נתחיל מהטוב – הסדרות של וינס גיליגן (או יותר נכון של הצלם שלו) – מצולמות בצורה מרהיבה שטרם נראתה בסדרות טלויזיה (וגם מעטים בקולנוע משתווים לה). הזוויות, הצבעים, הרעיונות – במילה אחת ואוו.
עוד טוב – העונות השלישית והרביעית (מתי שסול הגיע, האחים השתקנים ועוד) . בעונות האלה הסדרה היא מופתית לכל דבר ועניין.
מה פחות טוב? העונות הראשונות. הן בסדר. ממש בסדר. אבל לא יותר מזה. המון אנשים סביבי פשוט לא שרדו אותן והפסיקו במהלכן. ורק אחרי שכנוע נוסף נתנו עוד צ'אנס ונהנו מאותן עונות 3-4.
סדרה כזו – בהחלט אינה יכולה להיות, לטעמי, מהגדולות שנוצרו. צר לי.
אם יש כאן איזה מישהו שחושב שהסדרה הזאת היא מופת טלוויזיוני והדבר הכי טוב שנוצר אי פעם או משהו שטיפה מתקרב לזה, אתם מוזמנים לכתוב פה שאתם חושבים ככה. מצד שני, אתם יכולים גם לא לכתוב. בחירה שלכם. אבל שימו לב שאף אחד עדיין לא כתוב פה משהו כזה על הסדרה. אז אם אתם חושבים ככה תכתבו: "אני" או "אני מה…" או "כן נו".
פשוט זה הרושם שקיבלתי עליה (מופת וכו') וזה קצת מוזר שאין פה לפחות תגובה אחת משתפכת. יהיה נחמד. לא יודע למה. מצד שני, אתם יכולים גם לא לכתוב.
משחק/בימוי מעולה, וגם חלק גדול מהעלילה. יש בה נטיה להכניס את הגיבור שלה לבור בלתי אפשרי שוב ושוב רק כדי לחלץ אותו באופן מופרך למדי. מבחינתי הייתה לה גם עוד בעיה, שהיא שלגיבור היה נימוק מוסרי (לפחות חלקי) שבו הוא נתלה כמעט תמיד, ובשלב כלשהו המעשים שלו פשוט לא הסתדרו עם הרציונליזציה שלו. לא שזה היה בלתי אמין בהכרח – אבל זה השאיר אותנו עם דמות גיבור שקשה הרבה יותר להזדהות איתה.
מבחינתי, הנימוק הכי טוב לצפות בכל זאת היא שאחר כך כיף יותר לצפות ב"סמוך על סול", הסדרה הכי טובה על המסך היום (גם אם כל החלקים שלה שקשורים ל"שובר שורות" הם גם החלשים ביותר בה).
אחד הדברים שהופך את שובר שורות לסדרה אדירה (נו, אלדו ביקש את זה) זה שהיא הופכת את הגיבור לדמות שקשה להזדהות איתה – שלא לומר קל לשנוא אותה.
בשביל להזדהות יש לך את ג'סי.
וולטר מתחיל את הסדרה בתור גיבור אמיתי, עם רציונל וחיבת הקהל. ואחת הגדולות של הסדרה היא שבמהלכה הוא הופך מאיש טוב לאיש רע, ממש, אבל אנחנו עדיין מזדהים איתו ורוצים שהוא יצליח למרות שהוא כבר לא הדמות שבה התאהבנו.
וזה שהרבה המשיכו להיות לצידו עד הסוף זה דבר שהתמיה ואף הדאיג אותי, למען האמת. לא תפסתי איך אפשר. אני אישית התחלתי לסלוד ממנו בסוף העונה הרביעית, גם. ואחריה – לשנוא אותו שנאה יוקדת. על השפל המוסרי ללא תחתית שירד אליו, המגלומניה הדוחה, ובעיקר על כל מה שעשה לדמויות שבאמת סימפטתי ואהבתי, כמו ג'סי, מייק ואפילו האנק. אבל זה לא איבד מהקסם של הסדרה בשבילי, להפך. זה היה תהליך צפייה מרתק ונדיר – המשחק הזה שהסדרה שיחקה עם הרגשות וההזדהויות שלי עם הדמויות. השינויים החדים שעברתי בצידודים שלי, יחד עם השינויים החדים שעברו על הדמויות. טוני סופרנו, אגב, הוא לדעתי דמות מקטגוריה אחרת. אני רואה אותו כמישהו שמההתחלה, הוא סוג של "אחר" – מאפיונר – שמתגלה כדומה לנו מאוד, מישהו שמהרבה בחינות הוא 'כמונו'. אך תמיד היה ויהיה הפושע, המאפיונר. אז זה להזדהות, לפעמים, עם מי שאתה (אני?) תופס כשונה בהגדרה. אבל לא חושבת שבד"כ הזדהיתי עם טוני באופן טוטאלי, כמו שאפשר היה עם וולטר בהתחלה. וולט התחיל בתור ארכיטיפ של אחד האדם, לגמרי 'כמונו', אדם נורמטיבי שבהדרגה הופך להיות ה"אחר" הזה, פושע ללא מצפון (מהרבה בחינות עם פחות גבולות מאשר היו לטוני). לכן בעיניי הם שני מקרים שונים של אנטי-גיבורים/נבלים.
כלומר שתי הדמויות מגדירות די בהתחלה את "הקווים האדומים" שלהן – שתיהן פועלות בעולם אלים לטובת המשפחה שלהן, ושתיהן לרוב לא אלימות לשם האלימות (אם כי לטוני סופרנו יש כמה התקפי זעם לא מחוייבי המציאות). אבל בעוד טוני רואה את עצמו כחלק מהעולם הפשע, ולא "מתנשא" עליו, וולטר וייט מציג את עצמו כאיש מוסרי יותר שמשתמש באלימות רק על מנת להציל את עצמו. זה עובד לאורך זמן מסויים, עם נימוקים שהולכים ונהיים יותר חלשים, אבל מגיע השלב שבו הדיסוננס בין הפעולות של וולטר וייט לדימוי העצמי שלו הוא בלתי נסבל. זה כמובן מכוון על ידי היוצרים – שבסופו של דבר גם שוברים את הדימוי העצמי הזה, אבל זה הופך את וולטר וייט לדמות שקשה הרבה יותר להזדהות אותה עד הסוף.
עוד יתרון גדול של הסופרנוס, אגב, הוא בתחום האמינות. טוני סופרנו הוא בוס מאפיה עם משאבים ועם כוח, המאבקים מסכני-החיים שלו הם מעטים יחסית, ומול כוח שהוא לרוב חלש ממנו או זהה לו בכוחו (פקודים בוגדניים או בוסים באותה רמת בכירות). וולטר וייט הוא דג רקק שהסדרה מכניסה אותו שוב ושוב לעימותים של חיים ומוות רק כדי להציל אותו באמצעות תוכנית סופר-מתוחכמת שמצליחה כנגד כל הסיכויים. הקלף היחיד שיש לו היא הטענה (הדי מופרכת) שהוא איזה עילוי בלתי ניתן להחלפה בתחום רקיחת הסמים (שגם יוצאת מתוך נקודת ההנחה המופרכת בעצמה ששוק הקריסטל מת' הוא שוק שמעודד מוצרי איכות ומצויינות).
יחסי וולטר-ג'סי היו התמה הדומיננטית בסידרה אבל הם לא היו שתי הדמויות היחידות, לא חושבת שרק ג'סי היה הדוגמה למישהו שאפשר להזדהות/לאהוב.
הדמות של וולטר היא של אדם שמגשים את הפנטזיה של הרבה אנשים. לא מילולית יצור של סמים קשים והתעשרות, אלא ויתור על העכבות, להפוך לאלטר איגו החזק והמצליח מהפנטזיות שלו. זה אפילו בא לידי ביטוי באיך שהוא התלבש "כמו שסוחרי סמים לבושים בסרטים", ונתקע על הפאסון הזה. לאורך כל העונות הוא עשה טעויות שמבוססות על דברים שרואים בסרטים, לא בכל המקרים הדמויות התיחסו לזה (מי עושה עסקאות סמים במגרש גרוטאות).
אם וולטר ווייט הוא האיש שזרק לפח את העכבות שלו והפך להיות האלטר איגו מהפנטזיות, אז בעצם הדמות שהכי עומדת מולו ונתפסה לאורך כל העונות כהורסת החלומות האולטימטיבית היא סקיילר אישתו. די מבאס אותי שרוב הקהל הגיב מאוד רע כלפיה. מתישהו לתוך העונה השניה או השלישית היה ברור לי שהיא הדמות האהובה עלי בסידרה, משום שהיא דמות מאוד שקולה אבל גם עם המון אמפתיה. כל ההחלטות שהיא קיבלה במהלך הסידרה רציונליות בעיני, החל מהרצון ללמוד ולהיות סופרת או מה שזה היה בהתחלה (היא התחתנה עם איש מבוגר ממנה שכבר למד ובחר לעצמו קריירה וכו', זה סוג של התפכחות של עקרת בית), הבחירה שלה לתמוך בבעלה החולה אפילו שבחר בקריירה דפוקה מאוד (סוחר סמים), ההבנה שהקריירה שלו מסוכנת ומסכנת את הילדים שלה, והנכונות להקריב את הנישואים והנוחות הכלכלית עבורם. לוולטר היה אגו אינסופי ודפוק, והיא היתה דמות כמעט ללא אגו כשזה הגיע לבחירות שעשתה.
להבנתי הרעיון בדמות של וולטר היה להציג אדם חביב ונעים, דוד כזה שכל אחד היה אוהב, ולאורך הסידרה די הראו כמה שהוא למעשה טיפוס אגוצנטרי, אגומאנייק ומרושע. למעשה, כמעט כל הדמויות שסביבו נתפסו כרעות בתחילת הדרך ולאורך הסדרה התברר שכולן טובות ממנו. כל אחת מהן עומדת בקונטרסט אחר מולו:
ג'סי הוא סוחר סמים נרקומן ודפוק, ומסתבר שבניגוד למורה החביב והאבהי יש לו מצפון ויושרה אישית. הגיס שלו (לא זוכרת את השם) היה ממש בבון בהתחלה, גס רוח, קולני, מזלזל בוולטר- ואז הסתבר שהוא אמנם איש עם אגו משלו, אבל עם גבולות, לוחם למען צדק ונאמן למשפחה וכל זה..
7
איתי שלמקוביץ, לפרקונית, esh, יואב, LittleAriel, R23, הראשון מהסוף?
אני חושב שבשלבים המאוחרים יותר בסדרה, כשברור שלא הסרטן או הצורך הכלכלי המיידי של המשפחה שלו הוא מה שמניע אותו, כשהוא אומר דברים כמו "אני בעסקי האמפריות" ועושה דברים נוראיים שהוא לא חייב לעשות רק כדי להשמיד את המתחרים שלו ולהיות הכי גדול בענף – אני חושב שבשלב הזה מה שמניע אותו זה בעיקר תסכול על ההצלחה של החבר שלו מהאוניברסיטה עם החברה שהוא הקים לעומת המצב שלו בעקבות ההחלטה לפרוש ממנה רגע לפני שהפכה למצליחה.
תמיד טענתי שהפרק בעונה הראשונה שבו וולט וסקיילר הולכים למסיבה שלהם ואנחנו רואים כמה הוא מתבייש במה שנהיה ממנו, הוא הפרק החשוב ביותר בסדרה ולמעשה מהווה את כל סיפור הרקע והמוטיבציה שאנחנו צריכים לפעולות שלו בעונות המאוחרות יותר.
(או, ככל שאני חושבת על הסדרה לעומק, כך אני מוצאת בה עוד מגרעות)
אולי אני שוכחת משהו מאמצע הסידרה, אבל אאל"ט לחברים העשירים של וולטר היה תפקיד בעיקר בעונה הראשונה ובעונה האחרונה, כשבעצם בראשונה הם מדגישים את התסכול שלו, ובאחרונה הם מצד אחד מפלט, ומצד שני מה שאתה כותב על כך שהם מהווים עבורו מעין מוטיבציה הפעם כן להגיע לטופ, לאור ההפסד (של החברה והזוגיות) באוניברסיטה.
היוצרים הסבירו בהמון ראיונות, ביחוד בכאלו שנשאלו איך יצא להם עד כדי כך טוב, שעוד בתחילת ההפקה הם כבר בנו את סיפור המסגרת ושמרו על עלילה מהודקת יחסית. כמובן שנערכו שינויים, גם מהותיים (ג'סי במקור היה אמור למות בעונה הראשונה). אני חושבת שהחברים העשירים האלו, הם אחד הבעיות של היוצרים- לא היה מה לעשות איתם בכל האמצע של הסיפור, הם רלוונטיים רק בהתחלה ובסוף. זו סוג של שליפה במידה מסויימת, הם לא ממש חלק אינטגרלי מהסיפור אלא יותר ברמת "אקדח שנמצא במערכה הראשונה".
אפילו יותר מזה, אני חושב שכשהפרק ההוא בעונה הראשונה נכתב הם לא היו אמורים לשמש את הפונקציה הזאת במוטיבציה של וולטר והיוצרים ידעו לשלב אותם בתפקיד הזה בשלב מאוחר יותר, רק אחרי שכבר היה להם ברור לאן העלילה והדמות של וולטר יתקדמו.
עדיין, אני מאד חיבבתי את האספקט הזה של הדמות, במיוחד שלא דיברו על זה יותר מידי אלא נתנו לזה להתבשל ברקע.
ואגב, לדעתי לפחות האישה הייתה חלק בקו עלילתי איפהשהו באמצע שעסק באופן שבו וולט ישלם על הניתוח שלו. אני זוכר בוודאות שבשלב מסויים סקיילר צלצלה אליה כדי להודות לה על הכסף שהיא שלחה להם והיא אמרה לה שהיא לא שלחה שום כסף – וזה הוביל את סקיילר לגלות על הטלפון השני והיה מה שהתניע את התפוררות מגדל השקרים של וולט מולה.
החברים העשירים האלו הם חלק מההיסטוריה האישית של וולט – היסטוריה אישית שהסדרה טוותה באופן ראוי להערכה בעיני לאורך הנראטיב. בחיים שלנו יש סיפור רקע, והוא הרבה פעמים לא נוכח באופן יומיומי ותמידי ולחלוטין מודע, אבל הוא אחראי במידה כזו או אחרת למקום שאליו הגענו, ובמידה כזו או אחרת לבחירות שאנחנו עושים – הרבה פעמים בלי שבכלל נהיה מודעים עד הסוף להשפעה הזו.
וזה מבחינתי מיוצג בצורה נפלאה בסדרה – את רואה בכך חולשה שהחברים האלו לא נוכחים לאורך כל הדרך באופן ניכר – אני רואה בכך חוזק. ממש לא הייתי מעדיפה שהם יוכנסו לעלילות כדי להזכיר לנו על קיומם או לכלול אותם. זה היה מרגיש בעיני shoe-horned ולא אורגני.
אנחנו מודעים לקיומם, מספיק בשביל להבין את ההשפעה של ההיסטוריה המשותפת הזו על החלטות של וולט בהווה, ברמה שהיא implicit ולא explicit – בדיוק כפי שוולט עצמו לא חושב כל הזמן על ההשפעה הזו ומודע לה באופן מוחלט. ביום יום שלו יש גורמים אחרים שהם מידיים יותר ונוכחים יותר, מאשר אותה תחושת inadequacy נושנה שהוא סוחב איתו מהעבר.
וכשהם נכנסים לסיפור לקראת סופו, יש בזה משהו מאוד עוצמתי וסגירת מעגל מאוד ראויה מבחינתי. חשבתי שזה היה שימוש מושלם בדמויות האלו ובזרעים שנזרעו בתחילת הסדרה.
הם גם חלק מההווה שלו. אם הם היו רק היסטוריה, היוצרים היו מסתפקים בסצינות הפלשבקים בעבר, ולא מציגים גם אינטראקציה בהווה.
בעונה הראשונה וולטר וסקיילר מבקרים אצלם בבית, נמצאים איתם בקשר, הם מודעים למצב הבריאותי של וולטר. ואז הם נעלמים כמעט לחלוטין.
ברור מלכתחילה שהיחסים שם טעונים, מצד שני ברור במפגש בינהם במסיבה בעונה הראשונה, שזו לא פגישה ראשונה בתקופה האחרונה, אבל וולטר וסקיילר אנדרדרסד, כלומר בד"כ כשהם נפגשים (לא הרבה) הוא לא מרגיש כל כך לא נוח בבגדים הרגילים שלו.
ואז פתאום הם נעלמים כמעט לגמרי, פתאום אין יותר הזמנות למסיבות או מפגשים מביכים.
עם האנק (וזו לא בדיוק אותה מערכת יחסים) וולטר ממשיך לקיים מערכת יחסים נורמלית כמו שהיתה לו לפני שנסחף להרפתקאות שבסידרה. איתם לא, עד לעונה האחרונה כשהם נדרשים לצורך קידום וסגירת העלילה.
בסך הכל מדובר בסידרה טובה מאוד ויש להם תפקיד חשוב מאוד בהגדרה של וולטר וגם בהגדרה של מיהי סקיילר (שכאמור למעלה, היא הדמות המועדפת עלי), אבל כן יש איזשהו חור בטיפול בהם.
זה יותר ייצוג בסדרה של מפגשים חברתיים בינם לבין וולט וסקיילר?
בעיני זה גם לא הפוקוס בסדרה, וגם בניגוד אלייך לא התרשמתי שהיחסים היו קרובים ברמה כזו שזה "חור" שלא מייצגים אותם באופן רציף יותר. או אולי הם היו בעבר, אבל הפסיקו להיות באיזשהו שלב לקראת עונה 2. קורה, ואפילו די סביר בהתחשב בחוסר הנוחות המובנה ביחסים האלה.
בכל אופן, אני מבינה שבעיניך מדובר בחור ובמגרעה בסדרה, אני פשוט לא רואה את זה ככה. וכמו ש-DV הזכיר, אכן יש שימוש בדמויות גם במהלך הסדרה ולא רק בתחילתה ובסופה. מעט מדי לטעמך, בעיני במידה מספקת שמשרתת את העלילה. נסכים שלא להסכים.
(לא באמת, זה היה סרקזם).
אני מקבלת את העובדה שאת לא חושבת כמוני, אבל לא מבינה למה את מתעקשת לפרש אותי כדי להסביר לי שאני טועה ולסכם בנסכים שלא להסכים. זו אגרסיביות מיותרת לטעמי :)
לא היו חסרים לי מפגשים חברתיים, היתה חסרה לי אינטגרציה עלילתית של דמויות שלכאורה הן מאוד משמעותיות הן באיפיון הדמויות הראשיות והן בקידום העלילה, ובפועל נשלפו רק בנקודות זמן מאוד אסטרטגיות. האם היתה דרך להשאיר אותם יותר בתמונה בלי לפגוע בעלילה? לא יודעת, אבל הסידרה היתה טובה מאוד כפי שהיתה. בזמן אמת לא השקעתי הרבה מחשבה בעניין הזה, בדיעבד קל להגיד שהיא לא היתה מושלמת.
את אמרת ״ואז פתאום הם נעלמים כמעט לגמרי, פתאום אין יותר הזמנות למסיבות או מפגשים מביכים.״
זו באמת הייתה כזו פרשנות מרחיקת לכת להבין מזה שהיית רוצה לראות יותר אינטראקציה במפגשים חברתיים?
זה באמת מצדיק להאשים אותי באגרסיביות? הגעתי למסקנה שאנחנו פשוט רואות את הדמויות האלו ואת התפקיד שלהן בסדרה בצורה שונה. בשום שלב לא אמרתי לך שאת טועה – רק שאני לא מסכימה איתך. עניין של תפיסה אישית, סובייקטיבית, ולא אומר שמישהו טועה והאחר צודק.
וולטר וסקיילר ביקרו אצלם פעם אחת בעונה הראשונה, כשנענו להזמנה ליום הולדת. בשלב שהם עוזבים ניתן להסיק באופן מבוסס שסקיילר יזמה ודחפה את ההגעה הזו – בגלל שמראש רצתה ליידע אותם על המחלה לשם בקשת עזרה. ניתן להסיק זאת מאחר ובתחילת הפרק היא מפצירה בו שילכו ליומולדת הזה, כי הם כמעט כבר לא יוצאים וזה יהיה שינוי נחמד, או משהו בסגנון. כשהם עוזבים את המסיבה וולטר בעצם מאשים את סקיילר שהיא חלקה איתם את ענייניו האישיים (הסרטן) ללא רשותו, כשניכר שהוא כועס ומרגיש מושפל מהחוויה. במקום להגן על עצמה או משהו, היא עונה באמוציונליות לוולטר משהו על כך שהם יכולים לעזור לו – בצורה שמראה שהיא פשוט נואשת מהדאגה ומחליטה לחפש עזרה ותמיכה כספית איפה שרק אפשר. וזה היה לב העניין. לכן נראה שגרטשן ואליוט נשאבו מהעבר להווה, כצעד נואש מצד סקיילר.
"מצד שני ברור במפגש בינהם במסיבה בעונה הראשונה, שזו לא פגישה ראשונה בתקופה האחרונה"
איך זה ברור? באמת שזה לא זכור לי, אלא הרושם שהם לא בקשר קבוע, אלא רחוק וקר, שהם אולי נפגשים פעם בכמה שנים. בכל מקרה, הם האנשים היחידים עם איזשהו קשר לוולט שמבוססים כלכלית, שלא לומר עשירים כקורח. בלי הגורם של הסרטן, התרשמתי שכמעט לא היה סיכוי שהם היו מגיעים למסיבה. זה שוולטר וסקיילר לא לבושים בהתאם דווקא יותר מצביע לדעתי לכיוון של מפגשים נדירים, פלוס לעובדה שהם מוסחים מדי בשביל לברר ולהשקיע בלבוש הולם. ואחרי שעוברים כמה חודשים – בעונה השנייה – גרטשן מרימה אליהם טלפון לשאול מה שלומו של וולטר, שהיה פעם מאוד קרוב אליה, ועכשיו יש לו סרטן. זה אמנם מראה על אכפתיות ועניין, אך לא על קשר קרוב או קבוע.
היא שלשם הסדרה הולכת כל הזמן וזה המסר שהיא מנסה לשדר. וינס גיליגאן אמר בהזדמנות שהמטרה של הסדרה היא "להפוך את הגיבור ממר צ'יפס לטוני מונטנה" וכמו שהפונז כתב מתחתיי הסיבה ששובר שורות היא סדרה הדירה היא שהגיבור שלה הוא לא גיבור מושלם שאתה מתאהב בו בקלות ותמיד רוצה שהוא יצליח, אלא שהוא גיבור שאתה אוהב אותו/שונא אותו/פוחד ממנו/מרחם עליו והכל ביחד
זו לא בעיה, אלא – כמו שכבר נאמר כאן בתגובה – אחד הדברים היפים בסדרה. השינוי. בפרק הראשון וולטר אמר לתלמידים בכיתה שלימד, שכימיה בשבילו היא קודם כל מדע של שינוי. וכמו הרצאות אחרות שלו בכיתה מהעונות הראשונות, זו הייתה מטפורה נאה לעלילה של הסדרה. מה גם שמההתחלה, וולטר היה דמות עם כמעט אפס מודעות עצמית, שנימק את בחירותיו תוך הכחשה עצמית מתמדת. מה שסיפר לעצמו היה הרבה פעמים הונאה עצמית לא פחות מפותלת מההונאות המפותלות שהמציא לסביבותיו. לא בטוחה שמההתחלה שהמעשים שלו באמת הסתדרו עם הרציונליזציה שלו. אך בנוסף היה כאמור השינוי. הייתה ההידרדרות המוסרית ההדרגתית שאכן התרחשה לאורך הסדרה, לאחר קווים אדומים מוסריים שעבר, ושכרון הכוח שהשחרור הזה ממגבלות – פלוס הכסף שהתחיל להרוויח – הביאו לו. ככל שהוא הדרדר מוסרית יותר, הוא נהיה שקרן יותר מיומן, וכך גם המשיך לדבוק בכוח בהכחשה העצמית, כמה שכבר הייתה רעועה ועלובה. וכידוע, בסוף אפילו הוא הודה שהוא עשה את זה למען עצמו ולהרגשת החיות, ולא (בעיקר?) לשם פרנסת המשפחה.
אני מאוד אוהב את "שובר שורות", אבל כמו כל סדרת מופת טלוויזיונית, קשה לי לקרוא לה "סדרת מופת" כי בגלל שהיא נמשכת ליותר משעתיים יש לה (ולכל סדרת מופת שהיא) לא מעט רגעים גרועים, קווי עלילה שלא הלכו לשום מקום, משחק לא אחיד וכו' וכו'. החוויה הגדולה מפצה על הבאגים הקטנים, אבל זה מקשה עליי להתייחס ברצינות לטענה ש"הטלוויזיה החליפה את הקולנוע", או לפחות מקשה לי לראות איך זה דבר חיובי.
אבל ספציפית, העונה הרביעית היא מבחינתי עונה שלא הצלחתי להתחבר לדברים שמניעים אותה. לטעמי, אחרי האירועים של עונה 3 כולם היו צריכים להתחבק לשתות שמפניה ולמכור מת' לעולמי עד. עונה 4 מונעת על ידי רגשות סטיבן-סיגל מצמד אנשים שהכרנו כאנשים קרים ומחושבים שמה שאכפת להם זה הכסף שבסוף. יש בה רגעים מגניבים, אין ספק, אבל אני פשוט לא מצליח לקנות את הרציונל מאחוריה, שלוקח את הסדרה למחוזות האקשן המופרך ומנתק אותה מהסדרה שמתבשלת לאט לאט (אבל בצורה הגיונית) שכל כך אהבתי בשתי העונות הראשונות שלה (העונה הראשונה היא אולי העונה הטלוויזיונית האהובה עליי של סדרת דרמה).
שבהם הסדרה זזה לאט יחסית (ועדיין היא אדירה) ובונה את הדמויות של וולט וג'סי (בעיקר בעונה הראשונה) בעונות האחרונות היא פשוט לא מפסיקה לזוז לרגע ועונה 4 כן מונעת על ידי שני אנשים קרים ומחושבים (ופה מתחיל הספוילר) שאיבדו את האמון אחד בשני והחלש בניהם חושש למותו ברגע שבו כבר לא יצטרכו אותו
גם החזק פועל על מנת להכחיד אותו, וזה – שוב, פועל כנגד האינטרסים של שניהם. כל העונה הרביעית חותרת נגד האינטרסים של שתי הדמויות הללו, והמוטיבציה שאתה מציין נשמעת לי חלשה מדי כאשר במקום העונה הרביעית היה אפשר פשוט להוציא בקבוקי שמפניה ולחגוג את שיתוף הפעולה. מסדרה שהמניעים בה היו מובנים ומקורקעים למציאות, הסדרה גרמה לדמויות לפעול כנגד עצמן בשביל להגיע לפיצוצים גדולים (וכמו שאתה אומר, בקצב רצחני). זה מגניב, אבל זה כבר לא אמין.
אבל החזק מנסה להכחיד את החלש אחרי שהוא פעל בניגוד להוראות שלו והגיוני שבעסק כמו זה, אתה לא תרצה לסמוך על מישהו שפעל נגד ההוראות שלך פעם אחת ובוודאי שתנסה למצוא לו מחליף כמה שיותר מהר ולהיפטר ממנו
כן, במהלך העונה מראים שגם ג'סי מגיע למשהו קרוב לכך אבל וולטר *צריך* את העבודה הזאת, ממושמע ולא בן אדם עם היסטוריה של שימוש בסמים וכניסה למכונות גמילה.
יש הרבה דרכים לטפל בעובדים שלא מתיישרים איתך, ולא כולן עוברות דרך "להרוג אותו". אם לפחות היו מראים ניסיונות למצות חלק מהדרכים הללו ואז הן נכשלות – זה משהו אחד. אבל כאן הייתה קפיצה מידית למסקנה לא סבירה והכל בשביל להגיע לאקשן. לא נורא, לא סוף העולם, אבל בבירור מוריד מהריאליזם של הסדרה, דבר שאהבתי בה.
הוא מאפיונר. וולטר היה עול על המערכת כי הוא החזיק את כל הקלפים אצלו וניסה כל הזמן להתקדם ולטרחן אותם.
זו עדיין עונה שלקחה את העלילה לרמת מופרכות מוגזמת קצת בעיני, בכלל בסיכומם של דברים 2 העונות הטובות ביותר לדעתי היו הראשונה והחצי השני של האחרונה (שתאכלס הוא עונה נפרדת מהחצי הראשון של אותה עונה).
לכן הוא אירגן מחליף ותכנן להפטר מוולטר כשהמחליף יסיים את ההכשרה.
בכל מקרה זה קצת על ריק, גם אני חושבת שזו היתה עונה מוגזמת (לא משום שהייתי מצפה להרמוניה, אלא משום שהיא פשוט היתה קצת קיצונית)
קודם כל מבחינה טכנית כל זה התחיל בסוף עונה 3, כשבפרק האחרון פרינג מכין את הקרקע להחלפה של וולטר ומתכנן לרצוח אותו ברגע שמה שמו, הכימאי המזמר החנון יהיה מוכן. זה דווקא כן בישר נאמנה את העימות האפי של העונה הרביעית, כולל הטון המערבוני. אבל לעניין עצמו; גם אם הם נראים קרים ומחושבים מבחינות מסוימות – וולטר, באופן בולט, הוא ממש לא אדם שמונע לרוב מרציונל, מהיגיון קר. אנו מגלים מההתחלה שהוא מונע מגאווה, מאגו פגיע, מצרכים שלא נענו לוולידציה, הצטיינות, לשליטה על גורלו – ואחר כך שליטה על המורשת שלו. וכל זה בליווי מודעות עצמית מינימלית עד לא-קיימת. דווקא את כל אלו גאס פרינג מנצל בשביל לשלוט בו ולעשות עליו מניפולציות – כך הוא גורם לו להצטרף אליו לעבודה בסופר-מעבדה שלו.
אז לאורך כל הסדרה וולט מונע מרגשות חזקים, הוא volatile, כמו שהפרסומות לאחת העונות הכריזו. אז גם אם הוא יכול להיות מחושב אד-הוק – בשביל לצאת בגאונות ממצבים מסובכים ולשרוד… לא רואה איך הוא יכול להיראות כאדם מחושב בתמונה הגדולה. והדוגמאות לזה אינסופיות. החל מההתחלה, כשפוצץ לאיזה עורך דין פוץ את המכונית בעונה הראשונה רק כי היה חמור, דרך העונה השלישית – כשסיכן עצמו בנסיעה עם עיניים עצומות אחרי שקיבל את ההצעה של גאס; בעונה הרביעית כשהעדיף לפוצץ את הרכב החדש היקר שקנה, מאשר להחזיר אותו לחנות כמו שסקיילר ביקשה (סכנה עם מכוניות עושה לו את זה כנראה). שלא לדבר על האגו טריפ הענק והמגלומני שנכנס אליו אחרי שניצח את גאס, לאורך העונה החמישית.
ובאשר לפרינג, מה שאוסיף על הנאמר כאן: אני יכולה להגן על האמינות של ההחלטות שלו עד לנקודה מסויימת. הוא דווקא ניסה להחליף/להרוג את וולטר בכימאי השני בגלל האימפולסיביות שהוא גילה, לטעמו, אצל הראשון, עקב חוסר שיקול הדעת שהוא ידע מההתחלה שמאפיין אותו (הוא אמר לו זאת בפעם הראשונה שנפגשו). דווקא בתחילת העונה הרביעית פרינג איכשהו השלים עם קיומו לעתיד הנראה לעין, לאחר שוולט רצח את התחרות היחידה (גרם לג'סי לרצוח אותו ליתר דיוק). כשוולטר הפרנואיד וחולה השליטה הראה שהוא לא מתכוון להמשיך הלאה בעצמו, וניסה כל מיני דברים מגוחכים, כנראה הבינו שם שבאמת לא יכולים לשלוט עליו והימרו על ג'סי במקום. בשלב זה אני רואה למה המעשים והבחירות של גאס נראים מופרכים, אבל אני נהניתי מהאסתטיקה היותר "מערבונית" ואפית, פאלפית – גם אם פחות ריאליסטית – של העימות הזה בעונה הרביעית.
ודבר אחרון. לפרינג, שהוא באמת טיפוס הרבה יותר בשליטה מוולט, יותר קר ומחושב, היו נקודות תורפה. וכן, בעונה הרביעית התברר שמתחת לארשת הקרה והרובוטית שלו הוא דווקא כן מונע רבות מנקמנות – בקרטל הסמים, שרצחו את שותפו/אהובו. הצורך הזה בנקמה היה גם מה שהביא למפלתו בסוף העונה. כנראה גם החלק הזה היה לא יותר אמין בעיניך, אך בעיניי האנושיות שבסתירות הללו שבו הייתה משכנעת, ולבטח יותר מעניינת. והצורה שזה יצא לפועל הייתה גאונית ופשוט מענגת.
מה שהופך את שובר שורות ליצירת מופת, בעיניי, זו היציבות. הסדרה מתפרשת על 50+ שעות, וברוב המוחלט של הזמן הזה הרמה של הכתיבה, המשחק, הצילום והבימוי נשארים כל הזמן ברמה גבוהה. לעיתים רמה גבוהה מאוד, אבל בכל אופן, תמיד רמה גבוהה.
זה מתחיל בכתיבה. בנייה גאונית של סיפור מתמשך. כל מהלך עלילתי או החלטה של דמות או כל דבר שכזה, הכל מחושב והכל מבוסס כבר ממקודם, או שיתברר בהמשך- כשיגלו לנו פרטי סיפור שהסתירו מאיתנו. הכל מוקפד, אין חיפופים.הכל מנומק. ולמרות שהקפדה שכזו אולי הייתה מונעת מהסדרה ללכת למקומות מעניינים (אחת הסיבות להשאיר חורי עלילה היא ללכת למקומות מעניינים) לא כך הדבר כאן. הסדרה מצליחה כל הזמן לשמור על עניין ולהפתיע. לכל דבר יש פייאוף. לכל עלילת משנה יש מטרה והכל הולך לאיזהשהו מקום. דוגמה לכך: כשבני הדודים של טוקו באים לחסל את האנק, אז יש את הקטע הזה שה"רשע" יכול לחסל את ה"גיבור אבל הוא בוחר להתרברב ולהתמהמה. אז כאן, כש"רשע" עזב את האקדח והלך אל הגרזן, זה היה מנומק כבר ממקודם וestablished ממה שהראו לנו על הדמות הזו ממקודם, מה שגרם לחשוב שזה באמת הדבר שהוא היה עושה, הולך להביא את הגרזן במקום פשוט לראות לו כדור לראש. הקו עלילה היחיד שאולי היה קצת תמוהה בסדרה זה התרסקות המטוס, שאמנם לא הביאו אותה משום מקום, ובאמת יש לזה חלק בלתי נפרד מהסיפור ומהמהלכים שהדמויות עוברות, אבל מה שמאכזב בהתרסקות המטוס זה הבילד אפ שעשו לו. שבסוף הכל היה טרולינג. ההתרסקות של המטוס הייתה בחירה סבבה ובאמת דבר מוביל לדבר ולמטוס כן היה חלק בסיפור. מה שהפריע לי זה הבילד אפ שעשו לזה. אם לא היו עושים את הטיזינג שעשו לו לפני הפתיח הייתי סבבה עם זה לגמרי.
אפרופו לפני הפתיח- החמש דקות לפני הפתיח בכל פרק, והפתיח עצמו פשוט נפלאים. טוב הפתיח תמיד נפלא, החמש דקות שלפניו לא נפלאות כל פרק, אבל הרבה מהלפני-פתיחים האלה נפלאים. כנראה אעשה רשימה שלהם מתי שהוא.
דבר נפלא שהסדרה עשתה: כשהאנק בא לתפוס את ג'סי בוואן וגם וולט שם, אתה לא יודע במי לצדד. אתה מת מפחד שהאנק יגלה את וולט, אבל רגע לאחר מכאן אתה מקלל את וולט על מה שהוא עשה לו. וזה משהו שהסדרה מצטיינת- יחסי האהבה- שנא של הצופה עם הדמות של וולט. או בגדול- וולט.
ובכללי דמויות.אדירות, בעיקר הנבלים. אין הרבה נבלים שפחדתי מהם כמו מטוקו. אותו דבר לגבי גאס פרינג ואותו דבר לגבי וולט בחלקים מסויימים.
אז כן, זה סדרה נפאלה. יש לי עוד כמה דברים בראש אבל אני לא יודע איך לנסח אותם אז בינתיים אני אעשה את הרשימה שהזכרתי למעלה.
חמשת החמשת הדקות שלפני הפתיח הגדולים:
5. החדל"פ של הפרק הראשון- נפלא. אין מה להוסיף כל כך
4.הבלדה על הייזנברג- פשוט אדיר, משום מקום הם מביאים לך את זה. דרך מקורית להפליא לאקספוזיציה. פשוט אדיר.
3.החדל"פ כשוולט מדבר על זה שהשטח שלו זה המעבדה והרחוב הוא של ג'סי ותוך כדי יש בריפ שוטס שלו עם קרחת ודם מהאף. גאונות.
2.Say my name.
1. שוטר במסווה תופס את באדג'ר. יכל בקלות לשמש כסרט קצר אינדיבידואלי ונפלא. הנוסף זה הכל בכביכול שוט אחד שמן הסתם זה אומר משהו אבל אני עדיין לא מבין עד הסןף בדברים האלה.
לסצינה שלפני הפתיח קוראים 'פתיחה קרה'.
וכן, הסדרה הזאת הפכה את הפתיחות הקרות ליצירות אומנות קצרות בפני עצמן וזה אחד מהדברים שאני הכי אוהב בה (ועוד דברים שציינת וציינו למעלה).
בכללי כל הנושא של פתיחות קרות הוא מעניין. מהמותן אני יכול לשלוף את 'הסמויה' ו'הנותרים' שגם עושות איתן דברים מעניינים עד ממש מצוינים. בייחוד שלתי הסדרות גם יש פתיחים(?) ראויים לשמם.
אגב, זו הסידרה היחידה שראיתי מהתחלה ועד הסופניםב-24/03/2018 00:10
אגב, זו הסידרה היחידה שראיתי מהתחלה ועד הסופ
נים
פורסם מרץ 24, 2018 ב 0:10
זו, כמובן, לא אינדיקציה לכך שזו סדרת מופת אבל העלילה שלא הפסיקה להפתיע, הפסקול הנהדר ובראש ובראשונה – הדמויות – ממש תפסו אותי.
לדעתי, אגב, החלק החזק של הסדרה הוא ההומור שלה – הומור דק, עדין ומרושע
סדרה ממומלצת לכל מי שמעריך גאונות של יצירת ופיתוח דמויות, גיבורים שנויים במחלוקת, ובאמת רמה גבוהה של תסריט!
התיאור עלילה פשוט אדיר
(ל"ת)
טובה. לא יצירת מופת
נתחיל מהטוב – הסדרות של וינס גיליגן (או יותר נכון של הצלם שלו) – מצולמות בצורה מרהיבה שטרם נראתה בסדרות טלויזיה (וגם מעטים בקולנוע משתווים לה). הזוויות, הצבעים, הרעיונות – במילה אחת ואוו.
עוד טוב – העונות השלישית והרביעית (מתי שסול הגיע, האחים השתקנים ועוד) . בעונות האלה הסדרה היא מופתית לכל דבר ועניין.
מה פחות טוב? העונות הראשונות. הן בסדר. ממש בסדר. אבל לא יותר מזה. המון אנשים סביבי פשוט לא שרדו אותן והפסיקו במהלכן. ורק אחרי שכנוע נוסף נתנו עוד צ'אנס ונהנו מאותן עונות 3-4.
סדרה כזו – בהחלט אינה יכולה להיות, לטעמי, מהגדולות שנוצרו. צר לי.
סול הגיע בעונה השנייה
ושתי העונות הראשונות מצויינות לא פחות מה3-4 בעיניי, פשוט בצורה יותר 'אינטימית' ופחות בומבסטית.
סקר(?)
אם יש כאן איזה מישהו שחושב שהסדרה הזאת היא מופת טלוויזיוני והדבר הכי טוב שנוצר אי פעם או משהו שטיפה מתקרב לזה, אתם מוזמנים לכתוב פה שאתם חושבים ככה. מצד שני, אתם יכולים גם לא לכתוב. בחירה שלכם. אבל שימו לב שאף אחד עדיין לא כתוב פה משהו כזה על הסדרה. אז אם אתם חושבים ככה תכתבו: "אני" או "אני מה…" או "כן נו".
פשוט זה הרושם שקיבלתי עליה (מופת וכו') וזה קצת מוזר שאין פה לפחות תגובה אחת משתפכת. יהיה נחמד. לא יודע למה. מצד שני, אתם יכולים גם לא לכתוב.
ברור שקשה להזדהות
אחד הדברים שהופך את שובר שורות לסדרה אדירה (נו, אלדו ביקש את זה) זה שהיא הופכת את הגיבור לדמות שקשה להזדהות איתה – שלא לומר קל לשנוא אותה.
בשביל להזדהות יש לך את ג'סי.
במידה מסויימת יש לי ביקורת על השימוש בחברים העשירים שלו
(או, ככל שאני חושבת על הסדרה לעומק, כך אני מוצאת בה עוד מגרעות)
אולי אני שוכחת משהו מאמצע הסידרה, אבל אאל"ט לחברים העשירים של וולטר היה תפקיד בעיקר בעונה הראשונה ובעונה האחרונה, כשבעצם בראשונה הם מדגישים את התסכול שלו, ובאחרונה הם מצד אחד מפלט, ומצד שני מה שאתה כותב על כך שהם מהווים עבורו מעין מוטיבציה הפעם כן להגיע לטופ, לאור ההפסד (של החברה והזוגיות) באוניברסיטה.
היוצרים הסבירו בהמון ראיונות, ביחוד בכאלו שנשאלו איך יצא להם עד כדי כך טוב, שעוד בתחילת ההפקה הם כבר בנו את סיפור המסגרת ושמרו על עלילה מהודקת יחסית. כמובן שנערכו שינויים, גם מהותיים (ג'סי במקור היה אמור למות בעונה הראשונה). אני חושבת שהחברים העשירים האלו, הם אחד הבעיות של היוצרים- לא היה מה לעשות איתם בכל האמצע של הסיפור, הם רלוונטיים רק בהתחלה ובסוף. זו סוג של שליפה במידה מסויימת, הם לא ממש חלק אינטגרלי מהסיפור אלא יותר ברמת "אקדח שנמצא במערכה הראשונה".
הו, אני לגמרי מסכים
אפילו יותר מזה, אני חושב שכשהפרק ההוא בעונה הראשונה נכתב הם לא היו אמורים לשמש את הפונקציה הזאת במוטיבציה של וולטר והיוצרים ידעו לשלב אותם בתפקיד הזה בשלב מאוחר יותר, רק אחרי שכבר היה להם ברור לאן העלילה והדמות של וולטר יתקדמו.
עדיין, אני מאד חיבבתי את האספקט הזה של הדמות, במיוחד שלא דיברו על זה יותר מידי אלא נתנו לזה להתבשל ברקע.
ואגב, לדעתי לפחות האישה הייתה חלק בקו עלילתי איפהשהו באמצע שעסק באופן שבו וולט ישלם על הניתוח שלו. אני זוכר בוודאות שבשלב מסויים סקיילר צלצלה אליה כדי להודות לה על הכסף שהיא שלחה להם והיא אמרה לה שהיא לא שלחה שום כסף – וזה הוביל את סקיילר לגלות על הטלפון השני והיה מה שהתניע את התפוררות מגדל השקרים של וולט מולה.
צודק, שכחתי את הקטע הזה
(ל"ת)
לא כל כך ברורה לי הביקורת כאן
החברים העשירים האלו הם חלק מההיסטוריה האישית של וולט – היסטוריה אישית שהסדרה טוותה באופן ראוי להערכה בעיני לאורך הנראטיב. בחיים שלנו יש סיפור רקע, והוא הרבה פעמים לא נוכח באופן יומיומי ותמידי ולחלוטין מודע, אבל הוא אחראי במידה כזו או אחרת למקום שאליו הגענו, ובמידה כזו או אחרת לבחירות שאנחנו עושים – הרבה פעמים בלי שבכלל נהיה מודעים עד הסוף להשפעה הזו.
וזה מבחינתי מיוצג בצורה נפלאה בסדרה – את רואה בכך חולשה שהחברים האלו לא נוכחים לאורך כל הדרך באופן ניכר – אני רואה בכך חוזק. ממש לא הייתי מעדיפה שהם יוכנסו לעלילות כדי להזכיר לנו על קיומם או לכלול אותם. זה היה מרגיש בעיני shoe-horned ולא אורגני.
אנחנו מודעים לקיומם, מספיק בשביל להבין את ההשפעה של ההיסטוריה המשותפת הזו על החלטות של וולט בהווה, ברמה שהיא implicit ולא explicit – בדיוק כפי שוולט עצמו לא חושב כל הזמן על ההשפעה הזו ומודע לה באופן מוחלט. ביום יום שלו יש גורמים אחרים שהם מידיים יותר ונוכחים יותר, מאשר אותה תחושת inadequacy נושנה שהוא סוחב איתו מהעבר.
וכשהם נכנסים לסיפור לקראת סופו, יש בזה משהו מאוד עוצמתי וסגירת מעגל מאוד ראויה מבחינתי. חשבתי שזה היה שימוש מושלם בדמויות האלו ובזרעים שנזרעו בתחילת הסדרה.
הם לא רק חלק מההיסטוריה האישית של וולטר
הם גם חלק מההווה שלו. אם הם היו רק היסטוריה, היוצרים היו מסתפקים בסצינות הפלשבקים בעבר, ולא מציגים גם אינטראקציה בהווה.
בעונה הראשונה וולטר וסקיילר מבקרים אצלם בבית, נמצאים איתם בקשר, הם מודעים למצב הבריאותי של וולטר. ואז הם נעלמים כמעט לחלוטין.
ברור מלכתחילה שהיחסים שם טעונים, מצד שני ברור במפגש בינהם במסיבה בעונה הראשונה, שזו לא פגישה ראשונה בתקופה האחרונה, אבל וולטר וסקיילר אנדרדרסד, כלומר בד"כ כשהם נפגשים (לא הרבה) הוא לא מרגיש כל כך לא נוח בבגדים הרגילים שלו.
ואז פתאום הם נעלמים כמעט לגמרי, פתאום אין יותר הזמנות למסיבות או מפגשים מביכים.
עם האנק (וזו לא בדיוק אותה מערכת יחסים) וולטר ממשיך לקיים מערכת יחסים נורמלית כמו שהיתה לו לפני שנסחף להרפתקאות שבסידרה. איתם לא, עד לעונה האחרונה כשהם נדרשים לצורך קידום וסגירת העלילה.
בסך הכל מדובר בסידרה טובה מאוד ויש להם תפקיד חשוב מאוד בהגדרה של וולטר וגם בהגדרה של מיהי סקיילר (שכאמור למעלה, היא הדמות המועדפת עלי), אבל כן יש איזשהו חור בטיפול בהם.
אז מה שחסר לך
זה יותר ייצוג בסדרה של מפגשים חברתיים בינם לבין וולט וסקיילר?
בעיני זה גם לא הפוקוס בסדרה, וגם בניגוד אלייך לא התרשמתי שהיחסים היו קרובים ברמה כזו שזה "חור" שלא מייצגים אותם באופן רציף יותר. או אולי הם היו בעבר, אבל הפסיקו להיות באיזשהו שלב לקראת עונה 2. קורה, ואפילו די סביר בהתחשב בחוסר הנוחות המובנה ביחסים האלה.
בכל אופן, אני מבינה שבעיניך מדובר בחור ובמגרעה בסדרה, אני פשוט לא רואה את זה ככה. וכמו ש-DV הזכיר, אכן יש שימוש בדמויות גם במהלך הסדרה ולא רק בתחילתה ובסופה. מעט מדי לטעמך, בעיני במידה מספקת שמשרתת את העלילה. נסכים שלא להסכים.
אני הכי אוהבת להשתתף בויכוח שאני לא חלק ממנו
(לא באמת, זה היה סרקזם).
אני מקבלת את העובדה שאת לא חושבת כמוני, אבל לא מבינה למה את מתעקשת לפרש אותי כדי להסביר לי שאני טועה ולסכם בנסכים שלא להסכים. זו אגרסיביות מיותרת לטעמי :)
לא היו חסרים לי מפגשים חברתיים, היתה חסרה לי אינטגרציה עלילתית של דמויות שלכאורה הן מאוד משמעותיות הן באיפיון הדמויות הראשיות והן בקידום העלילה, ובפועל נשלפו רק בנקודות זמן מאוד אסטרטגיות. האם היתה דרך להשאיר אותם יותר בתמונה בלי לפגוע בעלילה? לא יודעת, אבל הסידרה היתה טובה מאוד כפי שהיתה. בזמן אמת לא השקעתי הרבה מחשבה בעניין הזה, בדיעבד קל להגיד שהיא לא היתה מושלמת.
מי מפרש את מי?
את אמרת ״ואז פתאום הם נעלמים כמעט לגמרי, פתאום אין יותר הזמנות למסיבות או מפגשים מביכים.״
זו באמת הייתה כזו פרשנות מרחיקת לכת להבין מזה שהיית רוצה לראות יותר אינטראקציה במפגשים חברתיים?
זה באמת מצדיק להאשים אותי באגרסיביות? הגעתי למסקנה שאנחנו פשוט רואות את הדמויות האלו ואת התפקיד שלהן בסדרה בצורה שונה. בשום שלב לא אמרתי לך שאת טועה – רק שאני לא מסכימה איתך. עניין של תפיסה אישית, סובייקטיבית, ולא אומר שמישהו טועה והאחר צודק.
הם לא חלק אינטגרלי מההווה שלו
וולטר וסקיילר ביקרו אצלם פעם אחת בעונה הראשונה, כשנענו להזמנה ליום הולדת. בשלב שהם עוזבים ניתן להסיק באופן מבוסס שסקיילר יזמה ודחפה את ההגעה הזו – בגלל שמראש רצתה ליידע אותם על המחלה לשם בקשת עזרה. ניתן להסיק זאת מאחר ובתחילת הפרק היא מפצירה בו שילכו ליומולדת הזה, כי הם כמעט כבר לא יוצאים וזה יהיה שינוי נחמד, או משהו בסגנון. כשהם עוזבים את המסיבה וולטר בעצם מאשים את סקיילר שהיא חלקה איתם את ענייניו האישיים (הסרטן) ללא רשותו, כשניכר שהוא כועס ומרגיש מושפל מהחוויה. במקום להגן על עצמה או משהו, היא עונה באמוציונליות לוולטר משהו על כך שהם יכולים לעזור לו – בצורה שמראה שהיא פשוט נואשת מהדאגה ומחליטה לחפש עזרה ותמיכה כספית איפה שרק אפשר. וזה היה לב העניין. לכן נראה שגרטשן ואליוט נשאבו מהעבר להווה, כצעד נואש מצד סקיילר.
"מצד שני ברור במפגש בינהם במסיבה בעונה הראשונה, שזו לא פגישה ראשונה בתקופה האחרונה"
איך זה ברור? באמת שזה לא זכור לי, אלא הרושם שהם לא בקשר קבוע, אלא רחוק וקר, שהם אולי נפגשים פעם בכמה שנים. בכל מקרה, הם האנשים היחידים עם איזשהו קשר לוולט שמבוססים כלכלית, שלא לומר עשירים כקורח. בלי הגורם של הסרטן, התרשמתי שכמעט לא היה סיכוי שהם היו מגיעים למסיבה. זה שוולטר וסקיילר לא לבושים בהתאם דווקא יותר מצביע לדעתי לכיוון של מפגשים נדירים, פלוס לעובדה שהם מוסחים מדי בשביל לברר ולהשקיע בלבוש הולם. ואחרי שעוברים כמה חודשים – בעונה השנייה – גרטשן מרימה אליהם טלפון לשאול מה שלומו של וולטר, שהיה פעם מאוד קרוב אליה, ועכשיו יש לו סרטן. זה אמנם מראה על אכפתיות ועניין, אך לא על קשר קרוב או קבוע.
תודה לך
(ל"ת)
הסיבה שקשה להזדהות
היא שלשם הסדרה הולכת כל הזמן וזה המסר שהיא מנסה לשדר. וינס גיליגאן אמר בהזדמנות שהמטרה של הסדרה היא "להפוך את הגיבור ממר צ'יפס לטוני מונטנה" וכמו שהפונז כתב מתחתיי הסיבה ששובר שורות היא סדרה הדירה היא שהגיבור שלה הוא לא גיבור מושלם שאתה מתאהב בו בקלות ותמיד רוצה שהוא יצליח, אלא שהוא גיבור שאתה אוהב אותו/שונא אותו/פוחד ממנו/מרחם עליו והכל ביחד
הכל חוץ מהעונה הרביעית
אני מאוד אוהב את "שובר שורות", אבל כמו כל סדרת מופת טלוויזיונית, קשה לי לקרוא לה "סדרת מופת" כי בגלל שהיא נמשכת ליותר משעתיים יש לה (ולכל סדרת מופת שהיא) לא מעט רגעים גרועים, קווי עלילה שלא הלכו לשום מקום, משחק לא אחיד וכו' וכו'. החוויה הגדולה מפצה על הבאגים הקטנים, אבל זה מקשה עליי להתייחס ברצינות לטענה ש"הטלוויזיה החליפה את הקולנוע", או לפחות מקשה לי לראות איך זה דבר חיובי.
אבל ספציפית, העונה הרביעית היא מבחינתי עונה שלא הצלחתי להתחבר לדברים שמניעים אותה. לטעמי, אחרי האירועים של עונה 3 כולם היו צריכים להתחבק לשתות שמפניה ולמכור מת' לעולמי עד. עונה 4 מונעת על ידי רגשות סטיבן-סיגל מצמד אנשים שהכרנו כאנשים קרים ומחושבים שמה שאכפת להם זה הכסף שבסוף. יש בה רגעים מגניבים, אין ספק, אבל אני פשוט לא מצליח לקנות את הרציונל מאחוריה, שלוקח את הסדרה למחוזות האקשן המופרך ומנתק אותה מהסדרה שמתבשלת לאט לאט (אבל בצורה הגיונית) שכל כך אהבתי בשתי העונות הראשונות שלה (העונה הראשונה היא אולי העונה הטלוויזיונית האהובה עליי של סדרת דרמה).
לא, זה לא רק שהחלש חושש
גם החזק פועל על מנת להכחיד אותו, וזה – שוב, פועל כנגד האינטרסים של שניהם. כל העונה הרביעית חותרת נגד האינטרסים של שתי הדמויות הללו, והמוטיבציה שאתה מציין נשמעת לי חלשה מדי כאשר במקום העונה הרביעית היה אפשר פשוט להוציא בקבוקי שמפניה ולחגוג את שיתוף הפעולה. מסדרה שהמניעים בה היו מובנים ומקורקעים למציאות, הסדרה גרמה לדמויות לפעול כנגד עצמן בשביל להגיע לפיצוצים גדולים (וכמו שאתה אומר, בקצב רצחני). זה מגניב, אבל זה כבר לא אמין.
ברור שזה נגד האינטרסים שהיו להם לפני
אבל החזק מנסה להכחיד את החלש אחרי שהוא פעל בניגוד להוראות שלו והגיוני שבעסק כמו זה, אתה לא תרצה לסמוך על מישהו שפעל נגד ההוראות שלך פעם אחת ובוודאי שתנסה למצוא לו מחליף כמה שיותר מהר ולהיפטר ממנו
אם הוא היחיד שיכול לייצר מוצר באיכות כזאת? לא לא לא
כן, במהלך העונה מראים שגם ג'סי מגיע למשהו קרוב לכך אבל וולטר *צריך* את העבודה הזאת, ממושמע ולא בן אדם עם היסטוריה של שימוש בסמים וכניסה למכונות גמילה.
יש הרבה דרכים לטפל בעובדים שלא מתיישרים איתך, ולא כולן עוברות דרך "להרוג אותו". אם לפחות היו מראים ניסיונות למצות חלק מהדרכים הללו ואז הן נכשלות – זה משהו אחד. אבל כאן הייתה קפיצה מידית למסקנה לא סבירה והכל בשביל להגיע לאקשן. לא נורא, לא סוף העולם, אבל בבירור מוריד מהריאליזם של הסדרה, דבר שאהבתי בה.
אבל מה שמו מהעונה הרביעית לא היה איש חינוך ואידאלים
הוא מאפיונר. וולטר היה עול על המערכת כי הוא החזיק את כל הקלפים אצלו וניסה כל הזמן להתקדם ולטרחן אותם.
זו עדיין עונה שלקחה את העלילה לרמת מופרכות מוגזמת קצת בעיני, בכלל בסיכומם של דברים 2 העונות הטובות ביותר לדעתי היו הראשונה והחצי השני של האחרונה (שתאכלס הוא עונה נפרדת מהחצי הראשון של אותה עונה).
מאפיונרים ברמה שלו צריכים לדעת מתי ואיך לדאוג לעסקים שלהם
ולא לתת לפרנויה ונקמנות לעשות את שלה.
אין לי כוח לנמק למה אבל
אני פשוט יגיד שאני לא מסכים איתך לחלוטין. אם כבר ההפך. עונה ראשונה יחסית משעממת והעונה רביעית חולה בראש (בקטע טוב). וגם שאר העונות שהם לא הראשונה.
מסכים
(ל"ת)
אני די בטוח שרוב האנשים שאוהבים את הסדרה
נוטים להסכים איתך מאשר איתי.
טוב, אז אחרי שסוף סוף סיימתי
כן, זה יצירת מופת.
כנראה ארחיב מתישהו
וואו, אתה זריז :D
(ל"ת)
הנטפליקס עמד להגמר והשאיר לי רק שבועיים
לא הייתה לי בררה.
וכשכתבתי את התגובה הייתי בעונה שתיים. אבל כן, אני זריז.
בשביל להקל עליך להבא
לסצינה שלפני הפתיח קוראים 'פתיחה קרה'.
וכן, הסדרה הזאת הפכה את הפתיחות הקרות ליצירות אומנות קצרות בפני עצמן וזה אחד מהדברים שאני הכי אוהב בה (ועוד דברים שציינת וציינו למעלה).
בכללי כל הנושא של פתיחות קרות הוא מעניין. מהמותן אני יכול לשלוף את 'הסמויה' ו'הנותרים' שגם עושות איתן דברים מעניינים עד ממש מצוינים. בייחוד שלתי הסדרות גם יש פתיחים(?) ראויים לשמם.
כן נו..
אני חושבת ככה.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אם אני לא טועה
נראה לי שאני זוכר איזה משהו שלפני כמה שנים היה איזה מישהו שערך את הסדרה לסרט של שעתיים.
זה קרה אי פעם? ואם כן, איך אני יכול למצוא את זה?
אכן נוצר
http://bbthemovie.com/
להשיג בטורנט הקרוב למקום מגוריך.
יש טעם לראות את זה אם ראיתי את הסדרה?
העמוד שקישרת אליו מספר שמדובר בדמיון מחדש של הסיפור והקונספטים שלו – האם זה נכון? יש לו ערך כמשהו בפני עצמו?
פאק, זה מ-2008
אני כ"כ זקנה![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
אגב, זו הסידרה היחידה שראיתי מהתחלה ועד הסופ
זו, כמובן, לא אינדיקציה לכך שזו סדרת מופת אבל העלילה שלא הפסיקה להפתיע, הפסקול הנהדר ובראש ובראשונה – הדמויות – ממש תפסו אותי.
לדעתי, אגב, החלק החזק של הסדרה הוא ההומור שלה – הומור דק, עדין ומרושע
פישלייק משולש על המשפט האחרון
מהעונה הראשונה אחד הדברים שהכי חיברו אותי לשובר שורות זה ההומור שלה. מצרך נדיר בסדרות מהסוג הזה, שנוטות להיות רציניות ומלנכוליות מדי כמדד של "איכות".
טריילר לסרט החדש
https://youtu.be/1JLUn2DFW4w
לא מגלה כלום אבל עדיין מצליח לפתח המון הייפ עם כמה שוטים מוצלחים ובעיקר מוזיקה ממש מעולה. אני ממש מחכה לזה.