייה של טרקובסקי ב'נוסטלגיה', מאוד רלוונטית שכן היא מציגה את אותם נושאים בדיוק.
גם בסרט הרוסי, הבמאי מתרפק על נוסטלגיה שהייתה ואיננה עוד. גם שם הגיבור לוקח אותנו לטיול במדינה בו נולד, במקומות שעיצבו אותו ומראה איך הכל נשכח ונהרס תחת ידי האדם. איך החיפוש אחר הנר הדולק בכנסייה בה נולדת לעולם לא יכבה, גם אם העולם לא כ"כ מאפשר לו את הבעירה הזאת. פאבל פאבליקובסקי עושה מהלך דומה גם כאן, כשהוא פותח את הסרט בכנסייה נשכחת שמסמלת את אותם דברים שנשכחו, ממשיך בעשור שמתואר בסרט, דרך המוזיקה והסיפור המרכזי, עד שהוא חוזר בסצנת הסיום לאותה כנסייה, שככל הנראה פשוט אי אפשר לשכוח.
זה גם מתקשר לנקודה הראשונה בה הקולנוע הרוסי מוזכר בסרט. השיר שמכניס את זולה לתוך אותה להקה ובעצם מתחיל את הרומן בינה לבין ויקטור, 'לב', מתוך הסרט הרוסי המקסים 'החברה העליזים'. הסרט, שיצא ב1934, הוא הסרט המוזיקלי הרוסי הראשון. הוא מתרחש בשנות ה30 במוסקבה ועוקב אחר סיפור אהבתם של רועה צאן שהוא גם מוזיקאי ושל עוזרת בית שהיא גם זמרת. טעות מובילה אנשים לחשוב שרועה הצאן הוא בעצם מנצח איטלקי מוצלח, מה שמוביל אותו להופיע במסיבה גדולה (אליה הוא מביא את כל החיות שבבעלותו) בה הוא מכיר את עוזרת הבית ומתאהב בה. משם כל הדרך אל להקת ג'אז שהשניים משתפים בה פעולה ומופיעים בתיאטרון גדול במוסקבה.
הסרט ההוא, שהיה לראשון בתחומו בברית המועצות, די נשכח מהזיכרון. אך השיר שבו ממשיך להתנגן עד היום. אך ב'אהבה בימים קרים', לא השיר מזכיר את הסרט, אלא הסרט מזכיר את השיר. זולה במקרה צופה בסרט בהקרנה מיוחדת באחד הכפרים והשיר ששמעה בו הופך להיות השיר שמוביל אותה לכל אורך חייה. ושוב, כוחה של המוזיקה (או הקולנוע, אם תרצו. עניין שגם חוזר על עצמו בסצנה נוספת שמתחברת אל הקולנוע האיטלקי, בהמשך.) הנוסטלגית שמלווה אותנו כל חיינו ולא משנה איזה עיבודים או שינויים תעבור במהלך הדרך, תמיד תישאר הראשונה שנגעה בך ותתגעגע אליה ותיזכר בה בערגה. (בדיוק כמו שזהו הסרט המוזיקלי הרוסי הראשון.)
מעבר לקולנוע הרוסי, גם האיטלקי נוכח בסרט בשני קטעים.
הראשון הוא כשויקטור גר בפריז ועובד שם בתור מלחין ויוצר מוזיקה לסרטים. ויקטור יוצר מוזיקה לסצנה ספציפית, בסרט איטלקי שנקטע עקב הגעתה המפתיעה של זולה למקום. בדומה לשיר שחיבר בין השניים במהלך האודישנים ללהקה, אותו זולה שמעה בסרט, ויקטור עובד בתור כותב מוזיקה לסרטים. בסצנה שבמהלכה השניים מתאחדים מחדש.
השני, והרלוונטי יותר, נמצא בשם המועדון שהזוג פוקד במהלך הסרט ובו זולה מופיעה. L'éclipse, ליקוי חמה. שם המועדון הוא כשם של אחד הסרטים הכי מפורסמים של מיכלאנג'לו אנטוניוני. 'ליקוי חמה' הוא החלק השלישי במעין טרילוגיה של הבמאי האיטלקי (ביחד עם 'אוונטורה' ו'הלילה') העוסקת בסיפורי אהבה מול חברה מתפתחת ומשתנה. גם שם הקומוניזם נוכח כבר מהפתיחה, גם שם מתואר זוג שלא יודע איך לנתב את האהבה הגדולה בניהם למקום נוח ורגוע. אנטוניוני ממקם את העלילה שלו ברובע אאור, רובע המפורסם בארכיטקטורה מודרנית הנמצאת בו בכל פינה. במהלך הסרט, אנטוניוני מצלם את הדמויות שלו נבלעות בתוך אותה ארכיטקטורה, כשבסוף הסרט רואים רק את המבנים, ללא זכר לדמויות שפספסו אחד את השני. גם פאבל פאבליקובסקי עושה דבר דומה לא פעם במהלך הסרט. למשל, לאחר לא מעט עליות וירידות, זולה מגיעה לפריז ומתאחדת עם ויקטור. הם נוסעים בסירה בנהר כשנוף של ארכיטקטורה מודרנית מקיפה אותם. גם אותם העולם, המודרנה והקומוניזם מנסה לבלוע, אך שלא כמו בסרטו של אנטוניוני, כאן אנחנו מתחברים כאמור לקולנוע הרוסי של טרקובסקי. קולנוע שלוקח אותנו לתוך מבנה אחר, אותו מבנה שהיה שם מן ההתחלה. לא חלק מהארכיטקטורה המודרנית, אלא חלק מהעבר שימשיך ללוות אותנו לתמיד. אותה כנסייה נוסטלגית, ישנה ונטושה, שיש בה הכל והיא סוגרת את המעגל.
לכן, אני חושב ש'אהבה בימים קרים' הוא סרט נהדר. גם בלי ההומאז'ים הבולטים לקולנוע הרוסי והאיטלקי, הוא עומד בפני עצמו כסיפור אהבה מרתק וחכם, מוזיקלי, עם ויזואליות פשוט מרהיבה. המושגים אהבה, דת ויצירה (מושגים החוזרים שוב ושוב בכל הסרטים של טרקובסקי) עוברים תהליך דומה במהלך הסרט, שמצליח לתאר אותו כחלק בלתי נפרד מחיינו כמעט בכל שלב (ולאו דווקא בקשר היסטורי ישיר). ביחד עם אותם הומאז'ים, שנותנים לו ממד עמוק ורחב יותר, הסרט הופך לאחד הטובים של 2018 ולאחד שחבל, פשוט חבל לפספס.
סרט יפיפה
הסרט מתאר בצורה עדינה ומרגשת סיפור אהבה בין גבר ואישה ובין אדם למולדת ילדותו .
הצילום בסרט פשוט נהדר ובאופן כללי סרטי שחור לבן כיכבו השנה.
לא כצעקתה
צפיתי בסרט אתמול. חמושים בביקורות נלהבות וטריילר מרשים, יצאנו, אני ואשתי לצפות בפלא. אז ככה (אין ספוילרים)…
סרט יומרני, בו במהלך 90 דקות, דמויות שטוחות ופלקטיות מנהלות מערכת יחסים אובססיבית ,המתפרשת (בקפיצות של מספר שנים) על פני 15 שנה. למעט מספר עובדות אודות האישה (נערה בתחילת הסרט), אבל כלום אודות הגבר, איננו יודעים דבר אודותיהם. הסרט עתיר בקונפליקטים, הקשורים לתקופת המלחמה הקרה, למערכות יחסים בין גילאים שונים, צמתי החלטה בחיים, אך נמנע מלגעת בהם באופן ממשי. הדמויות מתנהלות במעין בועה בו רק הן קיימות ומגיבות האחת לשניה. משום הרצון להימנע מספוילרים, אינני רוצה לתת כעת דוגמאות קונקרטיות (וכאלה יש למכביר), אבל כל אפשרות שניצבה בפני הבמאי לתת לדמויות עומק פסיכולוגי, המקנה להן ממד אנושי שניתן לי כצופה להתחבר אליו, פשוט נגנזה כאן וחבל. גם התשוקה המתוארת (אבל לא אהבה), מותירה רושם סטרילי. סופו של הסרט קלישאתי וילדותי, וגם כאן למרות היותו מלווה בקונפליקט ממשי, הסרט פוסח עליו. הסרט, עושה רושם, מנסה להשאיר את הצופה כמתבונן מהצד ולא מעורב רגשית, בתחושה אניגמתית. אה, כן… צילום שחור לבן יפה, אם כי ראיתי טובים ממנו. על הרמיזות לסרטי מופת אחרים מההיסטוריה העשירה של הקולנוע קטונתי מלהתייחס. אבל צילום בשחור לבן ואזכורים שכאלה לא הופכים סרט ליצירת מופת.
סרט גרוע ומרגיז
וכל השבחים שהוא מקבל די מתסכלים.
לא אכחיש שהצילום מרהיב ושבהחלט חיבבתי את השיר,אבל הכתיבה פשוט מרושלת ומשאירה אותי בחוץ לאורך כל הסרט.
כבר בשלב הראשון והחשוב של בניית מערכת היחסים ביניהם הסרט נכשל-או יותר נכון לא ממש מנסה-ליצור הזדהות ואמינות.עוד לפני שהדמויות מספיקות להכיר בצורה רצינית אנו שומעים את הבחורה אומרת לבחור שהיא תהיה איתו עד קץ כל הימים.בניגוד לשאר הבעיות בסרט,כאן זו לא איזו בחירה סגנונית אלא פשוט עצלנות תסריטאית.המשפט הזה של הבחורה פשוט מעורר גיחוך כי לא היתה לקראתו שום בנייה.ואם לא גרמו לי לשמוח במערכת היחסים החיובית שלהם,אין שום סיבה שאכאב את המכשולים שבה.
בהמשך הסרט כל הזמן קופץ מתקופה לתקופה,כשהוא מראה לנו רק אפיזודה קצרה כל פעם.תמיד יש תחושה שנמנעים מלהראות לנו את העיקר.מדברים על איזה אירוע משמעותי שקרה בפעם הקודמת שהם נפגשו וישר קופצים כמה שנים קדימה.זה די מעייף,זה מתסכל נורא כי כל אופציה לאיזה סיטואציה רגשית נזרקת לזבל.אין שום חשיבות לשום דבר שקורה בסרט הזה כי לפני שרואים ומעכלים השלכות של אירוע מסוים כבר קופצים שנתיים קדימה.
מבנה התסריט נורא מזכיר סיפור שילד קטן מספר-"ואז הם נפגשו,ואז הם נפרדו,ואז הם נלחמו בדרקון ואז הם שרו בהופעה".בלי שום ירידה לעומק והאופי של הדמויות,שזה בעצם מה שהופך סיפור למעניין.
זה מגיע לשיא לקראת סוף הסרט,כשיש סצנה מסוימת שאמורה להיות בעלת משקל רגשי רב,אבל מיד הסרט קופץ קדימה ומסופר לנו משהו שמשמיד לחלוטין כל רגש שהסצנה הקודמת ניסתה ליצור.מהלך תסריטאי כושל.
בקיצור,אוברייטד ברמות קיצוניות.מאכזב ממש.
אהבה בימים קרים.
מה זאת אהבה… זו שאין עליה תשובה. כי לא נמצא מילחם לתאר אותה. ולכן משתמשים במידה של קולנוע. אהבה בימים אינו סרט מושלם או גמור שום סצינה לא מסתיימת. שום דבר לא נסגר. הוא פוגש אותה,הוא אוהב אותה, הוא עוזב אותה. בכל פעם שהם נפגשים יד משהו שקוראים לו אהבה. ויש כאן אהבה בלילות קרים
לא מומלץ לכולם.